"הפסדתי 600 אלף שקל בשנתיים. מה אני, יצחק תשובה" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"הפסדתי 600 אלף שקל בשנתיים. מה אני, יצחק תשובה"

חקלאי הערבה האמינו בעבר שאפשר לשלב אהבה לאדמה, חיים פסטורליים והכנסה טובה - עד שהרובל קרס, יצוא הפלפלים התאייד ואיתו גם הכסף הגדול ■ עם ממשלה שמתעלמת מהם, הם מתלבטים אם לסגור את העסק, להתאגד או למצוא ענף יצוא חדש

50תגובות

"ולרמי לוי הם נותנים להדליק את המשואה ביום העצמאות", מפטיר החקלאי עוזי חריט ממושב צופר שבערבה. הטנדר שלו חולף על פני שדה עגבניות שנותרו על השיחים כי לא כדאי לקטוף אותן, ומימין לו חממות פלפלים נטושות, כמה עשרות מטרים מהגבול עם ירדן, כשממול נשקפים הרי אדום. המשואה שידליק לוי היא אחד מנושאי השיחה העיקריים בימים אלה בערבה, ששקועה במשבר קיומי עמוק. לוי, שהנחית מכה קשה על שתי רשתות שיווק המזון הגדולות והוריד את יוקר המחיה, הוא גיבור תרבות במרכז הארץ. אבל מה שרואים מכאן, 100 ק"מ מבאר שבע ובמרחק של שבועות ספורים מטמפרטורה של 45 מעלות בצהרי היום, שונה מאוד. בעיני אנשי הערבה, ההחלטה להעניק את הכבוד הזה ללוי מסמלת את התהום שפעורה ביניהם לבין ישראל הרשמית, זו של חברי הממשלה ופקידי משרד האוצר, הפנים והחקלאות. עבורם, זהו אקט שבו מעניקה מדינת ישראל את אות הכבוד האולטימטיבי לטייקון חדש שצבר כוח אדיר, הפך את מכירתו של ק"ג עגבנייה בשקל לסמלו המסחרי, ובדרך הוריד את החקלאים על ברכיהם ורמס את כבודם ופרנסתם.

ריכוז הכוח בידי חמישה סיטונאי ירקות ופירות בשוק המקומי הוא תהליך מטריד, שנמשך כמה שנים, אבל הוא הצרה הקטנה של חקלאי הערבה האחרים. הבעיה המהותית יותר היא התמוטטות שוק היצוא העיקרי שלהם: השוק הרוסי.

חריט הגיע לצופר ב–1981, כחבר גרעין נח"ל. בשנים הראשונות המשק היה מגוון הרבה יותר. הוא ואשתו ענת נהגו להוציא את הטלוויזיה למרפסת, ותוך כדי צפייה בתוכנית "בית קטן בערבה" לפורר שיני שום כדי להכין אותן לזריעה למחרת בבוקר. "עבודה עברית היתה ערך מקודש עבורנו", הוא מספר. "כשהיה צריך לאשר את העסקתו של מתנדב אחד היו מקיימים אסיפה כללית, וגם אותו היה צריך להלין בבית".

אילן אסייג

במרוצת השנים השתנתה המציאות הכלכלית, וכדי להתפרנס לא די היה ביבול של 20 טון, וכבר אי אפשר היה להתפזר על מספר רב של גידולים. זה היה השלב שבו החלו חקלאי הערבה להתמחות ולהעסיק כוח אדם חיצוני. מושבי האזור נהפכו למושבות תאילנדיות קטנות. החקלאים ראו ברכה בעמלם, וסימני הרווחה הכלכלית ניכרים בבתי מושב צופר. שנת השיא היתה 2007, כאשר משק חקלאי ממוצע של 45 דונם הרוויח 1.5 מיליון שקל. זו היתה השנה שבה אחד משני המתחרים העיקריים של מגדלי הפלפלים בערבה - החקלאים באזור אלמריה במחוז אנדלוסיה שבספרד - ספגו מכה אנושה כאשר בתוצרתם זוהו עקבות של חומרי הדברה. התוצרת הספרדית הורחקה מהשוק האירופי עד להודעה חדשה, וחקלאי הערבה חגגו. רבים מיהרו להתנפל על ההזדמנות להתעשר במהירות, ומספר מגדלי הפלפל קפץ דרמטית.

שמונה שנים מאוחר יותר אותם ימים נראים כחלום רחוק. "עד לפני כמה שנים הייתי משוכנע שהצלחתי לחסוך מספיק כדי לסדר את הילדים. היום אני שובר חסכונות וכבר לא בטוח שאסתדר בעצמי", אומר חריט.

זאת השנה הגרועה השלישית ברציפות, וההפסדים השנה גדולים משמעותית. חקלאי הערבה מלקקים את הפצעים ומתחילים להיערך לעונה החקלאית הבאה, שתיפתח כאשר יתלו את גורלם בשתילי הפלפל שאותם ישתלו באדמת הערבה הלוהטת של יולי. על רקע השמועות בדבר פשיטת רגל קרובה של שניים ממגדלי הפלפל הגדולים של הערבה וסגירת עשרות משקים, עושה כל אחד מהם את החשבון, ומרביתם מתלבטים אם לקצץ את השטחים המעובדים או לוותר על העונה החקלאית הבאה ולהמתין עד יעבור זעם.

