מה עושים כשנמאס מערוץ 2? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
אי שם מעבר לקשת ורשת

מה עושים כשנמאס מערוץ 2?

לחיים שריר ומוש דנון, שניים ממפיקי הטלוויזיה והקולנוע הוותיקים בישראל, נמאס לריב עם הזכייניות והרגולטורים, אז הם החליטו לצאת ישירות להפקות בינלאומיות, ולקבל שליטה ובעלות מלאה ■ "כיום אנחנו עובדים בחו"ל בהיקפים גדולים יותר מאשר קשת"

5תגובות

השאלה הראשונה ששאלנו את חיים שריר ומוש דנון, שניים מהמפיקים הוותיקים בענף הטלוויזיה בישראל, היתה איזה כלי רכב חונה אצלם בחניה. לא, הם הצהירו, לא חונה שם ג'יפ מפואר. הרבה פחות מכך. "על מה אתה מדבר? הלוואי ג'יפים. די כבר עם הטענות האלה", הם הגיבו ברוגז. בירור שערכנו בהמשך גילה כי דנון, שמתגורר בגדרה, נוסע בטנדר מיציבושי האנטר "לא חדש", ואילו שריר מתנייד בקטנוע. ג'יפים זה לא הקטע שלהם. מרצון או מחוסר יכולת.

לשני המפיקים היו חשוב להפריך את מיתוס "המפיק עם הג'יפ", שמאחוריו מסתתרת האשמה נגד אנשי ההפקה בישראל כאילו הם אלה שעושים את הכסף הגדול משוק הטלוויזיה, בעוד זכייניות הטלוויזיה מפסידות עשרות מיליוני שקלים בשנה. מי שהקניט אותם שוב ושוב באותה האשמה הם נציגי הזכייניות, מנהלי קשת ורשת, סביב הוויכוחים האינסופיים בין הצדדים. "הם באים בטענות? הם? תראה באיזה ג'יפים הם נוסעים. אנחנו מפסידים כסף והם חוגגים". זה, פחות או יותר, המשפט שחוזר על עצמו מפיהם של גופי השידור.

בשנה האחרונה החריפה משמעותית מערכת היחסים העכורה בין אנשי ההפקה בישראל, או לפחות הקולניים והפעילים שבהם, לבין גופי השידור המסחריים, בעיקר קשת ורשת. במשך 20 וקצת שנות קיומה של הטלוויזיה המסחרית, ועוד לפני כן בזמן חקיקת החוקים הרלוונטיים, אנשי ההפקה וארגוני היוצרים האחרים מנהלים קרב כיפופי ידיים שאינו נגמר לעולם. המפיקים מנסים לכפות על גופי השידור להשקיע כמה שיותר כסף בהפקות חיצוניות איכותיות - כלומר לרכוש מהם תוכניות דרמה, קומדיה או דוקו - ואילו גופי השידור רוצים כמה שפחות מחויבויות רגולטוריות. החוק קובע כיום כי 65% מכלל ההפקות של גוף שידור צריכות להיות חיצוניות, כלומר נרכשות מהשוק.

אלא שבמהלך כל השנים טענו המפיקים הגדולים שהחוק הזה מיושם רק ב"כאילו". ש"המפיקים החיצוניים" שמקבלים את רוב ההפקות הם בעצם מקורבים לצלחת, ואילו השאר נותרים בלא כלום - וגם כשהם מקבלים משהו, בעל המאה, כלומר גוף השידור, הוא זה שמתערב ומכתיב גם כיצד תיראה בדיוק ההפקה.

המאבק הזה נותר כל השנים בחדרי הישיבות של גופי השידור וחברות ההפקה - עד שהגיע הכסף הגדול. בשנים האחרונות, במקביל להתפתחותו של שוק בינלאומי נרחב להפקות הישראליות וזרימה של כסף מחו"ל לשוק המקומי, החל קרב חדש - על זכויות המסחור של הפורמטים הטלוויזיוניים. המפיקים דרשו לקבל בעלות שווה על ההפקות ועל ההכנסות ממכירה לחו"ל, ואילו גופי השידור הגיבו בעלייה מהירה של שיעור האחזקות שלהם בהפקות האלה - עד 80%. המפיקים זעמו, אבל הם תלויים לחלוטין בגופי השידור ולא היו יכולים לעשות דבר. הם יודעים היטב שמי שמתעקש על אחוזים ימצא עצמו בחוץ.

