מנכ"ל הקרן הישראלית של יוניסף: בישראל כבר לא לוקחים בחשבון את הילדים - אני בשיחה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מנכ"ל הקרן הישראלית של יוניסף: בישראל כבר לא לוקחים בחשבון את הילדים

ג'וני קליין, בן 39, מנכ"ל הקרן הישראלית של יוניסף — קרן החירום הבינלאומית לילדים של האו"ם, 
נשוי ואב לארבעה, מתגורר במודיעין. איפה: משרדי יוניסף. מתי: ראשון, 12:00

82תגובות

דוח העוני של יוניסף הוא למעשה דוח השוואתי – הוא בודק כיצד השפיע המיתון העולמי על ילדי העולם. מעניין שבמדינת ישראל, בניגוד להרבה מדינות אחרות, המיתון לא הגדיל משמעותית את מספר הילדים העניים, אבל נותרנו בתחתית הרשימה.

ישראל היא הרביעית מתחתית הרשימה, וזה לא מפני שהמצב שלנו השתפר, אלא כיוון שהמצב של מדינות אחרות החמיר.

בישראל כיום יש יותר ילדים עניים מאשר בטורקיה. ראש הממשלה מזהיר מפני האפשרות שנהפוך ליוון וספרד, אבל מבחינת העוני, אנחנו באותו מצב כמו ספרד, ויוון הידרדרה למקום גרוע מאיתנו רק בארבע השנים האחרונות.

למעשה היינו במקום האחרון בטבלה. ספרד, יוון ולטביה פשוט הידרדרו משמעותית.

אנחנו מדברים על 36% עוני בקירוב, נתון שנותר עקבי כבר שנים על גבי שנים. זה השיעור הגבוה ביותר כמעט מכל המדינות שנבדקו. איך זה קורה?

זה קורה כי המדיניות הישראלית הכלכלית הולכת בכיוונים פופוליסטיים. יש נושאים שהפכו משום מה לנושאים פוליטיים, כמו קצבאות ילדים. השקעה רצינית בקצבאות ילדים זה לא נושא חרדי־חילוני, אלא טיפול במשבר העוני, כי אם שליש מהחברה שלנו זה עניים, והפלח הזה רק ילך ויגדל, הוא גורר את כל המשק למטה. הצורך האקוטי של מדינת ישראל הוא למנוע את המצב הזה והדיון בקריטריונים פשוט לא רלוונטי. זה עניין של חברה בת־קיימא, ואנחנו, כרגע, לא חברה בת־קיימא.

זו אמירה חריפה.

נכון, ואני עומד מאחוריה, משום שזה לא ייתכן. אנחנו פשוט לא נשרוד ככה.

אתם מסתמכים על דוח העוני של הלמ"ס – כאשר קיים דוח עוני אלטרנטיבי, שמציג נתונים הרבה יותר חמורים.

דוח העוני האלטרנטיבי הוא מדד הרבה יותר משקף מאשר המדד היבש של הלמ"ס. מה גם שגלי ההדף של ההאטה העולמית הגיעו אלינו בעצם רק ב–2012, אז אנחנו יודעים בוודאות שהמצב רק הולך ומחמיר מאז ועד היום.

אז להערכתך המצב בפועל גרוע יותר, כלומר יש יותר מאשר 36% ילדים עניים בישראל.

המצב אכן הרבה יותר חמור ממה שמשתקף בדוח. זה אומר שיש פה קיטוב ופערים חברתיים שהולכים וגדלים, והם הרבה יותר חשובים ומשפיעים מאשר סטנדרטים אבסולוטיים של נתוני עוני. התחושה של איך החיים שלך לעומת אלה של השכן משפיעה על אופי החיים והתקווה שלך לעתיד הרבה יותר מאשר מספר הארוחות שאתה אוכל ביום. הקיטוב של עושר ועוני בישראל, בטריטוריה כל כך מצומצמת, הוא הרסני.

מה המספרים הללו מייצגים בעצם? האם זה אומר, נניח, שהילדים האלה רעבים?

יותר מכל דבר אחר המספרים האלה הללו מבהירים שיש אי שוויון של הזדמנויות והסיכוי של המשפחות העניות לדורותיהן לצאת מהעוני הוא אפסי. כשלאדם אין סיכוי להוציא את עצמו ואת משפחתו מהסיטואציה הזאת, אין לו שום מוטיבציה להיות אזרח טוב יותר ולהשקיע בעבודה, במשפחה ובחברה. הפערים האלה משנים את פני החברה והמדינה והם לא מחויבי המציאות. הנתונים הללו צריכים להוות נורת אזהרה למקבלי ההחלטות שיפסיקו עם הפופוליזם ויתחילו לטפל בזה. צ'ילה, למשל, נמצאת הרבה מעל ישראל בטבלה, משום שהם השקיעו במסגרות של הכשרה מקצועית לילדים ולנערים. יש פתרונות.