"כולם מדברים על זה כל הזמן, ולכולם ברור שהנייר והעיפרון אומרים לך לסגור, אבל פסיכולוגית קשה להחליט שסוגרים. מה אעשה בבוקר? הרי בערבה אין אופציות תעסוקה אחרות", אומר החקלאי מוטי אלעזרי, גם הוא מצופר. "נכון להיום, סוף מארס, כולם מדברים על פשרה: להקטין את השטח שיעבדו ב–50%. מספר פשיטות הרגל תלוי ברזרבות שיש לכל אחד. בשנתיים האחרונות הפסדתי 600 אלף שקל. מה אני, יצחק תשובה? אני אמשיך להפסיד את תוכניות החיסכון שלי כדי לסבסד את הפלפלים של האירופאים ואת המשכורות לתאילנדים? יש גבול לכמה שאני מוכן להפסיד. אתמול דיברתי עם חבר שלי בעין יהב, והוא אמר לי - 'אני ממשיך עד שהבנק עוצר אותי'. אני חושב, ואמרתי לו את זה, שהוא לא נורמלי. הגבול האישי שלי הוא הלוואות. אני לא לוקח הלוואות כדי לשלם משכורות לתאילנדים. זה מטורף. האוכל הביתה בא ממילא מתוכניות חיסכון, אז לפחות שהמשק לא יבלע כסף".

"היצוא הישראלי התרסק 
לאלפי רסיסים"

הגורם המיידי למשבר הפלפלים הוא התרסקות הרובל הרוסי והנפילה בשער החליפין של היורו ביחס לשקל. השוק הרוסי, שמרכז 70% מהיצוא החקלאי של הערבה, חווה משבר בעקבות פיחות של 40% בשער החליפין של הרובל ביחס לדולר. כוח הקנייה של הצרכן הרוסי גרם ליבואנים הרוסים לסרב לפרוע את החשבוניות נקובות הדולר שנשלחו אליהם, ולהפוך רטרואקטיבית וחד־צדדית את חוזה האספקה לצמוד רובל. התרסקות של 10% בשער החליפין של היורו מול השקל בשנה האחרונה תרמה את תרומתה. אם לא די בכך, ארבעה אירועי גשם חריגים בחורף האחרון גרמו לריקבון בפלפלים שנשלחו לאירופה, ורק השלימו את הסערה מעל שמי הערבה.

הטלטלה בשוקי המטבע היכתה בעוצמה בחקלאי הערבה, אבל היא רחוקה מלהיות הסיבה היחידה למצבם. קריסת הרובל רק חשפה משבר עמוק ומתמשך שנוגע כמעט לכל היבטיו של היצוא החקלאי מחבל זה. אחד מסממניו הבולטים של המשבר הוא התלות החזקה בגידול אחד ובשוק אחד.

יו"ר תנועת המושבים מאיר צור מעריך כי הפלפל, שאליו התנקזו מרבית החקלאים בערבה בשל עמידותו היחסית לקרה והעובדה שאינו עתיר עבודה - כלומר תאילנדים, מהווה 70% מהתוצרת החקלאית בערבה. השוק הרוסי, להערכתו, מרכז 80% מיצוא הפלפלים, 60% להערכת אחרים. העובדה ש–60%–80% מהיצוא מנותבים לשוק שמצבו הכלכלי קשור ישירות למחיר הנפט וחווה שני משברי מטבע חמורים תוך 17 שנה היא בעיה כשלעצמה.

הגופ

התופעה נובעת מדחיקתם ההדרגתית של חקלאי הערבה מהשווקים במערב אירופה. ארז גיבורי מצופר מסביר כי מגדלי הפלפלים הישראלים מתחרים בחקלאים מאלמריה, ספרד, על חלון הזמן שבו מגדלי החממות ההולנדים, הגורם החזק בשוק הפלפלים באירופה, אינם פעילים - ובאחרונה גם בתוצרת ממרוקו, מצרים וירדן.

בעקבות המשבר ב–2007 החליטה ממשלת מחוז אנדלוסיה לממן ולסבסד את פעילות החקלאים בכוונה להעמיד את הענף על הרגלים ולמנוע מאלפי מגדלים לפשוט רגל ולהגדיל את מספר המובטלים. בסיוע הבנק האירופי הוכנה ויושמה תוכנית הבראה, שכללה מעבר מסובסד להדברה ביולוגית (שבו היה למוצריה חברת BioBee מקיבוץ שדה אליהו תפקיד חשוב), כפיית סטנדרטים של איכות בתהליך הגידול ותמרוץ להתאגד בקואופרטיבים באמצעות העברת האחריות על פעולות המימון, האריזה, השינוע והשיווק מהחקלאים לקואופרטיבים שביצעו במרוכז פעולות אלה וסובסדו על ידי ממשלת אנדלוסיה והבנק האירופי.

הקואופרטיבים נהנו מיתרון הגודל הן בהורדת העלויות והן במקסום התמורה לחקלאי. התוצאה של מהלכים אלה היתה שיפור דרמטי באיכות התוצרת הספרדית. "אם בעבר הפלפל שלנו היה טוב מהפלפל הספרדי בעשר דרגות, כיום הפלפל הספרדי טוב משלנו, חד וחלק", אומר גיבורי.

