קניית עיתונאים, מונופול שפורק והצנרת הארוכה בעולם: הקרב שהפך את הנורווגים למעצמת גז - אנרגיה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

קניית עיתונאים, מונופול שפורק והצנרת הארוכה בעולם: הקרב שהפך את הנורווגים למעצמת גז

הנורווגים טוענים שלא ניתן להעתיק את המודל האגרסיבי שהפך אותם למעצמת גז עשירה - אך קוראים לישראל ללמוד ממנו ■ אז מדוע מזהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו מניסיונן של מדינות אחרות?

16תגובות

לפני כמאה שנים, סביב 1910, התדפקו יזמים פרטיים על דלתות ממשלת נורווגיה ובאמתחתם הצעה מפתה: "תנו לנו את מפלי המים שלכם - ונייצר עבורכם חשמל בכל המדינה". לנורווגים לא היה אז מושג מה הקשר בין מפלי המים המרהיבים לתאורה. ובכל זאת, היגיון בריא הביא אותם לחשוב כי אם יש במפלים פוטנציאל עסקי - מוטב שיישארו בידי המדינה.

היזמים הסתפקו בקבלת זיכיונות תחת תנאים, והחלו לעבוד. ב–1920 כבר הובילה נורווגיה בשיעור בתי האב המחוברים לחשמל באירופה, וכיום מרבית צריכת החשמל שלה מסופקת באמצעות אנרגיה הידרו־אלקטרית.

60 שנה חלפו, ויזמים חדשים נחתו במשרדי הממשלה הנורווגית. לאחר ארבע שנים עקרות של קידוחי נפט וגז יבשים, ציפתה למדינה הסקנדינבית בשורה. ערב חג המולד, בדצמבר 1969, חשפה חברת פיליפס פטרוליום האמריקאית את שדה הגז הטבעי הראשון במדינה, שלימים תיהפך למעצמת נפט וגז במונחים עולמיים.

Øyvind Hagen / Gassco

בממשלה נזכרו במהלך החכם שבו נקטו קודמיהם 60 שנה לפני כן - ומיד הודיעו על הקפאת מצב. בהליך מושכל ומוסדר, חרף לחצים כבדים, הם התיישבו לכתוב את הרגולציה עבור השוק החדש שנפתח עבורם - רגולציה שלימים תכונה "המודל הנורווגי".

"ב–1965 לא היה לנו מושג בגז טבעי", נזכר בשבוע שעבר פרופ' פטר נורה (Petter Nore), יועץ אנרגיה בכיר למשרד החוץ הנורווגי. "החברות הגדולות הגיעו לכאן בעקבות תגלית הגז הגדולה בהולנד, וביקשו אישור לקדוח במדף הימי שלנו. בממשלה אמרו לעצמם: 'מממ... זה מזכיר לנו משהו מהעבר. אנחנו אלה שצריכים לשלוט בזה'. ואמנם, המדינה לקחה את השליטה על משאביה האסטרטגיים".

מה פירוש "לקחה"? כיצד אפשר לנהוג כך במגזר העסקי?

"בהתחלה אתה לא יודע מה יש בשטחים שאתה מאפשר לקדוח בהם. אתה נותן תמריצים לחברות הקידוח, ורק אחרי שיש תגלית - מתחיל המשא ומתן מולן. לכן, ב–1970, מרגע שהבנו שיש לנו גז טבעי - אמרה נורווגיה לעצמה: 'בואו נתחיל להתוות מתווה'".

אמנם חברות קידוחי הגז זעמו וטענו כי מעולם לא נתקלו בתנאים דרקוניים שכאלה, וענקית הקידוחים שברון אף נטשה במחאה את פעילותה לחופי נורווגיה - אך הנורווגים לא התרגשו. הענף החדש יצא לדרך מצויד בכללי משחק חדשים, ברורים ויציבים. מפת הקידוחים התרחבה והלכה. נורווגיה נהפכה ליצואנית הגז המובילה באירופה ולאחת המדינות העשירות בתבל - וגם שברון חזרה לבסוף לפעול בשטחה, אחרי שהחליטה כי חמש שנות "ברוגז" הן די והותר.

