ותודה לחברים באבו דאבי: הכירו את טייקון הנדל"ן שגדל בבית חרדי וגייס 1.7 מיליארד שקל בת"א - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ותודה לחברים באבו דאבי: הכירו את טייקון הנדל"ן שגדל בבית חרדי וגייס 1.7 מיליארד שקל בת"א

איש העסקים היהודי־אמריקאי גרשון סוויאטיצקי למד בישיבה לפני שפנה לעסקי הנדל"ן ■ בישראל מכירים אותו כגארי ברנט, הבעלים והמנכ"ל של חברת הנדל"ן אקסטל, שבונה כמה מהמגדלים היוקרתיים ביותר במנהטן

8תגובות

"ברור שאנחנו מכירים אותו. אין כמעט בנקאי או יזם בתחום הנדל"ן בניו יורק שלא מכיר אותו" - אלה היו התגובות של כמעט כל העוסקים בתחום למשמע השם גארי ברנט, שדורג ב–2013 על ידי מגזין העסקים "אובזרוור" במקום ראשון ברשימת מאה האנשים החזקים בתחום הנדל"ן בניו יורק.

ברנט, 58, המייסד והבעלים של קבוצת אקסטל, הוא איש מלא ניגודים. הוא מתמחה בהקמה של בנייני מגורים אולטרה־יוקרתיים באזורים היקרים ביותר במנהטן עבור האנשים העשירים בעולם, אבל מתגורר עם אשתו השנייה, איילה, בשכונת קווינס, ומשרדו בשדרה השלישית במנהטן צנוע למדי; אין זכר לנופים ולשירותים שמהם נהנים הדיירים שקונים את הדירות המפוארות בפרויקטים שלו, כמו וואן 57, קרלטון האוס ואחרים, תמורת 100 מיליון דולר.

אי–פי

ברנט שומר בקנאות על פרטיותו, שומר שבת, ואפילו סוגר את אתרי הבנייה בשבתות. נדיר לפגוש אותו באירועים חברתיים, אלא אם הדבר מקדם את עסקיו - כמו בקוקטייל למכירת בית המלון בבניין וואן 57 לרשת הייאט, או בארועים עם בנקאי השקעות לגיוס כספים עבור הפרויקטים של אקסטל.

אף שהוא יודע לנתח היטב את גיליונות האקסל של החברה, הוא ממעט להשתמש באמצעים אלקטרוניים, ועל המיילים שנשלחים לו עוברת ומסננת העוזרת האישית, חפצי שכטר.

במאי 2014 התחיל להכיר גם שוק ההון הישראלי את הפעילות של ברנט. בדומה ליזמי נדל"ן אמריקאים יהודים נוספים, שגייסו כבר כמה מיליארדי שקלים, גילתה אז אקסטל את אפשרויות הגיוס בשוק ההון הישראלי (באמצעות החברה הבת אקסטל לימיטד), עם איגרות החוב בריביות הנמוכות יותר מאלה שהיתה נאלצת לשלם בארה"ב.

כך, בסיוע של אפרים קוראל (בן דוד מדרגה שנייה של אשתו הראשונה של ברנט) וחברת איפקס חיתום, הוא ארז חבילה של נכסים, הכניס אותם לחברה אחת הרשומה באיי הבתולה (BVI), והנפיק אג"ח קונצרניות (קורפורייט). כך גייס ברנט כ–1.05 מיליארד שקל - בלי ביטחונות, ובריבית נמוכה יחסית של 4.6%.

לפני כשבועיים חזרה אקסטל לימיטד לשוק ההון הישראלי עם הנפקה של סדרה ב', בסך 600 מיליון שקל, והשלימה גיוס של כ–1.65 מיליארד שקל בתוך פחות משנה, הסכום הגבוה ביותר בקרב חברות הנדל"ן האמריקאיות שהנפיקו אג"ח בתל אביב - שתי החברות הבולטות לצדה הן רילייטד וקבוצת מויניאן, שבימים אלה נערכת לגיוס.

הגיוס האחרון בוצע בריבית גבוהה יותר, של 6%, שמשקפת את המח"מ הארוך יותר (ולכן מסוכנת יותר) ומכיוון שהשוק חזק פחות באג"ח קונצרניות בדירוגים בינוניים.

