רחפן שמצלם הכל, בתי ספר למחוננים, מאיץ יזמות ובקרוב בריכה - ההצלחה המדהימה של העיירה הבדואית חורה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

רחפן שמצלם הכל, בתי ספר למחוננים, מאיץ יזמות ובקרוב בריכה - ההצלחה המדהימה של העיירה הבדואית חורה

ראש מועצת חורה: "מי שרוצה להתקדם חייב לכוון גבוה. במקום להיות רגשנים, אנחנו צריכים לפעול ולא לבכות"

67תגובות

כשנוסעים מבאר שבע לכיוון דימונה, ערד או מצפה רמון, אי אפשר לפספס את ההבדל בין היישובים הבדואים ליישובים היהודיים. דרכי העפר, הבנייה הלא חוקית, הסוסים והחמורים שמסתובבים בחוץ, כולם סימני ההיכר של היישובים הבדואים, המוכרים והלא מוכרים כאחד. דבר נוסף מבדיל ביניהם, לכאורה שולי אך למעשה קריטי: היעדרן של בריכות שחייה ביישובים הבדואיים.

לפי ארגון בטרם לבטיחות ילדים, ב–2011–2014 טבעו בישראל למוות 47 ילדים, מחציתם ערבים - הרבה מעבר לחלקה של החברה הערבית באוכלוסיה (20%). יתרה מזו: מספר הילדים הערבים שטובעים למוות, מתוך סך מקרי הכמעט טביעה, הוא עצום ומגיע ל–66%, עדות נחרצת להיעדר כישורי השחייה של הילדים הערבים.

אייל טואג

קשה להתפלא על כך לאור העובדה הפרוזאית שברשויות המקומיות הערביות כמעט אין בריכות שחייה. על פי הערכות, בכל הארץ יש פחות מעשר בריכות ערביות, כולן בצפון. ביישובים הבדואיים בנגב, שם חיים כ–200 אלף איש, אין אפילו בריכת שחייה אחת לרפואה.

בהיעדר בריכות שחייה, הערבים בכלל והבדואים בפרט לא יודעים לשחות. פעם זה לא שינה הרבה, כי לבדואים לא היתה גישה לחוף הים. כיום, כאשר לכולם יש מכוניות, הבדואים נוסעים לחוף הים - וטובעים.

הנתון הבולט הזה - אפס בריכות שחייה בקרב האוכלוסיה שגרה באזור הכי חם בישראל - נהפך לסמל לאי־שוויון שממנו סובלים הבדואים בנגב. מה שהוא בגדר שירות מובן מאליו בכל יישוב יהודי הוא מצרך לא קיים עבור הבדואים בנגב, שמתקשים להשתמש בבריכות ביישובים היהודיים שמסביבם בגלל שיקולי עלות, משום שאין בהן הפרדה בין גברים לנשים ולעתים מפני שהם אינם רשאים להיכנס אליהן.

המדינה, שרוצה למחוק את סמל הקיפוח הזה, ניסתה להקים בריכת שחייה בדואית ראשונה שתשולב בקאנטרי קלאב מודרני, ופנתה למוחמד אלנבארי, ראש מועצת חורה - עיירה קטנה ממזרח לבאר שבע שבה 18 אלף תושבים. אלנבארי הוא אחד המבקרים החריפים של החברה הבדואית. "תפסיקו להתבכיין", הוא אומר על אחיו הבדואים. "כל הזמן בוכים כאן ששתו לנו ולא נתנו לנו. זה נכון, דפקו אותנו כל השנים. אבל במקום לבכות, צריך לראות איך משנים את העובדות".

הגישה הזו של אלנבארי, דוקטור לכימיה וזה כעשור ראש המועצה המקומית חורה, הפכה אותו לכוכב־על. הוא לא רק הכוכב הבולט של החברה הבדואית, הוא גם אחד הכוכבים הגדולים של השלטון המקומי בישראל, ושמו הולך לפניו כמי שהצליח לקחת עיירה בדואית נחשלת, המדורגת באשכול חברתי־כלכלי 2 (מתוך 10), ולהפוך אותה על פיה. כיום זרועות הממשלה רודפות אחריו כדי להעניק לו תקציבים, ביודען שאם יש רשות בדואית שבה התקציבים האלה ינוהלו היטב - זה יהיה בחורה.

