חשיפה: כך עברו מאות דירות לשימוש כבתי כנסת ומשרדים - במקום לנזקקים - נדל"ן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

חשיפה: כך עברו מאות דירות לשימוש כבתי כנסת ומשרדים - במקום לנזקקים

רשימה שהעביר משרד הבינוי למבקר המדינה והגיעה ל-TheMarker חושפת כי מאות דירות שנבנו עבור מעוטי יכולת - נמצאות זה שנים רבות בידי גופים שונים. הנה הרשימה

29תגובות

המחסור בדיור ציבורי לנזקקים הוזכר לא מעט בשנים האחרונות. אחת הסיבות המרכזיות למחסור היא שאלפי דירות של הדיור הציבורי ניתנו במשך השנים לארגונים שונים עבור משרדים, בתי כנסת, ישיבות, עמותות ומגורים של עובדים ברשויות מקומיות. בחלק לא מבוטל מהמקרים, אותם ארגונים אף לא שילמו שכר דירה לחברות המשכנות, בראשן עמידר, וצברו חובות בהיקף כולל של עשרות מיליוני שקלים.

לידי TheMarker הגיעה רשימה חלקית של כ–650 דירות ברחבי הארץ, הכוללות 1,634 חדרים, שניתנו במהלך השנים לארגונים שונים. על פי הרשימה, שנערכה במשרד הבינוי ב–2013, דירות אלה משמשות עשרות בתי כנסת, גני ילדים, משרדי עיריות, מגורים לתלמידי ישיבות — ואפילו דירה שהוקצתה למגורי עובדים של מפעל גיבור בקרית שמונה ודירה שהוקצתה למגורי עובדים של בית מלון במצפה רמון.

תופעה ההשתלטות על דירות הדיור הציבורי עמדה בלבו של דו"ח חמור שפירסם מבקר המדינה יוסף שפירא ב–2013. אז נמצא כי מתוך מאגר של כ–63.5 אלף דירות המשמשות לדיור הציבורי, כ–2,300 דירות - 3.5% מסך הדירות - משמשות ליעדים ציבוריים שאינם מגורי זכאים, ו–83% מתוכן מנוהלות על ידי חברת האכלוס הגדולה ביותר, עמידר.

כ–240 מדירות אלה הושכרו בניגוד לנהלים לשימושים שאינם מוגדרים "יעד ציבורי", ומשמשות למשרדים ולמגורים של עובדי רשויות מקומיות ושל עובדים בעסקים פרטיים. במקרה אחד אף הוסב נכס לדירת נופש לשימוש עובדי עמידר.

עובדה מטרידה נוספת ברשימה, הנחשפת כאן, שמונה פחות משליש מכלל הדירות שמצא מבקר המדינה, היא כי קיים חוב מצטבר בסך 14 מיליון שקל שנובע מכך שרבים מהמשתמשים בדירות הדיור הציבורי לשימושים שונים לא שילמו עבור השימוש בנכסים לאורך שנים. סכום החובות הכולל של הגופים הציבוריים והפרטיים המשתמשים בנכסים אלה מוערך בעשרות מיליוני שקלים נוספים.

הרשימה שנחשפת כאן אינה כוללת נכסים שנחשבים לנכסי נפקדים. שם למשל נמצא את הבניין ברחוב אילת 8 ביפו, שעליו השתלט שמעון צמרת, מנכ"ל עמותת אבני, בתחילת שנות ה–90. היא גם אינה כוללת את רשימת הדירות השייכות למדינה ומנוהלות על ידי אגף החשב הכללי באוצר. אליהן שייכת, למשל, הדירה במרכז תל אביב שממנה פועלת עמותת מלר"ז (המועצה הציבורית למניעת רעש, קרינה וזיהום אוויר) כבר משנות ה–60, מבלי לשלם שכר דירה, ומבלי שהיא מסכימה לפנות את הנכס. מדובר אם כך ברשימה חלקית, אך גם היא מקוממת מאוד.

ייתכן כי העברת הדירות לגופים שונים, שהחלה בשנות ה–50 ופסקה בסביבות שנות ה–90, מוצדקת בחלקה, שכן חלקן משמשות לצורכי הציבור. אך לא ברור מדוע גופים רבים שקיבלו אותן אינם משלמים עבור השימוש בהן. לעתים החייבים הם המפעילים שעומדים מאחורי עמותת בית הכנסת, הישיבה או המפעל, ואולם, בחלק מהמקרים מדובר בגופים רשמיים, כמו מועצות דתיות או רשויות מקומיות.

