הקשר בין בחורה בלונדינית בפאב לוולדימיר פוטין וכיבוש עזה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
תורת המשחקים

הקשר בין בחורה בלונדינית בפאב לוולדימיר פוטין וכיבוש עזה

שיחה מרתקת עם ד"ר חיים שפירא, ד"ר למתמטיקה והוראת מדעים - על האיש החשוב ביותר בתורת המשחקים שמת השבוע, אנשים שיש להם 16 מיליארד שקל, ונהג המונית שהצביע לנתניהו

35תגובות

ד"ר חיים שפירא, מדוע חתן פרס נובל בכלכלה ג'ון פורבס נאש, שנהרג בשבת בגיל 87 בתאונת דרכים בניו ג'רזי, היה כל כך חשוב?

תיכף נדבר עליו, אבל לא רבים זוכרים שיחד אתו זכו בנובל הכלכלנים ריינהרד סלטן וג'ון הרסני.

מה, קראת עליהם בוויקיפדיה?

לא, לא. אני מכיר את עבודתם ואפילו הכרתי אותם אישית. אנשים לא שמעו עליהם, על אף שגם הם זכו בפרס על עבודה בתורת המשחקים.

אז למה כולם מכירים דווקא את נאש?

זה מלמד על העוצמה של הוליווד, שהרי נאש התפרסם בזכות הסרט "נפלאות התבונה", שמספר את סיפור חייו, כולל ההתמודדות שלו עם הסכיזופרניה.

אבל הוא מפורסם גם בזכות העובדה ששווי המשקל קרוי על שמו - "שיווי משקל נאש".

כן, כן, ברור, הוא היה האיש החשוב בתורת המשחקים אי־פעם.

מה החשיבות שלו?

הוא היה גאון. הוא המציא את הפתרון הכי חשוב לסיטואציות או למשחקים. הוא האדם שמצוטט הכי הרבה על ידי מדענים אחרים בעולם, יותר מאלברט איינשטיין. כמעט כל מאמר בתורת המשחקים היה מצטט אותו, עד שבשלב כלשהו הפסיקו לצטט, כי לכל ברור שזה מבוסס עליו.

ד"ר חיים שפירא
אייל טואג

מהי תורת המשחקים?

תורת המשחקים עוסקת בקבלת החלטות אינטראקטיבית, כלומר לכל סיטואציה שאתה לא נמצא בה לבד יש נגיעה לתורת המשחקים. בכל משחק או סיטואציה אתה יכול לשאול את עצמך איך זה עשוי להסתיים - ולפי זה לקבל החלטות.

ואם נחזור לנאש ולשיווי המשקל שלו?

שיווי משקל נאש נקרא כך רק אם אף שחקן אינו מתחרט בדיעבד על האסטרטגיה שנקט מול האסטרטגיות שבחרו השחקנים האחרים. זה שיווי משקל שאינו אופטימלי, אבל הוא יציב.

כלומר, מצב שבו לכולם לא ממש טוב, אבל בהתחשב בבחירה הצפויה של האחרים הם לא היו משנים את החלטותיהם בדיעבד.

נכון.

תן דוגמה.

נניח ששנינו צריכים לבחור מספר בין 0 ל–10, ומי שבוחר את המספר הגדול יותר הוא המנצח. הפרס למנצח הוא ההפרש בין המספרים, כלומר אם אני בחרתי 3 ואתה 1, אני אקבל 2 דולרים.

ברור ששנינו נבחר במספר 10, כי הוא הכי גדול.

זה שיווי המשקל של נאש. שנינו לא נצטער בדיעבד על הבחירה, אבל גם לא נרוויח דבר (כי 10 פחות 10 שווה 0). כמובן שהמצב הכי טוב הוא זה שבו אני בוחר 10 ואתה 0, ואז בסך הכל אנחנו מקבלים 10 דולרים.

אבל זה לא יקרה, כי לי זה לא שווה כלום.