"בשוק הגז אין מקום לפוליטיקה קטנה"

ההשוואה הבלתי נמנעת בין יכולת העמידה הנורווגית ב–1970 לזו של ישראל מודל 2015 - היא לא הוגנת. לישראל אין את הפריווילגיה להישאר אדישה לנוכח איומי חברות הגז שלא לפתח את המאגרים שגילו לחופיה, וגם לא לנוכח תרחיש של מחסור בגז. בניגוד לנורווגיה שופעת המפלים - ישראל תלויה בגז, ולא נשענת על ייצור חשמל ממקורות מתחדשים. במלים אחרות, זו חוכמה קטנה להפגין שרירים מול יריב שלא מחזיק בשאלטר.

מצד שני, ב–1910 נתקלה גם הממשלה הנורווגית במציאות שמבטיחה "יש מאין", כמו בשורת הגז הטבעי בישראל ב–2009, אך ידעה להעמיד בפני היזמים קווים אדומים אסטרטגיים וארוכי טווח שאותם לא הסכימה לחצות.

"אם אתה מחזיק משהו ביד, אתה מנסה ללחוץ את הצד השני עד שתשיג מה שאתה יכול. זו תורת המשחקים וככה מתנהלים במשא ומתן", אומר נורה. "אף אחד מהצדדים לא מחליט על דעת עצמו. הרי אתה לא יכול לחייב את חברות הגז לרדת מתחת לתשואה נאותה שתבטיח להן את אטרקטיביות ההשקעה. כך, גם נורווגיה ניסתה לחשוב מה האינטרס של הצד השני, וחיפשה איזונים".

כלומר, ההתכתשות בין מדינה שעושה את צעדיה הראשונים בבניית רגולציה לשוק חדש לבין היזמים בשוק הזה היא בלתי נמנעת. למעשה, היא חלק אינטגרלי מתהליך בריא של עיצוב פני שוק חדש - כל עוד לא שוברים את הכלים, וממשיכים לדבר. השאלה, לפיכך, לא צריכה להיות אם לנהל מהלך מול יזמי הגז - אלא מה צריך מהלך כזה לכלול. כאן, נכנס לתמונה המודל הנורווגי.

המודל נשען תחילה על ארבע רגליים: מעורבות ממשלתית ישירה בפעילות בענף; מיסוי כבד על רווחים פרטיים; מינוף התגליות לפיתוח הון אנושי ותעשייה נלווית; והרחקת רווחי הגז באמצעות קרן ייעודית (ראו מסגרת).

נורווגיה כוננה שלוש חברות ממשלתיות לחיפוש, קידוח והפקה של גז, ובראשן סטאטאויל, שלימים תבלע את שתי האחרות ותיהפך לאחת מענקיות תבל. הפרלמנט הנורווגי - ולא מועצה עלומה של מינויים פוליטיים במשרד האנרגיה, כמו בישראל - הוא שהחליט על הקצאת שטחים לרישיונות קידוח. את הרישיונות עצמם חילק משרד הנפט והאנרגיה הנורווגי. הזכויות בכל רישיון חולקו בין החברות שהגישו בקשה להשתתף בו, ובתנאי שעמדו בתנאי סף מקצועיים והציגו תוכנית מסודרת לפיתוח. כל זאת, בכפוף לשריון מראש של 50% מהזכויות לסטאטאויל - כשותפה שוות זכויות וחובות ברישיון.

"סטאטאויל היתה המפתח לשליטה של נורווגיה בתעשייה", אומר אחד הגורמים הממשלתיים בנורווגיה. "היא נוסדה כדי להתעלות מעל ויכוחים פוליטיים שגרתיים בין ימין לשמאל, כדי ליצור אקס־טריטוריה עסקית. בכל הנוגע למשאבי טבע לאומיים - אין מקום למשחקי פוליטיקה קטנה. צריך לשמור על איזון בין האינטרס העסקי לציבורי, וכולם הבינו זאת. היתה שקיפות, כולם הבינו את כללי המשחק - וסטאטאויל אפשרה לנורווגיה לקחת חלק במהפכה ולתעש אותה לתועלת המשק המקומי".

"המטרה הראשונה - הכשרה וצבירת ידע"

משקיעים פיננסיים נעדרי ניסיון וידע לא אושרו כשותפים בקידוחים, כדי להימנע מ"סיבובים" בורסאיים, שלמרבה הצער נהפכו שכיחים בישראל. כל שותפה שאושרה שילמה דמי הגשה של 10,000 דולר בלבד, כדי שאת עיקר כספה תשקיע בקידוח.