נתון אחר שבולט בדוח – התרחבות המעמד של העובדים העניים, ה–working poor.

אכן. זה מחריד וזה גם יהיה הקש שישבור את גב הגמל. עוד ועוד משפחות שלא יצליחו לעמוד בנטל. המחיקה של מעמד הביניים בישראל והקצב שבו היא מתקדמת זה אסון למשק, כי זו האוכלוסייה שאמורה להצמיח אותו. אני שייך למעמד הזה וזה מדאיג אותי כאזרח, לא רק כמנכ"ל ביוניסף. מעמד הביניים כאן על קרח דק, נאבקים כדי להתקיים ולשרוד. אין לנו את היכולת להשקיע, לקחת סיכונים, לעסוק ביזמות, ללמוד – להקדיש זמן או כסף כדי להתקדם. בסופו של דבר זה מעכב את הכל. את ההתפתחות האישית, את ההתפתחות הקהילתית ואת המשק כולו. המציאות של מי שצריך לכלכל את עצמו ואת משפחתו במדינת ישראל היא מפחידה.

היית אומר שהמדינה מזניחה את הילדים?

המדינה בוחרת איזה ילדים להזניח.

שמות?

למשל, הפזורה הבדואית.

אמרת לי שתמותת הילדים בפזורה הבדואית דומה לזו באפריקה.

אכן. הנתונים הם לא נתונים של מדינות מהעולם המפותח או של שאר מדינת ישראל. בפזורה הבדואית אין נגישות לשירותים בסיסיים, לחשמל או לתשתיות. האחריות על זה היא עניין פוליטי, ובסופו של דבר יש במדינת ישראל אוכלוסייה שבוחרת לא לגור בתוך קווי המתאר של יישובים קיימים במדינת ישראל, דורשת מהמדינה חיבור לתשתיות וכן מקבלת, ויש אוכלוסייה אחרת, שבוחרת בחירה דומה, דורשת את אותן דרישות ולא מקבלת.

אגב, שתי האוכלוסיות הללו לא מסמפתות את הממסד הישראלי. אבל חוסר ההשקעה באוכלוסייה הבדואית שהיתה אחת האוכלוסיות המשולבות ביותר בחברה בתקופת קום המדינה, ששירתה בצבא, שהיא חלק מהחברה הישראלית, עוד יתפוצץ לנו בפנים. הבדואים כיום חשופים לכל מיני השפעות חיצוניות שמרחיקות אותם מהמדינה. לילדי הבדואים מגיע מה שמגיע לכל ילדי ישראל. אני עדיין המום מהביקור שלי בגן ילדים בדואי. וזה עוד היה גן שנחשב מסודר, במימון המועצה, באחריות המדינה. זה היה חדר, פשוט בלוק מבטון, בלי חיבור לחשמל. היה יום גשום וקר, והילדים ישבו על שטיח קטן על הרצפה בתנאים פיזיים מחרידים. לא היו מעזים לחשוב על ילדים ישראלים אחרים בגן כזה. תינוקות במעילים וכפפות יושבים שם יום שלם על הרצפה בקור כדי שההורים שלהם יוכלו ללכת לעבודה. הדברים האלה לא יכולים לקרות לחברה שמחשיבה את עצמה מתוקנת.

מה לגבי ילדיהם של מבקשי המקלט?

העובדה שאין הסדר בין האוכלוסייה הזאת לבין המדינה גורמת לכך שהזכויות הבסיסיות ביותר נשללות מהם. שוב, אני לא רוצה להיות מעורב בשאלה מה צריך להיות המעמד של האוכלוסייה הזאת, אבל לילדים האלה מגיעות זכויות ומגיע עתיד, וזו חובתה של המדינה שהם חיים בתוכה. זכויות של ילדים שנולדים בתוך תחומי המדינה זה לא נושא פוליטי, ומי שמסתכל על זה כעל נושא פוליטי לא מבין מה זה להיות אנושי, לא מבין מה זה הומניטריות ומתעלם מכך שהסטטיסטיקות לגביהם משקפות מצב של חיים ומוות.

