"מירי רגב? הבעיה היא שאשכנזים קובעים לאן יילך כל הכסף בתרבות" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"מירי רגב? הבעיה היא שאשכנזים קובעים לאן יילך כל הכסף בתרבות"

המהומה שעוררה שרת התרבות מירי רגב הסיטה את האש מהבעיות האמיתיות בתחום ■ "לא יכול להיות שעוגת התרבות, המצומקת גם כך, תתחלק בין אותם אנשים שיושבים שנים על הכיסאות"

112תגובות

השבוע, הרחק מתשומת הלב התקשורתית, התקיים בתל אביב פסטיבל לבי במזרח, שאותו אירגנו קבוצה של פעילים מזרחים. הפסטיבל, שבו השתתפו סרטי קולנוע, הצגות ומופעים מוזיקליים של יוצרים מזרחים ממגוון תחומי היצירה, זכה לתמיכה ממשלתית זעומה - 30 אלף שקל בלבד. השנה, בניגוד לשנתיים הקודמות, נעדרה מהאירוע התזמורת האנדלוסית של אשקלון, שמתמודדת בשנים האחרונות עם קשיים תקציביים. ב-2014 קיבלה התזמורת מהמדינה 3.2 מיליון שקל, כ-7% מכלל התמיכה של המדינה בתזמורות, אך כדי לקבל את הסכום הזה נאלצה התזמורת להוסיף נגנים גם בכלים קלאסיים מערביים, דבר שלא מאפיין תזמורות אנדלוסיות ברחבי העולם. "עשינו את זה כדי שהמדינה תכיר בנו כתזמורת סימפונית ונוכל לקבל תמיכה", אומרת שירה אוחיון, מנהלת חינוכית בתזמורת וממארגנות פסטיבל לבי במזרח. "במוזיקה ערבית אתה לא צריך יותר מחמישה או עשרה כלים. במרוקו אין דברים כאלה. שם רואים הרכבים שונים מאוד של תזמורות אנדולוסיות".

אחרי שנים שבהן חלוקת תקציבי התרבות היתה ברורה ועקבית, נכנסה למשרד התרבות והספורט השרה החדשה מירי רגב, החליטה לשנות סדרי עולם וקוממה אמנים רבים. קשה להאמין שבזמן הקצר שבו רגב מכהנת כשרה היא טרחה ללמוד לעומק את הנושא ואת מתווה חלוקת התקציבים, וסביר להניח שהמהומה שהקימה בשבועות האחרונים נובעת בעיקר משיקולים פוליטיים. עם זאת, משיחות שניהלנו בשבועיים האחרונים עם גורמים בענף התרבות, נראה כי יש לא מעט בעיות באופן שבו מחולקים כספי משרד התרבות והספורט.

אילן אסייג

"זה לגיטימי שיבדקו את חלוקת התקציבים מחדש, לא צריך לעשות מהומות בשביל זה", אומר המפיק הפרטי עודד פלדמן, בעל עבר עשיר בעולם התיאטרון והתרבות. "לדעתי, הבעיה של רגב היא הסגנון יותר מאשר המהות. הסגנון הוא זה שמדליק את האנשים. מאחורי זה יש בעיות מהותיות, למשל שקבוצה של אנשים מסוימים יושבת על הברזים המרכזיים".

ואכן, עולם התרבות הישראלי נשלט על ידי קבוצה דומיננטית שבכיריה יושבים על סיר הבשר: מינויים למשרות נחשקות, משכורות יפות לטאלנטים ולמנהלים ותחושה של "תרבות זה אנחנו". בין השאר, זה בא לידי ביטוי במשך הקדנציות: קשה למצוא ענף ציבורי אחר שבו קבוצה גדולה כל כך של מנהלים יושבת בתפקידים זמן ממושך כל כך. דוגמאות לא חסרות: נעם סמל מנהל את תיאטרון הקאמרי מאז 1992 וציפי פינס את בית לסין מאז 1993; יאיר ורדי מנהל את סוזן דלל מאז 1989 ואוהד נהרין נמצא בבת שבע מאז 1990; אבי שושני מנהל את התזמורת הפילהרמונית מאז 1980 וחנה מוניץ היא מנהלת האופרה מאז 1995.

