יוג'ין קנדל מודאג - ובגלל זה הוא רוצה לבנות כאן עתיד טוב יותר - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
שר העל לענייני עתיד המדינה

יוג'ין קנדל מודאג - ובגלל זה הוא רוצה לבנות כאן עתיד טוב יותר

יוג'ין קנדל, בטוח שתוכנית אסטרטגית ל–15 שנה היא הדרך היחידה להציל את ישראל ■ ואיך הוא מסביר את תמיכתו בפשרה עם מונופול הגז? "המתווה שמקודם הוא לגמרי לטובת אזרחי ישראל"

28תגובות

ישיבת הממשלה שנערכה ביום ראשון השבוע היתה אמורה להיות החלום הרטוב של כל מומחה לממשל לגבי הדרך שבה ממשלה במדינה דמוקרטית אמורה להתנהל. בישיבה אמור היה להתייצב יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' יוג'ין קנדל, ולהציג בפני בנימין נתניהו ושריו סקירה אסטרטגית של המגמות הכלכליות הבולטות המשפיעות על מדינת ישראל. מאחורי ההגדרה הרחבה הזאת ניצב טווח בלתי־מוגבל בהיקפו של איומים והזדמנויות - מהפכת המידע העולמית, הקיפאון בצמיחה של העולם המערבי, הזדקנות האוכלוסיה הישראלית, חוסר ההשתתפות של המגזר הערבי והחרדי בכלכלה, ההתחממות הגלובלית - כל אלה ועוד נכללו במצגת שהכין קנדל. על כל הבעיות האלה היתה הממשלה אמורה להצביע, ולאשר כי זו אכן הערכת המצב האסטרטגית של ישראל - ובהמשך לגבש את דרכי הפעולה להתמודדות עם הבעיות בלא פחות מ–15 השנים הקרובות.

בפועל, אחרי שעה וחצי של סקירה עצר נתניהו - האיש שהוציא לדרך את הרעיון של ביצוע הערכת המצב הזאת לפני כארבע שנים - את קנדל, לאור צרכים בוערים אחרים שהממשלה היתה צריכה לדון בהם, ואמר כי הצגת האסטרטגיה תימשך בישיבה ביום ראשון הקרוב.

יוג'ין קנדל
תומר אפלבאום

ספק אם לקנדל היה זמן לעסוק בשארית השבוע בהערכת המצב. הוא היה שקוע עד מעל הראש בישורת הסופית של שיחות עם מונופול הגז שצמח בישראל - בניסיון לסכם את מתווה הפשרה בנושא. קנדל לא רצה לדבר על המשא ומתן השבוע. בראיון עמו הוא מביא את נושא הגז כדוגמה לבעיות הרגולציה העודפת ממנה סובלת ישראל. לדבריו, "רגולציה יכולה להיות בעודף ובחוסר. יש גם בעיות בשווקים שנוצרו על ידי רגולציית יתר. למשל, כל נושא היבואנים הבלעדיים. בתחום הגז למשל, יש כיום שבעה רגולטורים שונים, בלי גורם ממשלתי שמרכז אותם - והיצרן צריך להתמודד עם כל אחד מהם בנפרד. אלה שבעה גורמים שכל אחד מהם יכול לגרום ליצרן לאבד זמן וכסף".

מהצד השני, עושה רושם שגם זה לא מספיק, ושיצירה של תחרותיות בשוק הגז תיווצר רק על ידי עוד רגולציה.

"נכון, אבל אתה צריך להבין את ההשפעה המשותפת של כלל הרגולטורים ביחד. כל אחד מהם בפני עצמו עושה מצווה. מקפיד על החוק ועושה לטובת עם ישראל. אבל ביחד - זה אסון טבע. פוטנציאל משאבי טבע שלנו יכול לשנות את העתיד של מדינת ישראל, והגז הוא לא הגדול שבהם. הפוטנציאל של פצלי השמן גדול יותר פי עשרה. רק שעד היום לא התרגלנו לזה שצריך לנהל את מאגרי האנרגיה בצורה מושכלת".

התוכנית הממשלתית לטיפול במונופול הגז, שהיתה אמורה להיות מובאת אתמול בפני הקבינט, כללה בין היתר דרישה לדילול האחזקות של קבוצת דלק ושל נובל אנרג'י במאגר תמר, דרישה מדלק ונובל למכור את מאגרי כריש ותנין בתוך 14 חודש, החלטה על כך שהתקרה למחיר הגז תוגבל לשש שנים ותיגזר מממוצע המחירים כיום בשוק, והצמדה של מחיר התקרה ליתר ההצמדות בשוק, דחייה של פיתוח מאגר לוויתן ל–2020, ומצד שני הקדמה של יצוא הגז ממאגר תמר - עוד לפני שלווייתן יחובר, וריכוך ההגבלה שאוסרת על יצוא גז במחיר נמוך ממחירו בישראל. נגד המתווה עלו לא מעט ביקורות, אך קנדל טוען כי "המתווה שמקודם הוא לגמרי לטובת אזרחי ישראל ועם ישראל, ומאוד תואם את האסטרטגיה והראייה ארוכת הטווח שלנו ל–10–15 שנה".