להבדיל מהגיוס הראשון, הפעם השתתפו הרבה יותר גופים מוסדיים, ובהם קופות הגמל של מנורה, הראל, הלמן אלדובי, אקסלנס, וכן קרנות הנאמנות של אלטשולר שחם ואי.בי.אי.

לאחר סיור של כמה שעות בנכסים המרכזיים של אקסטל לימיטד ברחבי מנהטן, קשה להסיק מסקנות חד־משמעיות לגבי הביצועים הפיננסיים של הנכסים הללו, שהחברה מעריכה את שוויים הנקי בכ–2 מיליארד דולר. על פניו, נראה שכל עוד הכלכלה האמריקאית לא תיכנס למיתון עמוק, בעזרת המזומנים שבקופה (כ–257 מיליון דולר, נכון לסוף 2014 ), ההון העצמי של כ–900 מיליון דולר, המינוף הנמוך (של פחות מ–40% ), הנכסים המניבים שבפורטפוליו (חלק החברה בהם נטו כ–350 מיליון דולר) והתזרימים האדירים של מאות מיליוני דולרים שהחברה צופה לקבל מהפרויקטים שלה - החברה תעמוד בפירעון ההתחייבויות לבנקים בארה"ב (שעומדים בקדימות בסדרי נשייה לעומת בעלי האג"ח) ולבעלי האג"ח בישראל.

ניו יורק, אנטוורפן, 
ושוב ניו יורק

ברנט נולד בכלל תחת השם גרשון סוויאטיצקי, למשפחה אורתודוקסית שהתגוררה בלואר־איסט סייד במנהטן. הוא למד בישיבה, לאחר מכן סיים תואר ראשון במתמטיקה בקולג' בקווינס, והשלים תואר שני בכלכלה באוניברסיטת האנטר. בתחילת שנות ה–80 של המאה הקודמת, הוא הכיר בחופשה בפלורידה את אשתו הראשונה, אוולין מולר, בתו של היהלומן היהודי הבלגי שולם מולר, והצטרף לעסקי היהלומים המשפחתיים באנטוורפן.

בתחילת שנות ה–90 התחילה המשפחה לבצע השקעות בנדל"ן במערב התיכון של ארה"ב, שאותן ניהל ברנט. עם הזמן הוא נכנס להשקעות נדל"ן גם בשוק הניו יורקי, ובעקבות זאת חזר להתגורר בארה"ב ושינה את שמו לגארי ברנט. כך קמה האימפריה העסקית אקסטל דיבלופמנט (הלחם המלים אקסלנס ואינטלג'נס), ששוויה מוערך בכמה מיליארדי דולרים, והונו האישי של ברנט כבר מוערך במאות רבות של מיליוני דולרים.

ב–1994, ביצע ברנט עם שותפים את העסקה הראשונה המהותית שלו, כשרכש את בניין הבלנורד (מגדל באפר־ווסט סייד ברחוב 86) תמורת כ–18 מיליון דולר. בזמן שעסקיו צוברים תאוצה, קרתה לו טרגדיה אישית כשאשתו ואם לחמשת ילדיו הראשונים מתה ממחלת הסרטן בגיל 37 בלבד. האירוע גרם לברנט לשקוע עוד יותר בעסקים, שרק גדלו והלכו, והוא התחיל גם לבצע עם שותפיו, בהם יצחק תשובה, אקזיטים בסכומים מהותיים של מאות מיליוני דולרים.

בלומברג

פעילות זו העלתה אותו כיתה, וב–1998 בנה ברנט את בית המלון דאבליו בכיכר טיימס. לאחר פרויקטים נוספים כמו בניין המגורים אוריון, התאבון שלו לעסקים רק התעצם. בין השאר, רכש ברנט קרקעות באזור נהר ההדסון עם קרן השקעות קרלייל, בהשקעה של יותר מ–1.5 מיליארד דולר. באמצע העשור הקודם, לאחר שאסף מספיק שטחים וקיבל מימון מהבנקים, בראשות בנק אוף אמריקה, וסיוע הוני משתי קרנות ממשלתיות מדובאי - טסמין ריל אסטייט ואבאר אינווסטמנטס - הקים בפינת הרחובות 57 והשדרה השביעית את גורד השחקים למגורים הגבוה ביותר במנהטן, וואן 57.

