"כמעט כל מי שהיה 
מעורב בתוכנית ידע 
רק חלקים ממנה" - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מכסחי האינפלציה

"כמעט כל מי שהיה 
מעורב בתוכנית ידע 
רק חלקים ממנה"

הלחץ האמריקאי, ההכרעה של פרס, ההתלבטות 
 של מודעי: עמנואל שרון, מנכ"ל משרד האוצר 
 לשעבר והאיש שניצח על הכנת תוכנית הייצוב,
 מספר איך היא קרתה

תגובות

כל האנשים שהיו שם, בעת הכנת תוכנית הייצוב לפני 30 שנה, תמימי דעים לגבי האנשים שבזכותם יצאה התוכנית אל הפועל: ראשון בין שווים היה ונשאר ראש הממשלה אז, שמעון פרס; ושני בנשיאת האחריות והסמכות היה מנכ"ל האוצר אז, ד"ר עמנואל שרון – שהיה אמון על הכנת התוכנית לפרטיה.

הקשר של שרון לתוכנית הייצוב החל כשנה וחצי קודם להצגתה, כאשר בתפקידו כמנכ"ל משרד האוצר הציע לשר האוצר אז, יגאל כהן אורגד, לקדם תוכנית כלכלית, ומצא את עצמו מפוטר. כעבור כמה חודשים, כאשר המצב הכלכלי רק הלך והחמיר, התקיימו בחירות לכנסת שלאחריהן גויס שרון מחדש למשרה הרמה, הפעם על ידי שר האוצר החדש, יצחק מודעי.

יעקב סער / לע"מ

גם למודעי היה יחס דו־ערכי לתוכנית ההצלה הכלכלית. מצד אחד, הוא הבין את חומרת המצב ואת נחיצותו של מהלך כלכלי כולל לייצוב כלכלת ישראל; מצד אחר, הוא חשש מכישלונו של מהלך כזה, ולכן הרחיק את עצמו מהכנת התוכנית. בפועל, הוטל ריכוז עבודת ההכנה של התוכנית על שרון, בתפקידו כמנכ"ל האוצר, אבל שרון מספר שהוא דיווח בקביעות למודעי על התקדמות העבודה – כלומר מודעי היה בתמונה – אבל מרחוק. את ההכרעות העיקריות בנוגע לתוכנית הייצוב, לפיכך, קיבל ראש הממשלה שמעון פרס בעצמו – תחת לחץ ידידותי מצד האמריקאים.

ממשל רייגן, באמצעות שר החוץ ג'ורג' שולץ, מילא תפקיד מכריע בעיצובה של תוכנית הייצוב. האמריקאים, שהיו מודאגים מאוד ממצבה הכלכלי המידרדר במהירות של ישראל, הבטיחו לעזור וגם הציגו פתיון: מענק של 1.5 מיליארד דולר אם ישראל תפעיל תוכנית כלכלית משמעותית. באותם ימים, יש להזכיר, הידלדלו רזרבות המט"ח של ישראל במהירות, כאשר הציבור בישראל רכש דולרים כאמצעי התגוננות מפני האינפלציה המשתוללת במאות אחוזים והיצוא דעך לנוכח קשיי הניהול של עסקים בסביבה היפר־אינפלציונית. מענק של 1.5 מיליארד דולר, אם כך, היה בדיוק המתנה שהמדינה נזקקה לה.

לדברי שרון, היו אלה האמריקאים שהציעו להקים צוות מקצועי להכנת תוכנית כלכלית, בשיתוף כלכלנים מובילים מארצות הברית ומישראל. מהצד האמריקאי העמיד שולץ את עוזרו, אלן ווליס, ואת הכלכלנים הרב סטיין וסטנלי פישר. לגבי האופן שבו נבחרו חברי הצוות מהצד הישראלי קיימות כמה גרסאות: לפי חלק מההסברים, היה זה פישר שהמליץ על חבריו, הפרופסורים לכלכלה איתן ברגלס ומיכאל ברונו; לפי שרון, מי שהמליץ על השניים היה מנהל מחלקת המחקר בבנק ישראל, מרדכי (ממה) פרנקל, שהציע לגייס למשימה כלכלנים "שיודעים להסתדר זה עם זה ולאזן איש את רעהו". בהמשך צורף לצוות גם פרופ' ניסן לויתן, בין השאר מאחר שהיה בן כיתתו של מודעי וסייע ברכישת אמונו בעבודת הצוות.

"היה חשוב שבצוות שיכין את התוכנית יישבו כלכלנים בכירים כי כך יכולנו לקבל גושפנקא ציבורית לתוכנית", מסביר כיום שרון. "אבל האמת היא שמרחב האפשרויות הכלכלי לגבי תוכנית הייצוב לא היה גדול מאוד. בפועל, כל המדינות שסבלו באותן שנים מהיפר־אינפלציה – ארגנטינה, ברזיל וישראל – יצאו עם תוכניות כלכליות דומות. אלה של ברזיל וארגנטינה נכשלו, לא בגלל תכנון שונה, אלא בעיקר בגלל הבדלים בשלב היישום".