כשמסמנים מדיניות אסטרטגית הנוגעת למשאבי הגז, אנו לא צריכים לשאוף להציב כיעד מחיר גז נמוך ככל האפשר לצרכן? לאפשר לרגולטור להתערב במקרה הצורך במחיר?

"כשמדובר בדיון על מחיר הגז - לא צריך להתייחס למחיר יעד, כמו שצריך לסמן כיעד שהמחיר יהיה תחרותי. אם היה פה שוק תחרותי, לא היו שואלים מה צריך להיות מחיר היעד. התחרות היא זו שלא נותנת למחיר לעלות. אנחנו יודעים בבירור מה יהיה המחיר התחרותי במדינה אם יהיו פה הרבה יצרנים ואפשרות לייצא. אנחנו יודעים מה העלות האלטרנטיבית של יחידת אנרגיה, ואם היצרנים יכולים למכור בחו"ל צריך רק להבטיח שהמחיר בארץ יהיה נמוך יותר, אבל לא בהרבה יותר. אפילו אם הגז היה יוצא מעצמו מהאדמה, זה היה צריך להיות היחס למחיר. עלות ההפקה שלו שמה מחירי מינימום לגז. אין מחיר יעד שצריך לשאוף אליו.

"צריך לזכור בדיון על הגז שהאזרח הישראלי מופיע פה גם כצרכן וגם כבעלי הגז. במאגר תמר, 60% מכל שקל של הרווח השולי מגיע לאזרח. במאגר לוויתן זה כבר יהיה יותר מ–75% - שכן המודל של ששינסקי עובד כך שככל שהמאגר גדול יותר, הרווח העודף גדל".

ברמת החשיבה האסטרטגית לטווח ארוך, אין אינטרס להשאיר את מרבית הגז לשימוש מקומי ולהגביל את היצוא?

"במשך שנה ורבע ישבה ועדה ובדקה את הנושא. נכון שהיא לא לקחה בחשבון זמינות של משאבי האנרגיה האחרים, אבל היא עשתה עבודה רצינית, ואמרה 'אנחנו רוצים לשמור את השימוש בגז לסדר גודל של 25–30 שנה. יש לזה כמה סיבות. מסיבות של אורך חיי המאגר, מתוך הנחה שצריך להשוות את האפשרות של להשאיר את הגז באדמה ל–30 שנה לאפשרות של מכירה של הגז לחו"ל כיום ורכישה של גז בעתיד מחו"ל".

בהקשר הזה, דווקא האיום של "הגז יישאר באדמה" נשמע חסר שחר בחשיבה לטווח ארוך.

"זה לא עניין של 'הגז ישאר באדמה'. אנחנו נמצאים כיום במקום שבו אנחנו תלויים יותר מדי במשאבי האנרגיה המרכזיים שבהם אנו משתמשים. ברמה של שמירה על סדירות האספקה של האנרגיה, בעוד שנתיים נהיה במחסור. מאגר תמר לא יוכל כבר לספק את צרכינו. לכן אנו צריכים להידרש לנושא יתרות הגז כבר כיום. בנוסף, יש גורמים כמו העובדה שהתעשייה הישראלית לא מחוברת לגז - צריך לייצר יותר זמינות של גז אליה, והדרך היחידה לזה היא פיתוח מאגרים נוספים. המשק המקומי לא יכול לממן את פיתוח המאגרים, וזה מביא אותך לצורך ביצוא.

"המתווה מביא לשלם שהוא יותר מסכום חלקיו. העבודה של המועצה גם בנושא הזה היא חלק מהתהליך שראש הממשלה יזם ב–2010, ואנחנו ממשיכים את זה כבר ממשלה שלישית. אמנם במקרה של הגז פעלנו מתוך משבר, אבל גם פה הסתכלנו קדימה - לטווח הארוך. בשאר התחומים אנחנו פועלים מתוך גישה של 'איך מונעים המשבר הבא ומנצלים הזדמנויות'".

מעבר לכך, קנדל הגיב השבוע לביקורת על כך שהמדינה מוכרת את משאביה בזול - וגורמת לאזרחיה להפסיד - כשאמר בכנס לאנרגיה וכלכלה כי "אנחנו מגיעים לפי דעתנו למתווה שהוא באמת win–win - המדינה מקבלת גז באספקה סדירה, ביתירות, מייצרת סביבה תחרותית בעוד כמה שנים, כי זה לוקח זמן להכניס לפה מתחרים ובמחירים סבירים. זאת המטרה שלנו, ואנחנו יכולנו להיות פופולריים וללכת על תוכנית lose–lose. לא התפתנו לזה, כי זה יהיה לא אחראי".

אלבטרוס צילומי או

בינתיים, ביום ראשון הספיק שר הרווחה, חיים כץ, להכריז כי הוא מתנגד לאימוץ הערכת המצב - לאור כך שהיא אינה מתייחסת לפערים החברתיים הגדולים בישראל. ההתמרדות של כץ בלטה לאור העובדה שהסקירה של קנדל היא ניסיון כמעט נואש להתמודד עם בעיית חוסר המשילות של המערכת הפוליטית בישראל. במציאות שבה ממשלות עולות ונופלות אחת לשנתיים, מדובר על ניסיון לספק מסגרת גג אחידה שתעניק כיוון אסטרטגי לטווח ארוך - ותילחם במצב הנוכחי, שבו שרים שולפים פתרונות זמניים שמכוונים רק לטווח הקצר של כהונתם.