כן ואם נדבר רגע על המשחק המרכזי, כמובן, דילמת האסיר, המסקנה של שיווי משקל נאש היא שלכל אסיר כדאי להלשין על חברו, ולכן שניהם מלשינים ושניהם הולכים לבית הסוהר לשנים רבות. הפתרון יציב אך לא אופטימלי.

תן עוד דוגמה.

זה מסביר אפילו תופעות בטבע. קח לדוגמה לביאה שתוקפת להקה של באפלו, והם כולם בורחים. וזה לא הגיוני, כי ברור שלביאה אחת יותר חזקה מבאפלו אחד, אבל היא לא יותר חזקה מהלהקה. אם כולם היו תוקפים אותה יחד, הם היו עושים ממנה שטיח. אז למה הם לא תוקפים אותה? כי אף אחד לא רוצה להיפגע בעצמו. בקיצור, כשכולם בורחים הכי טוב לברוח. האם מישהו מהם מצטער בדיעבד שהוא החליט לברוח? לא. זה נאש.

ולתקוף אותה?

זה לא נאש.

ואם בכל זאת כולם יחד היו מחליטים לתקוף את הלביאה?

אם כולם תוקפים, אני בתור באפלו אתמהמה בצד. אבל בחיים הכל תמיד יותר מורכב ממה שנדמה לנו.

אז שיווי המשקל של נאש לא תמיד עובד.

אחד הסרטים הכי נצפים בכל הזמנים ביוטיוב הוא Battle at Kruger (קרב בפארק קרוגר), שבו אריות תוקפים עדר באפלו. בשלב ראשון הם תופסים באפלו צעיר, משתלטים עליו ומתחילים לנגוס בו. כל שאר הבאפלו בורחים ומשאירים אותו להיטרף. אלא שאחרי כמה דקות כל העדר חוזר לתקוף את האריות ולהציל את הבאפלו השבוי. אין לי מושג למה הם חוזרים, אבל זה מוכיח שהכל יותר מורכב ממה שנאש לימד.

בסרט "נפלאות התבונה" יש סצנה שבה נאש ושלושה חברים יושבים בבר כשנכנסות חמש בחורות, שאחת מהן היא היפה מכולן.

כן, הבמאי רון הווארד ליהק בלונדינית לתפקיד היפה. נאש אומר לחברים שאם כולם ינסו להתחיל אתה, אף אחד מהם לא יזכה בלבה, ובנוסף השאר ייעלבו ואז יהיה מאוחר מדי לחזור אליהן. לכן הוא ממליץ לכולם להתעלם ממנה, כאילו היא לא קיימת. ככה כל אחד מאתנו יזכה בדייט, הוא אומר. וכשכל החברים מסכימים וניגשים לברונטיות - הוא הולך אליה.

בקיצור עבד עליהם. מה היתה האסטרטגיה הנכונה מבחינתם?

אני לא יודע. כאן מעורב משהו אחר. זו נקודת נאש לא סימטרית.

עד כמה עוזרת תורת המשחקים? שמענו על ממשלות וארגונים גדולים שמתייעצים עם מומחים לתורת המשחקים.

יש דעות לכאן ולכאן. יש כאלה שאומרים שהיא עוזרת בכל מצב ושככה אפשר לנצח אפילו במבצע צוק איתן, למשל, ויש כאלה שחושבים שזה סתם שעשוע. אני נמצא איפשהו באמצע. יש מקומות שזה יכול לעזור בהם, למשל במכרזים.

מה הבעיה העיקרית של התורה?

יש בעיה עם ההנחה המרכזית שלה - שאנשים הם חכמים ורציונליים.

וזה לא נכון?

לא. ולכן אני עוסק בתורת המשחקים ההתנהגותית. אני מנסה לשלב בין זה לפסיכולוגיה.

אז ראינו את ההתנהגות האולי־לא־רציונלית של הבאפלו. מה לגבי אנשים?