גם קשרים משפחתיים לא חסרים: במשך שנים שיחקה גילה אלמגור בהבימה כאשר בעלה, יעקב אגמון, היה המנהל (הוא, יש להדגיש, הגיע אחריה). המנהל האמנותי של הבימה, אילן רונן, הנמצא בתפקידו מזה כעשור, היה עד לפני כמה שנים הבוס של בתו, יעל רונן, שביימה הצגות בתיאטרון תחתיו. בתיאטרון גשר ליהק משה אבגי את בתו, דאנה, בהצגה הנסיכה איבון. באותו תיאטרון עובד סשה קריינדלין תחת המנכ"לית לנה קריינדלין, שהיא אמו. בקאמרי, תחת ניהולו של נעם סמל עלתה ההצגה לילה לא שקט, משירי שלמה ארצי - שהוא גיסו של סמל. נאוה סמל, אחותו של ארצי, העלתה אף היא שני מחזות בקאמרי.

מבחוץ הדברים האלה נראים תמוהים, מכיוון שאלה גופים שמקבלים תקצוב ציבורי, אבל מבפנים הדברים נראים אחרת. בכיר בתחום התרבות מסביר שכמעט כל מוסדות התרבות הם גופים פרטיים, במובן זה שהם פועלים כעמותות. הקשר של הגופים האלה למדינה הוא קבלת תקציבי התמיכות ממשרד התרבות. "לכל תיאטרון יש ועד מנהל, דירקטוריון. הוא זה שמחליט, למשל, אם להאריך את כהונת המנכ"ל. כל עמותה אחרת בישראל פועלת ככה. הבימה הוא היוצא מן הכלל, כי הוא נמצא בבעלות מסוימת של המדינה, בהיותו תיאטרון לאומי. אבל כל המוסדות האחרים מאוגדים כעמותה, וזה עניין עקרוני שנועד לשמור על עצמאותם. לשר התרבות אסור בכלל להתערב בנוגע להפניית תקציבים למקום ספציפי".

"בעולם התרבות אנשים מתחתנים זה עם זה, אין מה לעשות", אומר סמל. "גיסי עשה שירות טוב מאוד לקאמרי, הוא לא היה צריך את זה. לכל מוסדות התיאטרון והתרבות יש הנהלות ציבוריות שמאשרות את המינויים. אני נבחן יום יום, וכך גם המנהלים במוסדות האחרים. אני שמח שממשיכים לתת בי אמון".

מנגד, הבמאי רוני ניניו, יו"ר איגוד הבמאים, סבור שיש לשנות את השיטה. "איגוד במאי התיאטרון שם את הנושא הזה על השולחן", הוא אומר. "זה חלק מהשיח הציבורי במוסדות התרבות. צריך לנסח תקנון לכלל מוסדות התרבות הציבוריים שנותן את הדעת על הגבלת מספר הקדנציות של מנהלים". לדברי רגב, היא עומדת לשנות את המצב הזה: "לא יעלה על הדעת שמנהל תיאטרון יישב 20 שנה בתפקיד. אני מתכוונת לקבוע נהלים חדשים לגבי קדנציות של מנהלים במוסדות תרבות. אף אחד לא קיבל מינוי לכל החיים. צריך לרענן את השורות".

רגב, אם כן, נכנסת לעולם קטן, מלא אינטרסים ותככים. מלבד זאת, הוא גם עמוס בביורוקרטיה. תקציב התרבות קטן במיוחד: כמיליארד שקל בשנה (750 מיליון שקל מתוכם כתמיכות לגופי תרבות), 0.2% מכלל תקציב המדינה. בשנים האחרונות עלו קריאות להגדלת תקציב התרבות ל–1% מתקציב המדינה, דבר שלא יצא אל הפועל. "רגב תיבחן קודם כל על הגדלת תקציב התרבות. זו המטרה הראשונה במעלה ותפקידה החשוב ביותר", אומר ח"כ עפר שלח (יש עתיד), יו"ר שדולת התרבות בכנסת. "לאחר מכן אפשר להתחיל דיון ציבורי בשאלות של סוגים שונים של תרבות. אני בעד הדיון הזה".