כפי שמגדיר זאת קנדל עצמו, "כל שר בא למשרד שלו עם אג'נדה ואסטרטגיה שהוא רוצה לבצע, שקובעים את ההתנהלות הרגילה שלו, אבל אין לו תמריצים לפעולה לטווח ארוך. במקביל, התקשורת כל הזמן כועסת על הפוליטיקאים במישור של 'למה לא עשית את מה שהיית צריך לעשות אתמול'; אבל אף אחד לא יכעס על שר ברמה של 'למה לא עשית משהו כדי לפתור את הבעיה שתיווצר בעוד עשר שנים'. זה לא ייחודי לישראל, זאת בעיה של כל הדמוקרטיות המערביות. גם כשיש שרים עם ראייה ארוכת טווח, חסרה ראיית עולם מאחדת של משרדי הממשלה. יש הרבה נושאים ששר אחד לא יכול לעשות לבד ומצריכים שיתוף פעולה, ואלה דברים שבעבודת ממשלה רגילה לא יקרו".

אתה מדבר על כינוס של הממשלה סביב נרטיב משותף, אבל בסופו של דבר כל שר דואג למגזר שלו. כשאתה מדבר על האי־שוויון בחברה הישראלית, למשל, כל שר רואה את הבעייתיות מזווית אחרת. שר חרדי, למשל, יילחם על הקצבאות ולא בהכרח על תמריצים ליציאה לעבודה.

"דווקא יש כיום שר חרדי במשרד הכלכלה שרוצה לעודד תעסוקת חרדים. זה בא מהבנה שבהמשך של המגמות כפי שהיו עד לפני כמה שנים, הכלכלה החרדית היתה מתרסקת עוד כמה שנים - ועמה המדינה. אם החרדים היו 2% מהאוכלוסיה - אתה יכול לדבר על סבסוד שלהם, אבל כשהם מתקרבים ל–20% מהאוכלוסיה - המדינה לא יודעת לעשות את זה.

"תראה מה קרה להשתתפות בכוח העבודה. בשש השנים האחרונות נשים חרדיות סגרו את הפער מנשים לא־חרדיות. הגברים החרדים אמנם לא הדביקו את החילונים, אבל עלו מ–38% השתתפות בשוק העבודה ל–46%. זו קפיצה מטורפת, אבל נכון שבאופן בסיסי אנחנו מנסים לעשות משהו שלא הצליח ברוב המדינות. רוב המדינות לא עושות חשיבה אסטרטגית כזאת".

האיש של נתניהו

קנדל נחשב למקורב של נתניהו. לא רק בתחום הגז, גם בתחומים אחרים הציג קנדל בעבר שמרנות מפתיעה, ונטייה לעמדות כלכליות ימניות: בוועדת גרמן, למשל, הוא היה אחד מאלה שהתנגדו להטלת המגבלות על השר"פ (שירותי הרפואה הפרטיים) - מהלך שנועד לשפר את שירותי הרפואה לאזרח.

עם זאת, הקרבה לראש הממשלה יכולה לתת משנה תוקף למגמות אסטרטגיות שקנדל כן רואה צורך דחוף לטפל בהן. במלים אחרות, קנדל כנראה יודע אילו הצעות אין טעם להציע לנתניהו; ומהצד השני, כשמדובר בנושאים שחשובים בעיניו - כדאי להקשיב לו, שכן יש סיכוי סביר שנתניהו סומך עליהם את ידיו.

העדכון הנוכחי של החזון האסטרטגי למשק הישראלי הוא השלישי במספר. הפעם הראשונה שבה הוצגה אסטרטגיה כזאת על ידי קנדל היתה לפני שנתיים.

המונח שקנדל אוהב להשתמש בו כשהוא מתאר את מצבו של המשק הוא מונח מתקופת גילוי אמריקה - "טרה אינקוגניטה" - ארץ לא נודעת; או כפי שהוא מגדיר זאת: "המסר המסתתר פה במצגת הוא שבמצב העסקים הרגיל שבו אנו מתנהלים כיום - אם כריסטופר קולומבוס היה לוקח את הספינות הרגילות ומסתובב באוקיינוס, הוא לא היה מוצא את אמריקה".