על הרווחים הפרטיים מקידוחים ימיים נקבע היטל משאבים מגזרי בשיעור של 51% - בדומה ל"היטל ששינסקי" הישראלי, שנע בין 20% ל–50%. בצירוף מס חברות של 27%, מסתכם נתחה של נורווגיה ברווחים הפרטיים ב–78% - לעומת 50%–60% בישראל (שלאחר חוק ששינסקי). זאת, אף מבלי לגבות תמלוגים, שאותם ביטלה נורווגיה לפני 25 שנה. לא בכדי צברה נורווגיה כמעט 900 מיליארד דולר בקרן הרווחים הייעודית שלה, והיא מסוגלת להיתמך בה ללא כל הכנסות במשך 25 שנה.

"תן לתעשייה לרוץ, אבל תמסה אותה בכבדות - זה הסוד", אומר הגורם הממשלתי. ואולם לצד החלוקה הברורה של הרווחים בין הציבור לבין היזמות, הוא שם דגש על עיקרון נוסף שעליו מקפידה הממשלה הנורווגית, לאחר שהשלימה את המהפכה הרגולטורית שטוותה: שקיפות ויציבות.

Henrik Width/ Norwegian MFA

"הדבר החשוב ביותר הוא שהיינו צפויים ומכילים מאוד", מסביר מנכ"ל משרד הנפט והאנרגיה, אולה אנדרס לינדסט (Ole Anders Lindseth). "תמיד היינו חזויים מראש. בלי ועדות אד הוק ובלי חוקים חדשים. יושבים בחדר אחד, שלושה מטעם כל צד - וסוגרים".

ההכנסה הכספית הישירה לא היתה התמורה היחידה שביקשה נורווגיה לנכס לעצמה. יש שיאמרו כי חשובה ממנה היתה התעשייה הנלווית לקידוחים, בייחוד לקראת תקופה שבה נחזית הידלדלות במקורות הגז הטבעי וצלילה ברווחי מכירתו.

"אם ישראל היא מדינה חדשה בתחום שהיא רוצה להיות שחקנית פעילה בו - כדאי שתתחילו בצבירת ידע, בהכשרה ובבניית הון אנושי", אומר נורה, ומזכיר שענף היצוא השני בגודלו של נורווגיה - לאחר הגז והנפט - הוא ציוד לתעשיית הקידוחים העולמית.

לא פחות מ–40% מהנישה של הפקה תת־ימית, למשל, מתבססים כיום על טכנולוגיה וציוד נורווגיים - לרבות פרויקט ההפקה המתוכנן בלווייתן (ראו מסגרת). לדברי פר האגן (Per Hagen), מנהל אזור ב–INTSOK - ארגון הגג שמאגד את 250 חברות האנרגיה הנורווגיות, אלה אחראיות ל–10% מההשקעות בענף בעולם, ומכרו ב–2014 טכנולוגיה וציוד ב–25 מיליארד דולר.

למעשה מדובר ברשת ביטחון לקראת עידן של חוסר ודאות בהפקה או של חוסר יציבות במחירי הגז והנפט. זאת, לצד שלילת תרחיש של תלות מקומית בידע ובמפעילי קידוחים זרים - כמו זו שממנה סובלת כיום ישראל - ושיתוף הכלכלה והתעסוקה המקומית בחגיגת המשאבים. "מתוך 430 קהילות בנורווגיה - רק בשש אין מי שלא עובד בתעשיית הגז או בנלוות לה", מעיר לינדסט.

אגב, נתונים אלה מאירים באור חיוור ביותר את ישראל. באפריל אשתקד חשף TheMarker כי ברגע האחרון, משרד האנרגיה השמיט מתנאי הזיכיון שהעניק לשותפות במאגר לווייתן שורת דרישות לשיתוף פעולה עם התעשייה המקומית ולהעסקת כוח אדם ישראלי. זאת, אף שבשיתוף משרד הכלכלה גיבש מסמך שפירט את המחויבויות שבהן יישאו השותפות במאגר במסגרת פרויקט הפיתוח, בכל הקשור לשוק המקומי (local content measures).

"הייתי ממליץ לישראל בתוקף לחייב תעסוקה מקומית ורכש גומלין", אומר לינדסט, ומנמק: "הרי יבוא לתעשייה הזו נהנה למעשה מסובסידיה עקיפה, וכדי ליהנות בעתיד מתמורה זולה ומהירה - חייבים להגן על השוק המקומי".

