חממת הסטארט-אפים החדשה של הדרום - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

חממת הסטארט-אפים החדשה של הדרום

שדרות, העיר שמרוחקת קילומטר בלבד מרצועת עזה, מזוהה בעיקר עם קסאמים, תושבים קשיי יום וביטחון כלכלי מעורער ■ ואולם בשנים האחרונות יזמים צעירים מהסביבה וסטודנטים ממכללת ספיר מפיחים במקום חיים חדשים ■ ברים, חומוסייה של קיבוצניקים ומסעדות סושי והמבורגרים הם רק ההתחלה

5תגובות

הבעלים של מסעדת הסושי מוטו שבשדרות, ניר שוחט, הגיע לעיר לפני שבע שנים כדי ללמוד קולנוע וטלוויזיה במכללת ספיר הסמוכה. הוא שכר דירה בקיבוץ ניר עם, התגלגל בין עבודות סטודנטיאליות, ואחרי שלוש שנים שבמהלכן הכיר את אשתו, בת ניר עם, סיים את הלימודים והרגיש במלכוד. "היה לי ברור שאני לא ממשיך עם הקטע הזה של הקולנוע", הוא אומר, "לא ראיתי את עצמי במרוץ של תל אביב, סוחב פנסים ומחפש עבודה בתחום, אבל פה באזור לא היה כל כך מה לעשות. החלטנו להישאר כאן לפחות לעוד שנה - ומצאתי עבודה כמנהל משמרת בגרין פאב, שהיה אז הפאב היחיד בשדרות". ואז הגיע יום הולדתו של אביו, שבעצם שינה את חייו.

ביום הולדת 60 של אביו, התנדב שוחט, טבח חובב, להכין סושי. "כולם התלהבו מהתוצאה, וגל, אשתי, הציעה שנכין סושי בבית ונמכור אותו. זה היה מקובל בקיבוץ, העסקים הביתיים האלה. אחת הכינה עוגה, אחר דברים אחרים. ככה התחלנו, ומהר מאוד זה התפשט והביקושים גדלו. לפני ארבע שנים, אחרי שחירבנו את הבית, שכרנו מקום בשדרות, שיפצנו, פתחנו את המסעדה".

מאז העסק עובד, "הולך טוב", אומר שוחט, ואכן ביום שלישי השבוע בשעות הצהריים המקום מלא בסועדים. צעירים סביב שולחן או על הבר, זוגות בפגישה עסקית וסטודנטים שבאים לעבוד עם הלפטופ. הלקוחות, לדברי שוחט, הם בעיקר תושבי שדרות והסביבה, וכשליש הם סטודנטים ממכללת ספיר.

ענת ג'ורג'י

למרות המצב הביטחוני חיים פה טוב בסך הכל?

שוחט: "חיים פה מצוין. מדי פעם יוצא דרקון ומאיים על כולם, אבל רוב הזמן זה מקום שכיף להיות בו. אנשים יוצאים, מבלים כמו בכל מקום".

שדרות, הממוקמת במרחק קילומטר בלבד מרצועת עזה, הוקמה ב–1951 כעיירת פיתוח לעולים החדשים מאירן ומכורדיסטן. בשלב מאוחר יותר הגיעו אליה עולים מצפון אפריקה, שנהפכו לרוב, ומרומניה. מיקומה הגיאוגרפי הפך את העיר ליעד מועדף לתקיפה של חמאס, ששיגר אליה בעשור האחרון אלפי קסאמים, ולסמל של עיירת פיתוח מוכת אבטלה וקושי כלכלי. בבחירות האחרונות, אגב, הצביעו 37% מתושבי שדרות לליכוד, 16% לש"ס ו–16% לבית היהודי.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לדצמבר 2013, העיר בת 22 אלף התושבים מדורגת באשכול 4 מתוך 10 בדירוג החברתי־כלכלי; שיעור הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב ב–2012‏–2013 היה 68.9%; והשכר החודשי הממוצע לשכיר ב–2012 היה 6,177 שקל, כ–3,000 שקל פחות מהממוצע הארצי.