מבחינת קנדל, קיימת סדרה של סיבות שבגללן אנחנו צועדים אל עולם לא נודע: "הצמיחה של המדינות המפותחות בעשור האחרון היתה מחצית מהצמיחה הממוצעת בעשורים הקודמים. המשמעות היא שלא נוכל להיחלץ מבעיות כלכליות על ידי צמיחה. סביבת הריביות הנמוכה היא חסרת תקדים במבט ל–300 שנה אחורה, ויש לזה משמעויות מסוכנות - כי שוב, זה אומר שדרך אינפלציה לא נפתור את הבעיות שלנו, ויש סכנה של עלייה בריביות. יש גם אי־ודאות גדולה הנובעת מרמת החוב של המדינות המפותחות, שכן בגלל הצמיחה הנמוכה לא נוכל להגדיל את התוצר - אלא נצטרך פשוט להחזיר את החוב. בסך הכל אנחנו לא יודעים איך השילוב של הגורמים האלה ישפיע עלינו. בנוסף, יש לנו את הבעיה של הזדקנות האוכלוסיה, שהיא תהליך שהוא כמו צונאמי שמתרגש עלינו".

ישראל דווקא נהנית מכך שהזדקנות האוכלוסיה בה פחות מהותית מאשר במדינות אירופה.

"נכון, אבל עדיין, המצב שלנו כיום דומה למצב שבו היתה גרמניה בשנות ה–90, ומדובר בתהליך עולמי שיביא לשינויים בכל תחום של חיינו - הדיור, התחבורה, הרווחה, הבריאות, התרבות - הכל. יש לזה השלכות קשות, אבל יש בזה הזדמנויות אם אתה יודע למצוא פתרונות לבעיות שזה מעורר - ומדינה קטנה כמונו יכולה לזהות את ההזדמנויות.

"עוד מגמה משמעותית עבורנו היא העלייה של כלכלות המדינות המתפתחות, בזמן שבמקביל השווקים המסורתיים שאנו פונים אליהם לא צומחים כל כך מהר. אנחנו נמצאים בכלכלות של המדינות המתפתחות הרבה פחות ממה שאנחנו צריכים להיות, ויש לנו בהן הזדמנויות משמעותיות מאוד.

"כמדינה, אנחנו צריכים לשאול אם אנחנו לא מתערבים בנעשה - והכלכלה שלנו ממשיכה להתמקד ביצוא למערב אירופה, שזו החלטה של שוק שלא עושה ניהול סיכונים כולל, או מצד שני אם הממשלה אומרת 'רק רגע - אני צריכה לחשוב אם אני רוצה לצמוח בקצב שנתי של 1.5% של אירופה, או בקצב של 4.5% בשנה כמו של סין'".

אלה לא חדשות ישנות? כבר כיום יש האטה בקצב הצמיחה של המדינות המתפתחות.

"ההאטה היא יחסית לקצב שלהן בעבר. אבל נכון להיום הן עדיין צומחות פי שלושה מכל שאר המדינות.

"עוד נושא מהותי הוא ההתחממות הגלובלית. אתה יכול לומר 'אנחנו קטנים מדי - זה לא ישפיע עלינו', אבל מנהיגי העולם מתכנסים בסוף השנה בפריז ויטילו על כולנו את החובה להתמודד עם זה, ואז כל מיני פרמטרים בכלכלה יקבלו עלויות חדשות. זה גם אתגר וגם הזדמנות להיכנס לתחום הזה וליהנות ממנו כמנוע כלכלי".

יותר מדי שנים מדברים על שינויים בתחום הזה ודבר לא קורה. כבר היו הרבה ועידות בתחום שלא הביאו לשינויים.

"יהיו שינויים בוודאות. האמריקאים והסינים כבר הסכימו לקחת על עצמם מגבלות בעניין הזה".

"עלינו להיות מודעים מאוד 
למה שקורה בעולם"

הפגישה עם עם קנדל נערכה יומיים לפני התייצבותו בפני הממשלה, והשיחה עמו תזזיתית, בהתאם לרצף הנרחב של הנושאים שהוא מתעתד להביא בפני הממשלה. ההתעסקות של קנדל במגוון רחב כל כך של נושאים הופכת אותו לסוג של איש אשכולות כלכלי. ייתכן שהביוגרפיה שלו הכינה אותו לכך. הוא נולד במוסקווה ב–1959 תחת השם יבגני, לאב שהיה סופר ותסריטאי אנימציה ולאם מהנדסת. המשפחה היתה מסורבת עלייה במשך שנים, עד שלבסוף הגיעה לישראל ב–1977.

את התואר הראשון והשני בכלכלה עשה באוניברסיטה העברית בירושלים, לפני שנסע ב–1985 לאוניברסיטת שיקגו כדי להשלים דוקטורט. בארה"ב נהפך יבגני ל"יוג'ין". "בישראל של שנות ה–80 הייתי היבגני היחיד שאנשים הכירו. כיום רק בכיתה שאני מלמד באוניברסיטה יש שני יבגני. אז השארתי את יוג'ין. ככה אם מישהו בממשלה אומר יוג'ין - יודעים שזה אני". ייתכן שאוניברסיטת שיקגו אחראית לקפיטליזם השמרני שטוענים כי הוא לוקה בו בחלק מהתחומים, אבל קנדל מפתיע בחלק מעמדותיו. בהמשך הראיון אנחנו מגיעים לנושא החרם על ישראל.