יש משחק שבו אני מקבל 500 שקל, ואתה יודע שקיבלתי את הסכום הזה. אני אמור להעביר לך איזה סכום שאני רוצה. אין משא ומתן. אם אתה מוכן לקבל את הסכום שעליו החלטתי - יש עסקה, ואם אתה מסרב - שנינו לא מקבלים כלום. נניח שאני נותן לך 2 שקלים. לכאורה, לפי הכלכלה אתה אמור לקבל את זה, כי 2 שקלים יותר טובים מאפס שיש לך כרגע, או האפס שיהיה לך אם לא תקבל את העסקה.

אליהו הרשקוביץ

וזה לא עובד?

לא. ניסויים מגלים שאף אחד לא מוכן לחלוקה כזאת: אנשים מפוצצים את המשחק והולכים הביתה בלי כלום. אולי כי זה נורא מעליב. גם בבנגלדש, שבה כל סנט קובע, אנשים לא רוצים לקבל סכום קטן במקום אפס, כי זה פשוט מרגיז אותם. זה משחק יותר פופולרי מדילמת האסיר.

כי הוא חשוב להבנת פערים חברתיים?

כן, למשל. והכלכלנים מאוד הופתעו. כאן צריך לחשוב על לכמת רגשות, כי אחרת אין לזה הסבר מתמטי. במשחק נוסף, שנקרא הדיקטטור, נותנים לי 40 דולר ואומרים לי - תן לרותם כמה שאתה רוצה.

נו?

ואין לו המשך. משחק מפגר. האם אני אמור לתת לך משהו? לא. כלום. אין המשך, זה חד־פעמי ולא אראה אותך לעולם.

אז הכלכלנים הקלאסיים אומרים לא לתת כלום?

נכון. ערכו ניסויים ומתברר שרוב האנשים נותנים 10–15 דולר. אני למשל הייתי נותן חצי, אבל זה לא קשור לתורת המשחקים, זו סתם תשובה שלי, כי הוגנות והגינות חשובות לי, ולא אכפת לי לתת בשביל ההרגשה הטובה.

אבל אם נניח ייתנו לך 2 מיליון שקל, אתה לא תיתן חצי.

סביר שלא. בקיצור, הגישה הכלכלית הקלאסית נתקלת בבעיות. הנה עוד משחק אמון שעוד לא נחקר מספיק: אני מקבל 1,000 שקל ונאמר לי להעביר לך כמה שאני רוצה מתוך ה–1,000. הסכום שאני מעביר לך מוכפל בעשר, כך שאם העברתי לך 200 שקל אתה מקבל 2,000. אתה מחזיר לי מתוך ה–2,000 כמה שאתה רוצה, אם אתה רוצה.

אז גם כאן הכלכלנים יצפו שלא יועבר כסף?

כן, כי ההנחה היא שבשלב האחרון אתה לא תתן לי כלום, כי גם כאן אחרי המשחק אתה לא תראה אותי. ואם אני מאמין שלא תיתן לי כלום, אני גם לא אעביר לך כלום בשלב הראשון. אז לפי שיווי המשקל המטופש אני אשאר עם ה–1,000 שקל שלי, במקום לייצר הרבה יותר כסף יחד. למשל, אם אני מעריך שאתה אדם שאפשר לסמוך עליו הייתי מעביר לך את כל ה–1,000 ומניח שאחרי שתזכה ב–10,000 שקל תחזיר לי לפחות את ההשקעה עם ריבית, נניח 2,000 שקל. הניסויים מראים שככה זה עובד, אנשים נותנים את ההשקעה פלוס ריבית כלשהי. גם אם יש לך פנים של פוטין עדיין הייתי נותן לך משהו, נניח 300 שקל, כלומר אמון חלקי. אנשים נותנים ולרוב מקבלים את ההשקעה עם תוספת. אבל אין עדיין מספיק מחקר סביב המשחק הזה.

אז מה יגידו על זה הכלכלנים הקלאסיים?

זו התנהגות הגיונית שלכלכלנים אין הסבר הגיוני לגביה, וזה מערער את הגישה שלהם. למשל, רבים מעשירי ארה"ב הבינו שאי־אפשר לטוס בשני מטוסים או לאכול 300 המבורגרים לארוחת ערב, וההנאה הכי גדולה שלהם היא לתת לכסף משמעות, כמו ביל גייטס, שרוצה לחסל את המלריה באפריקה. הרי אין לו יתרון כלכלי, זה פשוט יגרום לו להרגיש טוב.