בדומה לעיירות פיתוח אחרות, הבנייה בשדרות נמוכה וכוללת ברובה בנייני רכבת ישנים ומוזנחים, הכבישים סדוקים ומסביב מעט מדי גני שעשועים ומעט מדי ירוק, אבל שוחט ויזמים צעירים אחרים בעיר מעידים על רוח חדשה במקום. אם תשאלו אותם, בשנים האחרונות נהפכת שדרות ליעד לעסקים קטנים, בעיקר בתחום ההסעדה והבילוי. "בשנתיים האחרונות רואים הרבה יותר יזמויות בשדרות", אומר שוחט, "כך, למשל, הוקם מתחם הברים או מתחם הסטודנטים. זה התחיל בפאב אחד שהוקם במקום שהיה שומם ונטוש, ובעקבות ההצלחה שלו הוקמו באזור עוד שני פאבים ומסעדת המבורגרים".

לדבריו, "יש פה קטע של סטודנטים מספיר, שמסיימים את הלימודים ומחליטים להשתקע. זאת תופעה שלא היתה לפני ארבע שנים".

למה זה קורה לדעתך?

אייל טואג

שוחט: "גם כי יש במקום הזה משהו רומנטי, וגם כי יש פה הזדמנות שאין במקומות אחרים. אף שלא תמיד קל פה, המרווח על טעויות גדול יותר. אם הייתי פותח את המסעדה בתל אביב, בתנאים שבהם היא נפתחה, יכולתי לסגור את הדלתות אחרי שנה. אני לא טבח מקצועי, ובהתחלה לקח לי 40 דקות כדי להוציא מנה, כעת נדרשות לי רק ארבע דקות, אבל נתנו לי פה את הזמן ללמוד, להתגלח על המקום".

ובהתאם, גם יותר זול פה?

"לא ממש. המחיר שאני משלם למ"ר זהה לתל אביב. במתחם שאני נמצא יש מונופול של החברה המשכירה והם העלו את המחירים משמעותית אחרי שנה. למה? כי הם יכולים".

לפתוח חומוסייה מבלי 
לדעת להכין חומוס

"לחומוסייה שלנו מגיעים בעיקר חבר'ה מהיישובים שמסביב לשדרות והרבה סטודנטים ממכללת ספיר", אומר שי סיגל, אחד מבעלי "החומוס של טחינה", אחד המקומות הפופולריים בעיר, שנפתח ב–2010. סיגל, תושב קיבוץ כפר עזה, הקים את החומוסייה יחד עם חברו אמיר רגב. 
"ההחלטה להקים את המקום בשדרות נבעה בין היתר מהרצון להיות קרובים למכללת ספיר".

את הדחיפה הראשונה קיבלו השניים מחבר נוסף, טל שמידט, שחשב שחייבים להקים חומוסייה בשדרות, כי לא היתה אחת כזאת בסביבה. "כשרצינו חומוס נסענו עד אשקלון, אבל גם שם החומוס לא היה משהו", אומר סיגל.

כהשניים החליטו להקים את החומוסייה, אף אחד מהם לא יודע איך מכינים חומוס. "עבדתי קצת במסעדות בתל אביב, והתחלתי להתאמן בהכנת חומוס", מספר סיגל. "הייתי מכין ומביא לחברים שיטעמו, ובמקביל הקמנו את העסק. למעשה, כשהחומוסייה עמדה על הרגליים, עדיין לא היה לנו מתכון מנצח לחומוס".

אייל טואג

סיגל ורגב הקימו את העסק בהשקעה של 40 אלף שקל ("הבאנו ציוד משומש ונעזרנו בחברים ששיפצו אתנו את המקום"). סיגל, שהחל ללמוד במכללת ספיר שיווק טכנולוגי, הצמוד להקמת העסק, עזב הלימודים כדי להשקיע את הזמן בחומוסייה. "את ההשקעה החזרנו תוך חצי שנה ומאז הכל טוב, התרחבנו במקום ובמגוון ואפילו הקמנו סניפים נוספים בבאר שבע ובירושלים, ויש לנו כבר כ–60 עובדים. כעת אנחנו מתכננים לפתוח סניף נוסף בתל אביב", אומר סיגל.