"אני מתכוונת להילחם על הגדלת תקציב התרבות. אם הוא לא יגדל, צריך לקחת תקציבים ממפעל הפיס לטובת תרבות", אומרת רגב בתגובה.

בניגוד למה שהשתמע מאמירותיה בשבועות האחרונים, רגב לא יכולה להורות על הפניית כספים למקומות ספציפיים בהינף יד. האחרון שניסה לעשות זאת היה ראלב מג'אדלה, שב–2008, בהיותו שר התרבות, ניסה להתערב בהפניית כספים לעמותות תרבות במגזר הערבי, וספג על כך ביקורת קשה בדו"ח מבקר המדינה. גם שני המהלכים שעליהם הכריזה רגב - שלילת מימון מתיאטרון אל מידאן (עקב סירובו של השחקן נורמן עיסא להופיע בשטחים) ואיום על הפסקת מימון לפסטיבל הקולנוע בירושלים (עקב הקרנת סרט על יגאל עמיר) - לא היו עומדים במבחן בג"ץ. ועדה מקצועית במשרד התרבות, ועדת סל התמיכות, היא שמאשרת קבלת כספים לפי קריטריונים מסוימים, והדברים שבגינם ביקשה רגב לפסול מימון אינם חלק מהם.

מקורבים לרגב מסבירים שהיא הביעה את דעתה בלבד לגבי מה שרצוי שיהיה, והם כוונו לשנת התקציב הבאה. לדבריהם, רגב מתכוונת לשנות את הקריטריונים כך שלהבא אפשר יהיה לשלול תמיכה באופן מסודר. "זה פשוט מאוד", הם אומרים. "אנחנו הולכים להיצמד לחוק הפלילי. כל מה שכתוב בחוק הפלילי בענייני הסתה או פגיעה במדינה — נכניס לקריטריונים. מדברים על חופש הביטוי, אבל שוכחים שכבר כיום יש בחוק הפלילי אלמנט של הגבלתו".

תומר אפלבאום

תרבות אחת על חשבון 
תרבות שנייה

אם עניין חופש הביטוי נוגע למקרים ספציפיים, הרי ששינוי הקריטריונים נוגע לסוגיה הכללית יותר של סדרי עדיפיות בין מרכז לפריפריה. כרגע, באופן שבו הקריטריונים בנויים, הרי שלגופים החזקים והוותיקים יש יתרון, והחדשים, שהם מטבע הדברים חלשים יותר, מתקשים לצמוח. מבחינת רבים בממסד התרבותי, אין אפליה של הפריפריה, משום שבקריטריונים לקבלת תקציבים מהמדינה יש לתיאטראות הגדולים תמריץ להופיע בפריפריה, כך שתושבי היישובים המרוחקים זוכים לסל תרבות דומה לזה שבו זוכים תושבי המרכז. עם זאת, אין בכך כדי להצמיח תרבות מקורית בפריפריה, ולכך נחזור בהמשך.

"במשך עשורים שלמים המדינה מקדשת סוג אחד של תרבות, ומפלה את כל סוגי התרבות האחרים - מתנחלים, חרדים, פלסטינים", אומר היוצר רון כחלילי, הפעיל למען תרבות מזרחית. "מקדשים את התרבות האירופית, אשכנזית, אמריקאית, ומדכאים את התרבות של האחר. זה ויכוח גם על כסף וגם על תוכן. מדובר בחונטה סגורה שמשחקת את משחק הכיסאות בצמרת עולם התרבות. אם תסתכל על כל מוסדות התרבות - אופרה, מחול, תיאטרון - תראה שאותם אנשים נמצאים שם 20–30 שנה ומרוויחים משכורות עתק. לא יכול להיות שעוגת התרבות, המצומקת גם כך, תתחלק בין אותם אנשים שיושבים שנים על הכיסאות. הגיע הזמן לרוויזיה בדבר הזה".