העיתונאי שסירב לעבוד בחברת גז

לא בכל רשמה נורווגיה הצלחה. כך, נכשלה בהקמת תעשייה מבוססת גז כחומר גלם, בטענה להיעדר כלכליות, או סתם חוסר עניין. ככלל, בצד הפער שמתגלה בין הממד התיאורטי של המודל הנורווגי למציאות בשטח, לא הכל ורוד גם במודל הנורווגי עצמו. גם הוא נזקק לתיקונים "על הדרך" - למשל, כשהתברר כי הקמת סטאטאויל הממשלתית יצרה למעשה מונופול מפלצתי, שאולי מוחזק בבעלות המדינה - אך נהפך בהדרגה לגדול על מידותיה.

כידוע, כל מונופול - ובייחוד כזה שמאפיל על אלה שאמורים לפקח עליו - מפתח לאורך השנים תפקוד חסר מנופח ולא יעיל, שנועד בעיקר לשרת את תחזוקת מעמדו המונופוליסטי.

בלומברג

בממשלה הנורווגית ודאי לא מודים בכך, אבל יש מי שסבור כי אין עוד טעם בהענקת תמיכה ציבורית לקונגלומרט שמעסיק כבר 23 אלף עובדים ב–37 מדינות - אך מצליח בעיקר במדינה האחת שבה אינו נדרש להתחרות, היות שהובטחה לו דריסת רגל אוטומטית ברישיונות קידוח.

הדבר נכון שבעתיים כשהגיבוי הממשלתי מנוצל לצבירת עוצמה פוליטית וציבורית דכאנית. על אחד מהיבטיה רמזו במערכת העיתון היומי הנפוץ בנורווגיה, Aftenposten. שם, טענו כבדרך אגב לגניזתם של תחקירים עיתונאיים על פעילות סטאטאויל, בשל לחצים שהופעלו לכאורה על עורכי העיתון.

במהלך הביקור במערכת העיתון התקבלו מישראל הדיווחים על מעברו של כתב ערוץ 10, נדב פרי, לתפקיד בכיר בקבוצת דלק. אלף אולה אסק (Alf Ole Ask), הכתב המדיני של העיתון הנורווגי, נראה משועשע לנוכח המהומה שנוצרה, היות שבנורווגיה, כך מתברר, התופעה שכיחה: "מחלקות ההסברה והרגולציה בכל חברות הגז, ולא רק בסטאטאויל, עמוסות בעיתונאים לשעבר", אמר. "למעשה, אני הייתי העיתונאי הראשון שסירב להצעה לעבור לאחת מהן".

עמיתו, אולה סטורנג (Ola Storeng), העורך הכלכלי של עיתון, בחר להתנסח בזהירות וטען כי חולשת הסיקור של ענף הגז והנפט בנורווגיה לא נובעת בהכרח ממעמדן העוצמתי של חברות הגז - כי אם ממעמדה הנחלש של העיתונות, והאתגרים הכלכליים שעמם היא מתמודדת בכל העולם.

כך או כך, גם הנורווגים הבינו לבסוף את הצורך בהצרת צעדיה של סטאטאויל. פקידי ציבור לא הורשו לאייש את הדירקטוריון שלה; ב–2001 הונפקו בבורסה המקומית שליש ממניותיה; ובהמשך בוטל השריון האוטומטי שלו זכתה ברישיונות הקידוח שחילק משרד הנפט והאנרגיה.

לטענת מנכ"ל משרד הנפט לינדסט, סטאטאויל נדרשת כיום לעמוד בתור אחד עם יתר חברות הגז, להתחרות בתכנון האיכותני ולהמתין בסבלנות להודעת השיבוץ שלה בין בעלי הזכויות, אם בכלל.

יש כמובן להתייחס בעירבון מוגבל לתיאורי החומה הסינית שמצטיירת בין הממשלה הנורווגית לבין החברה הממשלתית, שעדיין חולשת על לא פחות מ–70% מעתודות הגז הנורווגי. אך עם זאת, נורווגיה פיתחה מודל חלופי (SDFI) להשתתפות בעולם הקידוחים הרווחי. לפי מודל זה, באמצעות חברה ממשלתית אחרת בשם Petroro, היא יכולה להיכנס כשותפה בכל רישיון, לפי בחירתה - ובלבד שהחלטת ההשקעה מתבצעת לפני הקידוח, והחברה נושאת בחלקה היחסי בעלויות.