תיארת לעצמך שתצליחו ככה?

סיגל: "בחיים לא הייתי מאמין שזה יצליח ככה. פתחנו את המקום בקטע של פאן, לא בקטע של ביזנס. את השם נתן אחד החברים באיזה לילה כשהיינו שיכורים לגמרי. אבל זה פשוט עבד".

בעקבותיכם הגיעו לאזור יזמים נוספים?

"כן, היזמים שפתחו את הפאב החדש ומסעדת הבורגרים הם יוצאי החומוס, הם עבדו אצלנו, ראו כי טוב, ורצו גם".

עוד שלושה צעירים שהחליטו להמר על עסק בשדרות הם ניקו בוגדנוביץ', אלמוג וינר ודביר רוזנפלד, בני קיבוץ כפר עזה. השלושה מתכננים להקים האנגר להפקות ואירועים וכרגע נמצאים בתהליכי רישוי ואישורים מול העירייה. "זה מקום חצי עסקי וחצי חברתי", אומר רוזנפלד, "אנחנו רוצים לתת במה לאנשי האזור, שהם מוזיקלים מאוד, ושיהיה מקום להופעות ומסיבות. מקומות הבילוי היחידים שיש פה כרגע לא מאכלסים יותר מ–100 איש ואנחנו מתכננים האנגר גדול יותר שיאכלס 300–400 איש".

ולמה דווקא בשדרות?

אייל טואג

רוזנפלד: "גם כי יש הרבה חבר'ה צעירים מספיר, וגם כי כיום יש תנועה גדולה של צעירים שחוזרים לגור פה למרות המצב הביטחוני, ואולי בגללו. שלושתנו חזרנו לפה אחרי שש או עשר שנים שחיינו במרכז או בחו"ל".

אתה מאמין שיהיה ביקוש להופעות כאן?

"אנשים פה חיים במרחק של חמש דקות אחר מהשני ויכולים לא להתראות בכלל, וההאנגר יחבר ביניהם. בנוסף, משעמם פה וזה יספק משהו אחר. כיום החיבור בין שדרות לקיבוצים ולמושבים באזור התחזק, מכללת ספיר הכניסה פה משהו חדש שלא היה פה פעם. יש המון חבר'ה מוכשרים שרק צריך לתת להם במה, ואני מאמין שזה יצליח".

לדברי רוזנפלד, העובדה שהיו באזור כמה יוזמות שהצליחו נתנה דחיפה, ההשקעה הראשונית שלהם היא "די מצחיקה, עשרות אלפי שקלים. אבל זה לא יהיה העסק העיקרי שלנו, יש לנו עוד תוכניות, אבל נתחיל בזה".

מכללת ספיר: עוגן כלכלי 
או מוסד מתנשא?

היזמים הצעירים באזור הם בחלקם הגדול תלמידי או בוגרי מכללת ספיר. ”ספיר היא בעצם העוגן הכלכלי המרכזי של האזור", אומר נשיא המכללה, פרופ' עמרי ידלין. "אנחנו אחד המעסיקים הגדולים באזור, חלק גדול מהעובדים שלנו מגיעים משדרות, מנכ"לית המכללה היא משדרות, סטודנטים שלנו מתגוררים בעיר ובסביבתה, שוכרים דירות, עובדים וחיים פה. אנחנו גם עוגן תרבותי, אנחנו מקיימים פה את פסטיבל קולנוע דרום - פסטיבל סרטים ומוזיקה בינלאומי שנמשך שבוע שלם ומרים את כל העיר. בנוסף, המחלקה לעבודה סוציאלית במכללה פעילה בעיר ויש לא מעט פרויקטים במסגרת היחידה למעורבות חברתית בספיר", הוא אומר.