מציאות זו מעוררת שאלות קשות, ובהן: כיצד ייתכן שדירה ציבורית תיהפך לבית כנסת בירושלים או למשרד של רשות מקומית, לעתים ללא תשלום, גם בימים שבהם יש חוסר כה גדול בדירות ציבוריות? עד כמה נחושים משרד הבינוי ועמידר להשיב את מאות הדירות האלה לידיים שבאמת נזקקות להן, או לפחות לגבות את החובות?

פנינו למשרד הבינוי בבקשה לקבל את הרשימה המעודכנת ל–2015, כדי שנוכל להיווכח אם המצב השתפר מאז פורסם דו"ח המבקר, אך לא קיבלנו מענה.

העיריות אינן
 משלמות חובות

אחד השימושים הנפוצים של הדיור הציבורי הוא משרדים. על פי הרשימה המלאה, מדובר בשימוש הנפוץ ביותר, אחרי בתי כנסת.

כך למשל, על פי הרשימה, אגודת חסידי חב"ד בקרית מלאכי מפעילה משרד בדירת שני חדרים שאותה קיבלה ב–1968. שכר הדירה בעבורה הוא 947 שקל בחודש — אך חובותיו של אותו משרד לעמידר הצטברו ל–410 אלף שקל. העובדה ששכר דירה כה נמוך הוליד חוב שכזה, מעידה שהעמותה ככל הנראה לא שילמה שכר דירה כמה עשורים לפחות, אם בכלל.

באגודת חב"ד קרית מלאכי סירבו להגיב.

על פי הרשימה, דירה שמשמשת את היישוב אלקנה כמשרד מ–1977 צברה חוב בסך 229 אלף שקל, נכון ל–2013; 11 המשרדים של המועצה המקומית קרית ארבע נושאים חוב בסך 800 אלף שקל; גם משרדים שבשימוש המועצה האזורית גוש עציון נושאים לא מעט חובות.

ואולם, על אף שזוהי רשימה רשמית שהועברה ב–2013 על ידי משרד הבינוי למבקר המדינה, מתברר כי לא מעט מ"בעלי החוב" אינם יודעים על חובותיהם. מצב זה מבהיר את הקושי שיש למדינה לעקוב אחרי הדירות שנתנה בעבר לגופים שונים.

על פי הרשימה, ברשות עיריית אריאל יש כמה עשרות דירות המשמשות למשרדים. כולן שייכות לעמידר, אך נראה כי העירייה משלמת דמי שכירות.

מהרשימה עולה כי משרד הקליטה אינו משלם עבור משרד במעלות תרשיחא, וחייב עבורו 149 אלף שקל, וגם לעיריית באר שבע חובות על משרדים.

בדימונה, דירה אחת של עמידר משמשת את משרד התקשורת לאנטנה, ודירות אחרות משמשות מגורים לעובדי עירייה; בנתיבות הוקצו שבע דירות למגורי עובדי עירייה, כך גם בשדרות, בקרית שמונה, בקרני שומרון, באילת ובמצפה רמון, שם דירה אחת של הדיור הציבורי משמשת למגורי עובדים של מלון מקומי.

דירה של עמידר באילת משמשת מחסן, ובאריאל שתי דירות משמשות גלריה; באשקלון דירה של עמיגור, שניתנה להתאחדות עולי אמריקה, משמשת ספרייה; בקרית שמונה ניתנה דירה עבור מגורי עובדי במפעל בעיר; בירוחם קיבלה התנועה להפצת התורה שתי דירות, וגם עמותת מקצה הארץ קיבלה דירה; חברת מזור ומרפא קיבלה דירה ציבורית בערד, ודירה נוספת בערד רשומה כחנות.

מאות בתי כנסת 
במקום דירות

קובץ נוסף באותה רשימה שכותרתו "בתי כנסת" מעלה כי הנתח הגדול ביותר של דירות הדיור הציבורי שאינן מגיעות לידי הזכאים מיועד לשימושי דת, כלומר — בתי כנסת, מקוואות ומגורים לבני ישיבות. גם החובות שצוברות דירות אלה בגין אי־תשלום שכר דירה הם הגבוהים ביותר — יותר מ–10 מיליון שקל במצטבר.