גורם נוסף ליתרונה של התוצרת הספרדית על פני תוצרת הערבה ברשתות השיווק במערב אירופה הוא הלוגיסטיקה. חקלאי הערבה, שמודים בפה מלא באחריותם לכישלון להתמודד בחזית האיכות מול הספרדים, הגיבו לנסיגה היחסית במיצובו של הפלפל הישראלי בהורדת מחירים ובהסטת היצוא לשווקים שבהם לספרדים אין כל יתרון לוגיסטי. השוק הרוסי, שרכב על גאות של חמש שנים וחצי כמעט רצופות בעקבות עליית מחירי הנפט, נראה כפתרון טוב גם מבחינת טעמי הצרכנים - הצרכן הרוסי אוהב פלפלים גדולים בעוד שהמערב־אירופאי מעדיף את הקטנים - והסנקציות שהטיל המערב על רוסיה רק הגבירו את התחושה שהשוק הרוסי ישנה את מזלם של מגדלי הפלפל לאחר שנתיים שחונות.

הגופ

אלא שההישענות על השוק הרוסי רק דחתה את ההתמודדות עם הבעיות המבניות המחמירות של היצוא החקלאי. אין זה מקרה שההתאוששות של מגדלי הפלפלים בספרד אירעה בעקבות מגמה גוברת של התאגדות לקואופרטיבים, בעוד שהיצוא החקלאי הישראלי הידרדר - במקביל להתרסקותה של החברה ששלטה ב–50% מהיצוא החקלאי. חברת אגרקסקו, שנשלטה על ידי מדינת ישראל (30%), תנובה (11%), מועצות הצמחים והלול (59%) שנתמכות על ידי המדינה, הגיעה לידי מפרק מפעיל לאחר כישלון ניהולי מתמשך ולאחר שננטשה על ידי המדינה. רשות החברות הממשלתיות סירבה לגבות את החברה, שהתקשה לפרוע חוב של 100 מיליון יורו לבעלי האג"ח, והחברה קרסה.

אגרקסקו היתה בשנותיה האחרונות חברה לא יעילה ולא אהודה, שננטשה על ידי החקלאים משום שסיפקה להם תמורה נחותה בהשוואה למתחרים כמו מהדרין תנופורט ומגדלי הערבה. כמו חברות ממשלתיות אחרות, אגרקסקו לא עמדה בתחרות משום שלא הצליחה לספוג את הוצאות המטה המופרזות שלה ואת השקעותיה הכושלות באניות קירור. אלא שבמבט לאחור, כמעט ארבע שנים אחרי, ברור שהתמוטטותו של מונופול היצוא המסואב והשנוא יצרה חלל גדול שאיש אינו ממהר וכנראה גם אינו מסוגל למלא, ולו ברמה האלמנטרית של רכישת הגנות פיננסיות מפני נפילת היורו והרובל - נושא שהחקלאי הבודד כנראה לא מסוגל להתמודד אתו.

במקומה של אגרקסקו צצו עשרות חברות יצוא חקלאי קטנות, שעוסקות למעשה רק בשינוע. "היצוא הישראלי התרסק לאלפי רסיסים", פוסק אלעזרי. "אגרקסקו לקחה על עצמה תפקידים שמשרד החקלאות היה צריך לקחת. יש דברים שהמשק המשפחתי הקטן לא מסוגל לעשות. 50 שנה מדברים על פתיחת השוק היפני. אני לא מסוגל לנסוע ליפן לפתוח שווקים. חברת יצוא קטנה לא מסוגלת להרים ענף יצוא חדש. הפלפל מתמוטט, אבל יש שמועות שאפשר למכור קרטון חצילים באירופה ב–20 יורו. לאגרקסקו היתה קרן לענפים חדשים. היא היתה מודיעה לחקלאים שבכוונתה לייצא בשנה הבאה באופן ניסיוני 20 טון חצילים, והיתה מבטיחה לחקלאים שישתתפו בתוכנית תמורה מינימלית. לאגרקסקו היו שלד, מותג ופריסה עולמית, ואם היצוא היה נתקל בקשיים בשוק אחד היא היתה מסיטה אותו לשוק אחר. חברות היצוא החקלאי של היום קטנות מדי. חברה שעובדת על יעד מסוים, כמעט בלתי אפשרי מבחינתה להתחיל לשנע ליעד אחר. היום כל חברה מכירה חנות אחת והיא תקועה אתה. זו בעיה".

"אין נורמות עבודה, ואין מי שינהל משא ומתן עם הרשתות ויגרום להן לשלם מחיר ראוי עבור הפלפלים, משום שחברות היצוא אינן מחזיקות בבתי קירור גדולים ולכן הן צריכות למכור את התוצרת במהירות לאחר שהגיעה לשוק היעד", אומר רו"ח מאיר ילין, שמכין את דו"חות המס של חלק ניכר מחקלאי הערבה.