"הסתדרנו גם ב–2008–2009"

"חזרתי באחרונה מישראל. הייתי שם שבוע לרגל חתונה פרטית, וגם עשיתי רואוד־שואו (סדרת פגישות עם שוק ההון) אינטנסיבי במשך ארבעה ימים, חמש־שש פגישות ביום", אומר ברנט בראיון ל–TheMarker. "אני מקווה שהמשקיעים הישראלים מבינים עכשיו את החברה טוב יותר. נכון שאנחנו יזמים, אבל צריך לזכור ולהבין שמעבר לזה יש לנו גם פרויקטים שמייצרים תזרים קבוע ויציב מבתי מלון, דירות להשכרה, ובקרוב גם יגיעו מאות מיליוני דולרים מהפרויקטים היזמיים".

לדבריו, "גם בסנטרל פארק טאוור, בגלל שרכשתי את הקרקע ב–2005 בזול כל כך, גם אם אוריד מחירים בכ–50% עדיין הפרויקט הזה ייצר הכנסות של 2–3 מיליארד שקל, ויהיה מספיק כסף לשלם לבעלי האג"ח. וזה רק פרויקט אחד בחבילה, ואת זה הסברתי לגופים המוסדיים בישראל. אבל זהו תרחיש שנראה כרגע דמיוני, כי גם במשבר הגדול של 2008–2009 היתה ירידה במחירי הדירות ובשווי של חלק מהנכסים שלנו בכ-20%, ולא יותר, והסתדרנו".

אז אתה אומר שבעלי האג"ח של אקסטל לימיטד יכולים לישון בשקט בלילה.

"מבחינת בעלי האג"ח, הכי חשוב זה לדאוג ולוודא לגבי סיכון תשלום החוב, וראינו כבר מה היה ב–2008, כשהרבה שחקנים נעלמו מהבמה, ואצלנו יחסי הכיסוי מצוינים. מבלי לנקוב בשמות, תסתכל על חברות אחרות שבאות לישראל לגייס אג"ח, תנתח את התזרימים והיכולת שלהם להחזיר את החוב, ותראה שיחס כיסוי החוב (יחס בין התזרים שהחברה מייצרת לחוב שהיא אמורה לפרוע) אצלנו הוא 7–10, וזה לא קיים כמעט אצל אף אחת מהחברות שהנפיקו בתל אביב. מי שעבר את המשבר הפיננסי של 2008 יכול להעיד על כך".

מה באמת לומדים מהמשבר הגדול של 2008?

"כמו בחיים, גם בעסקים בדרך כלל לומדים מכישלון, ולא מהצלחה. חייבים להיות זהירים. הרגשתי ב–2008 שאנחנו נמצאים בבועה, שכן ההיצע היה גדול, ראינו באילו מחירים היו המכירות, והיתה לי מספיק אינטילגנציה להבין שמשהו לא הגיוני פה קורה. אבל מה שלא ידעתי להעריך מספיק הוא העוצמה של הדברים שקרו. התחלתי למכור נכסים בקנה מידה קטן, אבל בן לילה הכל נגמר - אין נזילות, אין הלוואות, אנשים נכנסו ללחץ גדול. לא חלמתי שזה מה שיקרה, וזה היה שיעור רציני מאוד עבורי. צריך להיות סולידי, לא ממונף, להחזיק נכסים נזילים לרגע שתצטרך אותם, כי אתה לא יודע מה יקרה לך מחר. באותם הימים לא יכולתי לישון בלילה".

עד כדי כך?

"אכן כן. אבל במבט לאחור, כיום אני יכול להגיד שזה הדבר הכי טוב שקרה לי. כמה חודשים אחרי שזה קרה הורדתי מחירים ב–15%–20%, אבל השותפים שלי מאבו דאבי ואחרים היו נזילים מספיק, הם עזרו לי לחזור למסלול. כך יכולתי למכור דירות, ואלוהים עזר לי, בלי זה אין הצלחה. מעבר לכך, במשבר של 2008–2009, הזמן וממשלת ארה"ב הצילו את השווקים. צריך גם לזכור שהנדל"ן בניו יורק אף פעם לא ממש מתרסק. הבעיה היא שבתקופה שבה שווי הנכסים יורד ואתה ממונף מאוד, ולא יכול להחזיר את ההלוואות".