בשנתיים האחרונות החלו מפיקים בכירים להתאגד, בהם גם כאלה שעובדים צמוד לגופי שידור, כמו אסף גיל, טמירה ירדני ואולפני הרצליה בניהולו של יואב פרץ. הם שכרו לוביסטים, עורכי דין מהשורה הראשונה, ובהובלתו של יו"ר איגוד המפיקים אסף אמיר - שפרש באחרונה - הצליחו לגרום לשר התקשורת לשעבר גלעד ארדן להקים ועדה מיוחדת שתדון בנושא.

הוועדה, בראשות ד"ר עדי אייל, הציגה בינואר מסקנות חד־משמעיות: שוק הטלוויזיה בישראל - ובעיקר זכייניות ערוץ 2, רשת וקשת - הוא ריכוזי, ומאפשר לזכייניות לשלוט בכל ההפקות ולהחזיק בזכויות המסחור על חשבון המפיקים. הוועדה קבעה כי השוק מתנהל בניגוד לחוק, והמליצה על שורה של מהלכים כדי לכפות על גופי השידור להעניק למפיקים את חלקם.

בינתיים, בין השאר לאחר שארדן התפטר ממשרד התקשורת, אף אחת מהמסקנות לא יושמו. זו כנראה אחת הסיבות ששריר ודנון התכנסו לראיון הזה: להצהיר שעולם ההפקות הישראלי כבר פחות מעניין אותם. הם יכולים להסתדר גם בלי קשת ורשת. הם מגלים כי כיום יש להם יותר מעשר הפקות בינלאומיות בהליכי פיתוח ראשוניים. "כיום אנחנו עובדים בחו"ל בהיקפים גדולים יותר מאשר קשת", הם מכריזים. עכשיו, לטעמם, הגיע הזמן לחשוף את המיזמים שלהם - בעיקר כדי לגייס כוחות יצירה ישראליים להצטרף אליהם.

דנון כבר 30 שנה בעסקי הטלוויזיה, שריר יסגור בשנה הבאה 40 שנות פעילות. הם הספיקו לבצע תפקידים בכל הצדדים של התעשייה. שריר גם היה "בצד של הרעים", כשכיהן סמנכ"ל התוכן של רשת תחת ניהולו של יוחנן צנגן. דנון היה בעבר שכיר, מנהל חטיבת ההפקה של JCS, שהיתה חברת ההפקה הגדולה בישראל, אך נסגרה עם כניסתו של רון לאודר לערוץ 10, שהחזיק בשתי החברות ומגבלות רגולטוריות מנעו מהחברה להמשיך להפיק למתחרים.

שניהם חתומים על שורה של הפקות שהיו אבני דרך בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע הישראלית. שריר, שכיהן גם כיו"ר האקדמיה הישראלית לקולנוע, הוא האיש מאחורי סרטים כמו "קרקס פלשתינה" ו"בלדה לאביב הבוכה", וסדרות דרמה כמו "מלנומה אהובתי", "מילואים", "סימני שאלה" ו"30 שקל לשעה" בערוץ 1 - שיצרה באחרונה שיח נרחב על השכבות החלשות בחברה - וכעת הסדרה "בני ערובה" שנמכרת בהצלחה בחו"ל. שריר גם הפיק גרסה נפרדת באנגלית של "בני ערובה" עבור CBS ארה"ב.

דנון הוא המפיק של אחת הסדרות הכי מצליחות בזירה הבינלאומית, "בטיפול", אבל גם של "אלנבי" בערוץ 10, וסדרות כמו "פלורנטין" - וכן שורה של סרטים כמו "עג'מי" ו"אהבה קולומביאנית". שניהם גם כיהנו תקופות מסוימות כיושבי ראש של איגוד המפיקים - האנשים שצריכים להוביל את המאבקים הרגולטוריים לטובת המפיקים.