עופר וקנין

"יש מקום לחשבון נפש אדיר של החקלאים", מבהיר חריט, שמודה שחלק לא קטן מהאחריות למצב רובץ לפתחם של החקלאים עצמם. "אנחנו חמורים. כיום פשוט מאוד להקים חברת יצוא חקלאי. כל מה שאתה צריך זה מחשב נייד וסמארטפון. אנחנו נלחמים אחד בשני. לא השכלנו לייצר גוף גדול שיעמוד מול רשתות השיווק הגדולות באירופה, שישיג מחירי הטסות נמוכים יותר ומחירים גבוהים לתוצרת. אין חברת יצוא דומיננטית שמכתיבה מחירים, החברות הגדולות הן שמורידות לא פעם את המחירים ובגלל ריבוי חברות היצוא אי אפשר להכתיב כלום לחקלאי בכל מה שקשור לאיכות - שהיא האלמנט הקריטי. החקלאי אומר לה: 'את לא רוצה? אין בעיה, אני הולך לחברה אחרת', ולחברות היצוא יש תמריץ קטן יותר לשפר את האיכות. למקסם את התמורה פחות מעניין אותן, משום שהן מנכות מהתמורה ממכירת התוצרת את עלויותיהן וגובות עמלה קבועה על כל ק"ג שהן משנעות".

המדינה מתנערת מאחריות, 
אבל באה בדרישות

בניגוד לממשלת אנדלוסיה, ממשלת ישראל הניחה לחברת היצוא החקלאי המובילה בשוק שהיתה בשליטתה לקרוס, לא יזמה מהלכים לשקם מגזר יצרני בחבל ארץ מבודד ונטול חלופות תעסוקתיות של ממש, שלא לדבר על סבסוד תהליך השיקום. אם לא די בכך, היא מכבידה על חיי החקלאים בשורה של צעדים בתקופה שבה עשרות מהם עומדים בפני קריסה. מס מעסיקים של 10% על שכרם של העובדים התאילנדים הוא אחת הדוגמאות הבולטות לכך. המס נולד כדי להרתיע את החקלאים מלהעסיק עובדים זרים ולאלץ אותם להעסיק עובדים ישראלים.

קצת מוזר שממשלה שמפקידה את ניהול ועדת הכספים בידי נציג מגזר שלא עבד דקה מימיו מעבירה סדרת חינוך בעבודה עברית ובערכיו של א"ד גורדון לחקלאי הערבה, אבל דבר אחד ברור: המס לא ממש השיג את מטרתו. בית האריזה של חברת גרין ערבה מעסיק עשר חיילות משוחררות, שהגיעו לשם לעבודה מועדפת שמזכה אותן במענק בתום שישה חודשי עבודה. הן עושות עבודה טובה, מעידים החקלאים, אבל אינן יכולות להחליף פועל חקלאי תאילנדי שמגיע לחמש שנות עבודה ואחרי שנתיים מתמקצע ומגיע לתפוקות ולאיכות שחייל משוחרר לא יגיע אליהן בשלושה חודשי עבודה.

"יש לי אפליקציה שבודקת את איכות העבודה, והתוצאות חד־משמעיות", אומר ארז גיבורי מצופר. "הבעיה אינה פיזית, אלא מנטלית. זאת עבודה מונוטונית שהישראלים לא מוכנים לעשות, והתאילנדים עושים מצוין. עבודה חקלאית נתפשת כאחת העבודות הפשוטות, כזו שתוך כמה ימים אפשר לבצע היטב, אבל עם רמת המקצועיות שהגענו אליה - זה ממש לא כך. החלופה היא העסקת בדואים, וכשאנחנו בלחץ אנחנו מעסיקים אותם, ואז הם גורמים לנזקים כבדים. פלפל קוטפים מלמטה למעלה: בתחילת העונה קוטפים מתחתית השיח, וככל שהעונה מתקדמת עולים כלפי מעלה. אם שוברים את הענפים העליונים של השיח כשקוטפים את הפרי מתחתיתו, הפירות העליונים כבר לא ייקטפו".

הגופ

מס המעסיקים נהפך למס לכל דבר, וכשצור ביקש משר האוצר לשעבר מיובל שטייניץ לבטלו, הודה שטייניץ שיש צדק בטענותיו, אבל אמר: "אם תגייס לי 150 מיליון שקל ממקור אחר, אבטל את המס". למס זה מצטרפת אגרה שנתית של 1,400 שקל לעובד זר, ובינואר 2015 - ממש במקביל לקריסת הרובל - הוסיפה המדינה עוד מכה כאשר 2.25 נקודות הזיכוי שמהן נהנו עד כה העובדים התאילנדים, כמו כל משלם מס בישראל, בוטלו. מעתה ישלמו התאילנדים מס לאוצר המדינה החל מהשקל הראשון. התאילנדים, שחתומים על הסכם עבודה אישי שלפיו הם אמורים לקבל סכום מסוים נטו, דרשו מיד מהמעסיקים לגלם את תשלום תוספת המס בשכרם, וכך נוספו לעלות העסקתם 490 שקל לחודש.