ליאור מזרחי

במשך חודשים עבד צוות הכלכלנים בניצוחו של שרון על ניסוח התוכנית, בליווי צמוד של אמנון נויבך, יועצו הכלכלי של פרס, אבל החיים התבררו כקלים פחות מכפי שהם סברו תחילה: "חשבתי שנוכל לצאת עם התוכנית ב־1 בינואר 1985", מספר שרון. "עם הוצאה של מטבע חדש, מסיבות פסיכולוגיות, ועם קיבוע שער הדולר. באופן נוח ביותר, הדולר עמד אז על בדיוק 1,000 שקל לדולר. אלא שלא היתה נכונות מצדו של פרס. הוא דחה אותנו בלך ושוב עד שלבסוף נויבך אמר לי מדוע: אין סיכוי שפרס ילך על תוכנית לפני מועד הבחירות להסתדרות, במאי, כדי לא לחבל בסיכוי של מפלגת העבודה וישראל קיסר לנצח בהן".

התוכנית הכלכלית, שעקרונותיה כבר היו מסוכמים, נשארה לכן במשך חודשים אחדים במגירה – צוות הכלכלנים בראשותו של שרון נפגש באופן קבוע כדי לעדכן אותה. בשלב זה כבר החלו האמריקאים לאבד סבלנות ואמון ביכולתה של ישראל ללכת על תוכנית כלכלית משמעותית. גם הכלכלנים הישראלים איבדו אמון והודיעו על צעד של התרסה: הם סירבו לנסוע לפגישת עידכון עם האמריקאים, כי "חבל להם לקלקל את שמם". שרון נסע לפגישה עם פרס ודיווח לו על מרד הכלכלנים – ועל הנזק שהדבר עלול לגרום מול האמריקאים. פרס נתן את מילתו כי התוכנית אכן תצא לפועל, אבל בשלב קצת יותר מאוחר, והפרופסורים לכלכלה הסכימו לנסוע לארצות הברית כדי לשכנע את האמריקאים שכל עכבה היא רק לטובה.

כך הגיע חודש מאי, והצוות האמריקאי נחת בישראל כדי לסכם את פרטי התוכנית. בחדרו של שרון במשרד האוצר ישבו שישה פרופסורים לכלכלה, כאשר אחד מהם, סטנלי פישר, מקליד על המחשב של שרון את עשר הנקודות העיקריות שהתוכנית צריכה לכלול. יש הטוענים כי הנקודות הללו – שלכאורה הוכתבו בידי האמריקאים – היו בעצם תולדה של שיתוף פעולה ישראלי־אמריקאי. כלומר, הכלכלנים הישראלים הדליפו לאמריקאים את העקרונות שמהם צריכה התוכנית להיות מורכבת, לדעתם, כדי שאלה יציבו את העקרונות הללו כאולטימטום לממשלת ישראל.

כך או כך, האולטימטום עבד. בתחילת יוני התקיימה הישיבה המכרעת על גורל התוכנית, בבית השרד של ראש הממשלה, ובה הכריע פרס על הוצאתה לפועל. בשלב הזה הקים שרון את צוות היישום של התוכנית, בתוך משרד האוצר, שבו עבדו במשך חודש על כל הפרטים הטכניים. העבודה על התוכנית ופרטיה נשמרו כל אותה עת בסוד, אפילו מפניו של נגיד בנק ישראל, משה מנדלבאום. מנהל מחלקת המחקר של בנק ישראל, ממה פרנקל, היה אמנם בצוות ההכנה של התוכנית הכלכלית – אבל מנדלבאום לא ידע מכך. לדברי שרון, הסיבה להסתרת התוכנית ממנדלבאום היתה החשש שהוא ידליף אותה לעיתונות. "שנתיים קודם לכן נכשלה תוכנית הדולריזציה מכיוון שהיא הודלפה לתקשורת", אומר שרון. "ידענו שאם זה יקרה שוב תוכנית הייצוב תיהרס. היינו חייבים לשמור על מידור. לא רק מנדלבאום מודר, למעשה כמעט כל מי שהיה מעורב בתוכנית ידע רק חלקים ממנה. היחידים שידעו את התמונה כולה היו נויבך, ממה פרנקל ואני".

במהלך החודש הגורלי של קביעת פרטיה הטכניים של התוכנית, נבחנו במשרד האוצר מספר רעיונות סודיים. אחד מהם היה לחזור שוב לרעיון ההצמדה לדולר ("דולריזציה"), אבל לעשות זאת הפעם דרך החסכונות הדולריים (פת"מ), שהיו אז נכס החיסכון העיקרי של הציבור בישראל. תוכנית אחרת שנבחנה נגעה לצעדים שיש לנקוט במקרה שבו תוכנית הייצוב תיכשל. היו אפילו תוכניות ליום אחרי שהדולר האחרון יאזל במרתפי בנק ישראל. אולם כל התוכניות הללו נגנזו, ובסופו של דבר הוגשה תוכנית הייצוב לאישור הממשלה ב־1 ביולי. הדיון בממשלה נמשך קרוב ליממה, ובמהלכו התנהל גם משא ומתן עם ההסתדרות. "ההסתדרות התנגדה לתוכנית וגם השביתה חלקים מהמשק – בעיקר את הרדיו והטלוויזיה, כדי למנוע מראש הממשלה לשאת דברים לאומה. אבל כעבור כמה ימים, כשהם גילו שהציבור תומך בתוכנית, הם חזרו בהם מהתנגדותם", מספר שרון.