אייל טואג

כאשר המדינה החליטה להעמיד תקציבים לבניית בריכת שחייה בדואית ראשונה, היא בחרה בעיר הבדואית המצטיינת - חורה. אלא שהבריכה לא קמה. אלנבארי מסביר שהיתה התנגדות שכנים מפאת מפגע רעש. ההערכה היא שזאת היתה התנגדות מצד התנועה האסלאמית, שרואה בבריכת שחייה איום מתירני וחוששת מפני שחייה מעורבת של גברים ונשים. היעדרה של בריכת שחייה נשאר ככתם על הרשויות הבדואיות בדרום - עד שהגיעה עמותת PresenTense.

PresenTense עוסקת בעידוד יזמות כאמצעי לצמצום אי־שוויון. אחד התורמים הבולטים שלה הוא ג'ף שוורץ, לשעבר מנכ"ל ענקית ההלבשה טימברלנד. העמותה מפעילה שורה של מאיצים - קורסים מזורזים לעידוד יזמות - בתחומים שונים, במטרה להקנות למשתתפים ידע בנוגע לייזום וניהול, ולאפשר להם למצות את הפוטנציאל שלהם באמצעות עסקים קטנים, מיזמי טכנולוגיה או עסקים חברתיים. בין השאר, יש לעמותה מאיץ שמעודד יזמות טכנולוגית לסיוע לבעלי מוגבלויות, מאיץ ליזמות ערבית, מאיץ לפיתוח עסקים קטנים בקרב נשים חרדיות ומאיץ לעידוד יזמות חברתית.

בשנה החולפת הקימה PresenTense מאיץ חדש לעידוד יזמות בקרב הבדואים. קודם להקמה הסתובב מנכ"ל העמותה, גיא שפיגלמן, בכמה רשויות בדואיות בניסיון למצוא את המקום המתאים להקמת המאיץ. "הוא הסתובב בחברה הבדואית, ולא רצו אותו", מעיד אלנבארי במקומו של שפיגלמן. "הבדואים חוששים מחדשנות. כל רעיון חדש שמחולל שינוי מייצר בשלב ראשון רתיעה. התנגדו לתעסוקת נשים, ויש להם התנגדות גם לעידוד היזמות. רק אני לא התנגדתי".

להפך, אלנבארי קפץ על ההצעה להקים מאיץ ליזמים בדואים בעירו. "בחורה מנסים לחשוב מחוץ לקופסה", הוא אומר. "אנחנו מתפקדים כמעין סטארט־אפ עירוני, שמכניס הרבה יוזמות חדשות שלא מקובלות בחברה הבדואית. אנחנו חייבים לנהוג כך. הבדואים הם חברה מוחלשת, עם שיעורי אבטלה גבוהים. אנחנו מפנים את כל האנרגיות שלנו למציאת פתרונות תעסוקה, וזה מחייב מגוון פתרונות שיכולים להתאים לצרכים המורכבים של אוכלוסיה חלשה. צריך גם מסחר, גם היי־טק, גם Call Center של בזק, גם תמיכה בתעסוקת נשים, גם יזמות. כרועי צאן הבדואים היו עצמאים ויזמים, אך המעבר לערים והמודרניזציה השאירו אותם מאחור, והם איבדו את הביטחון. כיום הם מפחדים ליזום, ולכן צריך לעזור להם לחזור ולפתח את חוש היזמות. זה חייב להיעשות בצורה מקצועית, כדי שלא יקרה שאנשים ייזמו ויכשלו, וצריך גם ללמד אותם לפתח מקורות תעסוקה חדשים — לא כמו היום, כשכל הגברים הבדואים עובדים כנהגי משאיות ונהגי אוטובוס, ואז יש הצפה ושכר הנהגים יורד".

