אתם במינוס כרוני? תשכחו מהלוואה - רק פסיכולוג יוכל להציל אתכם - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אתם במינוס כרוני? תשכחו מהלוואה - רק פסיכולוג יוכל להציל אתכם

אנשים שנמצאים במינוס כרוני לא יכולים להאשים רק את יוקר המחיה: מומחים טוענים כי הרצון לעוד, הפחד מאחריות, הרתיעה מתוקפנות, חוויות הילדות והיחלשות שריר השליטה הם חסמים משמעותיים לא פחות בדרך לחיים מאוזנים

44תגובות

את ההיכרות הראשונה של עמרי (שם בדוי) עם כרטיס האשראי והיתרונות הגלומים בו הוא חייב לחבר מהצבא. הוא היה זה שהסביר לו שאפשר לחלק כל רכישה לתשלומים, לקבל הלוואה מהבנק ולקנות דברים נחמדים גם כשאין מספיק כסף בחשבון, באמצעות הגדלת מסגרת האשראי.

זה היה לפני 30 שנה, ומאז ועד היום עמרי פורש הכל לתשלומים ולא יוצא מהמינוס. הוא אמנם התקדם מאז ומחזיק בתפקיד בכיר ומתגמל ויכול היה בקלות יחסית לנהל אורח חיים מאוזן ושקול, אבל זה לא קורה. אין לו בית, אין לו חסכונות או חפצים יקרי ערך, ויש לו מינוס גדול והלוואות מהבנק.

אם תשאלו אותו, יש לזה הסבר הגיוני. החיים יקרים, במיוחד כשיש לך ילדים ואתה לא רוצה לחסוך מהם דבר: אוכל, בגדים, מגורים בשכונה טובה, חוגים. עמרי מסביר שהוא מעדיף לצייד אותם בארגז כלים מלא ביכולות כדי שיסללו לעצמם את הדרך בחיים, מאשר לחסוך היום רק כדי להוריש להם בבוא היום בית או כסף. למרות המינוס הגדול, עמרי לא מוטרד. הוא חי את חייו, משתדל לא להיכנס לחשבון הבנק באינטרנט, ורק כשהמצב לוחץ, הוא לוקח עוד הלוואה ומתחייב לשנות את הרגליו.

עמרי הוא אחד מאלפי בעלי משפחות שחיים במינוס כרוני. נתונים שפירסמה לפני שבועיים הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגלים כי 54% ממשקי הבית שבבעלותם חשבון בנק היו במצב של משיכת יתר בחשבונם לפחות חודש אחד במהלך 2013, 63% מתוכם הם משפחות שיש בהן ילדים. 34% דיווחו כי זהו מצבם בדרך כלל; 37% דיווחו כי יש להם הלוואות ממקורות שונים שאינם משכנתא.

איור : ליאו אטלמן

עוד כתבות בסוף השבוע של TheMarker

לא רק זה, אלא שלפי הנתונים, 37% ממשקי הבית שבבעלותם חשבון בנק דיווחו כי קיבלו פנייה אחת לפחות מפקיד הבנק בשל חריגות ממסגרת האשראי, ו-11% קיבלו שש פניות או יותר. עוד עולה מהנתונים, כי ל-6% ממשקי הבית שמחזיקים בחשבון בנק נחסם החשבון לפחות פעם אחת במהלך השנה שעברה, ול-4% נחסם חשבון הבנק ליותר מחודש.

ההסברים לנתונים האלה רבים ומגוונים: יוקר המחיה הגבוה יחסית בישראל, השכר שנשחק בהתמדה, תרבות הצריכה שמקדשת את החיים הטובים ואת המותגים והלחץ החברתי שמופעל על ילדים והורים.

אבל מעבר לזה, טוענים מומחים בתחום, יש הסבר נוסף והוא האופן שבו אנשים מתייחסים לכסף, מנהלים אותו ושולטים בו. בעניין הזה נראה כי העולם נחלק לאלה שלעולם לא יהיו במינוס ולכאלה שלא משנה כמה הם ירוויחו, תמיד יבזבזו קצת יותר.