מדובר בכ–240 דירות ציבוריות שונות ברחבי הארץ שמשמשות בתי כנסת ומקוואות. כך, למשל, על פי הרשימה, בית כנסת ברחוב יוסף בן שלמה 14 בירושלים, שניתן ב–1978, חייב לעמידר 530 אלף שקל, מי שאחראי על החוב הזה הוא משרד הדתות. גם ברחוב יציאת אירופה 23 בהרצליה חייב בית כנסת כ–120 אלף שקל, באמצעות משרד הדתות.

בית הכנסת ברחוב גוש עציון 39 בבאר שבע צבר חוב בסך 350 אלף שקל, והחוב של 17 בתי כנסת השוכנים במבנים המיועדים לדיור ציבורי בעיר מסתכם בכ–2.2 מיליון שקל.

גם דימונה היא משיאניות בתי הכנסת החייבים. למועצה הדתית בעיר חובות שונים עבור 14 בתי כנסת. מספר כל בתי הכנסת השוכנים בדירות ציבוריות בעיר הוא 44 — נתון מדהים כשמדובר בעיר שבה כ–30 אלף תושבים. לעמותת שלהבת הדרום יש חוב לעמידר עבור מגורי בני ישיבה בדימונה.

בערים רבות נוספות, בהן אריאל, בית שמש, נהריה וצפת, לא משלמים עבור מבנים המשמשים בתי כנסת.

במשרד לשירותי דת טוענים כי "לחובות אלה אין שייכות למשרד לשירותי דת, כי אם לעמותות הפרטיות שמנהלות אותן, בין אם מדובר בבתי כנסת, ישיבות או מקוואות (במקרה של מקוואות עשוי להיות קשר למשרד דרך המועצה הדתית, אך החוב הוא של המועצה הדתית — ולא של המשרד, והדבר בא לידי ביטוי בדו"חות הכספיים)".

דירות לבני ישיבה ולפעילים חברתיים

קובץ נוסף, שנקרא בדו"ח משרד הבינוי "דירות במרכז הארץ", אף שמדובר בדירות רבות ושונות, מגלה עוד כמה פרטים מעניינים. בזכרון יעקב, למשל, ניתנו לישיבת אור שמח 22 חדרים מ–1977 עד 1996 עבור מגורים לבני הישיבה. שתי דירות אחרות, או ארבעה חדרים נוספים, הוקצו עבור גן ילדים; עיריית בני ברק צברה חובות בסך אלפי שקלים חובות עבור מועדונים שנמצאים במבנים לדיור ציבורי; עיריית תל אביב משתמשת בתשע דירות של חלמיש עבור מועדונים, ספרייה ומגורי חיילים, ומשלמת עבורם; גם עיריית ירושלים חייבת מאות אלפי שקלים עבור שימושים שונים.

על פי הרשימה, עיריית פתח תקוה חייבת 120 אלף שקל עבור מוסד חינוכי ברחוב אחווה בעיר, אולם מהעירייה נמסר כי הם לא מכירים מוסד חינוכי בכתובת זו.

בין היתר, יותר מ–110 דירות בירושלים מוקצות לשני קיבוצים עירוניים: 55 דירות לקיבוץ בית ישראל ברחוב אריה בן אליעזר שבשכונת גילה, ו–45 דירות לקיבוץ ראשית ברחוב הנורית שבשכונת קריית מנחם. חברי שני הקיבוצים מבצעים עבודה חברתית בשכונות שבהן שוכנו, ובניגוד לגופים רבים אחרים, אין להם חובות לעמידר.

נשאלת השאלה, אם בעיר כמו ירושלים, שבה אחת מרשימות ההמתנה הארוכות ביותר לדירה עבור זכאי הדיור הציבורי, ראוי להקצות מספר כה גדול של נכסים ליעדים אחרים.

בהנהלת רשת החינוך בית יעקב הופתעו לשמוע כי חוב כה גבוה שרשום על שם הנכס, וציינו כי מעולם לא קיבלו כל פנייה בנושא. לדבריהם, ככל הנראה מדובר במידע לא מעודכן או שגוי.