צחי צלניקר

יש לא מעט גופי הפקה ישראליים שעובדים בחו"ל, אך בדרך כלל הם נאלצים להיות סרח עודף לפעילות של גוף השידור שמחזיק ברוב ההפקות ומימן את הפיתוח. לאורך כל הדרך טענו גופי השידור כי אם המפיקים רוצים בעלות מלאה - שיתכבדו ויממנו בעצמם את ההפקות. אז דנון ושריר עושים את זה לבד. הם החלו בשנים האחרונות לצאת ישירות להפקות בינלאומית, והם כבר בשלבי הפקה של קופרודוקציה ראשונה בתחום הסדרות בישראל, "ירושלים", הממומנת ומפותחת על ידי גורמים משלוש מדינות - גרמניה, צרפת וישראל. התסריטאי דוד אקרמן כותב אותה בשיתוף תסריטאים גרמנים וצרפתים. על ההפקה של הסדרה, בעלות של 30 מיליון שקל, אחראיות שלוש חברות הפקה משלוש המדינות, והיא תצולם כולה בירושלים בחורף הבא, ותדבר עברית, גרמנית וצרפתית. הסדרה תעסוק בפרשיות ריגול ותשלב בתוכה נציגים משלוש המדינות.

במקביל, דנון ושריר חושפים לראשונה כי הם בהליכי פיתוח של עוד עשר סדרות שממומנות על ידם ועל ידי מפיקים וגופי שידור מחו"ל, בשיתופי פעולה בינלאומיים. המודל העסקי של החברה הוא שכל מדינה, כולל ישראל, משקיעה 30%–50% מעלות ההפקה ונהנית בתמורה מ–100% מוצר - כלומר שידור של סדרה מלאה. בישראל תשודר הסדרה "ירושלים" בחברת הכבלים HOT. כל פרויקט מתנהל באופן חדשני אבל קצת מוזר: צוות קריאייטיבי משותף מכל המדינות המעורבות, יחד עם כותבים מכל מדינה, עובדים יחד על ההפקה ונותנים את התובנות שלהם על פי צורכי השידור שלו ובהתאמה לקהל היעד. בסופו של דבר כל מדינה תקבל את המוצר המוגמר שמתאים לכולם. "זו לא פחות ממהפכה", אומר שריר.

"הרגולציה צריכה להתכווץ"

אי־פי

אבל ראשית כל, כמו מפיקים טובים ולמעשה כמו כמעט כל שחקן בשוק הטלוויזיה, שני המפיקים צריכים תחילה להתלונן מעט על המצב הגרוע בשוק. זו התניה פבלובית של כל פעיל בשוק, שמבין שעליו להתמסכן מעט - ולרוב בצדק - כדי לגרום לכך שהרגולציה תיטיב עמו.

"שוק ההפקה שאנחנו מתמחים בו, בתחום הטלוויזיה המתוסרט, הפיצ'רים, סדרות ודוקו, נמצא בשלוש־ארבע השנים האחרונות בחידלון ובעוני אמיתי", אומר דנון. "תחנות השידור, בעיקר המסחריות, ירדו בכמות הפרויקטים שהן מפיקות ומציאות לשוק החופשי".

לכאורה דווקא יש עדנה. כל הזמן שומעים על עוד ועוד הפקות מקומיות, גם ב–HOT ו–yes.

דנון: "אפשר לראות במסקנות של דו"ח ועדת איל את הבעייתיות. יש גורמי הפקה שמקורבים לזכייניות שמקבלים את התקציבים הגדולים, וזה מצמצם את הפלורליזם בין חברות הפקה. החוק שמחייב להעביר 65% מההפקות למפיקים חיצוניים נהפך לפיקטיבי. יותר ויותר הפקות מועברות רק לגורמים מקורבים".

שריר: "המבחן של ה–65% הוא אם חברת ההפקה אכן עצמאית, כלומר אם היא מחזיקה בזכויות המסחור של ההפקות. הרגולציה לא מטפלת בנושא הזה, והחוק הזה לא מיושם".

מי אשם בהידרדרות הזו?

דנון: "הערוצים עושים מה שהם רוצים. יש כישלון מוחלט של הרגולציה. הכספים לא מתחלקים באופן שווה. הרגולציה צריכה להתכווץ. צריכים לצמצם 80% מאלפי הסעיפים כדי שיישארו 20% מהחוקים הנוקשים שאותם אף אחד לא יוכל לעקוף".