"את הסיבות למינוס הכרוני אפשר לחלק לפנימיות וחיצוניות", מסביר מנכ"ל עמותת פעמונים, אוריאל לדרברג. "בין הגורמים החיצוניים נמצאים יוקר המחיה והנגישות הקלה לאשראי ולהלוואות. קל כיום לקבל הלוואות, הן זמינות כי לנותני ההלוואות יש אינטרס שניקח, זאת התוכנית העסקית שלהם. אבל כמו שיש רצון לקחת, לנו יש רצון לקבל, ופה נכנסים לסיבות הפנימיות. אנחנו תמיד רוצים עוד. החברה המערבית היא חברה חומרית שבוחנת את האנשים על פי יכולת הקנייה שלהם, על פי הרכוש שצברו. אנשים רוצים את הבגדים הכי טובים, המותגים הכי נחשבים, המכונית הכי טובה. הם רוצים לספר על החופשות שלהם, על החוגים של הילדים, ולכן אנחנו כחברה רוצים עוד כסף מעבר למה שיש לנו".

לדברי לדרברג, רצון לעוד הוא דבר טוב שגורם לאנשים לעבוד יותר ולהרוויח יותר, "אבל לא כולם יכולים להרוויח יותר ולכן הם חיים מעבר ליכולות שלהם. אז כן, יוקר המחיה אשם אבל הוא לא הגורם היחיד: יש גם רצון שלנו לחיות באיכות שהיא מעבר ליכולות שלנו".

"מינוס כרוני הוא קודם כל עניין של התנהלות ומערכת של בחירות", אומר הפסיכיאטר ד"ר אמיר מנדל, לשעבר מנהל שירות פסיכיאטרי במכבי שירותי בריאות וכיום יועץ לארגונים. "כאשר מדברים על אנשים ברמות שכר סבירות, שהיו יכולים לנהל אורך חיים מאוזן ולמרות זאת נמצאים במינוס, יש להתייחס גם לחולשות ולחסמים שנמצאים מאחורי הבחירות ולאופן שבו מתמודדים עם המציאות".

כלומר, מינוס הוא עניין של פסיכולוגיה?

מנדל: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. כשהייתי ילד גדלתי במה שהיה מעמד בינוני־נמוך, במונחים של היום בוודאי היינו עניים. הורי היו מהגרים ניצולי שואה, ולמרות זאת הם מעולם לא היו במינוס. הם ידעו להתנהל עם הכסף שהיה ברשותם".

אולי פעם היה קל יותר, והנסיבות השתנו.

מנדל: "תמיד יש נסיבות, השאלה היא איך מתמודדים אתן. למשל, כשמישהו מאחר לפגישה יהיו נסיבות שבגללן איחר, אבל הן נכונות לאיחור אחד. אם הוא מאחר כרוני זה כנראה תלוי בדרך שבה הוא מתנהל מול הנסיבות. נכון שהמחירים עלו ויותר קשה, אבל הבחירות שאתה עושה או לא עושה וסדרי העדיפויות שנגזרים מהקושי הזה - זה כבר עניין של התנהלות".

דניאל צ'צ'יק

"אנשים שנמצאים במינוס כרוני הם אנשים שהדברים בורחים להם מהידיים", מוסיף לדרברג. "הם לא מנהלים את הכסף, לא עוקבים אחרי ההוצאות, הם חיים מהחלטות של הרגע. תשאל אותם בכניסה לקניון מה הם מתכננים לקנות והם לא יידעו לענות, אבל בסוף הם ייצאו עם חולצה שאותה לא תיכננו לרכוש. הספונטניות הזאת, היכולת לא להיות מתוכנן, לקנות בסופר בלי לדעת אם יש כבר בבית את המוצר, גורמת לאנשים לקבל החלטות ללא תכנון או שליטה. זה כבר לא מה אנחנו צריכים, אלא מה אנחנו רוצים.

"הצורך מתעורר בחנות וגורם לנו לקנות יותר, וכשקונים יותר מוציאים יותר וצריכים מקורות אשראי. יש טעות תפישתית ביחס לאשראי. דיברתי עם משפחה על חשבון הבנק שלה. בתדפיס הופיע מינוס, מינוס, מינוס - ופתאום פלוס. מתברר שהם קיבלו הלוואה מהבנק והמינוס נהפך בדו"ח לפלוס, כפי שקרה גם לאחר שקיבלו משכורת. במקרה של ההלוואה זה לא באמת אומר שהיה להם כסף, אבל כך הם הרגישו".