סגרו עסקה תוך חמש דקות

המאיץ הראשון לעידוד יוזמה בחברה הבדואית הוקם לפני כחצי שנה בחורה. גם אלנבארי וגם שפיגלמן מציינים את חבלי הלידה הקשים: בעוד שהמאיץ שהוקם לעידוד עסקים קטנים בקרב נשים חרדיות, למשל, הוצף במאות פניות, המאיץ הבדואי זכה להיענות מועטה. רק 25 יזמים אפשריים פנו, וגם זה אחרי שאלנבארי הסתובב בקרב התושבים ועודד אותם להיענות לפנייה. בסופו של דבר נבחרו 12 יזמים, ותשעה מהם הצליחו לסיים את שלושת חודשי הקורס המזורז בלימוד יזמות. בריכת השחייה לא היתה אחת מהיוזמות: את הקמתה יזמו דווקא שני יזמים של PresenTense ממאיץ אחר, לעידוד יוזמה חברתית בבאר שבע.

בבאר שבע ניגשו לתוכנית 80 יזמים שרצו להקים עסק חברתי, כלומר עסק שיש לו בסיס כלכלי, אבל מטרתו חברתית. 12 מתוכם נבחרו למאיץ, בהם יעל כנעני ואריק פרי, שני אחים מוסמכים שחולקים תחביב משותף - שחייה. כנעני מתגוררת בקיבוץ כרמים, הסמוך לחורה, וכאחות בקופת חולים האזורית היא נחשפה למצוקות של החברה הבדואית, בין השאר להיעדר הידע בשחייה. "ילדים יהודים לומדים כמעט כולם שחייה בבריכות העירוניות, לעומת הילדים הבדואים, שקשה להם מאוד לשחות", מספרת פרי. "מעט הבריכות באזור הן רחוקות ויקרות, ואין בהן הפרדה בין גברים לנשים. מכאן נולד הרעיון לפתוח חוג שחייה לילדים בדואים".

אייל טואג

עם הרעיון המהוסס הזה הגיעו פרי וכנעני למאיץ החברתי של PresenTense, משוכנעים כי יידחו. העובדה שניסיון קודם להקים בריכה בדואית כשל ריפתה את ידיהם. את שפיגלמן זה דווקא הלהיב. "אנחנו עוסקים בעידוד יזמות", הוא אומר, "יזם צריך לדעת להתמודד עם כישלון ולהמשיך הלאה. התרשמנו מכך שההצעה להקמת בריכה במגזר הבדואי ענתה על צורך חברתי אמיתי, והכישלון הקודם רק החריף את הצורך הזה. ידענו שנוכל לעזור במימוש הרעיון בגלל קשרינו לאלנבארי ולחורה". אלנבארי נפגש עם פרי וכנעני - ו"סגר אתנו עסקה תוך חמש דקות".

החידוש בהצעה של פרי וכנעני היה לוותר כליל על רעיון הקאנטרי קלאב עם הבריכה המושקעת, ולהסתפק בבריכה לימודית קטנה וזולה. למעשה, מדובר במיני־בריכה באורך של 15 מטר ובעומק של מטר, שמיועדת למטרה אחת ויחידה: לימודי שחייה. הבריכה לא תאפשר פעילות פנאי כלשהי - דבר שצפוי להסיר את ההתנגדות הדתית להקמתה - ותשולב במסגרת הלימודים בחורה. "בחורה יש 8,000 תלמידים", אומר אלנבארי, "ואני רוצה שכל אחד מהם ילמד שחייה". לכן הבריכה תפעל כל השנה, ובחורף היא תחומם באמצעים סולאריים כדי לחסוך בחשמל, ויתקיימו בה שיעורי שחייה קבועים. בשעות אחר הצהריים היא תהיה פתוחה ללימודי שחייה פרטיים של בדואים מעיירות אחרות באזור. העירייה צפויה לגייס מימון להקמת הבריכה, וכן תשתמש בתקציבים של משרד החינוך לעידוד לימודי שחייה לילדים שהגיעו לכיתה ה' מבלי לדעת לשחות.

