איפה הצ'רצ'יל 
שלנו - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מנהיגות

איפה הצ'רצ'יל 
שלנו

רגע לפני הבחירות, הבה ניזכר מה אנו 
מחפשים במועמדים המבקשים את קולנו: מנהיגות, מושג חמקמק שנדמה כי בעשור האחרון משמעותו התמוססה ואבדה

2תגובות

מארס 2007. בממשלת ישראל גובר המתח לקראת פרסום מסקנות הביניים של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה, ומפלגת קדימה מתכנסת בבית המפלגה בפתח תקווה. "זה מקום העבודה שלי", חוזר ואמר שם ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בתגובה להלך הרוח הציבורי שקרא להתפטרותו. "כן, אני ראש ממשלה לא פופולרי, אבל אני כאן כדי לעבוד".

גילוי הלב הזה לא סייע רבות לאולמרט, אבל סימן את קו השבר של מושג המנהיגות בישראל, וגם את שיא החלחול של התודעה הקפיטליסטית הניאו־ליברלית למוסדות השלטון — שנה לפני המשבר של 2008. ספק אם לכך התכוון אולמרט, אך מדבריו השתמע כי להיות ראש ממשלה בישראל זו עבודה לכל דבר, שכדי למלאה היטב על האדם הנושא בתפקיד הרם להיות קודם כל מנהל מצוין. לא מנהיג, לא איש בעל חזון וערכים החדור תחושת שליחות, אלא מנכ"ל. תפקידו של ראש הממשלה, על פי תפישה זו, הוא למקסם רווחים, לנצל הזדמנויות, לדאוג לאינטרסים של המדינה (או של עצמו), ולכך שהמניות של המדינה (או שלו עצמו) יהיו פופולריות וינסקו בשווקים המקומיים והבינלאומיים.

אי־פי

זה כמה שנים שבשיח הציבורי מתבססת הקביעה כי בישראל שורר משבר מנהיגות. קשה לשים את האצבע מתי החל המשבר הזה, אבל הגישה שמגולמת בדבריו של אולמרט היא נקודת מוצא טובה. נראה כי הבחירות הקרובות, כמו כל מערכת בחירות, מציפות מחדש שורה של שאלות שטרם נמצא להן מענה: לאן נעלמו המנהיגים של פעם? היכן הם כל אותם אנשי ציבור חדורי שליחות שמילאו בעבר את המערכת הפוליטית — אלה שידעו לקבל החלטות אמיצות, שלא היו "לחיצים" ולא נהו אחרי קול ההמון? ובכלל, האם משבר המנהיגות הוא אמיתי, או שמדובר רק בתחושת בטן לא מבוססת? האם רק ישראל סובלת ממנה? מהי בכלל מנהיגות, האם זו תכונה נרכשת או מולדת, ואיפה ניתן למצוא אותה? ומה ההבדל בין מנהל טוב — בעסקים או בפוליטיקה — לבין מנהיג?

מעבר לססמאות, ההבטחות, ההפחדות, הספינים והקמפיינים, הנה כמה דברים שכדאי לזכור אם מסתכלים לטווח הרחוק יותר, מעבר ל־17 במארס.

 

מנהיגים של מצבי חירום

באחרונה צוינו 50 שנה למותו של ווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה, שלא הבטיח לעמו דבר מלבד "דם יזע ודמעות" רגע לפני שאיחד את ארצות הברית וברית המועצות לחזית משותפת מול גרמניה. צ'רצ'יל הוא אולי המנהיג המצוטט ביותר בהיסטוריה ודמות המופת שלאורה פועל ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמעריץ את הנחישות, האומץ והעמידה העיקשת שהפגין צ'רצ'יל מול ספקנותן של כל אומות העולם. בעיני רוחו מבקש אולי נתניהו לדמות עצמו לממשיכו הרוחני של צ'רצ'יל, כאשר הוא נלחם בשאננות שמפגין העולם אל מול האיום הגלום בתוכנית הגרעין של איראן.

אולם נתניהו ייטיב לעשות אם יציץ במאמר שהופיע באחרונה בשבועון הבריטי New Statesman, ובחן את המיתוס של צ'רצ'יל כפי שנבנה מאז מותו. המאמר משבח את כישרונו הרטורי של צ'רצ'יל, ואת הצלחתו לנווט את בריטניה בשעתה הקשה והיפה ביותר, אך דן גם בהתנהלותו הקפריזית ומעוררת המחלוקת, שהביאה להחלפתו מיד בתום המלחמה. הבריטים אמנם דימו את מנהיגם לאריה שואג, ושאבו ממנו השראה וכוח בעת ההפצצות על לונדון, אבל הם גם הבינו שהמנהיג שהיה טוב לימי המלחמה אינו מתאים לעתות שלום, ובחרו בקלמנט אטלי כמחליפו.