ואכן, נתוני חלוקת התמיכות, המופיעים באתר משרד התרבות והספורט, מספרים את סיפור הפערים. קחו למשל את תחום המוזיקה הקלאסית. האופרה הישראלית היא הגוף שמקבל את התמיכה הגדולה ביותר - 20 מיליון שקל בשנה. אגב, האופרה נמצאת בקטגוריה בפני עצמה, והיא הגוף המתוקצב היחיד בקטגוריה זו אף שיש אופרות אחרות וקטנות יותר ברחבי הארץ. תמיכת המדינה בתזמורות מסתכמת ב-43.5 מיליון שקל, והתזמורת הפילהרמונית גורפת את החלק הגדול ביותר - 9.4 מיליון שקל. בשנים האחרונות נקלעה הפילהרמונית לקשיים כלכליים. בכתבה שפורסמה במוסף זה ב-2010 התייחס המנכ"ל אבי שושני לירידה בכמות הקהל וטען שהדבר נובע בין היתר מהידלדלות הקהל האשכנזי המבוגר. שאר תקציב התזמורות נחלק בין תזמורות גדולות אחרות בישראל, בעוד ששלוש התזמורת המנגנות מוזיקה מזרחית, אנדלוסית, מקבלות יחדיו 5.5 מיליון שקל (הרוב מגיע לאנדלוסית אשדוד ולאנדלוסית אשקלון, וסכום קטן, כ-300 אלף שקל, מוקצה לתזמורת במעלות). מלבד זאת, העמותה לקידום וטיפוח המוזיקה הערבית מקבלת 265 אלף שקל בלבד. המוזיקה הקלאסית המזרחית מקבלת כ-13% בלבד מכלל התקציב למוזיקה הקלאסית.

בתחום התיאטרון המצב אינו שונה בהרבה. התמיכה הממשלתית בתיאטרון ב–2014 הסתכמה ב–86 מיליון שקל. מתוך סכום זה, הבימה קיבל את הסכום הגבוה ביותר - 17 מיליון שקל. הקאמרי זוכה לתמיכה השנייה בגדולה - 12 מיליון שקל. מנגד, התיאטרון הערבי אל מידאן מקבל מיליון שקל בלבד. בימת קדם, הגוף המזרחי היחיד שהגיש בקשה לתמיכה, לא קיבל כסף בכלל. לדברי שולה קשת, מייסדת התנועה הפמיניסטית־מזרחית אחותי וממארגנות פסטיבל לבי במזרח, בשנים האחרונות הגוף הזה נקלע לקשיים כלכלים, והפסקת המימון ממינהל התרבות במשרד התרבות הרעה עוד יותר את מצבו. "חוץ מקדם יש עוד גופים קטנים שמציגים תרבות מזרחית שבכלל לא מגישים בקשות לתמיכה", היא אומרת. "יש חסמים שקשה להתגבר עליהם: צריך להקים עמותה ולהשקיע לפחות 1,000 שקל בגישה דיגיטלית למסמכים, וגם להיעזר במנהל חשבונות. חוץ מזה צריך להוכיח פעילות של שנתיים שעומדת בקריטריונים - מספר מינימלי של הצגות ומופעים. קשה לעמוד בקריטריונים האלה בלי שום תמיכה ממשרד התרבות. כך יוצא שהגופים הגדולים מקבלים את רוב העוגה".

הפערים באים לידי ביטוי גם בתחום הפסטיבלים. ב-2014 תמך משרד התרבות בפסטיבלים ב–15 מיליון שקל. פסטיבל ישראל קיבל את הסכום הגבוה ביותר - 3.3 מיליון שקל. במקום השני ניצב פסטיבל המחולות בכרמיאל, שקיבל 1.3 מיליון שקל. לעומת זאת, פסטיבל לבי במזרח קיבל 30 אלף שקל; פסטיבל המציג תרבות אתיופית קיבל 88 אלף שקל; פסטיבל ימי עוד קיבל 393 אלף שקל; שני פסטיבלים לתרבות ערבית־יהודית שמארגן בית הגפן בחיפה קיבלו 350 אלף שקל. בסך הכל, פסטיבלים הנוגעים לתכנים מזרחיים או ערביים קיבלו כמיליון שקל מתוך 15 מיליון שקל - 6% בלבד.