ממשלת נורווגיה לא ויתרה לפיכך על האפשרות ליהנות במישרין מרווחי מכירת הגז, והבינה את הערך המוסף שבפיקוח מבפנים על הנעשה בשותפויות הקידוחים. ואולם בניגוד לספינים שפיזרו חברות הגז הישראליות בשנים האחרונות, לא מדובר בהשתתפות אוטומטית בסיכון שנוטלים היזמים הפרטיים, וקידוחים רבים יוצאים לדרך בים הנורווגי ללא מעורבות ממשלתית - גם אם תחת משטר מיסוי כבד.

ומה באשר לסטאטאויל? "יש דיון בשאלה אם אנחנו זקוקים לה עדיין, כשתגליות נוספות נחשפות על ידי חברות אחרות", אומר הגורם הממשלתי. "אחת האפשרויות שנבחנות היא להכניס אותה לתחום האנרגיות המתחדשות".

שברו את המונופול - ויצרו בורסה לשיווק גז

אחד התיקונים העיקריים שלהם נדרש המודל הנורווגי - הרלוונטי גם עבור משק הגז הישראלי - נובע מהבעלות הצולבת של ספקי הגז על תשתית הולכתו. כשעלות הצנרת שמוליכה את הגז מהמאגר לחוף מאמירה למיליארדי דולרים, לעתים דווקא השקעה נשכחת זו, ולא היקף הגז שבמאגר, היא שמכריעה אם המאגר יפותח או לא.

במציאות שבה כל בעל מאגר מניח את הצנרת הדרושה לגז שלו, מקים את אסדת ניקוי הגז הנדרשת לצרכיו וכך גם את מתקן הקליטה של הגז שלו בחוף - אלה שמחזיקים במאגרים גדולים או כבר מרושתים היטב בזכות תגליות עבר, נהנים מיתרון לא הוגן.

לעומתם, שחקנים חדשים בשוק, או בעלי מאגרים קטנים, יכולים לבקש אישור להתחבר לתשתית שכבר נפרשה סביבם - אלא שאז הם תלוי ברצונם של בעלי המאגרים האחרים להקים להם תחרות. הדבר קשה שבעתיים כשאת הבקשה הזו הם מפנים למונופול כדוגמת סטאטאויל או דלק־נובל אנרג'י בישראל.

אם ניקח, למשל, את מאגרי הגז הקטנים כריש ותנין שלחופי ישראל, שאותם יחויבו דלק ונובל למכור למתחרה החדש בשוק - במסגרת הסדר הפשרה המתגבש מולן - בעליהם העתידי יידרש לבחור בין שתי חלופות: לחבר בעצמו את השדות הקטנים האלה לחוף באמצעות תשתית ב–2 מיליארד דולר, או לבקש את חסדי דלק ונובל לעשות שימוש בצינור שהן יניחו בעתיד ממאגר לווייתן הענקי. זאת, לאחר שבעל המאגרים הקטנים ישלם להן את הסכום שידרשו, בתנאים שיוכתבו להם - ואז ייהפך תלוי באלה שהוא אמור להתחרות בהם.

באיחוד האירופי זיהו כבר בשנות ה–90 את כשל השוק הזה, והכתיבו רגולציה חדשה שאותה החילו גם על נורווגיה - שאחראית לאספקת 18% מהגז שבשימוש היבשת. ואמנם, ב–2000 נדרשה נורווגיה לנתק את הקשר הבעייתי שבין ספקיות הגז לבין תשתית ההולכה לחוף וביבשה.

הבעלות על הצנרות, האסדות והטרמינלים שהקימו חברות הקידוחים - כל אחת בעבור השדה שלה - רוכזה מעתה תחת קונסורציום אחד, Gassled. זאת, לתקופה מוגבלת שלאחריה יועברו לרשות המדינה, וכשבינתיים, תפעול התשתית כולה - הימית והיבשתית - הופקע מידי חברות הגז לטובת חברה ממשלתית בשם גאסקו (Gassco).