האם הדחתו של צ'רצ'יל ממושב ראש הממשלה בתום המלחמה מעידה על כך שמנהיגות אמיתית כפי שאנו תופשים ומהללים אותה נבנית בעיקר בזמני משבר ומצבי חירום? ואם כן, מה זה אומר על סוג המנהיגות שצריכה להיות בעתות שלום? האמנם לניהול מדינה נחוץ רק "מנהל טוב" שישמור על הקיים?

 

 

הכתבה מתפרסמת גם באפליקציה של מגזין TheMarker 

באייפד או בטאבלטים מבוססי אנדרואיד

 

 

 

"לדמוקרטיות יש שלושה מצבי קיום בולטים: תקופת כינון המדינה והאומה, תקופות ממושכות של נורמליות ורגעי חירום", מסביר פרופ' יוסי שיין, ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ופרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג'ורג'טאון. "במצב של נורמליות יש צורך בעיקר בשמירה וטיפוח הסדר הקיים, ואז הכלכלה, הביורוקרטים, השחקנים הרציונליים והטכנוקרטים עוברים לקדמת הבמה. רק במצבי חירום — וכמובן, בתקופת כינון האומה, תקופה הרואית המלווה גם במאבק — קל למנהיגים לצמוח ולעשות משהו יוצא דופן".

שיין מוסיף כי "הוגי המדינה המודרנית זיהו זה מכבר שזמנים קשים הם פוטנציאל טוב ליצירת מנהיגים דגולים, בעוד נורמליות מעודדת נוסטלגיה ל'ימי הזוהר'. אלכסיס דה טוקוויל כתב עוד במאה ה־19 כי למושג ה'כבוד' כמעט אין מקום בדמוקרטיה, ושהדמוקרטיה מפוררת את ההייררכיה האריסטוקרטית המסורתית ומה שמגיע במקומה זה כוחות השוק ודעת הקהל". תחושת משבר המנהיגות בישראל, הוא אומר, היא במידה רבה תולדה של אופי הדמוקרטיה המודרנית, שבו מיוחסת חשיבות גבוהה לשיח ציבורי שוויוני וביקורתי, שמפחית מחשיבותן של דמויות מופת ומקשה עליהן לצמוח. "הדמוקרטיה הישראלית, המתאפיינת בניפוץ אידאל הגיבור, הרסה במשך הזמן את דמויות המופת הקלאסיות כמו החלוץ והלוחם וגם את האידאולוגיות הגדולות. תחת זאת השתלטו על השיח הציבורי שלטון החוק והביורוקרטים", הוא אומר.

מה באשר לשמעון פרס, למשל? בשנותיו כנשיא הרבו לנסות להדביק לו הילה וכבוד של מנהיג מיתולוגי.

"אחרי שרמסו את פרס במשך שנים, ניסו להדביק לו קצת מהכבוד הזה, כמישהו ששרד. בשרידות הישראלית יש משהו מן המנהיגות. בישראל באופן כללי, צריך לזכור, אין הרבה יראת כבוד. הישראלים באופן אינהרנטי לא אוהבים ולא רוצים לקבל מנהיגות וסמכות. ישראלים מבטאים חוסר כבוד, ולישראלי חשוב יותר לא לצאת פראייר. בישראל אין ריחוק, וכולנו יכולים תוך שניים־שלושה טלפונים להגיע למוקדי כוח. אין 'שש דרגות של ריחוק', כמו בארצות הברית".

עופר וקנין

ועדיין יש כאן כמיהה למנהיג שיעשה סדר, שיוביל וישנה. 

"נכון. זה נובע מהאתגרים הקיומיים ומהיעדר בסיס רחב מספיק להסכמות מוסריות. בישראל יש סוגיות אקוטיות שדורשות טיפול אמיץ, הן במישור המדיני והן במישור הכלכלי, ואנחנו זקוקים למישהו שיראה את הדרך גם במצב של דמוקרטיה נורמלית — מישהו שיפרוץ קדימה ויביא לשינוי. רבין היה מנהיג כזה. בשרון ובבגין היתה מידה של שייכות לדור המייסדים והילה שנבעה מכך, אבל גם יכולת לבצע מהלכים מחוללי שינוי ולראות קדימה".

שיין, שפרסם ב־2010 את הספר "שפת השחיתות ותרבות המוסר הישראלית" (כנרת זמורה ביתן־דביר), תולה את משבר המנהיגות בישראל בין השאר בכך ש"נוצרה פה תרבות של תוכחה ונזיפות ושל תחרות צעקנית מי ישר יותר ונקי כפיים. כמו שלפיד מתגאה עכשיו שמפלגתו היא היחידה שלא נגועה בשחיתות. מבחן ההילה הוחלף במבחן ההתבזות: מי התבזה הכי פחות. אבל גם אם עמדת במבחן ההתבזות, זה לא בהכרח נותן לך יותר כבוד. לציבור ולתקשורת אין כבוד כלפי הנבחרים וגם לא אמון גדול במוסדות, למרות שכל הזמן אנו דורשים שינוי ושיפור. חלק מהביקורת והכעס נובע מסיבות טובות. יותר מדי נבחרים ומשרתי ציבור סרחו".

