תוכנית הייצוב במבחן 
התוצאות - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מכסחי האינפלציה

תוכנית הייצוב במבחן 
התוצאות

חשיבותה של תוכנית הייצוב בתולדות כלכלת ישראל חורגת בהרבה מהשגת יעדיה המיידים. הנה כמה מההשלכות ארוכות הטווח של התוכנית, שבמציאות הכלכלית שעיצבה אנו חיים כיום

תגובות

המרוויחים הגדולים: משרד האוצר ואגף התקציבים

בתוכנית הייצוב הוחלט לרכז את תכנון, אישור, ניהול וביצוע תקציב המדינה בידי גורם אחד: משרד האוצר. זאת, על רקע מחדלי הניהול הממשלתי בתקופת "העשור האבוד" של 1985־1974. החל מתקציב 1986, ראש הממשלה, שר האוצר ואגף התקציבים הם הקובעים את גובה תקציב המדינה ואת תקציבי כל אחד ממשרדי הממשלה. יכולת ההשפעה של שאר השרים, ושל הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה האחרים צומצמה במידה רבה. אגף התקציבים באוצר נהפך לאגף הממשלתי החזק ביותר, והוא שקובע מה יהיה גובה תקציב משרד החינוך, התחבורה, הבריאות, תוך התייעצות עם המשרדים האחראיים – התייעצות בלבד. התוצאה? שיפור דרמטי במשמעת התקציבית לאורך זמן, וירידה בגירעון ביחס החוב־תוצר, באינפלציה ובהוצאות הממשלה ביחס לתוצר. המשק צומח יותר מרוב המשקים המפותחים בעולם ורמת החיים בישראל עלתה דרמטית.

 

מקור הכוח של האוצר: חוק יסודות התקציב

חוק יסודות התקציב קובע את עקרונות תקציב המדינה ודרך הניהול שלו על ידי האוצר. וכשמדברים כיום על משמעת פיסקאלית, הכוונה בראש ובראשונה לחוק זה שמגביל את חופש התמרון של גופים במגזר הציבורי בבואם לקבוע חוזים ובבואם לקבוע את שכר העובדים שלהם. חוזים שנעשים על ידי גופים ציבוריים (כולל ממשלתיים כמובן) תוך חריגה מהתקציב, נפסלים. הסכמי שכר במגזר הציבורי נחתמים רק אם הם כפופים להסכמות המדינה. ידוע במיוחד סעיף 29 לחוק, שעניינו הפיקוח על תוספות השכר במשק. לאחר חקיקת החוק, מערכת המשפט ביצעה תפנית ברורה, לכיוון של אכיפת חוק התקציב, באמצעות שלילת תוקפם של חוזים והסכמי שכר שחורגים ממנו.

זולטן קלוגר / הארכ

 

המצאה ישראלית: חוק ההסדרים

כדי להעביר במהירות בכנסת את כל החקיקה הנדרשת לביצוע תוכנית הייצוב, גיבשה הממשלה ב־1985 את מנגנון חוק ההסדרים, תהליך חקיקה יוצא דופן שבו כל החוקים הקשורים לתוכנית הייצוב הוכנסו לחבילה אחת, והובאו בו זמנית לדיון ואישור מהיר בכנסת בשלוש קריאות. מהלך זה הצליח מעל ומעבר למשוער, ואגף התקציבים באוצר התאהב בו ואימץ אותו לחיקו. החוק קיים עד היום, והוא מוגש לאישור הכנסת מדי שנה יחד עם תקציב המדינה. כלולים בו חוקים חדשים ותיקוני חקיקה רבים. בעקבות זאת התעוררה ביקורת ודרישה לבטל את החוק, בטענה כי הוא לא דמוקרטי ועוקף את הכנסת. בינתיים הוא עדיין אתנו.

 

אקדחי המחירים חזרו למגירה: הדברת האינפלציה

לפני תוכנית הייצוב, ביולי 1985, נרשמו בישראל מדדים חודשיים דו־ספרתיים מפחידים. מדד יולי, 27.5%, קבע שיא לחודש בודד בתולדות המדינה. מיד לאחר יציאת התוכנית לדרך, ירדו המדדים בחדות לטווח החד־ספרתי. מדד המחירים לצרכן, שעלה ב־1984 בצורה חסרת תקדים בתולדות המדינה עד אז ומאז, 444.9%, עלה בשנה שלאחר מכן "רק" ב־185.2%. ב־1986, השנה המלאה הראשונה לאחר תוכנית הייצוב, ירד המדד לרמה דו־ספרתית, 19.6%, ובשנה שאחרי כן נרשמה בישראל אינפלציה של 16.1%. איש לא היה מאמין ביולי 1985 שניתן יהיה להוריד את האינפלציה בשיעור כה חד ובמהירות כזו. המשק התאושש. הצמיחה הנמוכה של השנים שלפני התוכנית – 1.4% ב־1982, 2.6% ב־1983, 2.2% ב־1984 – החלה אף היא לשנות כיוון: 4.5% ב־1985, 3.6% ב־1986, 6.1% ב־1987. ואז הגיעה העלייה הגדולה ממדינות ברית המועצות והצמיחה התרוממה עד ל־7.2% ב־1992.

 

השמן והרזה: הקטנת הממשלה

קובי גדעון / לע"מ

ההורדה היזומה של הוצאות הממשלה ביחס לתוצר, לאורך מרבית השנים שלאחר תוכנית הייצוב, נועדה להקטין את מעורבות הממשלה במשק כדי להפנות מקורות למגזר העסקי – או, בהתאם לתיאורו הציורי של שר האוצר בנימין נתניהו ב־2003, לחזק את "הרזה" (המגזר העסקי) על חשבון "השמן" (המגזר הציבורי). בהתאם לכך, צומצם תקציב ההוצאות של המדינה, ובמקביל הופחתו מסים כמו מס הכנסה, מס חברות ומס קנייה, וצומצמו הוצאות הממשלה לחינוך, בריאות ורווחה. כך נהפכה ישראל לאחת המדינות עם המס הישיר (מס הכנסה, מסי מקרקעין, מס חברות) מהנמוכים בעולם.