אבל ראינו מה קרה אפילו לנכסים יוקרתיים כמו בניין הניו יורק טיימס, שאפריקה ישראל קנתה.

"נכון, ברגע מסוים השווי ירד, אבל אחרי כמה שנים זה חזר, ובגדול. גם הדירות והפרויקטים שלנו חזרו למכור, ובגדול, כי בניו יורק, גם אם אתה מוריד מחיר ב–10%–20%, עדיין יש לך נזילות. ובמקומות אחרים זה לא קורה. למזלנו, גם לא לווינו יותר מדי. היו הרבה שפעלו עם מינוף של 98%, וזה מתכון בטוח להתרסקות".

בלומברג

מה צריכה להיות רמת המינוף שבה החברות יכולות לתפקד בלי להיחשף לבעיות?

"אקסטל לוקחת הלוואות ברמת מינוף של כ–60%–70% מעלות הבנייה, ולא משווי הנכסים (לפעמים גם מינוף נמוך יותר של 50%), שצריכים להיות גבוה בהרבה. אבל אנחנו לא עוסקים בשוויים, אלא בבניית בניינים וביצירת ערך (create value), ואם אתה מבין את העסק אתה יכול להצליח יפה בשוק הנדל"ן" - על המשפט הזה ברנט חוזר כמה פעמים בראיון.

אפשר להגיד את זה לא רק לגבי שוק הנדל"ן?

"לא תמיד. זה שונה, למשל, משוק ההון, שם זה פחות תלוי בך כשבתקופות קשות שווי הניירות יורד, ואם אתה ממונף אתה בבעיה רצינית. אבל אני לא מתעסק בהשקעות שלא בשוק ההון ולא בנדל"ן, אני יצרן, וחומר הגלם זה הקרקע".

אתה רוצה להגיד שאף פעם לא הפסדת?

"ב–2008–2009, באפר סייד במנהטן היתה קרקע שאיבדתי, אבל בכל הפרויקטים שלי לא הפסדתי. החזרתי את ההון העצמי, ובמקום להרוויח נגיד 40%, הרווחתי בערך 10%. לא כולם מבינים את זה, כי הרבה יזמים באותה התקופה נפלו, מפני שאם אתה ממונף מעל 90% זה ברור שתיפול".

בתור מי שחי ונושם את הענף כמה עשרות שנים, מה יקרה לשוק המגורים האולטרה־יוקרה?

"כל פעם שהגענו לפיק - המחירים המשיכו ועלו. אצלנו בפרויקט וואן 57, המחירים נעים סביב 6,500–7,500 דולר לרגל רבועה. יש לנו את הנוף הכי גבוה. ובינתיים, בפרויקט של ווורנאדו טראסט ברחוב 227 התחילו מכירות של דירות מהסוג הזה, וקונים שם בכ–8,000 דולר לרגל רבועה. זה סימן טוב לשוק".

מה זה אומר?

"אנחנו נמצאים סביב השיא של המחירים. אני לא מאמין שהם יעלו עוד, אולי אפילו יירדו. עם זאת, אבל בטח לא תהיה התרסקות, כי אין הרבה פרויקטים מסוג זה בפריים־לוקיישן בניו יורק - בניינים גדולים עם נופים גבוהים לסנטרל פארק. זה לא אותה נוכחות ואיכות כמו שיש לנו בפרויקטים אחרים. יש גם היצע מוגבל, אתה לא ממש יכול למצוא קרקעות בשטחים כה גדולים שנקנו במחירים נמוכים".

מה עוד יכול להבטיח שלא תהיה התרסקות בשוק הזה?