 

ההון חודר לשלטון

האם אנו מרסקים את האפשרות למנהיגות במו ידינו, המוכיחות ומבזות וחוקרות את ציציותיו של כל מי ששוקל להתקרב לשלטון? מי שמתנגד לקו מחשבה זה הוא ד"ר דורון נבות מאוניברסיטת חיפה, המתמקד בחקר השחיתות. "זו טענה שגויה. אין בישראל תרבות תוכחה", הוא אומר. "ראה למשל את העובדה שיש נבחרי ציבור בעל עבר פלילי שמקובלים הן על פרקליטי צמרת והן על האליטה הפוליטית והכלכלית. כמה מהם אפילו מקובלים על ידי הציבור הרחב, כמו אריה דרעי. בנוסף, אני חושב שהאמירה הזאת הופכת בין סיבה לתוצאה. זה לא הציבור שבוחן בציציות של נבחריו, ובכך לכאורה מרחיק אנשים טובים מהפוליטיקה; הבעיה היא קודם בנבחרי הציבור ובמועמדים לא ראויים, כמו פואד בן אליעזר ואולמרט, או יעקב פרנקל, להבדיל, שהיה מועמד לנגיד והסיר את מועמדותו".

משה מילנר / לע"מ

משבר המנהיגות, אומר נבות, אינו אופייני לישראל בלבד. "האתוס הציבורי נחלש בכל העולם המערבי, והסיבה לכך היא התפשטות הפרויקט הניאו־ליברלי שחיזק את עיקרון היעילות ואת עשיית הרווח האישי על חשבון ערכים ציבוריים, ובכך יצר מציאות של 'אדם לאדם זאב'. זה גורם לכך שערכים שעומדים בבסיס המנהיגות, כמו הקרבה למען הכלל, צניעות, איפוק ושליטה עצמית, ספגו ירידה ניכרת. ראה למשל את ההתנהלות של נתניהו או אהוד אולמרט ואהוד ברק לפניו, לעומת ההתנהלות של שמיר ובגין".

כלומר האתוס הקפיטליסטי הניאו־ליברלי חלחל לכל חלקה טובה ופגע בתפישת המנהיגות?

"כן. ולא רק בתפישת המנהיגות, אלא במנהיגות עצמה, ובאלה שממלאים תפקידי מנהיגות, שהם בעצם כבר לא מנהיגים אלא לכל היותר מנהלים ומקבלי החלטות בינוניים. הרי מה זו מנהיגות ציבורית? זו הובלת הציבור, קרי: הפיכת אנשים מאוסף אקראי של אינדיבידואלים לקולקטיב שפועל יחד למען השגת מטרה משותפת, או קידום אינטרסים משותפים בצורה שמשרתת את כולם. מנהיגות ציבורית נועדה להתגבר על הנטייה הטבעית של כל אחד מאתנו לדאוג לעצמו ולא לכלל, וכך להפסיד גם ברמה הציבורית וגם ברמה הפרטית. מנהיג דמוקרטי אמור לוותר על הנוחות, לשלוט ביצרים שלו ולא להיות נהנתן. חיים ציבוריים טובים מחייבים מידה של ריסון ושל הקרבה אישית, ודאי מצד מי שאמור להנהיג אותם".

מנגד, אנשים לא ממש מתרגשים מדו"ח המבקר על נתניהו, אתה שומע אנשים שתומכים באולמרט ואומרים שלמרות כל השחיתויות והפרשיות הוא היה מנהל מצוין. איך אתה מסביר את זה? אולי התרגלנו לשחיתות כחלק מהשלטון, מהשיטה?

"אנשים לא מוכנים לקבל את השחיתות, ואני לא מסכים שהתרגלנו לכך. אנשים מתרגזים כשהם שומעים על שחיתות, לפעמים ממש נסערים. התחושה היא כעס ואכזבה, לא התרגלות. עם זאת, כשסדר היום מוצף באיומים ביטחוניים — חלקם ממשיים וחלקם דמיוניים ומבוססים על ספינים והפחדות מכוונות — אז נושא הביטחון עומד במרכז. מעבר לכך, כאשר הציבור נדרש לבחור בין פוליטיקאים נקיי כפיים אך חסרי כל ניסיון או כושר ביצוע, לבין נבחרי ציבור כמו אריאל שרון שהיו חסרי עכבות אבל בעלי כושר ביצוע, הציבור יבחר במי שמסוגל לבצע. זה לא נכון שלא אכפת לציבור מהשחיתות, הוא פשוט נמצא בין ברירות רעות".