עיריית חורה הקצתה לבריכה שטח בסמוך לאחד מבתי הספר בעיר. כרגע הוא עומד שומם, אבל העלויות הנמוכות של בניית בריכה קטנה, בשיטה טרומית, צפויות להאיץ את התהליך. כנעני ופרי מעריכים כי הבריכה תפעל תוך חצי שנה. בשלב ראשון הם ידריכו בה עם מדריכים יהודים נוספים, ובהמשך יגויסו בוגרים מצטיינים שייהפכו למדריכים בעצמם. התוכנית העסקית של הבריכה אושרה בידי העירייה ובידי רשויות התכנון. "לא נהיה מיליונרים מזה, אבל נוכל להתפרנס", אומרים כנעני ופרי.

אייל טואג

במקום פרוטקשן - מצלמות אבטחה

הציפייה "לא להיות מיליונרים, אבל להצליח להתפרנס" היא זאת שהניעה את תשעת היזמים הבדואים שסיימו את המאיץ העסקי הראשון שהוקם בחורה. בין אלה היו גם סלאם אל־אעסם וטלאל אלנבארי, שניהם עובדי החברה הכלכלית של עיריית חורה. המיזם שלהם - הפיכת שירות עירוני לתושבים למיזם עסקי - שייך לעירייה ומלמד על הדרך שבה חורה פועלת וחושבת.

בכל הרשויות היהודיות פועל מוקד 106 המטפל בתלונות של תושבים, אך ברשויות הערביות קיימים רק שני מוקדים כאלה: בנצרת ובחורה. ראש המועצה אלנבארי הוא זה שזיהה את הצורך להעניק לתושביו מענה טלפוני בשעות שבהן הרשות המקומית סגורה וגם בשעות שבהן היא פתוחה. "אם תתקשר לרשות, מרבית הסיכויים שלא יענו לך", אומרים אל־אעסם ואלנבארי הצעיר.

המוקד של חורה, הפועל 24 שעות ביממה, גילה שיש לו יכולת להנגיש את שירותיו לרשויות ערביות נוספות ונהפך ל-Call Center לרשויות ערביות שלא רוצות ולא מסוגלות להקים מערך שירות כזה בעצמן. "אנחנו מזהים לפי מספר הטלפון מהיכן מגיעה השיחה", מספרים אל־אעסם ואלנבארי, "וכך כשאנחנו עונים לה, אנחנו מציינים את שם העיר שממנה מתקשר התושב". שש ערים ערביות שונות, מתוכן שלוש שנמצאות בכלל בצפון, שכרו את שירותי מוקד 106 של חורה. גם תאגיד המים האזורי שכר את שירותי המוקד, והם מנהלים עבורו את המוקד הטלפוני במיוחד בשעות הלילה.

כדי לייעל את עבודת המוקד החליטו בחורה לרכוש תוכנה לניהול ספר טלפונים. התוכנה שנרכשה היתה יקרה, והתרגום שלה לערבית התברר כסבוך, ולכן אלנבארי ואל־אעסם פנו לשלב הבא: פיתוח תוכנה לניהול מספרי טלפון. שירותי בניית התוכנה, לפי מאפיינים שהם הגדירו, ניתנו להם על ידי מתכנת ירדני. "בישראל מתכנת משתכר 20 אלף שקל בחודש, ובירדן - 2,000", הם מסבירים את הפנייה לספק מחו"ל. התוכנה והניסיון שצברו איפשרו להם ליהפך למאגר הגדול ביותר של מספרי הטלפון של הבדואים בדרום. "יש לנו כמעט את כל מספרי הטלפונים הסלולריים של הבדואים בנגב", מספרים השניים, שמתכוונים להתרחב לכיוון של שירותי עריכת סקרים, שירותי מכירות ושירותי פרסומת באמצעות SMS לחברות שירצו להגיע לחברה הבדואית בנגב.

ההצלחה בפיתוח תוכנת מאגר המספרים הולידה רעיון עסקי חדש. הרשויות הערביות מתקשות לנהל את מאגר המסמכים שלהן משום שאין להן תוכנות לניהול מסמכים בערבית. בסעודיה פותחה תוכנה כזו, אך היא יקרה להחריד. אלנבארי עובד עתה על פיתוח תוכנה חדשה, שהוא מתכנן למכור גם לרשויות הערביות בישראל ולמדינות ערב, כאשר ההכנסות יעברו לקופת החברה הכלכלית של העיר.