המוסד האקדמי ספיר, שהוקם בשנות ה–50 עבור תושבי הקיבוצים באזור, נהפך לפני כמעט 20 שנה למוסד להשכלה גבוהה ונפתחו בו מסלולים ללימוד משפטים, כלכלה וחשבונאות, מדעי המחשב, שיווק טכנולוגי, ניהול תעשייתי, קולנוע, עבודה סוציאלית וכן בית ספר לתקשורת. בשנים האחרונות נפתחה במכללה גם תוכנית לימודים לתואר שני במינהל ומדיניות ציבורית ולתואר שני בקולנוע והפקה.

ואולם למרות הפעילות שמתאר ידלין, המכללה שנמצאת בכלל בשטח השיפוט של המועצה המקומית שער הנגב, מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם תושבי העיר. מצד אחד, היא מספקת תעסוקה ומהווה מוקד תרבותי, אך מצד שני, היא נתפשת בעיני רבים בעיר כמוסד מנוכר ומתנשא שלא מתחבר לעיר ולאנשיה. העובדה שבין המוסד לעיר אין כביש שמחבר ביניהם ישירות היא בעיני חלק מהם העדות לניכור.

הביטוי הקיצוני ביותר של החשדנות בין המכללה לתושבי שדרות ניתן לפני כמה חודשים, כשראשי המכללה אישרו להציג יצירות פרובוקטיביות בגלריה החדשה של בית הספר לאמנות בקמפוס. היצירות היו "חמסות" שעליהן כיתובים כמו "איטבח אל יהוד", "בדם ואש נפדה את פלסטין" ו"ירושלים של זהב, ירושלים של חרא".

אייל טואג

המכללה, שלא צפתה את הסערה שהגיעה, הסבירה כך את הבחירה באמן: "מטבעה של תערוכה שהיא מבטאת את מגוון הדעות בחברה, אשר חלקן אינן נעימות לעין למי שדעתו שונה. בספיר קיים חופש ביטוי ומחשבה לצד טיפוח פלורליזם וסובלנות, ואנו מזמינים את הציבור להגיע לגלריה החדשה ולהתרשם".

הנוסח המכובס לא התקבל בסבלנות על ידי תושבי האזור, וגם על ידי הסטודנטים בספיר, שזעמו על הצגת התערוכה. "זוהי תעודת עניות למכללה ש'קיבלה את פניהם' של טילי הקסאם הראשונים. ככל הנראה טיפשים חסרי רגישות מנהלים את המכללה, אחרת אין הסבר הגיוני להתנהלות הזאת", טענו הסטודנטים, ותושבים רבים הצטרפו למחאה וטענו לאטימות המוסד שנותן במה לדעות מסוג זה ועוד במקום שהוא יעד להתקפות מתמשכות מצד חמאס.

"זאת היתה טעות", מודים כיום בספיר, "וחבל שזה קרה. המכללה מנסה בכל כוחה לגשר על פערים, לתרום לשדרות ולהתקרב לתושבים. יש לנו פרויקטים מדהימים שנעשים בשיתוף פעולה בין הסטודנטים לתושבי העיר, והתערוכה המיותרת הזאת רק פגעה במרקם העדין ממילא".

"רוצה לבנות קריירה בשיווק, 
אבל אין כאן משרדי פרסום"

בחדר קטן במרכז שדרות יושבים סביב שולחנות חגיגיים שעליהם שירונים לפסח, עשרות קשישים ולידם סטודנטים צעירים שמאזינים לרות ברקי הנרגשת, סטודנטית לתקשורת שמודה במלים חמות לכל מי שסייע בהפקת האירוע - מעין ליל סדר מוקדם ומתומצת. ברקי, סטודנטית לתקשורת במכללת ספיר ורכזת ביחידה למעורבות חברתית של המכללה, מרכזת את פרויקט ליווי הקשישים שבמסגרתו מארחים הסטודנטים חברה לקשישים פעמיים בשבוע.