הטענה הנגדית של הזכייניות היא שגורמי ההפקה רק מבצעים בפועל את הפקות, שרוב ההפקות בכלל יוצאות לדרך במשרדי הגוף המשדר, ולא בחברות ההפקה. לטענתן, השכל והיצירתיות נמצאים בצד של הגוף המשדר, שיודע לאתר את הכישרונות ואת היוצרים ולחבר ביניהם כדי ליצור הפקה מוצלחת, והמפיקים הם בעצם קבלני ביצוע, שצריכים להסתפק בעמלת הפקה של יותר מ–10% מההפקה - ולהגיד תודה.

אומרים שיש לכם תחליף, שאתם רק מבצעים את ההוראות.

"זו בורות", מגיב שריר בכעס. "אנשים לא יודעים כמה גדולה המעורבות שלנו בליהוק, בארט ובהכל. זה כמו תהליך הפריה. אנחנו המומחים להפריה ויודעים איך נכנסים להריון. קשת היא כמו רופא משפחה שיודע לעשות 1,000 דברים, לנהל את החברה והכל, אבל הם לא יכולים להתעסק בהפריה. בארה"ב אין מצב שהגוף המשדר הוא גם מפיק. גופי השידור לא יכולים להשקיע בזה את הזמן הנדרש. רק אני, בתור בעל מקצוע, יכול להחליט כיצד להפיק. בכל הפקה מכל סוג שהוא צריך שלוש דמויות - מפיק, תסריטאי ובמאי. אי אפשר בלי אחד מהם".

אז לגופי השידור אסור בכלל להיות מעורבים? אחרי הכל, זו הפקה שהם משלמים עליה.

שריר: "גוף שידור מעורב בהפקה וסמנכ"לי התוכן מעורבים בתסריטים, הם הרי צריכים לקבל אחריות, אבל בסוף הכל נופל על ראשו של המפיק. סדרה כמו 'פלפלים צהובים', גם אם התחילה על ידי היוצרת קרן מרגלית וקשת, לא היתה מצליחה ללא נוכחות חברה ההפקות יולי־אוגוסט. קשת הביאו את זה לאן שהביאו, אבל מהנקודה הזו לא היה קורה דבר בלי מפיק שיודע לתרגם את התסריטים לסדרה מעולה".

ועדיין, לכם יש רווח קבוע, שנע סביב 10%–15%, ואתם לא לוקחים סיכונים. על מה אתם מתלוננים?

דנון: "ערוצי השידור מצליחים להלך אימים ולהגיד שאנחנו לא לוקחים את הסיכונים. אני מוצא את עצמי לא פעם עם תקציב קבוע מראש, ואז אני במלחמה כדי להישאר במסגרת התקציב. אם יש הפסד - הוא כולו שלי. אני לוקח על עצמי סיכונים בלי שתחנת השידור מגבה אותי. היא מביאה תקציב, אבל אני בקושי חי. יש הפקות שבהן אם אתה לא מפסיד, אתה אולי מאוזן".

במהלך עבודתה של ועדת איל פורסם 
ב–TheMarker שיש מפיקים שטוענים כי גופי השידור כינסו אותם לפגישות ורמזו כי אם יגישו את עמדותיהם לוועדה, יש סיכוי לא רע שהם לא יזכו לעבוד יחד. הטענות על לאיומים כאלה הופיעו במפורש גם בדו"ח הוועדה. היו"ר, ד"ר עדי אייל, גם סיפר כיצד נאלץ לגבות עדויות אנונימיות מגורמים שחששו מפגיעה בהם, כדי ללמוד על הנעשה בשוק.

קיבלתם איומים בזמן פעילות הוועדה?

דנון: "שמענו שיש מפיקים שנאמר להם שלא יעבדו עמם באותם היקפים, והיתה נסיגה מסוימת מול הוועדה. היו כמה מפיקים אמיצים שהלכו ודיברו עם ועדת איל ואמרו מה שהם חושבים ותיארו את הבעיות".

כיום אתם עובדים עם הערוצים?