אי־אף־פי

אבל במקביל הוא או עשירים אחרים יפעילו את רואה החשבון שלהם כדי לשלם מעט מס.

מסכים אתך לגמרי. למה אדם שיש לו 16 מיליארד שקל חייב שיהיו לו 19 מיליארד שקל? מה אתה יכול לעשות עם 19 שאתה לא יכול לעשות עם 16? ובכל זאת אנשים רוצים שיהיה להם 19 או אפילו 21 מיליארד. למה הם צריכים? למה הם ממשיכים לעבוד בקצב מטורף? אין לי תשובה לזה. בעיניי זה עצוב. זו גישה שגויה לחיים.

אולי זה טבע האדם.

זה לא הטבע שלי. אני עובד רק במקומות שאני אוהב, ומרצה רק איפה שטוב לי, כי אני לא רוצה להיות עשיר. ברור שלהיות עני זה גם לא שמחה גדולה, אבל מספיק לי שיהיה לי מה שאני צריך, פה ושם מסעדות ונסיעות לחו"ל. בנג'מין פרנקלין אמר שכמות הכסף שלה זקוק האדם פרופורציונלית לכמות הכסף שיש לו. כלומר, אם יש לך מיליארד אתה צריך עוד מיליארד. בסרט "וול סטריט 2" יש קטע מדהים, שבו בחור שואל מנהל השקעות מה המספר שלו. הוא מתכוון שלכל אחד יש מספר בדולרים, זה שאם הגעת אליו אתה לא צריך יותר. ואז מנהל ההשקעות, שלא ברור אם הוא יותר עשיר או יותר מושחת, אומר לו - "יותר". כלומר, אף פעם לא מספיק לו.

בהשקעות מדברים הרבה על תורת המשחקים.

נכון. לי אין מניות בכלל. למה? כי שמתי לב שכל פעם שהיו לי מניות הייתי משקיע בזה המון זמן ובודק מה קורה, וגיליתי שאני מעדיף להרוויח כסף בצורה ישרה ולישון מצוין.

ואתה מרוויח טוב?

לא מתלונן. טוב לי ככה. אני מרצה מבוקש.

מה אתה מגלה על אנשים בהרצאות?

שהם יותר אינטליגנטיים ממה שהטלוויזיה הישראלית מעלה בדעתה.

בכלל, אתם אנשי תורת המשחקים קצת נהפכתם לסלבס.

תראה, מאחורי זה יש גם הרבה אמת. יש מבול של פרסי נובל לאנשים שעוסקים בקבלת החלטות - גם הישראלים דניאל כהנמן, שהוא פסיכולוג, וישראל אומן, שבא מכיוון המתמטיקה. מחצית מהזוכים בשנים האחרונות הם מתורת המשחקים.

איך אתה מסביר את זה? מה סוד הקסם?

אולי כי זה מבטיח הכי מעט ומקיים הכי הרבה. המון תורות כלכליות רוצות מודל מדויק, אלא שאין דבר כזה. מודלים כאלה בלתי־אפשריים. תורת המשחקים מצטמצמת מראש לתובנות. אנחנו לא באמת יודעים מה יקרה, אבל אנחנו יודעים מהי יציבות. ותובנות הן לא דבר שהייתי מזלזל בו. זה לא מעט. זה סוד הקסם: מעט ציפיות ודי הרבה קבלות.

האם אפשר לתאר את המצב שלנו מול הפלסטינים כשיווי משקל נאש - שיווי משקל רע לשני הצדדים, אבל יציב?

אני יודע שיש ניסיונות כאלה, אבל בעיניי זה מורכב מדי. ברור שיש פה משחק, ובכלל במצבים גיאו־פוליטיים. למשל, משבר הטילים של ארה"ב וקובה ב–1962 הוא מודל של משחק השפן.