"כדאי להתעכב רגע על תורת הכלכלה", מוסיפה ד"ר רחל שיינין, מנכ"לית בית ההשקעות מודלים שוקי הון, מרצה ובעלת הבלוג "חושבת כלכלה". "תורת הכלכלה קובעת שהאדם מעוניין להשטיח את הצריכה שלו על פני חייו. באופן טבעי לצעיר יש פחות אמצעים ויותר הוצאות מאשר למבוגר, הוא צריך לקנות דירה ולפרנס את ילדיו הקטנים. לכן העולם המודרני בנה תשתית שמאפשרת להשטיח את הצריכה על ידי הלוואות: קחו את ההלוואות כשאתם צעירים ותפרשו אותן על פני שנים ארוכות, או שתחזירו אותן כשיהיה לכם עודף תקציבי כשתתבגרו".

הבעיה היא בשיטה?

שיינין: "לא כל הלוואה היא בעייתית. האם זה מצב של בחירה או תכנון? אם כן, זה מצב בריא כי הוא מנוף לעתיד, אבל אם זה מצב של נגררות והתנהלות כרונית - אז זה מצב בעייתי".

"אני לא חושב שהאחריות היא רק על הגורמים העסקיים אלא גם אישית", אומר לדרברג. "בישראל אין מספיק מודעות לחיסכון, אנשים לא מספיק חוסכים. בעבר אנשים חסכו, זאת הסיבה שחלק מההורים שלנו יכולים לעזור לנו עם דירה אף שהם לא עשירים, אבל היום אף אחד לא חוסך, אנשים יוצאים לחופש בלי שיהיה להם כסף, הם משלמים בתשלומים. נפגשתי לא מזמן עם משפחה ממעמד הביניים שאחד מבני הזוג פוטר והם הגיעו למצב קשה. הם לא היו יכולים להתמודד עם המצב כי חלק גדול מההחזר החודשי היה על הלוואות שלקחו בעבר".

"כלכלה נתפשת כמשהו דמוני"

"ליבת העניין היא סוגיה של ידע וחוסר ידע", אומר מנדל. "יש אנשים שיודעים לנהל כסף ויש אנשים שלא למדו את זה. למה לא? בגלל מערכת חסמים שנוגעת לחרדה ולמעמדם בעולם. נתחיל בחרדה: רוב הנשים שאני מכיר, אם הן נתקעות עם האוטו, הן מרגישות מחסום מפני המחשבה של לפתוח את מכסה המנוע ולראות מה קורה שם, מה שרוב הגברים ירגישו נוח לעשות גם אם הם לא מבינים".

אז התנהלות כלכלית היא עניין מגדרי.

שיינין: "בצער רב אני חייבת להודות שכן. בעבר הייתי מתוסכלת מאוד לנוכח העובדה שלמרות הידע והניסיון שלי נשים לא התייעצו אתי בנוגע למצבן הכלכלי. רק אחרי זמן מה הבנתי שהן פשוט חוששות להתעסק עם זה".

"המגדר הוא רק חלק מהבעיה", מוסיף מנדל. "יש גם הרבה גברים שהנושא גורם להם לחרדה, שכלכלה נתפשת בעיניהם כמשהו אבסטרקטי, דמוני. הסיבה הפסיכולוגית הליבתית היא מעמדך כבוגר אחראי בעולם. אין דבר שיותר מייצג סטטוס, עצמאות ובגרות ביחסים שלנו עם העולם ועם החברה מאשר כסף. אם אתה שולט בכסף שלך אתה אדם מבוגר ואחראי. אם אתה לא שולט בכסף שלך אזי אתה שומר לטוב ולרע פינה ילדית שאומרת - אני לא אחראי עד הסוף. אחד הדברים שמפחידים בני אדם מבחינת ההתפתחות שלנו הוא אחריות, ההבנה שהחיים שלנו הם תוצאה של המעשים שלנו. זה אחד הדברים שאנחנו הכי לא אוהבים לפגוש".

וזה מתבטא רק בניהול הכסף?

מנדל: "לא. זה מתבטא בכל המקומות שבהם נדרשת שליטה גדולה כדי לרסן את היצר: אוכל, כסף, סקס, קניות. הפוזיציה הזאת שאני לא אחראי עד הסוף, לא יצאתי עדיין מרשות הוריי כי אני לא יודע לנהל כסף, היא מקום נוח".