העיתונאי ד"ר רונן ברגמן, שחקר את משבר המנהיגות בצה"ל סביב פרשת הרפז בספר "הבור" שחיבר עם דן מרגלית, חולק על דבריו של נבות: "מה שאנחנו רואים בשנים האחרונות זה שהציבור בישראל אינו מייחס חשיבות רבה לשחיתות, ולא דורש באופן עמוק שנבחרי הציבור יהיו נקיים. זה לא משנה באופן מהותי את דפוסי ההצבעה. במקומות אחרים יש לזה משמעות אדירה. בגרמניה, למשל, שר ההגנה, קארל תאודור צו גוטנברג, שהיה הבטחה אדירה וראו בו מועמד אפשרי לקאנצלר, פרש מהחיים הפוליטיים לאחר שהתגלה כי העתיק את עבודת הדוקטורט שלו. בארצות הברית קלינטון הועמד להדחה על כך ששיקר, לא על פרשיית המין עם מוניקה לווינסקי".

אי־פי

לדברי ברגמן, "משבר המנהיגות בישראל נובע מכך שאנו חיים במדינה שהמערכת הדמוקרטית שלה לא בשלה. הסעיפים שלה עדיין לא הופנמו במערכת הממשלתית. יש עדיין מקומות במערכות הביטחון ובמערכות אחרות שבהם נמשכת המלחמה על חופש המידע והשקיפות".

 

הכל נופל על האישיות

לתפישה הקושרת בין היותה של ישראל מדינה צעירה לבין היעדר תרבות של מנהיגות שותף גם ד"ר איל חוברס מאוניברסיטת תל אביב, שמתמחה במחשבה מדינית ועמד בעבר בראש התוכנית למנהיגות באוניברסיטה. "אנחנו לא חברה שיש בה מסורת מעוגנת היטב, לאורך דורות, של מנהיגות פוליטית: דמויות מופת שאנחנו יכולים ללמוד מהן מה לצפות ממנהיגות, אילו תכונות ויכולות הן ראויות", אומר חוברס. "מנהיגות היא קטגוריה סוציולוגית־פוליטית שמתפתחת בתוך מסורת מסוימת. היה לנו מנהיג גדול אחד, דוד בן גוריון, ועוד כמה מנהיגים שהיו סבירים, אך בסך הכל אנחנו די מדשדשים בתחום זה; העוצמה של החברה הישראלית היא לא במנהיגות שלה או במוסדות שלה, אלא ביחידים שמרכיבים אותה. הבעיה היא שגם הבחירות נעשו פרסונליות מאוד: אנחנו בוחרים מנהיג, לא מפלגה או דרך. אלא שאי אפשר לשים את כל המשקל על הכתפיים של בן אדם אחד. הדגש צריך להיות על האידאולוגיה והחזון שהוא או היא ומפלגתם מייצגים. כאשר אין למנהיג מערכת סדורה של אמונות ורעיונות, הכל נופל על האישיות שלו ואנחנו נידונים להתאכזב פעם אחר פעם".

הדברים החשובים שדרושים למנהיגות טובה, אומר חוברס, הם דמיון רב, יצירתיות ויכולת לצייר מצב אחר שאינו קיים כיום. "מנהיג או מנהיגה גדולים הם אלו שיכולים לדמיין מציאות אחרת, לחלוק מציאות זו עם הציבור ולשכנע אותו כי המציאות העתידית גם אפשרית למימוש וגם טובה בעבורו", הוא אומר. "קח למשל את הרצל ו'מדינת היהודים'. כשהוא כתב את הספר הצנום הזה ב־1896, לא היתה שום מציאות שיכלה להצביע על הקמתה של מדינת העם היהודי בארץ ישראל כמשהו ריאלי, ואפילו לא על הגירה יהודית מסיבית לארץ. היתה לו לא רק היכולת לדמיין משהו רדיקלי וחדש, אלא גם אומץ להילחם עליו ולשכנע אחרים — למרות הלעג הרב שהושמע כלפיו. בחברה המודרנית קצב השינוי גדול ומהיר מאוד, כך שמנהיג צריך להיות מישהו שמסוגל להסתכל מעבר לכאן ולעכשיו, לא להסתמך יותר מדי על העבר ולהיות בעל מידה של יצירתיות".

אבל לא רק יכולת יישום ודמיון. בתקופה שבה אנו מוצפים באינסוף מסרים, ססמאות, סטטוסים וסרטונים של פוליטיקאים שמנסים לגנוב את מנת תשומת הלב היומית, חוברס מצביע על שימוש מיטבי בשפה ובדיבור כמרכיב קריטי במשטר דמוקרטי. "זאת תובנה שהיוונים כבר הגיעו אליה בשלב מוקדם של הפוליס האתונאי, ולכן גם התפתחה שם הרטוריקה כתחום ידע — דבר שלא קרה במסורת היהודית, למרות המרכזיות של הטקסט והשפה במסורת זו. על פי היוונים, מנהיג צריך להיות מסוגל להסביר את הרעיונות שלו ולסחוף אחריו אחרים. כאן טמונה העוצמה האמיתית של המנהיגות, ולא בשימוש בשפה כדי לחדד יריבויות ופלגנות. אלא שאם אתה מסתכל על הבחירות, באופן כללי אתה לא רואה כמעט נאומים גדולים או טקסטים מכוננים, לא ניסיון להנהיר בצורה מסודרת תפישת עולם".