מי ממצמץ ראשון.

כן. השאלה היא אם התובנות שנקבל מהמודל הזה הן עמוקות. אני לא יודע עד כמה אנשים הם רציונליים. יש אנשים משוגעים. למשל, מנהיג קוריאה הצפונית הוציא להורג את שר ההגנה שלו, כי הוא נרדם בישיבה. אני לא יודע איך אנשים יתנהגו במצבים שונים, ופעמים רבות רציונליות משחקת תפקיד משנה. אני לא רואה היגיון רב בשני הצדדים כאן.

אנחנו גם לא יודעים מהי פונקציית המטרה: אולי דעת הקהל העולמית חשובה יותר להם מאשר חיי האדם בעזה? לפעמים אתה מניח שמה שחשוב לך זה מה שמעניין אחרים, אבל זה לא כך. אצלנו מחליפים שבוי תמורת 1,000 שבויים של האויב. אנשים שונים חושבים אחרת. סטלין לא החליף את הבן השבוי שלו כי הוא היה טוראי, והשבוי הגרמני שהיה בידיו היה גנרל. אני לא אומר מה נכון ומה לא, הבעיה היא שלא תמיד ברור מה היא פונקציית המטרה של הצדדים המשתתפים במשחק. אולי היתה חשובה לו התדמית והתעמולה ואולי הוא פשוט לא אהב את הבן שלו, מי יודע. ברגע שהדברים יותר מורכבים הניבויים פחות טובים. אבא אבן אמר פעם שכולם תמיד מתנהגים בהיגיון, אבל רק אחרי שניסו את יתר האופציות. ייתכן שעוד לא ניסינו את כל האופציות.

אז מה עוזר לנו כל המחקר הזה?

יש סיטואציות שבהן זה מאוד עוזר. במכרזים בישראל היו לי תוצאות מדהימות. למשל, איך תוכל להרוויח יותר כשאתה מוכר את הבית שלך.

נו?

עזוב, זה ארוך.

קראתי בספר החדש שלך, "אני חושב משמע אני טועה", שכתבת יחד עם ד"ר גייל גלבוע פרידמן, שלפעמים השיטה קובעת את התוצאות.

השיטה קובעת לעתים מי ינצח. נניח שבבחירות לנשיאות הח"כים היו צריכים לסמן גם את המועמד השני שלהם, ולא רק את הראשון. במצב כזה יכול להיות שדן שכטמן דווקא, שקיבל רק קול אחד בסיבוב הראשון, היה זוכה בנשיאות.

יש שיטה נכונה?

אם אתה חושב שיש שיטה יותר הגיונית - אתה טועה. אי־אפשר לקבוע.

במשא ומתן הקואליציוני נפתלי בנט התחזק והצליח לקבל הרבה מבנימין נתניהו רק אחרי פרישתו של אביגדור ליברמן מהקואליציה, אף שלכאורה הוא היה גם שחקן ציר קודם לכן, שהרי בלעדיו לא היתה יכולה להיות קואליציה.

רוב האנשים חושבים שעוצמתה של מפלגה נקבעת על פי מספר המנדטים שהיא קיבלה, אבל אלה שטויות. אתה יכול להיות בלי מנדטים ושחקן מרכזי או עם הרבה מנדטים ושחקן סרק. למשל, הרשימה המשותפת קיבלה 13 מנדטים והיא המפלגה השלישית בגודלה בכנסת. אבל איזו עוצמה יש לה? מזערית. או שהיא מחרימה או שהיא מוחרמת. אחת הדוגמאות שאנחנו נותנים בספר היא מערכת שבה יש רק שלוש מפלגות: מפלגת שמאל עם 59 מנדטים, מפלגת ימין עם 59 מנדטים ומפלגת כסף עם שני מנדטים. לא צריך להבין יותר מדי כדי לדעת שהעוצמה של שלושתן דומה, כי כל שתיים מהן יכולות לעשות קואליציה. ואם אין אופציה של קואליציית שמאל וימין יחד, אז בכלל למפלגת כסף עם שני המנדטים שלה יש עוצמה אדירה. היא קובעת מי יהיה ראש הממשלה.