"מחקרים עדכניים בפסיכולוגיה מראים ששליטה עצמית פועלת בדומה לשריר", מוסיף ד"ר שחר אייל ממרכז דייס לקבלת החלטות, בבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה. "אנחנו משתמשים בשליטה עצמית ומעבידים אותה קשה כדי להגביל את הצריכה שלנו, אבל לעתים קרובות השליטה העצמית מתעייפת ונשחקת. ככל שיוקר המחיה גדל והלחצים החיצוניים עולים, יש סיכוי גדול יותר שנאבד שליטה".

לא רק זה, אלא שלדברי אייל יש אנשים שתופשים את המינוס עצמו כמנגנון לשליטה עצמית. "למשל, הם מאמינים שבן או בת הזוג שלהם יבזבזו פחות על מותרות במצב של מינוס, ולכן כדאי לשמור עליו".

יש אנשים שמתנהלים נכון במקום אחד ובמקום אחר מאבדים שליטה?

מנדל: "כן, אנחנו לא חיה מונוליטית. אני מכיר אשת מקצוע מוכשרת עם עסק שיש לו ביקוש רב, אבל היא כל הזמן במינוס. היא טובה בעבודה שלה, אבל אין לה מושג בניהול כסף".

מנדל מוסיף כי עוד אלמנט נכנס לתמונה בכל הקשור לניהול כסף: הפחד מתוקפנות. "המקום הזה שבו צריך לנהל משא ומתן, להחליט איזה מחיר לדרוש על השירותים שלי או להבין איך אני מקבל הנחות - זאת תוקפנות, ומי שיש לו קושי עם תוקפנות, ולהרבה אנשים יש, ייתכן שיש לו קושי להתמקח על כסף".

"לאנשים שנמצאים במינוס אין תכונות אופי מסוימות, ואני לא חושב שזאת בעיה אישיותית, אם כי יש תכונות אישיות שיותר יתרמו לזה, כמו נטייה לדחיינות ואופטימיות יתר", מסתייג אייל. "אנחנו מדברים על הדרך שבה אנחנו חושבים קוגניטיבית ומתמודדים עם שליטה שגורמת לנו לחשוב שאוברדרפט הוא לא דבר נורא. אנשים לא רואים את האפס כקו אדום: הם זוכרים את האפס ושמים את הקו האדום במרחק ממנו. רק כשהם מגיעים לקו האדום הם מתחילים לשנות את ההרגלים שלהם. אנשים מרגישים שהאדמה בוערת רק כשהמינוס גדול באמת".

איך אפשר לשנות את דפוסי ההתנהגות האלה?

שיינין: "היכולת לבוא ולהגיד - יש קושי ואני רוצה להתמודד אתו, זאת כבר התחלה. אחר כך צריך לעבוד על הידע".

מנדל: "קחי, למשל, אנשים שחוסכים על אף שיש להם חובות, רק כדי להרגיש שהם חוסכים. יש להם מערכת רגשית שמתעלמת מהמינוס, אף שהמהלך הזה אינו הגיוני. הריבית על המינוס גבוהה מזו שתקבל על החסכונות, ולכן עדיף לסגור את המינוס לפני שמתחילים לחסוך. שילוב של ידע והתמודדות עם העניין הנפשי יכול לייצר התחלה של פתרון. ועוד משהו: האדם הממוצע שנכנס לבנק מניח שהבנק פורש עליו חסות ויודע מה טוב בשבילו, אבל הבנק לא עושה את זה, הוא עושה מה שטוב לבנק".

אין דירה אז קונים אייפד

לדברי אייל, אנשים לא מבינים את הנזק הכלכלי שנגרם מהריבית של המינוס. "אנשים מדווחים על הריבית שהם משלמים באחוזים, ריבית של 6% או של 12%, אבל כשמתרגמים את הריבית לשקלים, כשמסבירים להם כמה הם משלמים בכל יום - הם נבהלים. המושג ריבית אינו מושג קונקרטי, ומחקרים מראים שיש לאנשים הערכות חסר גדולות בתרגום ריבית לשקלים ובמיוחד בהבנת הנזק של ריבית לאורך זמן".