אי־פי

נתניהו ולפיד הם רטוריקנים לא רעים שמשתמשים ביכולות השפה לטובתם.

"נכון, לפיד ונתניהו יודעים לדבר היטב. אלא שלאף אחד מהם אין בשורה גדולה או חזון פורץ דרך וחדשני. באופן כללי, פוליטיקאים מקדמים את עצמם היום באמצעות סרטונים שטחיים שמזלזלים בבוחר ופיזור ססמאות. זאת רטוריקה פשטנית למדי שאין בה כדי להעשיר את השיח הפוליטי שלנו. מנהיגים כבר לא כותבים ספרים שבהם הם פורשים את משנתם ואת האידאולוגיה שלהם, וגם מקומו של המצע המפלגתי, שהציע משנה סדורה, נחלש. כחודש לפני הבחירות למפלגת השלטון לא היה אפילו מצע רעיוני שעמו היא פונה לבוחר. בתרבות הפוליטית הישראלית אין טקסטים או נאומים ששינו את ההיסטוריה שלנו, כמו נאום גטיסברג של לינקולן או נאום 'יש לי חלום' של מרטין לותר קינג, שאותם האמריקאים משננים בבתי הספר. אנחנו מתווכחים, לדוגמה, אם בכלל לקיים עימות או לא בבחירות האלו. בארצות הברית, בבחירות האחרונות של 2012, רק המועמדים הרפובליקאים לנשיאות קיימו כ־20 עימותים פומביים בינם לבין עצמם. הם חשים מחויבות להציג את הרעיונות שלהם בפני הציבור".

 

הפקולטה להכשרת המנהיג

מה עוד דרוש למנהיג מלבד מידה ניכרת של דמיון, יצירתיות וכושר רטורי יוצא דופן? מה הופך אדם מסוים למנהיג טוב? האם יכולת הנהגה היא תכונה מולדת או משהו שאפשר ללמוד ולפתח? התוכניות השונות למנהיגות באקדמיה ובמגזר הציבורי שצצות כפטריות אחרי הגשם בשנים האחרונות מבטיחות שכן ושאם רק תיתנו להם הזדמנות, הם יצמיחו לכם את הבן גוריון או הבגין הבאים ויגישו אותם בעטיפה מרשרשת. אחד המקומות המוכרים והוותיקים שעוסקים בטיפוח מנהיגות בישראל הוא מכון מנדל בירושלים. המכון, שנוסד ב־1990, מתמקד במנהיגות חינוכית וחברתית, ומגיעים אליו מדי שנה, לאחר סינון מוקפד, כמה עשרות אנשים עם רקורד מרשים בתחום החינוך, הצבא, השירות הציבורי, המשפט, ההייטק או העסקים, שרוצים לעשות שינוי בחברה.

"ברור שאי אפשר להפוך כל אחד למנהיג, אבל אצל רבים בהחלט קיים הפוטנציאל 
לכך ואפשר לפתח אותו", אומרת פרופ' ענת זהר מביה"ס לחינוך באוניברסיטה העברית וחברת סגל במכון מנדל. "למנדל מגיעים מדי שנה 15־20 אנשים מבריקים מתחומים שונים ואנחנו מעניקים להם כלים למנהיגות. אנחנו עובדים אתם בשני מישורים: בתחום הפילוסופי, מנהיג צריך שיהיה לו חזון ויכולת לנתח את המציאות בראייה רחבה יותר, ליצוק משמעות ולבנות חזון פורץ דרך שמתבסס על רעיונות גדולים; המישור השני הוא הפרקטי — אנחנו עובדים אתם על כלים קונקרטיים של מנהיגות בשטח. לא מספיק לדעת איך לדבר יפה ולהציג רעיונות, מנהיג צריך לדעת גם איך לגייס לרעיונות האלו אנשים וכספים, לייצר לובי חזק סביבם, לבנות תוכנית אסטרטגית ולהוציא אותה לפועל".

מורן מעיין

מהן התכונות ההכרחיות למנהיג?

"יצירתיות, הקשבה, יכולת ביצועית של גיבוש חזון והוצאתו לפועל, הגינות ויושרה. אחת הסיבות לכך שנדמה שהמנהיגות בישראל מצויה במשבר היא חוסר האמון כלפי הפוליטיקאים ומידת ההגינות והיושרה שלהם. אני לא רוצה להכליל, אבל אני חושבת שיש משבר אמון בין הצעירים שיכולים לתרום לבין המערכת הציבורית. הם מעדיפים לתרום ולהביא לשינוי חברתי מחוץ לפוליטיקה".