גאסקו, חברה ללא כוונת רווח, שמעסיקה 362 עובדים מהמטה שלה בעיר האוגסונד, נהפכה בן לילה לאחראית על תשתית הגז היבשתית הארוכה בעולם - 8,000 ק"מ של צנרת — שמשתרעת מהים הצפוני ועד לשני טרמינלים בגרמניה, שניים באנגליה, אחד בבלגיה ואחד בצרפת.

בתמורה לתשואה מובטחת ומפוקחת של 7% (לפני מס), היא נטלה מידי בעלי מאגרי הגז את תפעול מערכת ההולכה כדי להופכה לנייטרלית, עצמאית, שוויונית ויעילה. בכך, הסירה חסמי תחרות של עשרות שנים, הביאה לגיוון מקורות הגז של נורווגיה, פתחה את הדלת להיווצרות שוק משוכלל של שיווק גז - ועל הדרך, הפחיתה בשיעור דרמטי את העלויות שנגבו מלקוחותיו.

צנרות הגז נפתחו לשימוש חופשי (open access) בתעריף מפוקח; נקבע מנגנון סליקה שאיפשר ניטור כמויות הגז שהוזרם מכל שדה, לרבות איכותו; תכנון של כל תשתית עתידית הביא בחשבון חיבורים עתידיים - ואף דו־כיווניים; וריכוז הצנרת בידי חברה אחת אפשר ויסות מושכל של האספקה, שירותי אחסון בצנרת וראייה מערכתית כוללת ויעילה של ניהול שדות הגז, ההפקה שלהם, תוך הגברת אמינות ההולכה. ואמנם, התוצאות בשטח לא איחרו לבוא.

Øyvind Sætre / Gassco

תעריף ההולכה הממוצע בצנרת נחתך מאז 2000 ב–90% - והוא עוד מחויב לעמוד במקדם התייעלות שנתי. 76 שדות מפיקים בשעות אלה גז מחופי נורווגיה — לרבות שדות קטנים יחסית, שהוחזקו עד כה שבויים בידי קרטל השדות הגדולים, בהנהגת מונופול סטאטאויל — ועד סוף העשור יגיע הגז כבר מ–100 שדות. אלה ייהנו כבר מתעריף דיפרנציאלי, שישתנה בהתאם לאזור ההפקה ולנגישותו לחוף.

"המטרה הראשונית היתה לייצר מנגנון יעיל ולא מפלה, שיאפשר גישה שווה לכולם", אומרים בגאסקו. "כשהתעריף מבוסס על עלות בלבד, אפשר לחשב כמה עולה לחבר מאגר למערכת הקיימת, לפרסם את העלות בפומבי - ובתוך שעות סוגרים על פיתוח שדה הגז ועל חיבורו. בבריטניה, למשל, שבה לא הוטמעה ההפרדה המבנית, נדרש משא ומתן מסחרי וממושך - כי מערכת ההולכה מוחזקת בידיים שונות".

לא פחות מ–39 חברות שיווק מתמודדות כיום על רכש הגז הנורווגי ועל מכירתו הלאה ללקוחות באירופה. החל ב–2007 נפתחה המערכת לסחר בגז, וטריידרים מציעים כיום חוזים שנתיים, חודשיים ואף יומיים, על בסיס מעין בורסה שהתפתחה בתשתית הניטרלית והמפוקחת.

היחידים שלא רוו נחת מהשוק התחרותי החדש שנוצר הם בעלי המאגרים הגדולים, שלוחצים על הממשלה הנורווגית ללא הרף להעלות את דמי ההולכה, בטענה כי אין בהם די - ואף פנו בעניין לערכאות משפטיות.

כמה מהם כבר הפנימו את העידן החדש ולמדו לרכוב עליו. כך, מיהרו כמה מחברות הגז להציף ערך, ומכרו את אחזקותיהן בחברת הנכסים Gassled לגופים מוסדיים, ובהם קרנות פנסיה שונות וחברת הביטוח הגרמנית אליאנץ. אלה נהנו מנכסים מניבים שבצדם תשואה מובטחת וחסרת סיכון - עד להלאמת התשתית כולה על ידי נורווגיה ב–2028.

