הצרה עם חברות משפחתיות - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הצרה עם חברות משפחתיות

עסקים משפחתיים זוכים באחרונה להערכה מחודשת, 
הודות לשמרנות ולראייה ארוכת הטווח שמנחות אותם. 
במקרה המבחן הישראלי החשש הוא שנזקם עולה על תועלתם

תגובות

מגזינים ופרסומים כלכליים הביאו בחודשים האחרונים לקוראיהם בשורה שלדעתם אינה מובנת מאליה: עסקים משפחתיים גדולים, למרות שיש להם לא מעט חסרונות, הם מבנים עסקיים שאינם טובים פחות לציבור מאשר חברות שבהן אין בעלות ברורה, ושמניותיהן מפוזרות בקרב הציבור. הנימוק העיקרי הוא שחברות משפחתיות דואגות לדורות הבאים של בני המשפחה, ולכן מנהלות את העסק לטווח הארוך ובשמרנות. חברות עם שליטה מבוזרת, לעומתן, מקריבות את עתידן על מזבח הרווח הרבעוני הקרוב, וכדי להיענות לדרישה לספק עליות רצופות במחיר המניה בבורסה.

לא בטוח שהמסקנה הזו נכונה גם למציאות הישראלית, שבה טובת המשפחה תמיד באה לפני כולם – בטח לפני הציבור. מי מאתנו לא יעשה הכל עבור משפחתו וילדיו, כולל לפגוע באחרים? בישראל המשפחה באה לפני המשקיעים מקרב הציבור, לפני הלקוחות, ולעתים קרובות גם לפני החוק. על התפישה החדשה שמתחילה לחלחל בעולם, ולפיה מטרת החברה אינה רק השגת תשואה לבעלי המניות, אלא הגדרה הוליסטית יותר, מהסוג של "להיות חברה מובילה וחדשנית, למען הקהילה כולה", אין הרבה משפחות ששמעו.

אי־פי

השאלה מהו מבנה הבעלות הנכון במגזר הפיננסי – גרעין שליטה משפחתי או בעלות מבוזרת של הציבור – עמדה בשנים האחרונות למבחן בישראל. במשך שנים הגישה השלטת בפיקוח על הבנקים היתה זו שלפיה גרעין שליטה משפחתי הוא נכס לבנקים, מתוך הערכה שמשפחה תקפיד טוב יותר על טיב הניהול והבקרה, ושביום הדין היא תזרים לבנק הון כדי לחלץ אותו מצרה. אלא שיום הדין הגיע במשבר של 2008, ושום דבר מאלה לא קרה. ראשית, הניהול היה גרוע, למשל זה של היו"ר דני דנקנר אצל שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים, אשר הודח על ידי הנגיד סטנלי פישר; ושנית, אריסון, וכמוה גם משפחת ברונפמן בבנק דיסקונט, לא הזרימו כספים לבנקים "שלהם" כאשר אלו נזקקו לכך. בבנק מזרחי־טפחות, הנמצא בשליטתן של כמה משפחות, התנהלו במשך שנים מאבקי דירקטוריון שפגעו בבנק ובניהולו. בעקבות המשבר שינה הפיקוח על הבנקים את גישתו, והגביל את העסקתם של בני משפחת השליטה בבנקים "שלהם".

אותה שאלה עולה כעת בענף הביטוח. גם פה ברור ששום משפחה לא תסייע לחברה שתקלע לצרה, ושהניהול המשפחתי מעלה שאלות לא פשוטות של איכות הבקרה והניהול התאגידי. העיסוק במבנה הבעלות ובזהות המנהלים הוא מחויב המציאות במקרה של חברות פיננסיות, כי הן מנהלות את כספי הציבור, והחשש הוא שבני המשפחה יעשו בכספי הציבור כבשלהם. אולם אותן שאלות עולות בכל חברה גדולה מכל סוג, ובוודאי חברות שממומנות על ידי ציבור החוסכים.

רבות מהחברות בבורסה הן חברות משפחתיות, שבהן מייסד המשפחה הוא המנכ"ל והיו"ר, וילדיו הם המנהלים. בחלק מהמקרים, מבנה הבעלות מפריע לחברות אלה למלא את תפקידן החברתי, ומונע מהן להתפתח כפי שאולי יכלו, אילו נוהלו על ידי גורמים מקצועיים. הצורך לשמור על השליטה המשפחתית מונע מהן לגייס הון מניות, כי אז יאבדו את השליטה המוחלטת, ומכוון אותן למסלול של גיוס חוב תוך ערעור יציבותן הפיננסית. גם הניהול הוא בעיה: בני המשפחה הם לא תמיד המנהלים המתאימים ביותר, ואילו מנהלים מוכשרים ומבוקשים לא תמיד ירצו להשקיע מאמצים בחברה שבה משרות ההנהלה הבכירות ביותר חסומות בפניהם, כי הן שמורות לבני המשפחה.

ומה עם הבעיה של המבנה הארגוני האחר, של הנהלה שכירה שאינה מדווחת לאיש, ללא "בעל בית" שפוקח עליה עין? בסופו של דבר, הכל עניין של תרבות. חברה עם בעלות מבוזרת דומה מאוד לארגון ציבורי: בית חולים, חברה ממשלתית, אוניברסיטה – ויש גם כאלה שמנוהלות טוב. לא כל הגופים הציבוריים מתנהלים ברשלנות. יש בעולם ובארץ גופים שבהם ההנהלה הפנימה את החובות ואת הנאמנות שלה לציבור, שמערכי הבקרה בהם פועלים, שהתוצאות הציבוריות והעסקיות שלהם משביעות רצון, ושאפילו מצליחות להתנהל תוך תכנון ויעדים לזמן ארוך.

מי שמניח שחברה משפחתית טובה יותר מארגון בבעלות מבוזרת, מעיד על עצמו שהוא אינו מאמין ביושרם החברתי של בני אדם, אינו מאמין במגזר הציבורי, ואינו חושב שאנשים יעשו את הדבר הנכון בלי שבעל בית כלשהו יבדוק אותם. הוא בוחר בעולם של משפחות אצולה – עשירים – השולטות על כל הפעילות הכלכלית. זוהי תפישת עולם שדמוקרטיה מתפקדת, כזו המעניקה הזדמנות לכל אחד, אינה יכולה לקבל. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#