עומס אחר שמטיל אוצר המדינה על החקלאים בא לידי ביטוי בהיתר לנכות משכר התאילנדים סכום מקסימלי של 237 שקל עבור הוצאות דיור ונלוות, כמו חשמל, מים, גז, אינטרנט, טלוויזיה בכבלים וכביסה, אף שהשווי הריאלי של הוצאות אלו הוא 1,000 שקל לפחות. "משק חקלאי תורם לאוצר המדינה 80 אלף שקל לשנה במס מעסיקים, אגרות, היטלים והכרת חסר בהוצאות", מסכם חריט. אשתו ענת ממחישה את הדרך שבה מקפידה המדינה לרדת לחיי החקלאים ולדרוש מהם להקפיד קלה כחמורה בכל הוראה, בעוד שהיא מתנערת מכל אחריות, כאשר היא מציגה בפנינו את הודעת ה–SMS שקיבלה, שמורה לה לשלם למחרת שכר של 200% לפועלים התאילנדים עבור עבודתם ביום הבחירות.

הערבה כפי שאנו מכירים 
אותה לא תתקיים

קרן אור במציאות העגומה של החקלאות בערבה, המספק תקווה כלשהי לעתיד, היא ענף התמרים. לערבה יש יתרון יחסי בגידול זן התמרים מג'הול על פני אזורים אחרים, וכל תוצרתו מיועדת ליצוא, זוכה למחירים גבוהים ומוגנת על כן מפני ההתעמרות של רשתות השיווק וסיטונאי הירקות והפירות בשוק המקומי. הביקוש העולמי לתמרים הוא 8 מיליון טון, ויבול המג'הול בישראל הוא 40 אלף טון ומניב רווחיות של 40% על המחזור, לא כולל השקעה התחלתית של 6,000 שקל לדונם בהקמת המטע והעובדה שבארבע השנים הראשונות התמר לא מניב כלל פרי ורק בשנתו העשירית הוא מניב את היבול המקסימלי - 100 ק"ג לעץ, כלומר 1.3 טונות לדונם. רווחיות גבוהה זו גורמת לנטיעה מסיבית של תמרים, שיביאו על פי הערכות לגידול של פי עשרה תוך עשר שנים ביבול התמרים בערבה.

אולם לצד הפוטנציאל לגיוון מקורות ההכנסה בגידול שבו יש לערבה יתרון יחסי, המעבר לתמרים כרוך בחוסר ודאות ובסיכון לא קטן. התמר זולל מים, שהם משאב במחסור חמור בערבה, ועל כן נגזר על התמר להיות גידול נישה - לפחות כל עוד היצע המים בערבה לא יגדל מהותית. צריכת המים של התמר מגיעה ל–1,000 ליטר לעץ ליום בשיא הקיץ ול–2,200 קוב לעץ בשנה, כלומר 50% יותר מצריכת המים של הפלפל. נכון להיום מאפשרת הפקת המים בערבה, שאיכותם גרועה, מכסה יומית של 220 קוב למשק ומהווה את המגבלה המרכזית הן על הרחבת השטחים המעובדים והן על הגדלת היבול לדונם. על פי הערכות, בערבה יש מאגרי ענק של מים מליחים בעומק רב, אולם עלות הקידוח יקרה.

מוטי מילרוד

"אפשר להתייחס למים המליחים כמחצב", אומר אלעזרי. "החקלאות היא תעשייה שיודעת לקחת את המים, לגדל אתם ירקות, ולייצא אותם לאירופה, אז למה להגביל את מכסות המים? בואו ננצל את המחצב הזה". מעבר לבעיה זו יהיה צורך במימון של המדינה, אם בהלוואות לטווחים ארוכים ללא ריבית ואם במענקי השקעה על פי החוק לעידוד השקעות הון, כדי לאפשר לחקלאים לגשר על שבע השנים שעד לתחילת ההנבה המשמעותית של התמרים.

"זה מכשיר שהמדינה יכולה להעמיד כדי לחלץ את החקלאים מהפלפלים", אומר אלעזרי, שלצד זאת חושש שבענף התמרים יקרה בדיוק מה שקרה בענף הפלפלים, כלומר שיהיו 50 חברות יצוא לא מקצועיות שלא יידעו איך לשווק את התוצרת בעולם.

בעוד הם מתחבטים בשאלה מה יהיה הפתרון ארוך הטווח לחקלאות בערבה, מקבלים בימים אלה מגדלי הפלפל את סיכומי העונה החקלאית האחרונה 2014/1015, שיכריחו אותם לקבל החלטות קשות כבר עכשיו. "משק חקלאי ממוצע בערבה יפסיד בין 400 ל–600 אלף שקל בעונה הנוכחית, שמסתיימת בימים אלה", אומר ילין. הוא מסביר שעלות הגידול הישירה של דונם, ללא השקעות בחידוש ציוד, היא 32 אלף שקל, כך שבהנחה שהיבול הממוצע לדונם הוא 7.5 טונות, החקלאי זקוק לתמורה ממוצעת של 4.3 שקלים לק"ג כדי להיות מאוזן תזרימית.