"נושא החרם הוא משהו שיש סביבו אי־ודאות גדולה. הוא יכול להתעצם כמו כדור שלג או להישאר ברמה שבה הוא נמצא כיום גם בעוד חמש או 15 שנה. אבל כך או כך, ישראל היא כלכלת אי מוטת יצוא, כך שעלינו להיות מודעים מאוד למה שקורה בעולם. אנחנו צריכים להיות תחרותיים, כך שגם בעולם שלא צומח יותר מדי - נוכל לצמוח. ובגלל שישראל היא כלכלת אי, אנחנו צריכים להתרגל לעובדה שהדברים פה לא יהיו יעילים כמו שהם במקומות אחרים, שהם חלק משוק גדול הרבה יותר. יש דברים שאתה לא יכול לייצר בהם תחרות בישראל, כמו שיש נגיד באוסטריה".

תחום שבו קנדל דווקא בטוח שיש בו תחרות בישראל, ועלינו להרגיש מאוימים ממנו - הוא בעולם התעסוקה. "העולם צומח, והביקוש לאנשים בעלי מיומנויות טכנולוגיות גבוהות גדל והולך - בעוד שההיצע של כוח האדם מהסוג הזה סובל ממחסור שגדל כל הזמן. אנחנו ידועים כמקור לאנשים כאלה, ולכן יש תחרות על האנשים שלנו. כך שאנחנו לא יכולים לחיות בתובנה שכל האזרחים שנמצאים פה יישארו כאן בכל מצב".

יש הערכה כמותית לגבי הגירה מישראל כתלות בשינויי שכר?

"אנחנו לא יודעים לכמת את זה, כי זה תלוי איך יהיה פה ואיך יהיה שם. זה לא עובד ככה שברגע ששם קצת טוב יותר, חצי מהאוכלוסיה מהגרת מפה. אבל ברגע שתראה פתאום תזוזה מסיבית של אנשים שיוצאים מפה - הם כבר יזמינו את האחרים להצטרף אליהם, ואתה לא רוצה להגיע למצב שבו מתחילה הגירה משמעותית מפה. יש כיום בישראל אקו־סיסטם ששומר את האנשים פה, ואתה רוצה לשמור עליו".

ברמה ההיסטורית, הגירות מסיביות הן דווקא של האוכלוסיות החלשות.

"ההגירות החלשות שאתה מדבר עליהן הן בשנים שבהן ארה"ב נקטה מדיניות של שערים פתוחים. אבל כיום השיח בארה"ב הוא 'בוא נאפשר רק לאוכלוסיה של אנשים עם מומחיות להגר'. לאוסטרליה, קנדה, גרמניה וסינגפור - לכולן יש תנאים מועדפים ספציפית לישראלים שרוצים להגר אליהן".

אלא שהביקוש לכוח האדם הישראלי בעל המומחיות, לא סותר את העובדה שקנדל מאמין בצורך ברפורמה בתחום הכשרת העובדים בישראל. "עולם התעסוקה מציב לנו אתגר והזדמנות. מאחר שהעולם החדש שעומד בפנינו מתאפיין בחוסר ודאות - אנחנו חייבים להכין את העובדים שנכנסים אליו כך שיהיו מותאמים אליו גם ברמה הפסיכולוגית וגם ברמת המיומנויות. האחריות להתאמה הזאת נמצאת בידי המדינה. מכיוון שאין לנו כאן הרבה אוניברסיטאות פרטיות ובתי ספר פרטיים, המדינה אחראית ומשפיעה על כל שרשרת הייצור של ההון האנושי שלה הרבה יותר ממדינות מפותחות אחרות. במצב הזה, שבו גוף אחד מרכזי אחראי על ההכשרה, היית מצפה שיהיה תיאום בין החלקים השונים שלו. שתהיה הגדרה ברמת ההון האנושי לגבי התוצר האנושי שאנחנו שואפים אליו - כדי שהאדם שאנחנו מכשירים יהיה הכי פרודוקטיבי בעולם החדש.

"אלא שכיום כל הקשר בין מערכות ההכשרה השונות הוא חסר. ההשכלה התיכונית מנותקת מההשכלה העל־תיכונית, הצבא מנותק משניהם, ההשכלה הגבוהה לא מחוברת אליהם, ולא ברור שכולם מחוברים לצרכים של השוק. אנחנו צריכים להעמיד פס ייצור אחד שכל אחת מהמערכות תכניס אליו את החומרים שצריך.

"ב–2009 70% מהאזרחים בגילאי 25–29 - גיל הכניסה לשוק העבודה - היו יהודים־חילונים. 20% מהם היו ערבים ו–10% חרדים. ב–2029 החלוקה תהיה חצי־חצי. ב–2009 התוצר לנפש של כל מועסק מהמגזרים שאינם יהודים־חילונים היה שליש משל החילונים. אם נשאיר זאת כך - נרד בתוצר לנפש לאורך זמן. לכן אין לנו ברירה אלא לאחד את שלושת הכלכלות האלה, שעובדות בנפרד, ולהעלות את הנגישות של אנשים לתעסוקה בשתי האוכלוסיות".

מדברים על זה כבר שנים. אתה מאמין שזה יקרה?

"זה יקרה בוודאות. השאלה היא רק אם זה יקרה בצורה עקומה - אם המגזרים האלה יישארו ברמת הון אנושי נמוכה, או ישולבו בצורה מבוקרת כך שההון האנושי שגלום בהם יעלה".