"לרשת לא ידוע על כל חוב בנכס האמור, ובטח שלא בסכום כה גבוה, שלו היה בו ממש, מן הסתם המדינה כבר היתה תובעת את הרשת. ואולם, לא הוגשה כל תביעה, שכן הרשת משלמת את דמי השכירות כסדרם", נמסר.

ברשת אמנם ידעו לספר כי לפני כמה שנים היו חילוקי דעות עם עמידר על גובה דמי השכירות שעל הרשת לשלם עבור המבנה, שמאז כבר הוסדרו, אך התקשו להאמין כי זהו מקור החוב הגרנדיוזי הרשום על שמם. ייתכן כי רישום החוב העצום הזה, שבעליו כלל אינם מודעים לו, אינו אלא עדות נוספת לבלאגן הרב השורר בתחום.

ממעוטי יכולת 
גובים חובות

החובות המתוארים כאן מעידים על מציאות שבה במשך עשרות שנים נמנעו עיריות, עמותות וארגונים שונים מלשלם את שכר הדירה הנמוך ממילא שנדרשים מחזיקים בדיור ציבורי לשלם, מבלי שהדבר היה עילה לסילוקם מהנכס.

אם להסתמך על מקרים אלה, המדינה היא אחד מבעלי הבית הנוחים והנדיבים בעולם. אלא שזוהי כמובן לא האמת. לפחות לא כשאיתרע מזלם של המתגוררים בנכס להיות דיירי דיור ציבורי — כלומר האוכלוסייה שעבורה נבנו הנכסים מלכתחילה. במקרים כאלה, מתגלים משרד הבינוי ועמידר כבעלי בית קשוחים בהרבה.

רן מלמד, סמנכ"ל עמותת ידיד, המסייעת לדיירי דיור ציבורי למצות את זכויותיהם, אומר כי מדי שנה מסייעת העמותה למאות דיירים בעלי חוב לחברות המשכנות — עמידר, עמיגור, חלמיש ופרזות. "לעתים מגיעים אלינו בעלי חוב שנצבר לאורך שנים, אבל במקרים רבים מספיקים חודשים ספורים של אי־תשלום כדי שהחברה המשכנת תפתח בהליכים נגד הדייר", הוא מספר.

לדבריו, אי־התשלום נובע לעתים מחוסר יכולת של הדיירים, ובפעמים אחרות מטענות של הדיירים על כך שהחברה המשכנת אינה עומדת בהתחייבויותיה כלפיהם, כגון תחזוקה נאותה של הדירות. "אין דפוס פעולה קבוע לחברות השונות. עמיגור נחשבת לחברה נוחה שתעשה הכל כדי שלא להביא למצב שבו דייר מפונה בגין אי־תשלום שכר דירה. ההתנהלות של עמידר קשוחה הרבה יותר", אומר מלמד.

לפי הנתונים שמסרה עמידר לעמותה לחופש המידע לפני שנתיים, קיימה אז החברה יותר מ–7,000 הליכים משפטיים נגד דייריה, מספר המהווה שישית מכלל הדיירים שאיכלסה החברה באותה התקופה.

"נעשו מאמצים להחזיר את הדירות"

כיצד קרה אם כן שאלפי דירות מצאו את דרכן לידי כל כך הרבה גופים ועבור מגוון כה רחב של שימושים שאינם דיור ציבורי? חיים פיאלקוף, ששימש מנכ"ל משרד הבינוי ב–2007–2009, מסביר כי "ההקצאות ניתנו בתקופות שמלאי הדיור הציבורי היה גדול בהרבה, לעתים אף גדול יותר מהצורך. בנוסף, כשהמדינה בנתה שכונות בהיקפים גדולים, קרה לא פעם שבניית מבני הציבור ומוסדות החינוך לא עמדה בקצב, ואז הדירות ניתנו לעיריות לשימוש זמני לצורכי הציבור.הבעיה היא שלא פעם אותו 
שימוש זמני נהפך לתפיסת חזקה קבועה".

לדברי פיאלקוף, כך קרה למשל כשהמדינה בנתה בשנות ה–70 שכונות חדשות בירושלים, ובהן רמות, גילה וארמון הנציב.