"המספרים מראים תמונה חשוכה של תרבות אחת שמקבלת תקציבים על חשבון תרבות אחרת", אומרת אוחיון. "האופרה מקבלת 20 מיליון שקל, אבל גם האנדלוסית שלנו עושה אופרה. בשנה האחרונה הפקנו קונצרט אופרה עם דניאל לוגסי".

הפערים בתקציבים מקבלים ביטוי גם במשכורות. מנהל התזמורית האנדלוסית באשקלון משתכר 9,000 שקל בחודש בלבד. לעומתו, מנכ"ל הפילהרמונית שושני השתכר ב-2013 כ-56 אלף שקל בחודש, המשנה לנגן הראשי בתזמורת קיבל 58 אלף שקל ומנהל התפעול - 50 אלף שקל. באופרה משתכרים קצת פחות: המנכ"לית מוניץ משתכרת 43 אלף שקל בחודש. המשכורות הגבוהות לא פוסחות על התיאטרון: המשכורת הגבוהה בהבימה היא של שחקן שמקבל 53 אלף שקל בחודש. המנכ"לית אודליה פרידמן משתכרת 46 אלף שקל בחודש (כל הנתונים הם מ-2013).

תומר אפלבאום

80% מהמחליטים הם אשכנזים

החלק המרכזי בתקציב משרד התרבות הוא התמיכות. עד 2002 זה היה שטח פרוץ לגמרי: "התקציבים היו מתחלקים אז על פי גחמות של שר או ראש מינהל תרבות", אומר אורי לוי, שכיהן עד לאחרונה כראש מדור תרבות במועצה הישראלית לתרבות ואמנות. "בתקופת ממשלת ברק הייתי יושב בחדר עם האלוף במיל' צבי זמיר, שהוא פעיל בענייני תרבות. פתאום היה עובר שר האוצר אברהם שוחט ואומר, 'תנו לגוף הזה 2 מיליון, להוא מיליון, בוא נראה איך הם יסתדרו'".

העידן הזה הסתיים ב–2002, בעקבות בג"ץ שהגיש תיאטרון הילדים והנוער. השופטים קבעו שיש להסדיר, באמצעות מבחנים שוויוניים ובאופן מסודר, את העברת הכספים מהמדינה למוסדות התרבות. במשך השנים נוצרה ביורוקרטיה קשוחה בכל הנוגע לחלוקת תקציבי התרבות.

הדברים פועלים באופן הבא: המועצה הישראלית לתרבות ואמנות, המורכבת מ–31 אנשי ציבור ופעילים בתחום התרבות, בוחנת את הבקשות לתמיכות שמגישים גופים שונים. במועצה יש מדורים שונים, וכל בחינה נבחנת על ידי המדור הספציפי. המלצות המועצה מועברות לגוף שנקרא ועדת סל תמיכות, שבראשו עומד ראש מינהל תמיכות במשרד התרבות וחבריו הם פקידים בכירים במשרד. ברוב המקרים הוועדה מיישמת את המלצות המועצה לתרבות ואמנות, אף שבראשה עומד איש המזוהה פוליטית - חיים פרלוק, שאותו מינתה לימור לבנת בקדנציה הקודמת. את המדורים השונים של המועצה מאיישים בדרך כלל ותיקים בתחום התרבות שמכירים ממוסדות התרבות במרכז. "תסתכל על מי שיושב שם - בשנים מסוימות היו שם 100%–80% אשכנזים", אומרת אוחיון.

עם זאת, לבנת ופרלוק דאגו בשנים האחרונים להכניס למועצה כמה אנשים המזוהים עם הצד הימני של המפה הפוליטית, ויש לשער שמאחורי המהלך היו גם מטרות פוליטיות. אחד הבולטים שבשמות אלה הוא אברהם נתן, איש ליכוד ותיק ולשעבר יו"ר הזכיינית קשת. אם רגב רוצה באמת לשנות, עליה לדאוג שהמועצה לתרבות ואמנות תהיה נטולת כל זיהוי פוליטי, ולשנות את הקריטריונים כך שהפריפריה תחוזק.