שריר: "אני עובד עם ערוץ 10, אבל ברוב המקרים אנחנו לא פונים קודם לערוצים בארץ. אני לא אפנה לגוף שאומר לי 'בסדר, אבל אני אקח 70%'. ועדת איל קמה כי במדינות יותר מתקדמות המצב שונה: בבריטניה אסור לקחת זכויות, ובצרפת יש הגבלות. זה מה שגרם לנו ללכת לשוק הבינלאומי כאסטרטגיה".

ובכל זאת, מפיקים אחרים מוותרים ולוקחים עבודות. אתם לא תתקפלו?

דנון: "היו רגעים בחיי המקצועיים שאמרתי לעצמי שבשביל להיות רלוונטי יכול להיות שלא תהיה ברירה ואוותר על זכויות בהתאם לתנאים שגוף השידור הכתיב לי. זה קורה למפיקים אחרים. עברה במוחי המחשבה שאם תונח הצעה כזו והיא תהיה אטרקטיבית מבחינת המחזור הכספי, יכול להיות שאצטרך לקחת".

שריר: "אנשים צריכים לשרוד".

כשאתם מסתכלים קדימה על רפורמות הרישיונות, שאמורה להכניס תחרות לשוק הטלוויזיה, אתם מעודדים?

דנון: "יש כאן כישלון משמעותי, שנקודת התחלה שלו היתה עוד בוועדת מרדכי (שהמליצה על מעבר לשיטת הרישיונות, נ"ט). שם התחילה הרעה החולה. יש טעות נפוצה שצריך לעשות בשוק התקשרות את מה שמשה כחלון עשה בסלולר - להגביר את התחרות - אבל בטלוויזיה המסחרית יש עוגת פרסום אחת, וככל שהתחרות תגדל, כך הנתח לכל ערוץ יהיה קטן יותר, ובהכרח היצירה תיפגע כשהתעשייה תהיה צפופה יותר. דובר בהתחלה על ארבעה ערוצי ברודקאסט, אבל כיום מבינים שזה לא ריאלי".

מודים לקשת

באופן פרודקסלי לגמרי, דנון ושריר אומרים בפה מלא שכיום הם צריכים להגיד תודה דווקא לאויבת הגדולה שלהם - זכיינית ערוץ 2 קשת. "היא פרצה את הדרך עם הסדרה 'הומלנד'. זה בעיקר עשה עבודה חשובה לישראל בעולם", אומר דנון. "אני מכיר תודה פעם שנייה לקשת - ולא רק לה - על כך שהיא הפסיקה לצרוך פה סדרות ישראליות. מהמקום הזה מצאתי את עצמי מתחיל לחשוב ברמה העסקית איך אני מתרחב. לכן התחלנו לבדוק עסקות כלכליות בשוק הבינלאומי. התחלנו להסתובב כמו רוכלים במקומות שונים, וזה הצליח לשנינו. אם קשת ואחרים היו ממשיכים לספק לנו עבודה בישראל, יכול להיות שהיינו יוצאים לחו"ל באיחור. כיום אנחנו מקובלים בתעשייה הבינלאומית לפעמים יותר מקשת".

שריר: "פרצנו לשוק הבינלאומי בתקופה שבה השוק הזה עובר מהפכה עצומה. הבנו שהשוק פה נהיה יותר ויותר אגרסיבי, ומצד שני נטול רגולציה - ויש פחות עבודה. כתוצאה מזה החלטנו לאתר את האפשרויות בחו"ל. היינו כבר בשלים לעבוד עם חו"ל, ולכן יצאנו עם המיזם הזה".

איך נוצר שיתוף הפעולה ביניכם?

דנון: "חיים ואני מצאנו את עצמנו מסתובבים לא בלי מעש בשוק האירופי, והחלטנו לשתף פעולה. ישבנו יום אחד, ראינו שאנחנו עושים את אותם דברים, משחקים באותו מגרש, ושהדרך שלנו לנצח ולהגדיל את הכוח היא באמצעות שיתוף פעולה. התחלנו לפתח פרויקטים משותפים, והלכנו כל אחד עם הרזומה שלו למכור באירופה. עם הזמן שיכללנו את זה".