"נכון למחצית מארס 2015 ההכנסות נמוכות ב-20% משהיו באותה תקופה בשנה שעברה", הוא אומר. "אני כבר 30 שנה בערבה, וזו השנה הקשה ביותר אי־פעם. המשבר הנוכחי מזכיר משברים קודמים עם גידולים אחרים, כמו משבר המלון. המחירים יורדים כבר שלוש או ארבע שנים. הבעיה העיקרית היא שהביקוש לתוצרת שלנו הולך ויורד, והתמורה לחקלאי ירדה מסביבות 6.5 שקלים לק"ג בממוצע ב–2009 לתמורה צפויה של 3.0–3.2 שקלים לק"ג ב–2014/2015. בניגוד לאזורים אחרים בארץ, מי שלא יוכל לעסוק בחקלאות לא יישאר, ואז גם אלה שמועסקים בעבודות לא חקלאיות, כמו מורים, יצטרכו לעזוב, כי הביקוש לשירותיהם יירד. אם לא יהיה תכנון מלמעלה עם הכוונה והשקעות במחקר ובפיתוח, בעוד 10 שנים הערבה כפי שאנחנו מכירים אותה כיום לא תהיה".

המשבר העמוק גורם לחלק מחקלאי הערבה לחזור ולשקול את האופציה להקים מחדש את הקואופרטיבים בניסיון לבנות את כוח המיקוח שהיה לחקלאים מול הסיטונאים בשוק המקומי ולחזק את יכולתם לשפר את איכות התוצרת ולהשקיע בפיתוח שווקים ובתשתיות בשוקי היעד באירופה. "אנחנו באים בטענות לכולם, אבל בעניין הזה אכן יש תקלה של החקלאים", מודה צור. "אבותינו הקימו קואופרטיבים אבל לא ידעו לנהל אותם, ובמרוצת הזמן כולם רצו להיות יזמים ובעלי הון פרטי ולאט לאט הכוח הקואופרטיבי התפזר, עד שאחרי התפרקותה של אגרקסקו יצא משליטה. אין ספק שצריך להתאגד כדי לייצר כוח, ואף שקיימים עדיין אינטרסים מנוגדים של חקלאים, אני משוכנע שבחודשים הקרובים תהיה פעילות רבה בנושא זה".

עובד זר נוהג על טרקטור בערבה
עופר וקנין

חקלאים אחרים, כמו אלעזרי, ספקנים בנוגע לאופציית ההתאגדות. "בני הדור שחווה את טראומת ההסתבכות של ארגוני הקניות, הערבות ההדדית של חברי המושבים לחובותיהם, והסדר המושבים עדיין חי".

במקביל לדיונים בחזרה ליסודות של ההתיישבות נוקטים חקלאי הערבה פעילות קונבנציונלית יותר. בשבועות האחרונים הם מנהלים שיחות עם משרד האוצר על פיצוי בעקבות הפגיעה ביצוא החקלאי כתוצאה ממשבר היורו והגישו בקשה לסיוע בסכום של 380 מיליון שקל, אבל צור אינו אופטימי: "המצב קשה. אם המשא ומתן לא יביא לתוצאות, לפחות שליש מהחקלאים לא יפתחו את העונה הבאה, ועוד לא היה מקרה שמגדל שהפסיק לעבד את המשק חזר אחר כך. זה לא קרה בשום מקום ובשום ענף".

"ענף הפלפלים צריך להתכווץ ב-50%.
הפתרון הוא השקעות במו"פ"

"אנשים אוהבים לדבר על אגרקסקו כבית חם, אבל אין לזה אחיזה במציאות. לא תמצא מתאם בין הגידול במספר חברות היצוא החקלאי לבין הירידה במחירי הפלפל", אומר ברק תמיר, הבעלים של חברת היצוא החקלאי גרין ערבה. תמיר, שהקים את החברה כמעט עשור לפני קריסתה של אגרקסקו, דוחה את הפרשנות של רבים מחקלאי, הערבה שרואים את נפילת אגרקסקו כקו פרשת המים שסימן את הקריסה בענף הפלפלים. אבל מכיוון ש–85% מהפרויקטים החקלאיים של גרין ערבה נעשים מחוץ לישראל, הוא כבר פחות תלוי בערבה לפרנסתו, ויש לו פרספקטיבה רחבה יותר על הענף, וניתוח מעט שונה של המשבר בענף והדרכים להתמודדות אתו.

"יש עודף גדול של פלפל ישראלי שמתחרה ביצרנים אחרים, שפיתחו שיטות ייצור והכתיבו סטנדרטים, וכיום התוצרת שלהם איכותית יותר כי משבר מייצר שיפור", אומר תמיר. "היקף יצוא הפלפלים הישראלי הוא 140 אלף טון לשנה, והוא צריך להתכווץ בחצי. במתכונת הנוכחית, כשהערבה היא אזור של גידול אחד, הפלפלים, אני לא רואה עתיד".

בניגוד לרבים בערבה, תמיר סבור שמיקוד של היצוא החקלאי ברוסיה בלתי נמנע, משום שבשווקים אחרים אין לתוצרת הישראלית יתרון יחסי, למעט בשוקי נישה: הן משום שהמתחרים הגיעו לרמות גבוהות של איכות והן משום שהסטנדרטים של רשתות השיווק במערב אירופה עלו וכיום תאריכי התפוגה שהן קובעות סמוכים לתאריכי ההגעה של הפרי. להערכתו, הפתרון לחקלאות בערבה מצריך השקעה בתשתיות ושינוי בסדרי העדיפויות. "כדי להרחיב את סל המוצרים יש צורך במים באיכות גבוהה יותר. המדינה צריכה להניח קו של מים מתוקים לערבה, מים מותפלים כחלק מפרויקט תעלת הימים. צריך להגדיל משמעותית את תקציבי המו"פ לתחנת המו"פ האזורית בחצבה, כדי שתספק פתרונות חדשים.