אייל טואג

העובדה שחורה היא העיר הבדואית היחידה שפיתחה שירותי מוקד עירוני אינה מפתיעה, ומעידה גם על רמת הניהול של רשויות בדואיות סמוכות. "הממשלה רוצה להעמיד משאבים לרשויות הבדואיות, אבל צריך מישהו שיודע לנצל אותם", אומר ראש המועצה אלנבארי. "לא יכול להיות שהממשלה מעמידה תקציבים, והם לא מנוצלים. בתוכנית החומש למגזר הבדואי, למשל, יש תקציבים לשעות חינוך לא מנוצלות. מערכת המחשב הממשלתית מרכב"ה יודעת לזהות כסף חונה, שלא נעשה בו שימוש, והיא מבטלת אותו. אז אני פועל קודם ומושך אלי את הכסף החונה של היישובים הבדואים השכנים שלי. כואב לי הלב לעשות את זה, אבל רמת הביצוע של הרשויות הבדואיות האחרות היא נמוכה".

במקרה הזה, הכסף החונה מתייחס ליוזמה הממשלתית של עיר ללא אלימות, שבה ניתן לערים תקציב לרשת את עצמן עם מצלמות אבטחה. רוב הרשויות הבדואיות האחרות ויתרו, בגלל החשש לצנעת הפרט, אלנבארי קפץ על המציאה וגרף את כל התקציב הממשלתי - 150 אלף שקל. לתקציב הזה הוא הוסיף מיליון שקל, חלקו מתרומות וחלקו מחיסכון בשל החלפת שומרים ששמרו על מבני הציבור בחורה במשך 24 שעות ביממה במצלמות. חורה מרושתת כיום ב–87 מצלמות אבטחה, המחוברות למוקד העירוני הפעיל 24 שעות ביממה.

"כמעט כל סוף שבוע היו כאן קטטות של מאות אנשים", מספר אלנבארי. "למשטרה היתה פה נוכחות קבועה. הקטטות נעלמו כמעט לחלוטין. גם הפריצות לבתי הספר - היתה שנה שרוקנו לנו חדר מחשבים שלם, ונשארנו בלי מחשבים עד לשנה הבאה - נעלמו. באחד מבתי הספר היו ב–2011 היו 600 אירועי אלימות, ובשנה החולפת היו ארבעה. גם הגניבה של מכסי ביוב, זה עלה לי 300 אלף שקל בשנה להחליף את המכסים, או של כבלי בזק, פחתה מאוד. אין ספק, האח הגדול עושה את תפקידו".

מערכת האבטחה החדשה סייעה לאלנבארי לשכנע את דואר ישראל, שהסניף שלו נשדד פעמיים, להישאר בעיר. גם את הבנקט העירוני הצליחו להציל, אחרי שהמוקד העירוני זיהה ניסיון שוד בשידור חי, והזעיק את המשטרה, שתפסה את השודדים בשעת מעשה. כל המכוניות שנכנסות כיום לחורה מצולמות ומזוהות, ואחרי מכוניות חשודות יש מעקב במצלמות. השלב החדיש של המעקב במצלמות הוא באמצעות רחפן, שמסייר מעל אזור חורה ומזהה מקרים של השלכת פסולת לא חוקית. המקרים מצולמים, מועברים לטיפול המשרד להגנת הסביבה, ועיריית חורה מתחלקת עם המשרד בקנסות הנגבים ממפרי החוק.