השניים החלו להסתובב בחו"ל ולהציג פרויקטים שונים לשותפים, בתקווה להסכמה לשיתוף פעולה. "התחלנו בצרפת ובגרמניה, כי שם קל יותר. לפני שלוש שנים התחלנו לעשות פיץ' לסדרת שלנו, והן התקבלו באהבה. השגנו מימון שגדול פי שישה לפיתוח ממה שנותנים פה בדרך כלל. הצלחנו לחבר כותבים פה בישראל עם כותבים בגרמניה ובצרפת, ויחד בונים את הסדרה", אומר דנון.

לדבריו, "יש פרויקטים שכבר נמצאים בהליכי הפקה מתקדמים, באמצעות שיתוף פעולה ישראלי, צרפתי וגרמני. הייחודיות פה היא שלראשונה יש בישראל פרויקטים שקורמים עור וגידים, למשל ההפקה 'ירושלים', שמתחילים בשיתוף פעולה שבו כל שלושת שותפים לכתיב של כל מלה, לקאסט, לכסף ולהפצה בכל אירופה. התסריטים שלנו נכתבים ל–500–600 מיליון איש, עם התאמה ברורה לקהלים".

עלות ההפקה של הסדרה "ירושלים" תגיע ל–30 מיליון שקל, כאשר לשם השוואה, עלות סדרה רגילה בישראל, בת 12 פרקים, לא מגיעה ליותר מ–8 מיליון שקל.

מעבר ל"ירושלים", דנון ושריר מציגים פרוספקט של פעילות החברה לעוד שורה של הפקות, כולן בשלבי פיתוח ראשוניים. "אנחנו מריצים כרגע עשרה פרויקטים בכמה שלבי פיתוח. עוד כמה שנים יהיו לנו כבר שתיים־שלוש סדרות מצוינות, שלמרות שהן במקור בישראל, לא יעברו דרך גוף שידור ישראלי. הוולגריות וכיפופי הידיים הם אלה שגורמים לכך".

כמה אנשים מועסקים בפרויקט הזה?

שריר: "אנחנו מפרנסים, לא באופן מלא, כ–20 כותבים ישראלים. יכול להיות שהכפלנו את נפח העבודה של פיתוחים כאלה בישראל".

יש סיכונים כספיים בעבודה הנוכחית שלכם?

שריר: "אנחנו משקיעים הרבה מאוד כסף בפיתוחים, זה מגיע למאות אלפי שקלים. אבל זה כסף שאנחנו יודעים שיחזור, כי אנחנו מאמינים שהבחירות שאנחנו עושים נכונות. הסיכונים בכזה מקום ברורים, והרווח מוגדר מראש".

דנון: "אבל הרווח משמעותי. אני יכול לנהל סיכונים בצורה הרבה יותר רחבה".

השלב הבא הוא לא רק לעבוד מול הצרפתים והגרמנים, אלא להשיג מימון לפרויקטים משותפים ממדינות נוספות אירופה. "אנחנו יודעים להביא יוצרים צרפתים וגרמנים לשיתוף פעולה עם ישראלים, וכולם מפתחים ביחד פרויקט במימון עצמי. אנחנו יוצרים קשרים עכשיו עם בלגיה ונורווגיה על הסכמי פיתוח", מגלה דנון.

דנון ושריר היו רוצים מאוד לקבל גם מימון ממשלתי על הסדרה "ירושלים". בעבר, כשקשת הפיקה בישראל את הסדרה DIG, היא קיבלה אישור למימון של כ–20 מיליון שקל - אך בסופו של דבר, בשל מבצע צוק איתן, הסדרה עברה להצטלם בטורקיה. "הצגתי את הפרויקט לראש עיריית ירושלים ניר ברקת, ואני מקווה שהוא יסייע", אומר דנון.

שריר: "אני לא ידוע מה תקציב משרד ההסברה, אבל אין ספק שכל שפעילות שאנחנו מדברים עליה כבר כיום מסייעת מאוד לישראל. העובדה שישראל היא אזור שנמצא במקום בעייתי מבחינה פוליטית כלל לא משפיע על העבודה המקצועית. אנחנו נחשבים כוכבים בעולם, ואין בכלל עיסוק בפוליטיקה. ברגע שהסדרות האלה ייצאו, אנשים יראו את החברה הישראלית כנורמלית".

זה נשמע כאילו אתם רוצים להיות זרוע שלטונית שתשפר את תדמית ישראל.