אילן אסייג

"כל פוליטיקאי משתפך על החקלאות המתקדמת, אבל זה לא יימשך עוד הרבה זמן. אנחנו בנסיגה ונושפים בעורפנו סינים וספרדים ועוד רבים. תקציבי המו"פ הצטמצמו. יש פה מרכזי מו"פ אבל אין להם מספיק כסף להרחיב את קשת המוצרים והטכנולוגיות, ועל כן החקלאות מתנוונת. המדינה צריכה להכיר בכך ששוקי היעד שלנו הם מדינות עולם שלישי, להיערך בהתאם ולגזור גזרה שווה בין חברות שפועלות בחו"ל בענפים אחרים כמו ההיי־טק לבין חברות חקלאיות שפועלות בישראל לאותם שווקים. עצוב שהמדינה תומכת בפרויקטים חקלאיים שלי בקניה, באוקראינה ובמיאנמר, אבל לא מסייעת לי פה כחברה. אם עשרת יישובי הערבה יעופו מפה, החלופה היא השקעה גדולה פי כמה בתקציב הביטחון כדי להגן על הגבול".

התעשייה המשגשגת היחידה בערבה

מצבה של הערבה בכי רע בימים אלה. חקלאים רבים יספגו הפסדים של מאות אלפי שקלים בעקבות משבר היורו והרובל, וחלקם ייאלצו לסגור את המשק. על פי הערכות זהירות, לפחות 30 משקים ייסגרו, חלקם מגדלי פלפל, ששכרו חלקות מ–8–10 מגדלים שכבר הרימו ידיים קודם לכן, ועלולים להיקלע למצוקה כספית של ממש.

על רקע עגום זה בולט ענף משגשג אחד, תעשייה ששומרת על תפוקות גבוהות ולא נחה לרגע: תעשיית התביעות של פועלים תאילנדים. רבים מ–350 מגדלי הפלפלים בערבה כבר זכו לקבל תביעה מפועלים לשעבר על סכומים שנעים בין עשרות אלפי שקלים למאות אלפי שקלים, רבות מהן הוגשו על ידי עו"ד יגאל קלדרון ומשרד עורכי הדין שי ורד. עילת התביעות היא פעמים רבות תשלום שכר שנמוך משכר המינימום, ואי־קיום הוראות שונות של צו ההרחבה, שהחיל את הסכם העבודה הקיבוצי בענף החקלאות על העובדים הזרים, כמו אי־תשלום תוספת ותק, דמי הבראה, דמי כלכלה, אי־הפרשה לקרן פנסיה ואי־תשלום מענק שנתי.

העובדה שמרבית התביעות מסתיימות בפשרה של כמה עשרות אלפי שקלים מעידה שאינן חסרות שחר, ושחקלאים - אם במכוון ואם מתוך רשלנות - לא מילאו ככתבם וכלשונם את חוקי העבודה מצד אחד, ולא טרחו מצד שני לתעד את ההטבות השונות שניתנו לפועלים התאילנדים שלא על פי החוזה. עם זאת, קשה להתעלם מהסימנים המעידים שלא מדובר בתביעות אותנטיות, אלא בתעשייה שזיהתה את הנקודות הרכות בבתי הדין לעבודה, ובנתה סביבן מודל עסקי. תביעות של פועלים תאילנדים כתובות בנוסח שחוזר על עצמו, במעין טופס סטנדרטי, מפרטות טענות להפרת חוקי עבודה, אך לרוב אינן מתארות את מערכת יחסי העבודה הספציפיים שהתקיימה בין העובד למעסיקו. תביעות מוגשות מבלי שהפועל פנה קודם לכן למעסיקו בניסיון להסדיר את המחלוקת, ובחלק מהתביעות מגדילים עורכי הדין של הפועלים לעשות ודורשים הפרשי ריבית והצמדה, אף שהשתהו לעתים שלוש שנים ויותר בהגשת התביעה. גם העובדה שחלק מהתביעות מוגשות שנתיים עד שש שנים לאחר שהפועל סיים את עבודתו וחזר לתאילנד מחזקת את ההערכה שהיוזמה לתביעה לא הגיעה ממנו.

כפי שכתבה השופטת עידית איצקוביץ בפסק דין בתביעתו של הפועל התאילנדי Pornphirom Srihongthong נגד יוסף רזניק: "אנו עדים לתופעה של הגשת תביעות על ידי עובדים זרים שעבדו בישראל מספר שנים אחרי שחזרו לארצם. אין מדובר בצירוף מקרים, אלא קיימים משרדים בתאילנד שהפכו זאת לסוג של 'התמחות', ויש בהם נציג ישראלי. כך אף נאמר על ידי עורך דינו של התובע... כן שמעתי לא פעם כפי שנטען בתיק זה כי קיימת הטעיה של העובדים הזרים שמשוכנעים שהם חותמים על ייפויי כוח כדי לקבל החזרי מס או הטבות מסוימות מהמדינה, ואינם מתכווננים לתבוע את מעסיקיהם לשעבר... מדובר בתופעה שהולכת ומתרחבת בשנים האחרונות ומעלה תהיות במישור המשפטי והמוסרי".