Associated Press

הדיון בממשלה היה דרמטי, עם איום של שרי הליכוד להצביע כגוש אחד נגדה. רק תמיכתם של מודעי, חיים קורפו ויצחק שמיר מנעה זאת. ברקע היו מהלכים פוליטיים מעניינים שננקטו. כך למשל, דרש מודעי כי התוכנית תכלול פיקוח מחירים. לדברי שרון, הוא לא האמין בפיקוח מחירים, ולכן לא התכוון לכלול זאת, אבל דרישת מודעי אילצה להכניס לתוכנית רכיב של פיקוח. הבעיה היתה שהמפקח על המחירים, דוד ברודט, ישב במשרד התעשייה והמסחר, ושר התמ"ס היה אז אריאל שרון מהליכוד, שהתנגד לתוכנית. המנכ"ל לשעבר שרון מספר כי הגיע בחשש לפגישה עם השר שרון, ששירת איתו בצבא, בבקשה לקבל את שיתוף הפעולה של המפקח על המחירים שלו. השר השיב שהוא מתנגד לתוכנית ומתכוון להצביע נגדה בממשלה (מה שאכן קרה), אבל באותה נשימה אישר לברודט לשתף פעולה באופן מלא עם צוות תוכנית הייצוב.

בסיכומו של לילה מתוח אישרה הממשלה את תוכנית הייצוב, כולל קיצוץ של 600 מיליון דולר בתקציב המדינה. לדברי שרון, הקיצוץ אמור היה להיות גדול יותר, אבל שר הביטחון רבין – שהיה השר היחיד משרי העבודה שנמנע בהצבעה – מנע זאת. הקיצוץ העיקרי היה ביטול כמעט כל סובסידיות המזון שהיו נהוגות באותה עת. "לכבודו של קיסר השארנו כמה סובסידיות אחרונות", אומר שרון. ביטול הסובסידיות הביא כמובן להתייקרות ניכרת של כל מצרכי היסוד בישראל, ולכן התוכנית חייבה לאזן בין עליית מחירים חד־פעמית חדה מאוד (ולאחריה פיקוח והקפאת מחירים) ובין העלאת שכר כפיצוי על הזינוק במחירים – אך העלאה זו היתה צריכה להיות חלקית, כדי שהשכר יישחק – וכן העלאת שער החליפין ואז הקפאתו.

החלק הרגיש ביותר בתוכנית היה הקפאת השכר, שאמורה היתה להיעשות בהסכמה עם ההסתדרות – אבל בהיעדר הסכמה נעשתה בצו. היתה זו הפעם היחידה שבה נקבע השכר בישראל בצו. לדברי שרון, הכוונה היתה להגיע עם ההסתדרות על סיכום לגבי העלאת שכר שתכלול בתוכה שחיקת שכר מוסכמת. סירובה של ההסתדרות הביא לכך שבסופו של דבר השכר נשחק יותר מכפי שתכננו אדריכלי התוכנית. סוגיה נוספת היתה כמובן הריבית – שנוהלה באופן עצמאי על ידי בנק ישראל והגיעה לרמות גבוהות מאוד. המתח הבסיסי שהיה עם בנק ישראל ערב התוכנית גבר מאוד בשלב היישום שלה, כאשר שרון ומרבית הכלכלנים האחרים סברו שהבנק קבע ריבית ריאלית מוגזמת. "לא התכוונו לריבית גבוהה כל כך", אומר שרון. "מרבית חברי הצוות, ואני בתוכם, חשבו שאפשר היה להוריד את הריבית מהר יותר. לימים שמעתי שמועות שהעלינו את הריבית לרמה ריאלית רצחנית כדי להגן על הבנקים. זה לא נכון. הגנה על הבנקים כלל לא עלתה במהלך הכנת התוכנית".

בדיעבד שרון סבור כי הצלחת תוכנית הייצוב בישראל, לעומת כישלונן של תוכניות מקבילות בארגנטינה וברזיל, נבע מהקפדנות של היישום שלה. "בברזיל וארגנטינה קבעו כללים ואחר כך נתנו למשק להתנהל לבד. אנחנו הקמנו צוות מעקב שנפגש מדי יום ראשון ובדק את כל יחסי המחירים במשק. בדקנו את היצע המוצרים על המדפים בסופרמרקטים כדי לוודא שלא נוצר מחסור. בתמ"ס דוד ברודט עשה עבודה מצוינת של פיקוח על המחירים – הוא העלה מחירים מסוימים והוריד באותה עת אחרים כדי להבטיח שהמדד בסך הכל לא יעלה. עד שעזבתי את האוצר היו יותר מ־100 פגישות מעקב כאלו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#