אני לא ישן בלילה בגלל מה שראיתי בגנים המאולתרים בתחנה המרכזית. חדר קטן, 70 ילדים. כשנכנסתי לשם הם זינקו עלי בחיבוקים ונשיקות וצעקות "אבא, אבא". איזה חום ואהבה והתלהבות, נורא שמחתי לרגע – ואז פתאום הבנתי – למה אבא? בגן של הבת שלך ילד אחר יקרא לך אמא? אבל הילד הזה כל כך מחפש תשומת לב, כל כך צריך מישהו שיתייחס אליו, שהוא יקפוץ על כל מי שבא ויגיד "אבא".

ראיתי את הכוך הזה של הלולים, שזה אשכרה לול, כמו לולי תרנגולות. ילדים שוכבים שם אחד ליד השני עם המגבת על הסנטר והבקבוק בפה – ככה הרי כמה ילדים כבר מתו. חזרתי משם ולא הבנתי איך אני אמור להמשיך את החיים שלי עכשיו. זה רודף אותי וטוב שזה רודף אותי, כי דבר כזה – אסור שיקרה במדינה שלי.

***

אתם מנסים לקדם אמנה שתסדיר את זכויות הילד בישראל – מה האמנה הזאת כוללת?

כל מה שקשור להגנה, הישרדות ושגשוג הילד וסביבתו, כדי להבטיח עתיד טוב יותר לילד וגם לחברה שהוא גדל בה. מבריאות האם ועד לזכות הילד לאזרחות, להתייחסות כיישות, שיש לה קול והוא צריך להישמע, לחינוך שנותן לו את כל האפשרויות לצמוח ולמצות את הפוטנציאל שלו כבוגר. הזכות לבריאות, הזכות לחינוך, הזכות למשחק אפילו. האמנה היא בינלאומית ולכן היא צריכה להיות סטנדרטית – ובישראל הזכות למשחק ולפנאי אפילו לא נספרת כזכות, אבל בהונג קונג, למשל, יוניסף מפעילה פרויקטים כדי לשכנע הורים לתת לילדים שלהם מספיק פנאי להיות ילדים ולשחק קצת ולא לשבור אותם עם ציפיות גבוהות. לצערי, המדינה מאשררת את האמנות אבל לא מחוקקת אותן.

זו מדיניות? כך הבנתי שישראל עושה גם במקרה של האמנה הבינלאומית של הנשק.

זו מדיניות. מדינת ישראל צריכה לחוקק חוקים, ודאי בנוגע לזכויות הילד. אין באמנה שום דבר שמנוגד לערכים של הציונות ושל היהדות. גם עשרת הדיברות זו אמנה. אלו ערכים שאנחנו לוקחים על עצמנו, זה קו מחשבה שאנחנו מתחייבים לשאוף אליו וזה בדיוק ההבדל בין אשרור לחקיקה. אם מדינת ישראל היתה מחוקקת ודואגת לכך שהטיפול בילד מגיל לידה עד ארבע היה בידיים של משרד החינוך, ולא בידיים של משרד הכלכלה, הדברים היו נראים אחרת.

כלומר?

כאשר התינוקות והפעוטות נמצאים בסמכות משרד הכלכלה, מה שנמצא במוקד הוא הרצון שהאמא תחזור כבר לשוק העבודה, ולא הילד, סביבתו והתפתחותו. אם הטיפול בילד מגיל לידה היה בידי משרד החינוך, היתה רמת טיפול סטנדרטית לכל ילד וילד ברחבי המדינה. לא היתה אֵיפָה וְאֵיפָה בין ילדים עשירים שהולכים לגנים פרטיים וזוכים לטיפול צמוד וחוגים, לילדי הפריפריה שתקועים בכל מיני מסגרות שבהן לא עושים איתם דבר מלבד לספק להם שירותי שמרטפות.

אז אתה אומר בעצם שכרגע, כשהמדינה מסתכלת על ילד – היא בעצם מסתכלת רק על האם, ככוח יצרני, היא שואפת להחזיר אותה לשוק העבודה במהירות האפשרית.

נכון. את יודעת כמה כסף המדינה היתה חוסכת לעצמה אם היתה מסתכלת על הילדים מגיל לידה ולא נזכרת בהם רק בגיל חמש?

דניאל צ'צ'יק

כפי שנראות המסגרות של המדינה – עיין ערך חוק חינוך חובה מגיל שלוש, או 40 ילדים בכיתה א' – אולי מוטב היה שהמדינה לא תסתכל. אני לא הייתי מוסרת את התינוק שלי למסגרת של המדינה גם אם היתה כזו.

