למה שר הדתות יכול לחלק מיליונים בגלל "בעיות ביטחוניות" - ולמי הולך הכסף? - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למה שר הדתות יכול לחלק מיליונים בגלל "בעיות ביטחוניות" - ולמי הולך הכסף?

התקציבים, הג'ובים, רזרבת השר, רק ליהודים, רק לדתיים, רק לאורתודוקסים ■ למה משרד הדתות חייב לעניין את כל משלמי המסים בישראל?

14תגובות

בתוך מלאכת הרכבת הקואליציה רוויית היצרים והאכזבות, מתחוללת מלחמה זוטא דווקא על אחד ממשרדי הממשלה הנידחים ביותר: משרד הדתות. ש"ס מצד אחד, והבית היהודי מצד שני, מתקוטטות על המשרד הפעוט הזה כאילו מדובר במשרד האוצר לפחות — אף שכל תקציבו השנתי הוא 620 מיליון שקל, כמעט הקטן 
במשרדי הממשלה.

משרד הדתות אחראי על אספקת שירותי הדת היהודית בכל היישובים היהודיים בישראל — מבני דת, מקוואות, כשרות, נישואים ושירותי קבורה. המשרד מפעיל 132 מועצות דתיות, ועוד כ–600 חברות קדישא. מתוך תקציבו, 450 מיליון שקל מחולקים כתמיכות, בעיקר למועצות הדתיות השונות. כלומר, מדובר במשרד קטן הממוקד במספר מועט של פעילויות. אז מה יש במשרד הזה, שנפתלי בנט אף העמיד את השארתו בידי הבית היהודי כתנאי 
להצטרפותה לקואליציה?

כדי להשיב על כך צריך כנראה להתחיל במה אין במשרד הדתות. ראשית, שמו הרשמי — המשרד לשירותי דת — מטעה. מדובר בפועל במשרד לשירותי הדת היהודית האורתודוקסית בלבד. ב–2008, כשהמשרד הוקם מחדש לאחר שפורק כמה שנים קודם לכן בידי ממשלת אריאל שרון, דאג מי שדאג כי משרד הדתות לא ישרת יותר את מי שאינם יהודים. הטיפול בלא־יהודים, 20% מאזרחי ישראל — מוסלמים, נוצרים או דרוזים — הועבר אחד כבוד לאגף נידח במשרד הפנים. כך הוגלו בני הדתות האחרות ממשרד הדתות של ישראל, וכך חסך לעצמו משרד הדתות כאב ראש גדול של התמודדות עם עתירות לבג"ץ בגין אפליה מחפירה בשירותי הדת שמקבלים הלא־יהודים במדינה. ברגע שהשירותים הלא־יהודיים הועברו למשרד אחר ולתקציב אחר, אבדה כמובן גם היכולת להשוות בין השירותים הניתנים ליהודים וללא־יהודים, ועמה היכולת לזהות אפליה מבנית נגד הלא־יהודים.

מה שלא אבדה היא ההשוואה של שירותי הדת שמקבל הזרם האורותדוקסי לעומת הזרמים האחרים ביהדות. אף שהמשרד לשירותי הדת היהודית אמור לשרת לפחות את כל הזרמים היהודיים, קשה למצוא בתקציבו עדויות לתמיכה במי שאינם אורותודוקסים. עתירה לבג"ץ שהגישה התנועה הרפורמית בדרישה כי גם רבניה יזכו לקבל שכר ממשרד הדתות, הסתיימה בפשרה: הרבנים הרפורמים מקבלים שכר זעום, אבל דרך משרד התרבות ולא משרד הדתות. בתקציב 2014 ניתן היה למצוא עדות לתמיכה יחידה שקיבל בית כנסת רפורמי, בית כנסת קדם, בסך 260 אלף שקל.

ככל הידוע, גם שירותי הגיור הרפורמיים קיבלו באחת השנים תמיכה של כמה עשרות אלפי שקלים. בכל מקרה, מדובר במשאבים זעומים ביחס ל–620 מיליון שקל שמוציא המשרד מדי שנה. אף שמדובר באפליה רשמית ובוטה, השרים במשרד הדתות לא התבלבלו מעולם — הם משרתים אך ורק את הקהילה היהודית, דתית, אורתודוקסית. וצריך להוסיף — הם משרתים אך ורק את הקהילה היהודית, דתית, אורתודוקסית, המשתייכת לזרם הספציפי שלהם. פה, כמובן, קבור הכלב לגבי מלחמת העולם המתחוללת על השליטה במשרד.