דוברות בית הנשיא

לדברי רגב, היא מתכוונת להתמקד בסוגיית הקריטריונים כך שיהיו שוויוניים יותר לטובת התרבות בפריפריה. "אני הולכת לשנות", היא אומרת. "כבר התחלנו בתהליך, וקול קורא ראשון יצא השבוע. זה לא צריך לקחת הרבה זמן, רק כמה חודשים. הכוונה היא להקל איפה שאפשר. למשל, הקריטריונים קובעים שההגדרה המינימלית לפסטיבל הוא שלושה ימים, ולכן פסטיבל של יוצאי אתיופיה לא יכול להגיש בקשות. אנחנו רוצים לצמצם את זה, לקבוע שבמקרה כזה הוא יכול להימשך יום או יומיים. הכוונה היא גם לעזור לתיאטראות בראשית הדרך. צריך לבחון את הקביעה שתיאטרון צריך לפעול שנתיים לפני שהוא רשאי להגיש תמיכה, בוודאי אם זה תיאטרון בפריפריה. צריך לבדוק כיצד מסירים את החסמים האלה".

שינוי הקריטריונים הוא הליך ממושך, ולא בטוח שרגב תספיק לשנות את כל אלה שתרצה עד סוף הקדנציה שלה כשרה, בוודאי אם היא תהיה קצרה מארבע שנים. ראשית, צריך ליידע את הציבור באתרי האינטרנט ובעיתונים, ולחכות לתגובות ממנו. לאחר מכן יושבת ועדה מקצועית במשרד התרבות, ולאחר מכן הדברים עוברים לעיונם של אנשי משרד המשפטים, בין היתר כדי לוודא שאיש לא יגיש בג"ץ בגין השינויים בטענה לאפליה. כבר קרוב לשנתיים תקועים בצנרת כמה שינוי קריטריונים: דו"ח פילת לסיכום מצב התרבות ב–2013 מזכיר כמה הליכים של שינויים בקריטריונים שהיו אז בעיצומם, אך לא הושלמו עד היום.

"יש תיקונים גדולים של קריטריונים שמונחים במשרד המשפטים כבר שנה וחצי", אומר לוי. "אני מנוע מלפרט, אבל המגמה היא לתת את הכספים יותר לכיוון האיכות, ופחות לכמות". לוי דוחה את הביקורת על קליקות סגורות בישיבות של המועצה לתרבות ואמנות. "עם יד על הלב, בכל הישיבות שאני השתתפתי בהן, הדברים נעשו ללא משוא פנים. יושבים שם אנשים טובים, שמכירים את התחום כבר עשרות שנים ובוחנים את הדברים באופן ענייני. משתדלים גם לנטרל ניגודי עניינים. למשל, מחזאית שמציגה מחזה בתיאטרון מסוים לא תדון בתמיכה באותו תיאטרון".

"תביאו מחזה מזרחי, נציג אותו"

הקריטריונים לקבלת תקציב עומדים בלב סוגיות מרכז־פריפריה. אפשר להסתכל על הסוגיה מהזווית הצרה, הגיאוגרפית, ולהסתכל בסיפוק על כך שאולמות בעפולה ובבאר שבע מלאים בהצגות שמגיעות בתל אביב. "הפריפריה לא רוצה סקנד בסט", אומר סמל. "תושביה רוצים לצפות בהצגות שרצות בתל אביב, ככה הם אומרים לנו". מנגד, רבים טוענים כי זו גישה פטרונית, וצריך לעודד יצירת תרבות בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים. זו הסיבה שהאמירה האגבית של גילה אלמגור בטקס פרסי התיאטרון ביום שישי שעבר על כך ש"אנחנו מכתתים את רגלינו לפריפריה", עוררה עליה ביקורת. "אמירתה מזלזלת ומתנשאת", הגיבה על כך רגב. "הגיע הזמן לעשות צדק ותיקון תרבותי בפריפריה. הייתי רוצה לראות את התיאטראות מהפריפריה מכתתים רגליהם למרכז עם רפרטואר מקומי, מקצועי מרגש ונוגע".