מה יעזור לנו אם הם החרדים והערבים ישולבו בשוק העבודה אבל יישארו ברמת הון אנושי נמוכה.

"ההשתתפות בכוח העבודה תעלה בוודאות, וגם השתתפות זו השתלבות. האנשים שיצטרפו למעגל העבודה ב–2029 הם כיום בני 10–15. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אחרי שהם מסיימים תיכון, נתנו להם מספיק הכשרה מקצועית או השכלה גבוהה.

"עוד בעיה היא שאנשים עם השכלה אקדמית מרוויחים בישראל משמעותית יותר מחסרי השכלה כזאת. הפערים הם בסדרי גודל לא סבירים, וזה אומר שמשהו לא בסדר במערכת שמטפלת ב–50% מהאוכלוסיה שלא הולכים להשכלה גבוהה. צריכים להכשיר אותם ולהעלות להם פריון. בגרמניה, למשל, יש מערכת משומנת לקידום האוכלוסיה הזאת שמתחילה מבית ספר".

פשוט משלמים להם יותר?

"הם פשוט אימנו אותם טוב יותר, כך שהם יודעים לעבוד טוב יותר, בייחוד בענפי הייצור, בסדרי גודל אחרים. בכלל, בעולם כל כך תנודתי שלא ניתן לצפות אותו — שוק העבודה דורש התייחסות. בעוד חמש שנים יכול להיות שחלק ניכר מהמקצועות של הרבה אנשים לא יהיו רלוונטיים. יש שתי דרכים להתמודד עם זה. אחת היא לומר, 'אני אצמד למה שיש וכך אני אשרוד את השינויים'. הגישה הזאת מאפשרת לשרוד חלק מהשינויים, אבל לא את אלה הקבועים. בעידן הקרח, גם דינוזאורים שהתחבאו ביחד מתו ביחד. אלטרנטיבה אחרת היא לזרום עם השינויים, להתאים את עצמך ואת הסביבה אליהם. במונחים אחרים, הבחירה שלנו היא בין שוק העבודה של צפון אירופה לזה של דרום אירופה. צפון אירופה מתמקדת בהעצמה של האדם שמאפשרת לו להיפרד ממקום עבודה במהירות ולהיות מוכשר להשמה מחדש. יש שם רשת ביטחון שמאפשרת לו לעבור את התהליך. דרום אירופה מתמקדת בגישה של 'בואו כולם נתפוס ידיים ולא ניתן לשינויים להזיז אותנו' — כך ששם ההתמקדות היא במקום העבודה, ולא באדם.

בדרום אירופה זה לא תוצר של החלטה אסטרטגית, אלא תהליכים של התחזקות ארגוני עובדים.

"נכון, אבל בצפון אירופה זה מהלך אסטרטגי מאוד. זו החלטה שהחליטו עליה בשנות ה–90 - של שיתופיות בין הממשלה, המעסיקים ואיגודי העובדים. בגישה הזאת חייבים לתת גמישות למעבר אנשים בין מקומות עבודה, כדי שיהיו פרודוקטיביים, אבל צריך להגן עליהם ולתת להם תמריצים כך שלא ינצלו את המערכת לרעה. המערכת בשוודיה מאוד קשה אל העובד אם הוא מנסה לרמות אותה. בכל פרמטר בעולם התעסוקה צפון אירופה טובה יותר. לעומת זאת, חזרתי עכשיו מספרד - והם שמחים שם שהאבטלה ירדה לרמה של 26%".

"עומס הרגולציה לא ירד"

בזמן שבמצבה הנוכחי של ישראל קנדל לא צריך להיות מוטרד מרמת האבטלה במשק, הוא בהחלט מתריע מפני רמת הפריון הנמוכה כאן, ובפרט - רמת הפער בין רמת הפריון הגבוהה של אזרחים העובדים בחברות המתחרות בשווקים הגלובליים - לישראלים העובדים בחברות שפעילות רק בשוק המקומי.

"הפער בין שתי הקבוצות האלה הוא כמעט 100%, מה שיוצר מצב שבו יש לך 14% מהמועסקים שאחראים לחלק הגדול של התוצר. אנחנו צריכים לקחת את החבר'ה שהם 50% מהאוכלוסיה ולהתחיל להפעיל עליהם יותר תחרות - זה יביא גם להורדת מחירים בתחומי הייצור שלהם. זה יגרום להם להיות יעילים יותר ויביא לייצור של יותר מקומות עבודה בענפים שלהם. בנוסף, חלק מהם יעבור לעמודה השנייה של פעילות בענפים שבהם הם תחרותיים ברמה העולמית.

"גם במזרח הרחוק וגם אצלנו רוצים להגיע למצב שבו יש חברות גדולות יותר, שמעסיקות עורכי דין ואנשי תובלה, לוגיסטיקה ו–IT. אין לנו את זה, כי כיום אנחנו פשוט מוכרים את החברות האלה - והן משאירות פה רק מעט משרות. וכשאתה מעסיק בחברה כזאת רק 20–100 מהנדסים, אין לך מספיק מכפיל תעסוקתי. על כל מהנדס אתה מעסיק רק עוד אדם אחד, במקום שתוכל להעסיק חמישה עובדים מיומנים על כל מהנדס".