מערכת האבטחה של חורה נהפכה בשלב הזה למערכת עסקית. תופעת הסחיטה באיומים של עסקים פוגעת קשות בפיתוח העסקי של המגזר הבדואי, מאחר שעסקים חוששים לפעול במגזר. אלנבארי לא מסתיר את דעתו לגבי דמי הפרוטקשן, שנגבים מעסקים באזור, ולכן הוא מציע לבעלי עסקים שירותי שמירה באמצעות המצלמות והרחפן - בתמורה לתשלום. ייתכן שהשירות יוצע בקרוב גם לרשויות בדואיות סמוכות. הרווחים כולם זורמים, כמובן, אל כיס החברה העירונית של חורה, שיש לה כבר תוכנית לעבור לשלב העסקי הבא: חורה עומדת לגייס עוד 2 מיליון שקל, חלקם בתרומות, חלקם בחיסכון שיהיה מהעסקת שומרים בבתי הספר התיכונים בעיר, וחלקם תשלום מרשת עמל המפעילה בה תיכונים, כדי לפרוש עוד 120 מצלמות עם תשתית אופטית דיגיטלית.

אייל טואג

אחת הסיבות שלכך שיישובים הסמוכים חששו מהתקנת מצלמות אבטחה היתה פגיעה בצנעת הפרט ובעיקר חשש מצילום של נשים. אלנבארי, שהיה בין הראשונים בחברה הבדואית שקידם תעסוקת והשכלת נשים, קצת מכה היום על חטא על כך. "77% מהסטודנטים הבדואים הן נשים", הוא אומר, "בין השאר, כי מרבית הקרנות הפילנתרופיות מתמקדות בעידוד מעמד האשה הבדואית. זה חשוב, אבל זה פגע ביציבות של החברה הבדואית משום שהנשים משכילות יותר מהגברים. חשוב להמשיך ולטפח את השכלת הנשים, במיוחד שזהו הסיכוי היחיד של הנשים להתפתח ולצאת מהבית. לאשה משכילה יש לגיטימציה ללמוד לנהוג ולעבוד מחוץ לבית. לאשה לא משכילה אין לגיטימציה לכך. במקביל, חייבים לחזור ולטפח את השכלת הגברים, כי אחרת עלולה להיווצר פגיעה באיזון המשפחתי".

אלנבארי מתמקד בשיפור מערכת החינוך העירונית, לרבות שני בתי ספר שפועלים בעיר אבל מיועדים לאוכלוסיה הבדואית כולה - בית ספר למצוינות מדעית (ש–54% מתלמידיו הן נערות, ו–80% שממשיכים להשכלה גבוהה) ובית ספר למחוננים. את האחרון הוא רוצה בקרוב להוציא אל הצומת שמחוץ ליישוב, כדי להפוך אותו באופן מוצהר לבית ספר על־אזורי "וכזה שלא תלוי בפוליטיקה של יישוב אחד". עם חלוקה שבטית שמפצלת את החברה הבדואית - בחורה לבדה יושבים 26 שבטים - הפוליטיקה הבדואית הפנימית עלולה להיות הרסנית לעתים.

דווקא בפוליטיקה עם היהודים אלנבארי מצליח היטב. "אני לא מאמין בדו־קיום", הוא אומר על שכניו היהודים, "אני מאמין בשותפות. יש לי מרחב משותף עם המועצה האזורית בני שמעון, אני מפתח עם קק"ל פרויקט של חיבור ירוק בין היישובים באזור - הם רצו לקרוא לזה חיץ ירוק, אמרתי להם שחיץ לא מעניין אותי, רק חיבור - ואני עומד בראש ועדת איכות הסביבה המשותפת ל–11 יישובים באזור".

במסגרת שיתופי הפעולה עם היישובים באזור, אלנבארי מקדם פרויקטים של חקלאות מתקדמת עם מועצת הערבה התיכונה ועם קיבוץ כרמים הסמוך. "יש לי קרקע וזכויות על המים", הוא אומר, "ובמקום תאילנדים, יש לי עובדים בדואים שמשוועים לעבודה, אז ביחד אנחנו מקימים פרויקט של חקלאות אינטנסיבית מתקדמת. מי שרוצה להתקדם חייב לכוון גבוה. שינוי לא יכול לבוא מבחוץ. שינוי חייב להגיע רק מהנהגה מקומית. במקום להיות רגשנים, אנחנו צריכים לפעול ולא לבכות".

אייל טואג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#