הקטנת תקציב המדינה הביאה להפחתה ניכרת בשירותים שהאזרח מקבל, בהשוואה למה שהיה מקובל בארץ עד סוף שנות ה־80. יותר ויותר שירותים שפעם נחשבו לחובתה של המדינה, ולחלק מזכויות האזרח הבסיסיות, הופרטו. אין פלא שישראל, שהתגאתה עד סוף שנות ה־70 בפערים הקטנים בחברה שלה, היא עתה בין המובילות בעולם בפערים החברתיים.

 

שינוי דיסקט: ראשיתו של עידן הכלכלה 
הניאו-ליברלית בישראל

עד המהפך ב־1977, ובמידה רבה גם עד 1985, היתה ישראל מדינת רווחה עם כלכלה ריכוזית בעלת סממנים סוציאל־דמוקרטיים מובהקים. לאחר תוכנית הייצוב, נעה כלכלת המדינה יותר ויותר אל עבר הניאו־ליברליזם והשוק החופשי. כלכלת ישראל החדשה היתה פתוחה לעולם וקפיטליסטית. הצמיחה גדלה ואתה רמת החיים, אבל במקביל גדל אי השוויון בחלוקת ההכנסות במשק, התרחבו הפערים החברתיים והעוני (היחסי) גדל גם הוא.

האידיאולוגיה הכלכלית הניאו־ליברלית, שהחלה לפרוח בעולם בשנות ה־70 וה־80, רואה בשוק החופשי את המנגנון היעיל והנכון ביותר לניהול המשק, בניגוד למנגנון הממשלתי שניהל את המשקים העולמיים עד אז. השפעותיה של אידיאולוגיה זו על התוכנית הכלכלית של 1985 בולטות, למרות שראש הממשלה באותה תקופה, שמעון פרס, היה מנהיג מפלגת העבודה.

 

מוכרים בלבד: האצת ההפרטה

בהצעת תקציב המדינה הראשונה לאחר תוכנית הייצוב קבעה ממשלת האחדות כי מכירת החברות הממשלתיות תואץ. ב־1988 אימצה הממשלה את המלצת בנק ההשקעות First Boston Corporation להפריט 25 חברות ממשלתיות, בכללן כמה מהגדולות במשק: כיל, צים, בתי הזיקוק, בזק, חברת החשמל, אל על והתעשייה האווירית. לקח לממשלה זמן עד שאימצה לגמרי את ההפרטה. זה קרה בזמן ממשלת בנימין נתניהו הראשונה (1999־1996), כשהממונה על רשות החברות היתה ציפי לבני, מינוי של נתניהו. ב־1997 וב־1998 נרשמו שיאי מכירות של חברות ממשלתיות.

 

כוח לבנק ישראל: חוק אי ההדפסה

תיקון מספר 15 לחוק בנק ישראל, "חוק אי ההדפסה", שנחקק ביולי 1985, נחשב עד היום לתיקון מהפכני, שהגדיל את העצמאות בפועל ואת העצמאות המשפטית של בנק ישראל. התיקון הכיל שבע מלים בלבד: "הבנק לא ייתן לממשלה הלוואה למימון הוצאותיה". לפני התיקון, החוק אפשר לממשלה לקבל כספים מבנק ישראל על ידי הדפסת כסף, לצורך מימון גירעונותיה.

מראשית שנות ה־90 והלאה, היה התיקון לנקודת המשען העיקרית של בנק ישראל במאמציו להשגת דומיננטיות מוניטרית. חוק אי ההדפסה סייע למדינה לשמור על רמה נמוכה של גירעונות פיסקאליים, כפי שדורש משטר של דומיננטיות מוניטרית. ביטולן של הדפסות הכסף הפך את בנק ישראל למה שהוא כיום: גוף עצמאי ורב כוח, האחראי בלעדית על המדיניות המוניטרית של ישראל.

 

הטיקט האמריקאי: הוועדה המשותפת 
ארצות הברית-ישראל

כחלק מתוכנית הייצוב, הושג ב־1985 הסכם סחר עם ארצות הברית ובוטלו מכסות היבוא מול ארצות הברית, שתרמה לתוכנית הייצוב 1.5 מיליארד דולר כיוון שהיה חשוב לה שכלכלת ישראל תשוב ותתפקד. ב־1984 הקימו ארצות הברית וישראל את ה־JEDC, הוועדה האמריקאית־ישראלית הממשלתית המשותפת לפיתוח כלכלי. הוועדה קיימה כמה ישיבות ב־1984 וב־1985, לקראת אישור תוכנית הייצוב.

JEDG קיימת גם כיום. היא מתכנסת פעמיים בשנה, בארצות הברית ובישראל, בהשתתפות בכירים במשרדי החוץ והאוצר בארצות הברית ובישראל. הנציגים האמריקאים בוועדה מתעדכנים במצבה של כלכלת ישראל. התקדים של 1985 חזר ב־1992, כשארצות הברית נתנה לישראל ערבויות לקליטת העלייה הגדולה ממדינות ברית המועצות לשעבר, וב־2003, כשארצות הברית שבה ונתנה ערבויות לישראל, כדי שתוכל לגייס כספים בשוק ההון האמריקאי בתקופת האינתיפאדה השנייה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#