רב לכל יישוב

כל השנים שלטה ש"ס במשרד הדתות, והפכה אותו למעוז מבוצר של מינוי מקורביה למנהלי המועצות הדתיות, בלניות, רבני ערים ויישובים ורבני שכונות. מדובר בכ–3,000 עובדי מועצות דתיות, וכן מינוי לכל החיים של מאות רבני שכונות, ועוד כ–300 רבני ערים ויישובים. השליטה ארוכת השנים של ש"ס במשרד הביאה לא רק לגידול במספר רבני השכונות, אלא גם להדרה גוברת של רבני הציונות הדתית מתפקיד רבני היישובים. החזרת המשרד לבית היהודי לפני שנתיים, לפיכך, סומנה כהישג חשוב לבנט: סוף־סוף רבני הציונות הדתית יכולים היו לחזור ולכבוש את המשרות הנחשקות של רבני יישובים. המהלך הראשון שעשתה הבית היהודי היה לקבל אישור תקציבי להגדלת מספר רבני היישובים ב–69 תקנים. יישובים דתיים כמו קבוצת יבנה וטירת צבי, או ההתנחלויות עלי ומעלה מכמש — שהסתדרו מיום הקמתם בלי רבנים — זכו מעתה ברב יישוב. גם יישובים לא דתיים, כמו קיסריה, כפר ויתקין או משמר השבעה, זכו לפתע לרב יישוב. 69 רבנים של הציונות הדתית, לפיכך, זכו מעתה למינוי לכל החיים כרב יישוב — גם אם מדובר ביישובים קטנים מאוד.

אוליבייה פיטוסי

מדוע קם הצורך לפתע למנות רבנים לאותם 69 יישובים? מהו הקריטריון למינוי רב ליישוב? אין צורך לחפש תשובות לשאלות אלה. גם לא לשאלה כיצד נקבעת הקמתה של מועצה דתית, או מדוע יש בכלל צורך במינוי רבני שכונות. כל השאלות האלה הן נטולות תשובה, ולא במקרה: מנגנון המינויים של משרד הדתות הוא עמום, ונתון לשיקול דעת כמעט מוחלט של השר והמשרד. כך יוצא שכשש"ס היא השולטת בכיפה, עשרות רבנים של ש"ס מתמנים לרבני שכונות; וכשהבית היהודי שולטת בכיפה — 69 רבנים של הציונות הדתית מתמנים להתנחלויות וליישובים כפריים.

השליטה במנגנון המינויים מצטרפת לשליטה במנגנון בניית מבני הדת: בתי כנסת ומקוואות. מי קובע היכן יוקם בית כנסת במימון של משרד הדתות, ולאיזה זרם ישתייך אותו בית כנסת? ברור מאליו שזה לא יהיה בית כנסת רפורמי — אחד ויחיד כזה זכה לקבל מימון ב–2014 — אך השאלה אם זה יהיה בית כנסת של רב המזוהה עם ש"ס או של רב המזוהה עם הציונות הדתית תלויה בזהות הנהלת המשרד. כך, באמצעות השליטה במשרד הדתות, יכולים תקציבי הדת בישראל להיות מנותבים לזרם דתי אחד, לעומת הזרם הדתי האחר. מדובר לא רק בכסף ומינויים, אלא גם בכוח פוליטי: יישוב מסורתי קטן, שהבוחרים בו מתפצלים בין ש"ס, הבית היהודי והליכוד — זהות רב היישוב יכולה להשפיע באופן ניכר על הנטייה האלקטורלית באותו יישוב. תוספת של בית כנסת לרב אחד, ולא לרב אחר, גם היא תתרום לאורך שנים להגדלת בסיס הכוח של הרב הראשון ושל מפלגתו.

"הזרוע המיסיונרית"

השימוש במשרד כזרוע פוליטית הגיע לשיא חדש בשנתיים האחרונות, השנים של שלטון הבית היהודי במשרד, כשאל השירותיים המסורתיים שמגיש המשרד נוסף שירות חדש — מינהלת הזהות היהודית, שתפקידה "לפעול לקידומה ולחיזוקה של הזהות היהודית בקרב ציבורים שונים בחברה". המינהלת, עם תקציב חריג של 17 מיליון שקל, לקחה על עצמה תפקיד שבאופן טבעי שמור למשרד החינוך — חיזוק החינוך והזהות היהודית בחברה הישראלית, כולל בקרב החילונים.

לפיכך, יש מי שמכנים את המינהלת "הזרוע המיסיונרית של הבית היהודי בקרב החילונים". מאחר שתפקיד המינהלת אינו מוגדר, והוא חופף לפעילויות שכבר נעשות בידי משרד החינוך, ומאחר שגם תקציבה אינו מוגדר — כמו במקרה של החטיבה להתיישבות, התקציב בספר התקציב הוא 2 מיליון שקל ועד לתום השנה הוא מתנפח ל–17 מיליון שקל — הדרך להשתמש בכספי המינהלת כיד הדמיון הטובה על מי ששולט על משרד הדתות היא סלולה לחלוטין.