מכון מנדל הוא לא המקום היחיד שמכשיר למנהיגות. בתי הספר למינהל עסקים בשנים האחרונות נהפכו לכר פורה ללימודי מנהיגות, מתוך הבנה שמנהל טוב צריך גם להיות מנהיג עם אצטלה של אחריות חברתית על הדרך. "כבר הרבה שנים שבדיון האקדמי השיח המנהיגותי עבר מהצד הפוליטי לצד העסקי", מציין פרופ' שיין. "מנהיגות היא אחד הנושאים הנלמדים ביותר בבתי ספר למנהל עסקים. במשך שנים מנהיגים עסקיים זכו בארץ להערכה רבה לעומת מנהיגים פוליטיים".

ד"ר טלי איכנולד־דביר, סגנית דקאן בית ספר אריסון למנהל עסקים במרכז הבינתחומי ומומחית בניהול בכיר ומנהיגות, מסבירה שחקר המנהיגות בעולם העסקים החל באמצע שנות ה־80 בארצות הברית, סביב התחרות הגדולה עם יפן, והתחזק מאוד בעשור האחרון. "העקרונות שנכונים למנהיגות בפוליטיקה, בספורט ובצבא, נכונים גם לעסקים", היא אומרת. "מנהיגות בעסקים היא היכולת להציג חזון פורץ דרך או מוצר חדש שמשנה את השוק, שפותח שוק חדש שלא היה קיים, שמשנה את הרגלי הקנייה. הדוגמה הכי בולטת לכך מהעשורים האחרונים היא סטיב ג'ובס. הוא שינה את כל הקשר בין האדם לטכנולוגיה, את הממשק הרגשי. זה לא היה קל והוא נאלץ לעבור בקריירה שלו לא מעט מהמורות וגם 12 שנה של גלות במדבר אחרי שנישלו אותו מאפל, אבל היה לו חזון פורץ דרך והוא הצליח לסחוף אנשים אחריו. במובן הזה, עקרונות המנהיגות שלו לא היו שונים בהרבה מאלה של הרצל — גם הוא הציג חזון שנראה בלתי אפשרי וכיתת רגליים בין קונגרסים כדי לשכנע בדבר הרעיון של מדינת היהודים, עד שהצליח. מנהיג עסקי, בדומה למנהיג בתחום המדיני, הוא בסוף מישהו שמוביל לפריצת דרך בתחומו. זה האתגר של כל מנהיג: אתה חייב להציג איזשהו חזון או דרך ששונה מהסטטוס קוו, שימשוך אנשים אחריך".

כשמבקשים מאיכנולד־דביר לתת דוגמאות מקומיות, היא מזכירה את אלי הורביץ, מנכ"ל ויו"ר טבע לשעבר, שהפך אותה לאחת מחברות התרופות הגדולות בעולם והצליח לפרוץ איתה לשווקים ומוצרים חדשים; את מנכ"ל טבע הנוכחי, ארז ויגודמן — "מנכ"ל המנכ"לים" כהגדרתה — שהצליח לדבריה להיות פורץ דרך ולמצוא אפיקי צמיחה חדשים בכל חברה שניהל; את ליאור רייטבלט, יו"ר סופר־פארם, ש"הצליח לשנות את כל התפישה שלנו לגבי דראגסטורים ועיסוק בטיפוח גוף", את רמי לוי בכל הקשור לרשתות השיווק המוזלות, ואת דוד עזריאלי במה שקשור לקניונים. "גם פרופ' אוריאל רייכמן, ואני מצטערת אם זה אולי יישמע מתחנף, שינה את כל מה שקשור לתפישה ההשכלה הגבוהה בארץ. הוא שינה את השוק, בין אם אוהבים את זה או לא", היא מוסיפה. "לעומת זאת, דב מורן למשל שנכשל עם מודו הצליח מאוד עם הדיסק און קי, אבל שני הדברים היו פורצי דרך וניסו להגדיר שוק חדש. זה משהו שמשותף לכולם".

איך מלמדים מנהיגות? מה הבסיס של מנהיגות טובה?

שרשל פראנק / לע"מ

"העקרונות הבולטים ביותר עבור מנהיגות הם היכולת להיות מודל לחיקוי ולהזדהות; להציע אתגר אינטלקטואלי וגישה חדשנית לארגון; לעורר אצל אנשים מוטיבציה ומנוע פנימי לתרום לארגון; והיכולת ליצור קשר עם אנשים — האם אתה מצליח לרתום אנשים למשימה, לזהות את היתרונות שלהם. אהוד ברק, למשל, הוא אינטלקטואל שסחף אחריו אנשים, אבל הצליח לכבות כל מי שהתקרב אליו, כל מי שנרתם לעזור לו בהתלהבות. הקשר שלו עם אנשים פגם במנהיגות שלו. הרי מה זה מנהיג? זה אדם שמצליח לגרום לאנשים ללכת אחריו. תראה איזה מאמצים מושקעים בכך בבחירות".