ואולם מאחורי הדברים של אלמגור יש מציאות מורכבת. התיאטראות הגדולים יוצאים לנדוד ברחבי הארץ, משימה שוחקת עבור השחקנים, הבמאים ושאר אנשי הצוות. הם עושים זאת משום שלפי הקריטריונים הם מקבלים ניקוד גבוה יותר ככל שהם מופיעים יותר בפריפריה. מלת המפתח היא הרצה, כלומר העלתה של הצגה ספציפית על הבמה. הצגה יכולה להיות מורצת, למשל, 100 או 200 פעם. ככל שמריצים הצגה יותר פעמים, ובמקום רחוק יותר, מקבלים ניקוד גבוה יותר מוועדת התמיכה - לכן גם יותר כסף.

תומר אפלבאום

דו"ח פילת ל-2013 על מצב התרבות מנתח את התלות הזאת של התיאטראות. לפי הדו"ח, רק כמחצית מתוך כ-15 אלף ההרצות שהתקיימו ב–2013 היו בתל אביב. רוב ההרצות מחוץ לתל אביב (60%) היו ביישובים ברמה סוציו־אקונומית נמוכה. לפי הדו"ח, הבימה, התיאטרון שבו מופיעה אלמגור, קיים 73% מההופעות (הרצות) בתל אביב ובסביבותיה, כמעט כולן ביישובים בעלי רמה סוציו־אקונומית גבוהה. כלומר, ברבע מההצגות שחקני הבימה "כיתתו רגליים". במקרה של הקאמרי, שחקניו כיתתו את רגליהם בחמישית מההרצות. בשבוע שעבר, למשל, נסעו שחקניו להציג בתיאטרון הצפון בקרית חיים, ורוב השחקנים חזרו הביתה בשתיים־שלוש בלילה.

"צריך יותר תיאטראות בפריפריה", אומר ניניו. "יש 150 הכלי תרבות בפריפריה, זה מספר עצום. זה קורה גם בגלל הקריטריונים וגם מפני שהתיאטראות רוצים להתפרנס. אפשר לעשות דבר פשוט: להעביר שלאגרים למפיקים פרטיים, והתיאטרות הציבוריים יקבלו תגמולים עליהם. זה קורה בחו"ל ועובד יפה מאוד. ההצגה המצליחה 'המקרה של הכלב בשעת לילה מאוחרת' הוצגה בלונדון בתיאטרון הלאומי ולאחר מכן עברה למפיקים פרטיים שהציגו אותה בווסט אנד. אין סיבה שזה לא יעבוד גם בישראל. זה גם יפתור את הבעיה שתיאטרון ציבורי, שמקבל כסף מהציבור, מעלה הצגות מסחריות רק כדי להתפרנס".

קריטריון ההרצות לא רלוונטי רק לתיאטראות הגדולים, אלא גם לקטנים, אלה שמבקשים להתבסס ולהרחיב את פעילותם. כך למשל במקרה של תיאטרון המעבדה בדימונה, פרויקט חדש שמקבל תשומת לב רבה בשנים האחרונות. המייסדת היא השחקנית נועה רבן־קנולר, שהגיעה לדרום לפני שבע שנים ועומדת לחזור לתל אביב. את התקציב הראשוני לפעילות המעבדה היא קיבלה ממפעל הפיס, ולאחר מכן הצליחה לגייס תרומות מקרנות ומתורמים נוספים. בהמשך הדרך היא תוכל לבקש תרומות ממשרד התרבות. "לצערי, משרד התרבות הזרים לנו הכי מעט כסף, כי לא כל כך הכירו יצור כמונו", אומרת רבן־קנולר. "לא התאמנו לקריטריונים שלהם. התקציבים שם כל כך נמוכים עבור תיאטראות לא גדולים, כך שלא השתלם להיכנס למרוץ הזה של כל כך הרבה הרצות, בוודאי במקום כמו דימונה, שבו צריך ליצור דברים לאט־לאט. השיטה של משרד התרבות, שמתמרצת לפי כמה שיותר הופעות, נותנת יתרון לגדולים על פני הקטנים. מספר ההרצות הנדרשת היא פשוט בלתי סבירה".