בסדרת מחקרים שערך אייל עם ד"ר מוטי אמר נמצא שאנשים אשר מחליטים להחזיר חובות, מתרכזים קודם בהורדת מספר החובות במהירות האפשרית ולאו דוקא מחזירים את החוב עם הריבית הגבוהה ביותר. אחד הפתרונות שמציע אייל הוא לאפשר לגורם שלישי להתערב, להגביל מראש את המינוס ולהכריח אנשים להבין את הנזק הקונקרטי בהחזקת מינוס וכמה בדיוק הם שילמו על המינוס בחודש האחרון. "בארה"ב יש פתרון רגולטורי: אין מינוס, יש הלוואה על כרטיסי אשראי. אם היית אומרת לישראלים רבים שהם צריכים לקחת הלוואה בכל פעם שהם רוצים לבזבז יותר, ללכת לבנק ולמלא טפסים, זה היה מפחית את המוטיווציה לעשות את זה".

אפשרויות נוספות לדבריו הן לעבור לשלם יותר במזומן כדי להרגיש טוב יותר את המחירים, וכמובן לתכנן נכון יותר את ההוצאות וההכנסות. "אחת הבעיות המרכזיות היא שאנשים מרחיקים את הצריכה מהתשלום על ידי תשלומים דחויים", הוא אומר. "זה עוזר להם פסיכולוגית בטווח הקצר, אבל מאפשר להם לצרוך באופן קבוע מעבר ליכולת שלהם ולאבד שליטה. אנשים משתמשים בתקציבאות מנטלית כדי לשפר את התחושה הפסיכולוגית שלהם. הם מנצחים כל פעם בקרב מקומי אבל מצבם במאבק הכולל לשמור על איזון תקציבי נפגע".

ומה לגבי המצוקות האובייקטיביות?

שיינין: "בעיני, בתור כלכלנית, סוגיית יוקר המחיה מתמצה במלה אחת - דירה. מעבר לזה יוקר המחיה בישראל לא גבוה לעומת מדינות אחרות. אי אפשר לראות הכל רק דרך הפרספקטיבה של המילקי, יש פה הרבה שירותים זולים יחסית, כמו שירותי בריאות. בגלל מחירי הדיור הגבוהים, אדם אומר לעצמו - אני אקנה לעצמי אייפד, כי בכל מקרה לא יהיה לי כסף לדירה. למה לחסוך? אבל המציאות משתנה כל הזמן, ואם תיסחף אחרי הנסיבות תגיע למצב שבו כשהמציאות תשתנה לא יהיו לך כלים לעלות על הגל. אם אתה קונה היום אייפד ואתה בטוח שאין לך שום סיכוי לקנות דירה, לא תקנה אותה גם כשהמציאות תשתנה".

אייל דווקא מאמין כי אנשים לוקים באופטימיות יתר בכל הקשור לכסף שלהם, "בדיוק כפי שקשה לנו לעמוד בזמנים שהתחייבנו אליהם בפרויקט מסוים, ועדיין אנחנו מאמינים שבפרויקט הבא המצב יהיה הרבה יותר טוב. אנחנו לוקחים על עצמנו יותר מדי התחייבויות ופשוט מצפים שזה יסתדר. אנחנו גם מתקשים לשקלל הוצאות שאינן קבועות, כמו טיפולי מוסך, תשלומי השלמה לחינוך וקנסות, אף שאם נסתכל שנים אחורה נלמד שהוצאות אלה חוזרות על עצמן והן למעשה ניתנות לניבוי".

"בכסף, כמו בדברים אחרים, לאנשים יש יכולת לראות את המציאות באופן מאוד מוטה ולהתעלם מהמציאות הכלכלית", מוסיף מנדל. "ניקח למשל את סוגיית המינוס: אנשים מכחישים את המצב. אחד יכול לחשוב שאם יש לו את היכולת לגייס את הכסף מהבנק או מהדודה, כדי לקנות משהו, אז יש לו יכולת לממן את זה, אבל זה לא נכון".

השינוי, טוען לדרברג, חייב להגיע מתוך רצון פנימי עמוק. "להפסיק להיות פופוליסט, להגיד 'יוקר המחיה', לקחת את השליטה בחזרה. לקבל החלטות מתוך תכנון, לעשות שיקוף ותעדוף ערכי. יש הרבה כסף קטן שנוזל לאנשים מהידיים ואפשר לחסוך לפחות 1,500 שקל בחודש בלי לפגוע ברמת החיים. אבל כדי לעצור את הכדור הזה צריך להסתכל לאמת בעיניים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#