דנה פרידלנדר

נושא ייפויי הכוח נהפך לסוגיה משפטית בפני עצמה, שכן התביעות מוגשות באמצעות ייפויים לא תקינים, כלומר כאלה שאינם נחתמים בפני נוטריון ציבורי ואינם עומד בדרישות פקודת הראיות תוך התחמקות של מייפה הכוח מחתימה על ייפוי בקונסוליה הישראלית בבנגקוק. לעתים קיים פער של שלוש שנים בין האישור הנוטריוני לבין החתימה של הפועל התאילנדי על הייפויי, ולעתים שמו של המעסיק כלל אינו מופיע בייפוי. השופטת עידית יעקובס קיבלה בפסק דין מינואר 2015 את עמדת הנתבעת צופיה רובינשטיין שיוצגה על ידי עו"ד מלי שרגיל בתביעה שהגיש הפועל התאילנדי Phengchunmadan Thomatsaphon, שיוצג על ידיד עו"ד שי ורד. השופטת יעקובס קבעה כי ייפוי הכוח שצורף לתביעה אינו תקין והעדיפה את עמדת הנתבעת, שציטטה בין השאר את נשיאת בית הדין האזורי לעבודה בנצרת ורד שפר בתיק Klahan Pradit־גשר בננות: "אני מצטרפת להתרשמותם של רבים מהיושבים בדין בבתי הדין לעבודה לפיה עסקינן בתעשייה המרוכזת במספר משרדי עורכי דין המנצלת את הנסיבות בהן מדובר בעובדים המצויים הרחק בניכר ובמעבידים, שאינם משופעים בממון, וגם לא בייעוץ משפטי שעומד לרשותם, ומתוך חשש מהתדיינות בערכאות מעדיפים לשלם סכומים כאלה ואחרים ובלבד שיזכו לשקט".

ראובן שקותאי ממושב צופר, אחד מאלה שהעדיפו לקנות שקט במחיר פשרה כספית, ביקש ממשרד עורכי הדין שתבע אותו קבלה על תשלום סכום הפשרה. הוא אכן קיבל אותה, אבל במעטפה שנשלחה אליו כבר צורפה תביעה נוספת. גל התביעות צבר תאוצה בשלוש השנים האחרונות והגיע למאות רבות, אף שתאילנדים עובדים במושבי הערבה כבר יותר משני עשורים. נראה שהקטליזטור לתעשיית התביעות היה היוזמה של אחת מחברות הייעוץ הפיננסי שפיתתה את החקלאים בסוף העשור הקודם למסור לה את טפסי ה–106 של העובדים הזרים, שמרכזים את התשלומים לעובדים והניכויים משכרם כדי שתוכל לגבות מהמדינה עבור העובדים הזרים החזרים רטרואקטיביים בגין נקודות זיכוי ב–2003–2005, שבהן ביטלה מדינת ישראל ביטלה את זכאותם של העובדים הזרים ל–2.25 נקודות זיכוי המגיעות לכל עובד מקומי - עד שנכנעה ב–2006 ללחצם של ארגוני זכויות עובדים זרים ואימצה מחדש את האמנות הבינלאומיות למהגרי עבודה בנושא זה. החקלאים פותו למסור את פרטי עובדיהם לשעבר בהבטחה שיקבלו אחוזים מסכום ההחזרים שתשלם המדינה לעובדים הזרים. אבל לא זו בלבד שההבטחה לא תמיד כובדה, אלא שבתמימותם הם סיפקו בסיס נתונים עשיר לתביעות עתידיות נגדם.

תמר רותם, עורכת דין ומגשרת שמתמחה בהגנה על חקלאים מתביעות של פועלים תאילנדים, ובת למשפחת חקלאים ממושב עין יהב, סבורה שהאופן שבו מוגשות התביעות בישראל לוקה בחסר ומצביע על ניסיון לעשות שימוש לרעה בעמדתם הגמישה של בתי הדין לעבודה בעניין עובדים זרים, הנובעת מרצונם שלא לחסום בפני העובד הזר גישה לסעד משפטי.

רותם מציינת כי התובע מגיש תביעה מתאילנד, בלא שהוא נושא על עצמו כל סיכון. ברוב המקרים התובע התאילנדי מגיש תביעתו בפטור מתשלום אגרת בית משפט, ובמידה שהתביעה נמחקת החקלאי מקבל פסיקת הוצאות לטובתו, אין לו ממי להיפרע מאחר שאי אפשר לפתוח בהליכי גבייה כנגד עובד שנמצא בתאילנד, ולכן התובע אינו חושש מהגשת תביעה והוא רק יכול להרוויח מהתהליך. מנגד, החקלאי שגם כך מתמודד עם קשיים רבים נאלץ להיגרר לניהול הליך משפטי שלרוב מוכח שהוא הליך סרק כשאין הבטחה להוצאותיו.

רותם ממליצה לחקלאים לבצע גמר חשבון מסודר בסיום ההעסקה כדי לוודא שהעובד אכן קיבל את כל המגיע לו על פי חוק ולהגן על עצמם מפני תביעה פוטנציאלית של העובד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#