לוי רמז בדבריו שכבר כעת יש בצנרת קריטריונים חדשים שייתכן שימתנו את ההשפעה של מספר ההצגות על התמיכה שמקבלים התיאטראות. ואולם כשהממד האיכותי יהיה משמעותי יותר תעלה סוגיה אחרת: מי קובע מהו הטעם המוביל ומהי איכות. פעילים מזרחים טוענים שהיצירה ברוב מוסדות התרבות משקפת את התרבות המערבית. מבחינתם, מוסדות כמו הקאמרי, הבימה ובית לסין אינם בית לתרבות ישראלית, אלא לתרבות אשכנזית, והדבר נכון אף יותר בגופים כמו האופרה והפילהרמונית. זו עוד הצדקה, מבחינתם, להעביר כספים מגופים אלה לגופים חדשים שייצגו את התרבות המזרחית. בשלב זה הגישה שהם מובילים זוכה להתנגדות רבה. "נכון, צריך לנער את עולם התרבות, אבל לא בבת אחת", אומר בכיר בתחום. "אמנות צומחת מהשטח. אי אפשר לצמצם באופן דרסטי תקציבים להבימה, לקאמרי או לבית לסין ולהעביר אותם לפריפריה כשאין שום כוחות יצירה. גם הרמה של המעבדה בדימונה, עם כל הכבוד, לא גבוהה. אי אפשר לעשות דברים בכוח".

סמל דוחה גם הוא את הגישה הזאת. "הקאמרי הוא תיאטרון ישראלי, כחול־לבן. מציגים גם את קזבלן וגם הצגות אחרות", הוא אומר. "למה לחזור להפרדות של שנות ה-50? אלה אמירות פופוליסטיות".

תומר אפלבאום

"תיאטרון מוקם על ידי אנשי חזון שרוצים להקים אותו", מוסיף לוי. "אי אפשר להקים תיאטרון בפקודה וכסף לא יעזור במקום הזה. גם הבימה, אוהל וגשר קמו בגלל משוגעים לדבר. התמיכה מגיעה אחר כך". לדברי לוי, "יש מזרחים בתפקידים בכירים בכל עולם התרבות - גם במאים וגם שחקנים בתפקידים ראשיים, כמו יעקב כהן, ששון גבאי, יגאל נאור, עמוס תמם, אפרת בן צור. אני אומר את זה בשמחה. עוד מעט נגיע למצב שבנבחרת ישראל בכדורגל נתחיל לספור כמה מזרחים יש וכמה אשכנזים יש. די, מספיק עם השטות הזאת".

הטענה היא לגבי התוכן. מבקשים שבעולם התיאטרון יהיה משהו כמו התזמורת האנדלוסית.

"אתה מכיר הרבה מחזות מזרחיים? אף אחד לא הקים לרוסים את תיאטרון גשר, הם באו והקימו. אתם רוצים לעשות תיאטרון? תקימו. צריך להבין שתרבות התיאטרון בעולם הערבי מצומצת. יש להם תרבות אחרת, הם רואים תיאטרון בצורה אחרת. אפשר לחשוב שיש פה מחזאות ערבית או מחזאות מזרחית ומישהו עוצר אותה. תביאו - יציגו. אתה יודע כמה התיאטרון העברי כמה למחזאות מקורית, למחזאות ערבית? זה לא בנמצא. אתם כל כך רוצים שיציגו? שבו על התחת ותתרגמו מחזות, אם יש. תביאו".

קשת מתקוממת על הדברים. "הוא לא מבין על מה הוא מדבר. יש עושר תרבותי בכל התחומים, גם בתיאטרון. לא רק כאן, אלא גם במדינות המוסלמיות. יש מאות פרויקטים של תיאטרון שלא מצליחים להתרומם בגלל מחסור בתקציבים. חוסר התקצוב של פרויקטים כאלה זה צנזורה לכל דבר".

אלון רון


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#