אמיל סלמן

מצחיק שליברמן, שהעלה את אחוז החסימה, יושב באופוזיציה עם הערבים שאותם הוא רצה להוציא מחוץ לכנסת.

זה נקרא חוסר חשיבה לטווח ארוך, כי ברור שלכל פעולה יש תגובת נגד. לא היתה להם אפשרות אחרת אלא להתאחד. אבל כאן חזרנו חזרה לשאלה אם העוצמה שלהם התגברה. לא בטוח. הם לא שחקן שהופך קואליציה מפסידה למנצחת.

כלומר, שיווי המשקל שבו הם נמצאים לא הגיוני.

נכון. הוא מטופש.

וגם של גוש השמאל שלא מוכן לעשות אתם קואליציה?

וזה מה שאומר שהמציאות יותר מורכבת מהמודלים. ביום הבחירות נסעתי עם נהג מונית שהתלונן כל הנסיעה על ביבי ועל הליכוד, אבל כשירדתי הוא אמר: הצבעתי ביבי כדי לדפוק את כל השמאלנים האלה. זאת פסיכולוגיה. אני לא אומר שהוא לא צודק. אני משתדל להיות צנוע, רק אומר שזה מורכב.

כלומר שאי־אפשר לנבא.

את העבר יותר קל להסביר. אני מזדהה עם ג'ון קנת גלבריית, שאמר: "העוסקים בניבוי נחלקים לשתי קבוצות: אלה שאינם יודעים ואלה שאינם יודעים שאינם יודעים". בעצם, התפקיד היחיד של חיזוי כלכלי הוא להפוך את האסטרולוגיה למכובדת.

אבל אנשים מתווכחים אפילו על העבר - מה היה קורה אם היינו עושים אחרת.

הרבה אנשים שתמכו בהתנתקות אומרים היום "אולי טעינו". מה זה "טעיתי"? זה אומר שהיום אני יותר חכם ממה שהייתי אז.

באמת טעינו?

אני לא בטוח גם בזה, אולי בכל זאת צדקנו. אפשר לדעת איך הדברים היו מתפתחים? טיל אחד שנופל אחרי צוק איתן וכל המתלהמים יגידו "אמרנו לכם שחובה לכבוש את עזה". אבל אפשר לדעת מה היה קורה אם היינו כובשים את עזה? אולי היה הרבה יותר גרוע.

אומרים שמזל שלא נתנו את הגולן לאסד, כי עובדה שהוא לא שולט וסוריה מתמוטטת.

כל פעם שקורה משהו רע באים הרבה חכמים ואומרים - "אם הייתם עושים את מה שאנחנו אמרנו, היה יותר טוב". אני אומר אחרת: אם קורה משהו רע, יכול להיות שאם היינו עושים משהו אחר היה עוד יותר גרוע. לכן אני לא אוהב את המתלהמים בדיעבד. כשקורה משהו רע, אני מציע לא להקשיב לכל החכמים שאומרים מה היה צריך לעשות.

אבל אי־אפשר לומר שאנחנו לא עושים שטויות.

אני אומר תמיד שחשיבה היא פעילות מבורכת, גם אם היא לא מספיק שכיחה.

אנשים לא חושבים מספיק?

לא. בחברות שמזמינות אותי לייעוץ אני מציע מהפכה: בואו קודם נחשוב ורק אחר כך נקבל החלטות. למשל, פרשת ההפרדה באוטובוסים שבוטלה אחרי שעתיים, או האיסור על מבצעי מכירות בחנויות הספרים. עכשיו הספרים עולים הרבה יותר ואנשים קונים הרבה פחות, כי הניחו בטעות שביקוש הוא לא פונקציה של מחיר, וחשבו שאם יעלו את המחיר אנשים ימשיכו לקנות אותו מספר ספרים.

טוב, יש גם טעויות.

ברור, אבל בגדול אני מצדד בחשיבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#