"שוק היוקרה לא יתרסק. המבנה המימוני היום טוב בהרבה. הבועה התנפצה, ואנשים היו צריכים למכור בלחץ . כמו שכבר אמרתי, בניו יורק בבסופו של דבר הכל נמכר, גם אם יש והיתה נפילה במחירי הקרקעות ובבנייה, אבל לא בנכסים הקיימים. חש לנו בוואן 57 חוב של רק 35% משווי הפרויקט. אין לי לחץ למהר ולמכור, אני יכול להמתין ולקבל את המחיר שאני רוצה. כשיש לך פרויקט עם נוף יפה לסנטרל פארק, הסיכוי לדרוש סכום גבוה גדל. גם בסנטרל פארק טאוור (עלות ההקמה היתה כ–1.3 מיליארד דולר) אנחנו נסתדר מבחינת מימון ומבחינת המכירות".

ומה יקרה כשהריבית תעלה?

"גם אם זה יקרה, הריבית לא תעלה במהירות, כי המצב הכלכלי של ארה"ב טוב, וצריך להודות על כך לבן ברננקי (לשעבר נגיד הבנק הפדרלי), שהחזיק את הכלכלה על הכפתיים שלו. ההתאוששות לקחה לנו ארבע שנים (2013–2009), ובינתיים אירופה לא חוזרת לעניינים וגם בסין המצב לא משהו. ארה"ב חוזרת לתמוך ולשלוט בעולם".

למה אתה לא עושה הנפקה ראשונית של המניות, והופך את כל אקסטל לציבורית?

"למה לי לעשות את זה? עדיף להיות פרטי, גם ככה אני כבר די חשוף וציבורי. 70% בערך מהנכסים שלי הם באקסטל לימיטד, וזה הרבה. מבחינת בעל אג"ח זה צריך להיות סימן מעודד, שכן להבדיל מלא מעט חברות שבאו לישראל לגייס אג"ח וששמו נתח לא גדול מהנכסים, אני שמתי חבילה גדולה מאוד, שארזתי במיוחד לישראל. זו חבילה שהיא קצפת איכותית לא ממונפת. אם תקרה תקלה, לא רק לבעלי האג"ח, אלא גם לי יש המון מה להפסיד".

למה לא עשיתם עסקה דומה כאן בניו יורק?

"וול סטריט לא מתאימה לנו, ואנחנו לא לה. הם רוצים חברות גדולות ושיהיה זרם של עסקות כאלה. קשה להם לעשות עסקים עם חברות כמונו. דיברנו עם וול סטריט, ראינו שאין להם תשתית כזאת, הם רצו ווליום - היקפים של מגה ביליון דולר ויותר. בישראל מתחילים להתרגל ולהבין חברות כאלה. חוץ מזה, אני אוהב לבקר בישראל, זה מקום נוח עבורי לעשות בו עסקים".

אם הייתם מנפיקים בוול סטריט, איזה דירוג הייתם מקבלים ממודי'ס?

"קשה לענות על זה, כי מדובר במבנה אחר של תהליך דירוג ושל מבנה משפטי. אי אפשר להשוות את הדירוגים ולהתייחס לדברים שאין להם מכנה משותף של ממש".

בכל זאת, נראה שמה שאתם מגייסים פה דומה להלוואת מזנין שמשמשת כהון עצמי לפרויקטים, ובארה"ב גובה עליה ריבית דו־ספרתית?

ברנט מתעצבן קצת מהשאלה. "באקסטל יש גם הלוואות מזנין, ששם הריבית גבוהה יותר, אבל הם כנגד נכס בודד" הוא משיב. "באקסטל לימיטד יש קרוס קולטראל (תקלה בנכס מסוים תשפיע על שאר הנכסים). יש לנו כ–15 נכסים בפורטפוליו, ואם יש תקלה בנכס אחד עדיין יש מספיק נכסים. מדובר באג"ח טובות ובהשקעה טובה. אנשים משקיעים לאט־לאט ומבינים את החוזק שלנו".

"אין לי שאיפה להיות הכי עשיר בעולם"

אתה מקים פרויקטים יוקרתיים. למה לא קנית את בניין פלאזה, שקנה בעבר ידידך יצחק תשובה, או את בית סוני?