אנחנו נסמכים על חוק חינוך שנבנה מאז קום המדינה, נדבך על נדבך, והגיע היום, בעידן הטכנולוגי, לנקודה שבה המדינה צריכה לקחת צעד אחד אחורה ולהתחיל את הכל מחדש. צריך הלימה בין צורכי ההורים לצורכי הילדים – איך יכול להיות שאין הלימה בין ימי החופש של ההורה לאלה של הילד? רבע מהשנה זורקים את הילדים מסבתא לבייביסיטר כי אחרת לא נוכל להאכיל אותם כי לא נצליח לפרנס. זה לא הגיוני בכלל.

אם הילד היה במוקד, ולא ההורה, התעסוקה והכלכלה היו מתייחסים אליו כאל יישות עם זכויות והיו בוחנים את הסביבה שבה הוא מטופל ומחונך. אפשר היה, למשל, לתת טיפולים מונעים כדי שהפרעות או בעיות לא יתפתחו. ולא כפי שזה קורה היום, שהמערכת מסתכלת עליו רק בגן חובה ובכיתה א'. יש לי תינוק בן שלושה שבועות, וכשאני חושב מה נעשה איתו אחרי חופשת הלידה אני נחרד. את הילדה שלי הוצאתי מגן עירוני והחזרתי לגן פרטי כי הזדעזעתי ממה שראיתי. האם זה מה שצריך להיות? לא. זה הפתרון שהמערכת נותנת כרגע והיא מסוגלת ומחויבת לתת הרבה יותר.

ריאלי לצפות שהיא תיתן?

במדינה שדואגת לעתיד של עצמה זה ריאלי. אבל פה לא מסתכלים על העולם מגובה מטר עשרים.

מה זה אומר בעצם, הביטוי הזה, העולם מגובה מטר עשרים?

הילד, כשהוא מסתכל על העולם, זה עולם אחר. השילוט ברחובות, השימוש בברזיות בתוך מוסדות, הנראות במעבר חציה, אפילו האופן שבו יתוכננו ויעוצבו בתי ספר או ספריות ציבוריות, שהם לקוחות הקצה שלהם – בכל התכנון והתפעול של דברים האלה לא סופרים את הילד בכלל.

זה קצת מוזר כי הילד הישראלי הוא ילד עם הרבה מאוד נוכחות. ההורות הישראלית שמה את הילד במרכז.

הילד הישראלי היה ילד עם הרבה נוכחות. הילד של היום זה ממש לא כמו הילד שלפני 20 שנה, כשהקהילה הקשיבה לו ונתנה לו מקום. במדינת ישראל דאז, מנכ"לי משרדי הממשלה היו בני 30–40, אבל אלו אותם ראשי ממשלות ונשיאים שפשוט לא מפנים את המקום שלהם לדור צעיר יותר. היום, כשההפרש בין איש בכיר במערכת, לתלמיד בן 17, הוא 50–60 שנה, זה משנה את היכולת של הממסד להקשיב לילד ולראות אותו ומשפיע על האמון שיש לילד במערכת. אם הילד לא מרגיש שיש לו אמון במערכת, הוא ימרוד בה וילך נגדה.

מקבלי ההחלטות – המחוקקים, המבצעים, מערכת הבריאות, מערכת הרווחה, כל המערכות של ניהול עירוני — לא לוקחים בחשבון את הילדים, וזו טעות כי אלו ילדים שונים שחיים במציאות שונה. המסגרת לא משתנה במהירות מספקת כדי לתת מענה לצרכים של היום, גם לא לאלו של אתמול, והשיקולים הפוליטיים גוברים על מה שנכון וטוב מבחינה פדגוגית. את זה צריך לשנות.

אתה אופטימי? אתה מאמין שזה יקרה?

אם לא אהיה אופטימי, בשביל מה אני חי? חייבת להיות תקווה ואם אין תקווה, ניצור כזו. אני כבר 20 שנה עובד במגזר השלישי כי לא טוב לי עם מה שקורה פה ואני רוצה לשנות. כל החיים שלי ניסיתי לעבור לכל מיני דברים שהם רווחיים יותר או עסקיים יותר, ואני לא מסוגל. בתפקיד הזה יש שני דברים מול עינַי, בגללם אני קם בבוקר – האחד הוא להפוך את מדינת ישראל למקום טוב יותר לילדים, והשני הוא להפוך את מדינת ישראל למקום שנראה טוב בעיני העולם. אין לי תשובות, יש לי רק מאמץ. זה חייב להשתנות ואני עובד בשביל זה. אני עובד למען המטרה הזאת. אני עובד כדי שהמדינה הזאת תהיה מקום יותר טוב לילדים שלי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#