נדמה שבשנים האחרונות כולם רוצים שהמנהל שלהם יהיה גם מנהיג.

"כיום אכן יש ציפייה של ארגונים שכל מנהל יהיה גם מנהיג. זה התפתח ב־15 השנים האחרונות ואתה רואה את זה בספרות המקצועית, בארגונים ובלימודי מינהל עסקים. אבל זה לא תמיד כך בפועל. יש מקרים שבהם יו"ר הדירקטוריון הוא חזק ושתלטן, והוא לא רוצה מישהו חזק תחתיו או מישהו חדש פורץ דרך, לכן הוא יעדיף 'יס מן' שלא יחרוג יותר מדי מהנורמה ורק ישמור על הקיים. אצל נוחי דנקנר, למשל, היו הרבה חברות ואנשים שלא תמיד יכלו לפרוץ ולקדם דברים, בגלל שהוא היה יו"ר דומיננטי מאוד".

ד"ר מיכל בירון מהפקולטה לניהול באוניברסיטת חיפה, המתמחה בין השאר ביחסי עובד ומנהל, אומרת שבתרבות הארגונית הנוכחית כל עובד הוא פוטנציאל למנהיג. "המושג של עתודה ניהולית שצמח ב־15 השנים האחרונות נובע מהתפישה הזו. כיום כשעושים הערכת עובד, לא בודקים רק עמידה ביעדים, אלא גם את הפרמטר של פוטנציאל ניהולי או הנהגתי. הפרקטיקה הזו מבטאת את הרצון והצורך של ארגונים לפתח שדרת מנהיגות, ולוודא שיש להם 'ספסל חזק'".

מה ההבדל בין מנהל מוצלח למנהיג עסקי?

"במשך שנים היתה הפרדה בין מנהיגות לניהול. התפישה היתה שלכאורה המנהלים הם אדמינסטרטורים שעוסקים בתכנון העבודה, בפיקוח על העובדים ובהגדלת התפוקה. ההסתכלות עליהם היתה בפרמטרים קצרי טווח. תפישת הכוח והסמכות שלהם בארגון היתה מתוקף התפקיד והמיקום שלהם במבנה הארגוני. מנהיגים עסקיים הם לא מנהלי עבודה, הם לא עוסקים בהיבטים אדמינסטרטיביים. אלה אנשים שעוסקים בחזון, בעיצוב התרבות הארגונית, באיך לעבוד ולהוביל אנשים ברמה היומיומית. זה ניהול ברמה האינטלקטואלית והרגשית, ופחות ברמה הטכנית".

 

Getty Images

אנחנו רוצים אותך!

אחד המקומות שנחשבים באופן היסטורי לפס ייצור למנהיגים פוליטיים או עסקיים הוא הצבא. סיום כהונתו של הרמטכ"ל בני גנץ בחודש שעבר, והתקוות והכתרים שכבר קשרו לו לקראת כניסה עתידית אפשרית לפוליטיקה, הזכירו את הריטואל הקבוע שבו כל אלוף במיל' או ראש שב"כ לשעבר כנס לרולטת השמות והאישים יחידי הסגולה שעשויים לגאול את ישראל — אם רק יעזו לפסוע לעבר המדמנה הפוליטית. לכאורה, המעבר מהנהגת גייסות צבא למנהיגות אזרחית הוא אך טבעי: במדינה הנתונה לאיומים ולמתח ביטחוני, מי כשיר יותר להנהיגה מאשר אדם בעל רקע צבאי מפואר?

עם זאת, נראה כי בשנים האחרונות, וביתר שאת לאחר המחאה החברתית, נוצרת אלטרנטיבה אזרחית לשלטון הגנרלים. ראשי המפלגות הגדולות — נתניהו, לפיד, בנט, הרצוג, כחלון — אינם אוחזים בדרגות אלוף או פיקוד גבוהות במיוחד, על אף הניסיון של חלקם לשייך לעצמם עבר צבאי מהולל ומעוטר. איש מהם אינו איש ביטחון מובהק דוגמת אהוד ברק, רבין או שרון.

ברגמן מסביר את השינוי החד: "אין ספק שיש בעובדה שאתה מנהיג אנשים מהיותך מ"כ ועד רמטכ"ל, ורגיל לקבל עשרות החלטות, מידה של הכנה להנהגה. יש משהו בשירות צבאי ארוך שמכין אנשים למערכה פוליטית. הצבא הוא קרש קפיצה, וברור שבתוך מדינת ישראל יש חשיבות לאנשים ששירתו. עם זאת, כפי שראינו, עבר צבאי מפואר אינו ערובה למנהיגות מוצלחת. דווקא אדם כמו לוי אשכול, שהיה חסר כל עבר צבאי מפואר, ושנחשב כל חייו עסקן מפלגתי — וגם נראה שלומפר — היה מנהיג מוצלח מאוד שהצליח לעצור את הצבא ולרסן אותו במלחמת ששת הימים. היתה לו יכולת בלתי רגילה".