כלומר, הדבר הבולט במשרד הדתות אינו התקציב הגדול — אלא הקלות הבלתי־נסבלת שבה זורם הכסף. לא רק בדרך העמומה של מינויים ובניית מקוואות, אלא גם דרך תמיכות ודרך רזרבת שר. באופן יוצא דופן, התקציב של המועצות הדתיות נחלק בין משרד הדתות לרשויות המקומיות, וזוהי סמכותו הבלעדית של שר הדתות לקבוע את החלוקה. הסמכות להורות לרשות מקומית מסוימת — נניח תל אביב — לשאת במרבית עלות התקציב של המועצה הדתית שלה, עומדת אף שהמועצות הדתיות הן עצמאיות, ואינן כפופות לראש העיר. כך נוצר המצב האבסורדי שבו ראש עידיית תל אביב, רון חולדאי, עשוי למצוא את עצמו מממן את עיקר פעילותה של המועצה הדתית תל אביב, המגישה שירותי דת רגישים וחשובים לתושבי העיר, בלי שיש לו יכולת פיקוח כלשהי על הנעשה במועצה הדתית שלו ועל התפקוד שלה.

יתרה מכך, לצד התמיכות במועצות הדתיות, מחלק משרד הדתות גם תמיכות בגופים פרטיים. עיון ברשימת הגופים הנתמכים ב–2009–2014 מגלה תמונה מוזרה: כמעט כל הכסף זורם לארבע עמותות בלבד. עמותת חמדה, העוסקת בקשרים עם הגולה, קיבלה שמונה תמיכות בסכום של 9 מיליון שקל; עמותת מענה שמחה, שגם היא עוסקת בקשרים עם התפוצות, קיבלה שבע תמיכות בסכום של 5 מיליון שקל; שתי עמותות העוסקות בייעוץ להפריה מככבות גם הן ברשימה — עמותת פוע"ה, עם שש תמיכות בסך 7 מיליון שקל, ועמותת בוני עולם — עם שלוש תמיכות בסך 3 מיליון שקל. מדוע דווקא ארבע העמותות האלה זוכות לקבל מיליונים ממשרד הדתות במשך שנים? נזכיר כי פרשת ישראל ביתנו חשפה את הבעייתיות הרבה של תקציב התמיכות, וחלוקת תמיכות באופן לא ברור דווקא לכמה 
גופים בודדים.

באורח לא מפתיע, בשנת 2014 חל לראשונה שינוי ברשימת העמותות המקבלות כספים גדולים ממשרד הדתות. לארבע הקבועות הצטרפה עמותה חדשה, הישיבה הגבוהה אור עציון, שקיבלה 2.6 מיליון שקל. אין צורך לציין לאיזה פלג פוליטי מקורבת הישיבה הזו, שהיא אחת הישיבות החשובות של תנועת בני עקיבא.

רזרבת שר בסך
 6 מיליון שקל

עוד תמיכה משונה ועמומה היא הסעיף של "קליטת עלייה ובעיות ביטחוניות". מה למשרד הדתות ולבעיות ביטחוניות קשה להבין, אבל בוודאי לא יפתיע את הקורא הנבון לגלות שמרבית הכסף בסעיף זה זורם להתנחלויות. ב–2014 קיבלה מועצת מטה בנימין 300 אלף שקל, אריאל קיבלה 100 אלף שקל, ובקעת הירדן 100 אלף שקל. רק שתי רשויות בתחומי הקו הירוק קיבלו סכומים גבוהים דומים — מעלה יוסף ושדרות.

ואם כל אלה אינם מספיקים, הרי שיש גם רזרבת שר בסך 6 מיליון שקל. זהו מונח מכובס ל"כסף שעומד לרשות השר, והוא מחלק אותו לפי איך שמתחשק לו". בשני משרדים בלבד יש רזרבת שר, בפנים ובדתות — ובמשרד הפנים הועלו כבר טענות כי יש לשקול, על רקע פרשת ישראל ביתנו, את ביטול הפרצה התקציבית הזו. במשרד הדתות, לעומת זאת, איש לא עוסק בכך — אולי מפני שמדובר במשרד קטן ונידח, שלכאורה מעניין רק פלח צר מאזרחי ישראל. בפועל, כפי שניתן ללמוד מהמלחמה הניטשת עליו ומהקריטריונים העמומים לחלוקת התקציב שלו, המשרד הזה צריך לעניין את כל משלמי המסים בישראל.

משרד הדתות מסר בתגובה: "חלוקת תקציב המועצות הדתיות נקבעת בהתאם להחלטות הממשלה והחוק. גם הקריטריונים למינוי רב יישוב נקבעו בדו"ח של ועדה בין־משרדית לעניין. הרבנים הרפורמיים מוסדרים דרך משרד התרבות, ובאשר לרבני שכונות — המשרד החליט על מתווה חדש של תמיכה ברבני הקהילות. מאז 2003 לא הוכרו רבני שכונות חדשים. רזרבת השר מחולקת בהתאם לקריטריונים, המאושרים משפטית, ונועדה לסייע למועצות דתיות שנקלעו לחוסר איזון תקציבי שלא באשמתן. 3,000 עובדי המועצות הדתיות מועסקים בשכר שנקבע על ידי הממונה על 
השכר באוצר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#