דנון: "לא, אנחנו גם ככה לא יקירי השלטון. אנחנו לא עובדים נגד או בעד. אנחנו עושים את העבודה שלנו. אבל בחוגים המקצועיים יודעים להעריך את העבודה שלנו ויש לזה ערכים הסברתיים".

גם הם לא ממש יודעים להגדיר איך יוצרים נוסחה נכונה לסדרה שמתאימה תרבותית בו־זמנית לשלוש מדינות ולעשרות מיליוני צופים, כמו "ירושלים". "אנחנו בתחילת הדרך ומקווים שזה יצליח", הם אומרים.

ובכל זאת, לדבריהם, יש הבדל בין צופה הטלוויזיה הישראלי למקבילו בחו"ל. "יש הבדל. חד־משמעית", אומר דנון. "הצופה האירופאי רוצה לראות רוצה עד 22:00 סדרת פשע עם סגירה חיובית - וללכת לישון. הצופה הישראלי רוצה משהו גבולי יותר, עם אלמנטים קיצוניים יותר. הוא חייב להרגיש שהסיפור אמין. הוא משליך לכל הרוחות סדרת מתח לא אמינה. הוא רוצה גם סיפורים שקשורים לחיים של כל אחד מאתנו".

שריר: "פעם סברו שבכל אפיזודה צריך לספר סיפור שעומד בפני עצמו. כיום עונה שלמה היא סיפור. זה משפיע על כך הדרך שלנו לספר סיפור. יש גם הבדל בין לספר סיפור לצרכני טלוויזיה רב־ערוצית לבין ערוץ ברודקאסט. גופי שידור צריכים לקחת סיכונים למצוא דברים חדשים, ואילו תחנות מסחריות לא מספיק נועזות".

"המדיניות של נתניהו תזיק לניסיון לייצר תוכן איכותי"

שוק התקשורת הישראלי גועש בשבועות האחרונים, לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו נטל על עצמו גם את תפקיד שר התקשורת, ובכוונתו לקדם שורה של רפורמות בשוק - כמו הקדמת פיצול ערוץ 2 וערוצי חדשות ל–HOT ו–yes.

"אוי, אוי, אוי", נאנח שריר כשהוא נשאל מה דעתו על התוכניות של נתניהו לשוק התקשורת. "הוא לא נראה כמו מישהו שיושיע אותנו ומאמין בדברים שלדעתנו חשוב שעם ישראל יצפה ויראה. השקפת העולם הסופר-קפיטליסטית שלו, שרוצה למקסם את הכל תחת כותרות של כסף, בהכרח עושה נזק לאפשרות לשים פה תוכן ראוי ולא רק זבל רדוד".

לצד זאת, שריר ודנון חוששים מאוד מהתנהלות רשות השידור, שנמצאת בהליכי פירוק ובאחרונה עצרה את כל ההפקות החיצוניות משום שאין לה תקציב, לאחר שלא קיבלה אישור לגבות אגרה. "עצרנו לנו תקציבים, ואנחנו לא יודעים מה בדיוק קורה", אומר שריר. דנון מוסיף כי "אנחנו מודאגים מאוד. קיומו של ערוץ 1 חשוב מאוד לשוק התוכן המקורי בישראל".

שריר: "אלה בדיוק הדברים שדוחפים אותנו לצאת לחו"ל. אם בעבר קיווינו שיהיה ערוץ 1 דמוי BBC, כרגע אנחנו הולכים ישר ל-BBC בבריטניה. כבר שידרנו שם את 'בני ערובה', ואנחנו מקווים שהם יהיו המענה לשוק המקומי".

גם ערוץ 10 נמצא שוב במצב משברי. הוא ישרוד?

שריר: "אני לא אדם דתי, אבל כל בוקר אני נושא תפילה לאלוהים החילוני שלי ומבקש שערוץ 10 ישרוד. שימו לב מה קורה פה: הערוצים המסחריים מתלוננים כנראה בצדק על ירידה בהכנסות, ערוץ 1 במשבר, וגם בעלי HOT ו–yes משמיעים קולות של רצון לצמצם בתוכן. התוכן האיכותי בישראל נמצא תחת מתקפה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#