את המודל הזה יש מי שמבקש בשנים האחרונות לאמץ גם בישראל. זאת, במטרה למנוע מהמונופול של דלק ונובל אנרג'י לשלוט לא רק בעתודות הגז, אלא גם במערכת ההולכה שלו. כבר בדיוני ועדת צמח לפני שלוש שנים נדונה האפשרות להפקיד את פיתוח המשך מערכת התשתית הימית בידי חברת נתג"ז הממשלתית. יוזמה זו נתקלה בחשדנות מצד הממשלה, מחשש לחשיפה תקציבית גבוהה ולהיעדר מומחיות. חששות אלה התבדו בנורווגיה בזכות פיתרון פשוט: בעלי המאגר המשיכו לממן ולהקים את הנחות הצנרות - כשרק התפעול שלהן הועבר לידי המדינה. זאת, כנגד פרישת תשלומים על פני שנים, כנגד ההכנסות מדמי השימוש.

"אם אתם מדינה צעירה שעושה את צעדיה הראשונה, מוטב שתתוו רגולציה שתאפשר בעתיד לחבר את כל השדות לצנרת אחת, לפי צורכי המשק ובהתאם להחלטת ממשלה - ולא לפי החלטת חברות הגז", ממליצים בגאסקו.

מה עושים 
כשהגז אוזל?

כשלי השוק השונים חוסים עדיין בצלו של האתגר המהותי יותר שניצב בפני המודל הנורווגי - תום עידן הגז הטבעי במדינה. 101 מיליארד מ"ק (BCM) גז ייצאה נורווגיה ב–2014 לאירופה, וזו תגיע לשיא ההפקה שלה ב–2017. לפי תחזיות גאסקו, בשנה זו תתחיל ירידה בעתודות הגז הזמינות של המדינה. הירידה תסתכם עד 2028 בכ–50%, ובחלוף שש שנים נוספות תיחתך, לפי התחזיות, בלא פחות מ–80%.

בממשלה הנורווגית ובתקשורת המקומית מפקפקים בתחזיות, ונעזרים בשתי האימרות הנדושות של ענף האנרגיה העולמי: "כבר 30 שנה חוזים כי בתוך 30 שנה ייגמר הנפט", ו"תקופת האבן לא הסתיימה בגלל מחסור באבנים".

עם זאת, האזרחים ברחוב מודאגים למדי מהעתיד. זאת, בייחוד כשהם חוזים בצלילת מחירי הנפט ובהקפאת הקידוחים ברחבי העולם, ונזכרים שכ–300 אלף נורווגים מועסקים במישרין ובעקיפין בתעשיית הגז והנפט, האחראית ליותר מ–20% מהתמ"ג הנורווגי, ומממנת עבורם מדיניות רווחה מופלגת בנדיבותה, שבוע עבודה מקוצר יחסית ונסיקה של 60% בשכרם מאז 2000.

?yvind S?tre / Gassco

שותפה מפתיעה לדאגה זו היא ראשת הממשלה הנורווגית, ארנה סולברג - שהתבטאה בחודשים האחרונים בדבר הצורך בהפניית תשומת הלב הממשלתית לקידום חלופות ליצוא הגז והנפט, למשל - יצוא ידע. עם זאת, בממשלה נשמעים מסויגים ורגועים יותר.

"אמנם יש קיצוץ בהשקעות בתעשיית הקידוחים, אך נשאלת השאלה אם החברות באמת עושות פחות - או מתייעלות", מנפק לינדסט הסבר אחר. "אנחנו לא חושבים עדיין במונחים של פוסט עידן הגז - אבל כן חושבים מה נוכל לפתח מעבר לתעשייה זו", הוא מוסיף.

כך או כך, בזכות קרן צבירת רווחי הגז והרחקתה מהוצאות הממשלה השוטפות (ראו מסגרת), קנו להם הנורווגים די זמן להרהר בעתידם. בזכות העובדה כי "רק" רבע מתקציבם השנתי נשען על הקרן - ועוד בגובה הריבית השנתית שלה - הם יוכלו לממן עוד דור, גם אם מחיר הנפט יירד ל–0.

ומה באשר לישראל? מה היא יכולה ללמוד עוד מהמודל הנורווגי? "למרבה הצער, מודל כזה לא יכול להיות מועתק כפי שהוא למדינות אחרות", מסכם נורה. "כל המדינות חייבות לפתור את הבעיות שלהן לפי הנסיבות הספציפיות, לנצל את ההזדמנויות הגלומות במשאבי הטבע לאור ההיסטוריה וניסיונן שלהן - ואילו נורווגיה תשמח לחלוק אתן את הניסיון שלה".

הכותב היה אורח ממשלת נורווגיה

בלומברג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#