"מגה עסקות כמו רכישת פלאזה או בית סוני הן לא בשבילנו. אני שמרן מדי, ולא רוצה להיות במצב שבו כשיש בעיות אני מפסיד הכל. זה לא רק כסף, אלא גם המוניטין. אני נמצא בתקופה הכי טובה בקריירה שלי, ולא רוצה לאבד את זה".

מתי הגעת לתובנה הזאת?

לפני 25–30 שנה היו לי כמה שיעורים טובים. התעסקתי בהימורים בסחורות, הפסדתי כסף (בעיקר של המשפחה). אז אמרתי לעצמי, 'אל תעשה את זה, כי אף אחד לא יכול להרשות לעצמו להפסיד ככה. אל תסכן את הכסף שיפגע בך'. להבדיל מאחרים, אני לא מהפעילים בכל החזיתות - נדל"ן למגורים, מלונאות, ריטייל - עושים עבודה שחורה ומייצרים ערך, וזה כמו פאזל שאתה כל פעם פותר חלק אחר, וזה מעניין ומספק. אני נהנה 5% מהזמן, ו–95% זה עצבים".

אתם לא בוחנים כניסה למקומות נוספים?

"אלוהים שלח לי ברכה לעשות כסף בעיקר בניו יורק, אלא אם יש מצבים מיוחדים במקומות אחרים. אין לי שום שאיפה להצהיר שאני האיש הכי עשיר בעולם. אנשים מזמינים אותי לאירופה ולסין לראות נכסים ופרויקטים. גם בארה"ב קשה למצוא עסקות טובות, כי אני לא קונה שוק, אלא מצבים מיוחדים. אנחנו יזמים שעושים שיעורי בית, רואים דברים ומשתדלים לראות כמה צעדים לפני אחרים".

איך אתה רואה את שוק הנדל"ן בישראל?

"אני לא מומחה למה שקורה בישראל, אבל נראה שהממשלה לא עושה מספיק כדי לפתור את בעיית הדיור. גם בשוק דירות היוקרה בישראל אני לא הכי מתמצא, אבל רואה שהדירות נמכרות אצלכם במחירים יפים מאוד".

יש לך השקעות בנדל"ן בישראל?

"אין לי".

כשאני מספר לו שבנק לאומי מחפש קונה למניות שליטה בחברת נדל"ן גדולה כמו כלכלית ירושלים, בשל הלחץ של פירעון חובות אישיים של בעל השליטה, אליעזר פישמן, ברנט מודה שלא שמע על כך ומתעניין עד כמה הנכס אטרקטיבי. "אולי כדאי שאבדוק", הוא אומר. כשאני מסביר לו על רמת המינוף והנכסים, הוא נשמע מתלהב פחות, ואומר: "גם אם אעשה משהו בישראל זה יהיה בפרטי".

קשה לאפיין אותך כמי שעוסק בעסקים סולידיים?

"אני פליין ואנילה (plain vanilla)", הוא אומר בחיוך. "הכי חשוב עבורי זה מחיר שמרני של הקרקע. אני לא צריך מחירים גבוהים, גם אם אני שמח מזה, וזה הסוד שלי, כי לא הימרתי. כשקונים קרקע יקרה, עלות הבנייה יקרה, ואם רוצים להרוויח סוחטים את הלימון עד הסוף במחירים".

משווים אותך ליזם גדול מפורסם אחר - דונלד טראמפ. אתה מסכים עם זה?

"אני שמח שהוא כבר לא יזם פעיל. הוא מהמתחרים הראויים ביותר שיש".

מה היתה העסקה הכי טובה שלך?

"בניין בלנורד היתה אחת העסקות הראשונות שלי, שבה השקעתי 18 מיליון דולר. עשינו ריפייננס ומכרנו אותו ביותר מ–500 מיליון דולר (לקבוצת משקיעים בראשות זיל פלדמן, שהסתבך בישראל בהשקעה בפולאר, ועדיין לא פרע חוב של כ–150 מיליון שקל לבנק דיסקונט, מ"ר).

משכת לעצמך דמי ניהול שנתיים של כ–20 מיליון דולר, שהם כ–1% מהשווי הנכסי הנקי. זה לא מוגזם?

"למשקיעים לא היתה בעיה עם זה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#