עם זאת, לדברי פיאלקוף, האמירה כי משרד הבינוי ועמידר משלימות עם המצב, שעלתה בבירור גם מדו"ח מבקר המדינה מ–2013, אינה נכונה. "לאורך השנים נעשו מאמצים להחזיר את הדירות, וחלקן אכן חזרו. בנוסף, חלק מהדירות מוקצות עד היום לצרכים ציבוריים חשובים, כמו גרעינים חברתיים ועמותות שמבצעות עבודה חברתית חשובה. ההחלטה להקצות להם נכסים אכן יוצרת דילמה לא פשוטה. מדובר בפגיעה מסוימת במאגר, ומנגד מדובר בפעילים שלנוכחות שלהם במרכזי שכונות שבעבר היו בעלות פרופיל חברתי קשה, הוכחה כמשמעותית. השאלה היא אם המחיר הזה שווה".

עמידר: הקצאת הדיור באחריות משרד הבינוי

מעמידר נמסר: "כל נושא הקצאת דירות הדיור הציבורי לשוכרים שאינם דיירי הדיור הציבורי, נמצא בסמכותו הבלעדית של משרד הבינוי. בעניין חובות השוכרים, אכן קיימים חובות כספיים בחלק מנכסים אלה. עמידר פועלת לגבות את החובות ואף תומכת בהחזרת אותם הנכסים חזרה למלאי הדיור הציבורי".

מעיריית דימונה נמסר: "רוב דירות עמידר הוחזרו זה מכבר בעניין בתי הכנסת יש לפנות למועצה הדתית". המועצה הדתית דימונה לא מסרה תגובה.

מהמועצה הדתית ירושלים נמסר: "נושא תשלום שכר הדירה של בתי הכנסת אינו בתחום אחריותה של המועצה הדתית, אלא באחריותו של כל אחד מבתי הכנסת".

מעיריית ירושלים ומהמועצה המקומית קרית ארבע לא נמסרו תגובות.

משרד הבינוי: יותר מ–250 דירות הושבו למלאי בעקבות דו"ח המבקר

ממשרד הבינוי נמסר בתגובה כי "המשרד אינו מקצה כיום או בשנים האחרונות דירות למוסדות ציבוריים ועיריות. מדובר בדירות שרובן ככולן מצויות עשרות שנים מחוץ למלאי הדיור הציבורי, כשרבות מהן נבנו מראש לטובת מטרות ציבוריות ולא כדיור ציבורי, ולא היה להן בעבר ביקוש בקרב הזכאים.

"חלק מאותם שוכרים ציבוריים מתחום החינוך, הסיעוד, הדת ועוד נשארים ומחזקים את הקהילה. יותר מ–250 דירות כבר הושבו למלאי הדיור הציבורי בעקבות דו"ח מבקר המדינה".

במשרד מציינים כי מאות דירות שבשל ייעודן או בשל מיקומן במתחמים סגורים (כדוגמת בתי חולים), אינן יכולות לשמש למגורי זכאי הדיור הציבורי, ועל כן דרישת המבקר לפעול להשבת הדירות למאגר הציבורי אינה יכולה לחול לגביהן. "באשר לשאר הדירות, הוחלט על מדיניות שבבסיסה אבחנה בין דירות המצויות ביישובים שבהם קיימים זכאים הממתינים לדירה מהסוג המושכר לשוכר הציבורי, ובין דירות המצויות ביישובים שבהם לא קיימים זכאים הממתינים לדירה. לגבי יישובים שבהם יש זכאים הממתינים, הוחלט כי המשרד יפעל בכל דרך, לרבות נקיטה בהליכים משפטיים במקרה הצורך, במטרה לפנות את השוכר הציבורי מהדירה, לצורך השבתה למאגר הדיור הציבורי, לטובת הזכאי הממתין".

עוד נמסר ממשרד הבינוי כי בשלב ראשון נעשתה פנייה לרשויות המקומיות להשיב את הדירות שבחזקתן, ולאחר שההיענות לפנייה זו היתה נמוכה, נשלחו מכתבי התראה לפני נקיטת הליכים אל 15 רשויות, בהן ירושלים, תל אביב, בית שמש, נתניה והרצליה. "מיעוטן הסכימו לפנות את הדירות, לעתים תוך בקשה להמשיך ולשכור את הדירות לפרק זמן קצר נוסף, כדי שיוכלו להיערך להמשך הפעילות במקום חלופי. חלקן עמדו בסירובן לפנות את הדירות כנדרש. עד כה, הוחלט על הגשת תביעות פינוי נגד שתי רשויות מקומיות — בית שמש ונס ציונה. הנושא מטופל בפרקליטות המדינה, בליווי צמוד של המשרד. פנינו לפרקליטות להגשת תביעות נגד עיריות ירושלים ותל אביב". לדברי המשרד, עד כה הושבו 252 דירות לחזקת המדינה בעקבות הפעולות.