איך תשאיר פה את החברות הבינוניות?

"זה נובע ממדיניות עידוד צמיחת חברות. אחד הגורמים לזה הוא שסטארט־אפ קטן בישראל לא נפגש כמעט עם רגולציה. בהתחלה כל השוק שלו ממילא בחו"ל, והעובדים שלו מוביליים. ברגע שהוא רוצה להיות חברה גדולה כאן, הוא נפגש עם הרבה יותר רגולציה. בין 2008 ל–2013 ממוצע OECD בעומס הרגולציה ירד בכמעט 30%, ואצלנו הוא לא השתנה. זה כי ב–OECD הבינו שהם הגזימו כבר לפני עשור".

"אנחנו בפיגור תכנוני בשל מדיניות ממשלת אולמרט"

לפי קנדל, אחת הבעיות הדמוגרפיות הגדולות בישראל היא פיזור האוכלוסיה על פני שטחה של המדינה. "מרכוז האוכלוסיה היא תופעה מרכזית של שני העשורים האחרונים, בכל העולם. הסכנה היא שמטרופולין אחד יכול להשתלט על מדינה ולא להשאיר שום דבר מלבדו. העובדה שמספר האנשים הצעירים בצפון ודרום נמצא בירידה יכולה לשנות את כל אופי המדינה. היא מחלישה מאוד את הפריפריה. זו בעיה כפולה: אתה גם משאיר את אזורי הפריפריה בלי אנשים צעירים - וגם מעמיס יותר מדי על התשתיות ועתודות קרקע במרכז. בקצב הבנייה הנוכחי, תוך 15 שנה עתודות הקרקע במרכז ייגמרו.

"כשמדברים על פיתוח אזורי, בדרום יש לנו השקעות בקווי רכבת, בכבישים, יש את פארק ההיי־טק שקם בבאר שבע והרעיון של הפיכתה לבירת הסייבר, ויש את נושא העברת צה"ל לנגב. אלה דברים שמבטיחים שבאר שבע והאזור ייהפכו למשהו אטרקטיבי יותר, ואתה רואה את זה כבר במחירי הנדל"ן שם. בצפון, לעומת זאת, יש פיתוח כבישים ורכבת, אבל אין את החלקים האחרים של התוכנית שיש בבאר שבע. אנחנו עובדים על זה, ומי שמוביל את זה הוא משרד הכלכלה. חייבים להביא במהירות תוכנית לצפון, בדומה לדרום. זה עולה גם כשמסתכלים על ארבעת המטרופולינים הישראליים: תל אביב מסתדרת לבד; לבאר שבע יש תוכנית אסטרטגית טובה; לירושלים יש תוכנית אסטרטגית של העירייה והממשלה; ולחיפה עדיין אין תוכנית אסטרטגית. בנוסף, בהתחשב בזה שחיפה ממוקמת בקצה אחד של הצפון - יכול להיות שצריכים לחשוב על מטרופולין חמישי לישראל, שיהיה מרכז אזור יוממות (שהיישובים סביב מתבססים עליו תעסוקתית) של אזור טבריה, עפולה וצפת. ישראל אמנם קטנה, אבל מרחק שגדול מ–60 ק"מ לא נחשב אזור יוממות.

"בחישובים הדמוגרפיים צריך להביא בחשבון גם את הפוטנציאל לעלייה של יהודים לישראל. פוטנציאל שהוא ברכה ברמה שמדובר בהון אנושי שאנחנו רוצים ומעדיפים שיהגר לפה ולא למקומות אחרים. אבל מהצד השני, אם כיום בפועל הם יבואו לפה - תהיה לנו בעיה. זה נוגע גם לאסטרטגיה שאנחנו מאמינים בה בתחום הדיור - הפיגור באישורים התכנוניים שנוצר לאורך השנים בעיקר בגלל מדיניות ממשלת אולמרט שלא לבנות במרכז, הביא לכך שאנחנו בפיגור תכנוני שמצריך תכנון של 80 אלף יחידות דיור. הפיגור הזה מביא להבנה שלא היתה אפשרות שמחירי הדיור בישראל יתנהגו אחרת ממה שהם התנהגו. רק עכשיו אנחנו מתחילים לסגור הבעיות שנוצרו באמצע שנות ה–2000. צריך שיהיה לישראל מלאי תכנוני של 65 אלף יחידות נתונות בכל רגע שאתה יכול לזרוק לשוק מיד. זה גם יעזור לנו להתמודד עם עלייה פתאומית לישראל. הדרך לזה היא קיצור הזמן הנדרש לתכנון דירה, ושינוי מבנה התמריצים של הרשויות המקומיות".