"גדלתי במכבים־רעות והגעתי לפה בשירות הצבאי, כשהוצבתי באזור", מספרת ברקי, "התאהבתי במקום והחלטתי להישאר ללמוד פה. בשלוש השנים הראשונות שכרתי דירה בקיבוץ מפלסים ועכשיו עברתי לשדרות. אני מתגוררת במרכז העיר עם שני שותפים ואנחנו משלמים 3,000 שקל לדירת ארבעה חדרים מרווחת. אני מאוהבת במקום הזה, חיה פה, מנהלת משמרת במסעדת הסושי, ומרגישה מחוברת לאנשים ולמקום".

ותישארי לגור כאן גם אחרי הלימודים?

אייל טואג

ברקי: "אני רוצה מאוד, אבל זה פשוט עניין של עבודה. אני מחפשת לבנות קריירה בתחום השיווק, אבל אין פה איך להתפתח, אין פה, למשל, משרדי פרסום".

הפרויקט שעליו אחראית ברקי הוא אחד מ–35 פרויקטים בקהילה שמתבצעים על ידי היחידה למעורבות חברתית בספיר, כאשר הסטודנטים אף זוכים למלגות בתמורה להתנדבות. "90% מהפרויקטים הם בשדרות וכולם עם שותפים", מסביר אלון גייר, דיקן הסטודנטים בספיר. "הפרויקטים מגיעים מכספי המכללה ומגיוס תרומות מקרנות כמו קרן רש"י, פדרציות יהודיות, בנקים - והם צומחים מתוך הצרכים הקיימים בקהילה, כמו פרויקטים שמסייעים לפגועי נפש ולנוער בסיכון".

"המטרה של הפרויקטים היא שכל כל סטודנט יוכל להתחבר למה שקרוב אליו, אם זה עזרה לפגועי נפש, לקשישים, הגנה על חושפי שחיתויות ועוד", אומרת קמילה מילנר־לנדסקינד, מנהלת היחידה ובוגרת ספיר. "הסטודנטים מקבלים הכשרה, הנחיה וליווי, ולצד המלגות הם מרוויחים מזה המון, נחשפים לאוכלוסיות אחרות ולמצבים מיוחדים והתודעה החברתית שלהם מתפתחת".

אחד הפרויקטים שעובדים במסגרת היחידה הוא בית קפה הקטן יעל, שנמצא בסמוך לסינמטק בעיר ומנוהל על ידי נוער בסיכון. א', נער בן 16 שמגיע לעבוד במקום פעם או פעמיים בשבוע, בכל פעם ארבע שעות, מעיד כי "פעם הייתי ילד סגור, מופנם, לא דיברתי עם אף אחד והעדפתי להתבודד בחדר, עד שהציעו לי לעבוד פה והחיים שלי השתנו. פעם לא היה סיכוי שאדבר אתך ככה, וכיום אני עובד, מאושר". א' מודה כי למד הרבה מהסטודנטים של ספיר, אבל "גם הם לומדים מאתנו".

"עמותת עלם היא זו שהקימה את הקפה וניהלה אותו במשך עשר שנים, אבל ההפסדים היו גבוהים מדי אז היא יצאה ממנו ונכנסה במקומה עמותת גוונים", אומרת מילנר־לנדסקינד. "הסטודנטים של ספיר מלווים את הנוער שעובד פה, חונכים אותם ומסייעים בכל מה שצריך. המקום אמנם לא רווחי, אבל המטרה כרגע היא להיות מאוזנים".

פרויקט נוסף עם אוריינטציה עסקית בעיר שמצליח להחזיק את עצמו הוא החנות לבגדי יד שנייה, שולה. "החנות מצליחה להרוויח", אומרת מילנר־לנדסקינד. "הסטודנטים, בשיתוף המרכז לצעירים בעיר, אוספים פריטים שונים, ואחרי סינון מוכרים אותם בחנות - והכסף חוזר לקהילה".

"זאת לא רק חנות, אלא מקום מפגש", אומרת סטודנטית בבית ספר לעבודה סוציאלית בספיר המתגוררת בשדרות. "בכלל, יש פה הרבה סטודנטים צעירים, חיי החברה מלאים פה וכיף לנו ללמוד ולחיות פה".

אייל טואג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#