לשאלה מדוע חלקם של גורמי הדת כה גבוה בקרב השוכרים שאינם דיירים, השיב המשרד כי "כל ההקצאות הללו היו לפני שנות דור, כשחלק משמעותי מהדירות נבנו מלכתחילה לצרכים אלה על קרקע שייעודה למטרות ציבוריות. 455 נכסים נבנו מלכתחילה על קרקע שייעודה למטרות ציבוריות. 216 נכסים מתוכם הם בתי כנסת ומוסדות דת, והיתר הוקמו כמוסדות חינוך, גני ילדים, מועדונים, מוסדות רפואה ועוד".

במשרד מכחישים כי קיימת אפלייה כלשהי בין היחס לחייבים מקרב הדיירים ולחייבים מקרב השוכרים הציבוריים. "המשרד אינו רואה הבדל בין חוב של שוכר פרטי לבין חוב של שוכר ציבורי. המשרד ועמידר נקטו וינקטו גם בעתיד בהליכים משפטיים נגד שוכרים ציבוריים המתגוררים בדירות ציבוריות שייעודן למגורים, ונמנעים מתשלום שכר דירה", נמסר.

לגבי אופן גביית החובות נמסר כי "אחריות גביית חובות שכר הדירה מוטלת על החברות המאכלסות. אלה מבצעות את הפעולות הבאות: יוצרות קשר טלפוני עם החייב, שולחות אליו מכתב התראה, מבקרים את החייב, במידה והדבר אפשרי מבצעים הסדר חוב, טיפול משפטי (גם באמצעות רשות האכיפה והגבייה). כיום מתנהלות תביעות משפטיות נגד החייבים שהם מוסדות, ובנוסף מתנהלות תביעות נגד רשויות מקומיות שמשתמשות בדירות דיור ציבורי לצורכי היישוב ומסרבות להשיבן למאגר הדירות לזכאים".

לשאלה מהם הקריטריונים להקצאת דירות שאינן לדיירים, השיבו במשרד הבינוי: "כיום, המשרד אינו מקצה דירות למי שאינם זכאי הדיור הציבורי, למעט הקצאת דירות לסטודנטים ולגרעינים חברתיים תומכי קהילה, על פי החלטות ממשלה". עוד נמסר כי "ועדת המחירים במשרד החליטה להעלות את שכר הדירה לשוכרים הציבוריים בכל הארץ לגובה שכר הדירה הריאלי בשוק".

מהעירייה נמסר בתגובה: "עיריית ירושלים מחזיקה 6 דירות של חברת עמידר המשמשות כטיפות חלב, גני ילדים ושימושים נוספים לטובת תושבי העיר, וזאת בהיעדר חלופות אחרות לטובת שירותים אלו.

"העירייה דחתה בעבר ודוחה גם היום  את הטענות והדרישות הלא מבוססות של חב' עמידר. חברת עמידר מעבירה לעירייה דרישות לשכ"ד לכל הנכסים השכורים והעירייה משלמת את דמי השכירות השוטפים  במלואם. לא ידוע לעירייה על חוב כלשהו .

"יצוין כי חב' עמידר ממשיכה לטעון כי העירייה חייבת לה אך אינה מסבירה ו/או נותנת תחשיבים ואסמכתאות. עיריית ירושלים פנתה  לעמידר לפני למעלה  משלוש שנים לקבל הסבר אודות החוב לכאורה אך עד היום לא נענתה.

"אלה דירות שניתנו לעיריית ירושלים בעבר ע"י משרד השיכון במקום מבנים ייעודיים שהמשרד לא בנה. העירייה הבהירה למשרד שהיא מוכנה בכל רגע נתון לקבל מימון לבניית המבנים העתידיים ובאותו רגע להשיב הדירות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#