נושא נוסף שהסקירה של המועצה הלאומית לכלכלה מתייחס אליו הוא בעיית תשתיות המימון בישראל. "אם ב–2012 מערכת הבנקאות היתה גדולה משוק ההון - ב–2016 שוק ההון גדול ב–10% ממערכת הבנקאות; וב–2020 הוא יהיה גדול ב–50%, בגלל פנסיית חובה והזדקנות האוכלוסיה. שוק ההון צומח ב–8%–11% בשנה ומערכת הבנקאות רק ב–2%–4%. הבעיה עם זה היא שבעוד מערכת הבנקאות עובדת כמעט עם כולם, חוץ מסטארט־אפים, שוק ההון עובד רק עם העסקים הגדולים והממשלה. המוסדיים לא יודעים איך לעבוד עם עסקים קטנים, עם הציבור ועם סטארט־אפים. צריך לייצר מצב שבו כספי המוסדיים יגיע לכולם - או דרך יצירת אג"ח חדשות, או דרך כלים יעודיים אחרים שנסחרים בבורסה. יש כמה הצעות חוק שאנחנו רוצים לקדם לטובת רפורמה בשוק ההון, בדגש על הבורסה".

אתם מתעסקים בכל, אבל לא נוגעים באחד הנושאים המהותיים לעתיד המדינה - מערכת הביטחון.

"אין לנו את רוחב הפס לזה ויש מספיק אנשים שמתעסקים בזה - ראש הממשלה ומשרד ראש הממשלה ומנכ"לו. מעבר לזה, איומים אסטרטגיים קשה לכמת".

השאלה היא אם התקציב של מערכת הביטחון הוא לא איום אסטרטגי בפני עצמו.

"בדיונים כוללים על המשמעויות של לקחת כסף ולהעביר לתקציב הביטחון אנחנו משתתפים, אבל אני לא יכול להחליט אם זה מוצדק או לא. ראש הממשלה עושה את התחשיבים האלה. לי אין כלים לזה".

הג'וב שלך לא מייאש? יש כל כך הרבה פרמטרים שבהם אנחנו רחוקים מהתמונה הרצויה.

"אם הייתי מיואש, לא הייתי מחזיק מעמד. וכן, אנחנו צריכים להשתדל יותר. מעבר לזה - לא הכל מייאש. למשל, גם במערכת החינוך הדפוקה שלנו לכאורה - התוצאות בסך הכל טובות. רמת החדשנות שמיוצרת פה שנייה רק לעמק הסיליקון. פגשתי את יו"ר גוגל, אריק שמידט, כשהוא ביקר בישראל לא מזמן, והוא הסביר לי שהוא לא יכול להרשות לעצמו לא לבקר פה. אז אולי אנחנו בכל זאת עושים משהו בסדר. חוץ מזה, יש חלק שמתייאשים ויש חלק שחוזרים לארצות המוצא שלהם. מהצד השני -אני עשיתי עלייה לישראל כבר פעמיים". 

מה מתכננת הממשלה בעתיד הקרוב?

הערכת המצב של יוג'ין קנדל נגזרת מעבודה נרחבת שמבצעת המועצה הלאומית לכלכלה מול משרדי הממשלה השונים. מדובר על אנליזה שממנה נגזרת סדרה של תוכניות מתאר אסטרטגיות ארוכות טווח. בין המאפיינים הבולטים שהתווספו אליה השנה יחסית לשנה שעברה, נמצא הצורך בהתייחסות להתחממות גלובלית, הצורך בעיצוב מדיניות לניצול משאבי הטבע והצורך להתמודד עם התמרכזות האוכלוסיה בישראל.

כיום יש סדרה של תוכניות במשרדי הממשלה שפועלות בהתאם להערכת המצב שהוצגה בשנים קודמות. כך מגובשת כיום תוכנית לפיתוח הצפון על ידי ועדת שרים מיוחדת, שהוקמה בהובלת משרד הכלכלה ומרוכזת על ידי מנכ"ל משרד ראש הממשלה. כשמדובר בצורך ברציפות הכשרת עובדים למשק, ניתן להצביע על צוות ממשלתי שהוקם לצורך טיפול בחיבור מערכת ההשכלה הגבוהה למערכת החינוך, שפועל גם מול אגף כוח אדם בצה"ל ומנסה לייצר שיתופי פעולה עם מעסיקים בנוגע לתוכניות הכשרת עובדים.

לגבי הצורך להפנות את היצוא הישראלי למדינות המתפתחות הצומחות, קיים בממשלה מתווה פעולה מוגדר לכל אחת מהמדינות הגדולות המהוות יעד ליצוא, דוגמת סין והודו. בנוגע לצורך לקדם את המגזר הערבי, הרי שתוך 45 יום אמור שר החינוך להגיש תוכנית מפורטת לקידום מערכת החינוך במגזר זה. לגבי קידום העולם החרדי, קיימים כיום תקציבים ייעודיים להכשרת חרדים ושילובם בשוק התעסוקה.

בנוסף, קיימים גם נושאים שעדיין לא טופלו למרות שסומנו כאתגרים אסטרטגיים לפני זמן רב. כך, כשמדובר על בעיית האיתנות הפיננסית של המוסד לביטוח לאומי — כבר לפני שלוש שנים הוגש דו"ח עם הצעה לטיפול בבעיותיו של המוסד, אך חוסר הסכמה בין הדרגים המקצועיים באוצר מנע את יישומו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#