בנוסף, רגע לפני שחוטפים מנהיגים מהבקו"ם צריך לזכור שגם המנהיגות בצבא היא כבר לא מה שהיתה פעם. ברגמן יכול 
להעיד על כך כמי שעקב מקרוב והתריע על פרשת הרפז. שלוש שנים לאחר פרסום ספר אודות הפרשה, מבאר ברגמן את הקשר המסוכן בין הצבא לפוליטיקה: "אני חושב שפרשת הרפז היתה ליקוי מאורות מוסרי גדול מאוד בתוך הצבא. האנשים שהובילו את הצבא באותה עת התעניינו פחות במה שקורה בתוך הצבא, ויותר באופן שבו הדברים משתקפים כלפי חוץ", הוא אומר. "התנהלות לשכת הרמטכ"ל בפרשה זו הוכתבה לפי השיקול של איך הדברים ייראו בכלי התקשורת ואיזה אופק פוליטי יש לרמטכ"ל אחרי שהשירות יסתיים. השיא היה כשאבי בניהו, דובר צה"ל, אמר לי בפגישה ש'גבי אשכנזי הוא מנהיג ללא מפלגה, שמחפש מפלגה ללא מנהיג', ברמיזה למפלגת העבודה. האמירה הזו מראה לאן אנשים הסתכלו".

ואולי לא צריך לחפש בצבא או במגזר העסקי ופשוט להתחיל מלמטה, מהעם — אותו אוסף קטן של אנשים שמחכים שמישהו ינחת עליו מהשמיים וינווט את דרכו הלאה. אחרי הכל, אם יש משהו שלימדו אותנו אירועי המחאה ושלל התנועות החברתיות שקמו בשנים האחרונות, הרי זה שמנהיגות יכולה וצריכה לצמוח לא רק באולפני הטלוויזיה, בטנקים או בדירקטוריונים הגדולים, אלא גם מלמטה.

זה מה שקורה באחרונה בספרד, למשל. שם המחאה לא כבתה או השתלבה במפלגה קיימת, כפי שעשו חברי הכנסת של העבודה דהיום, איציק שמולי וסתיו שפיר, אלא הצמיחה מתוכה מפלגת שמאל מדגם חדש: מפלגת פודמוס ("אנחנו יכולים" בספרדית). המפלגה שהקים בתחילת 2014 פאבלו איגלסיאס, פרופסור למדעי המדינה, עם פעילי מחאה מרכזיים, מנסה כעת לעצב מחדש את הפוליטיקה בספרד. מלבד התנגדות נחרצת למדיניות הצנע, מציעה פודמוס לתומכיה סדר יום מהפכני של דמוקרטיה השתתפותית המאפשרת לכל אחד מחבריה להשפיע באופן משמעותי על אופן פעולתה, ובכך למנוע תופעות כמו הון־שלטון ושחיתות שנהפכו כמעט לנורמה בדמוקרטיות רבות. במאי האחרון רשמה פודמוס הישג היסטורי כשזכתה בחמישה מושבים בבחירות לפרלמנט האירופי, ובבחירות הקרובות בספרד היא נחשבת לכוח משמעותי שמאיים על השמאל המסורתי במדינה.

ניר כפרי

"היעדר מנהיגות בדמוקרטיות היא לא בעיה חיצונית — שכן המנהיגים שלנו לא באים מבחוץ, אלא מתוכנו", אומר נבות. "כל מי שקורא את המגזין הזה הוא מנהיג בפוטנציה — זה לא משהו שאתה מייבא מבחוץ. דפני ליף היא מנהיגה שצמחה מהשטח, וכך גם סתיו שפיר, שאולי יום אחד תהיה ראשת־הממשלה שלנו, מי יודע. כך או אחרת, אין מקום לפסימיות ולייאוש. זה עניין של בחירה והחלטה. מה גם שאם נשווה את המצב כיום למצב לפני עשור — יש מקום לאופטימיות. לפני עשר שנים לא הבנו עדיין עד כמה השחיתות והפרויקט הניאו־ליברלי מזיקים ומזהמים את המרחב הציבורי. אחרי המשבר של 2008 והמחאה של 2011, ישנה מודעות לכך שצריך לפתח חלופה לשיטה הכלכלית והפוליטית. אני מאמין ברצון האנושי, בחוכמה הישראלית ובפטריוטיזם שלנו. המנהיגות החדשה כבר צומחת ברגע זה ממש, ואנחנו צריכים לטפח אותה בעצמנו ואצל מי שאנחנו פוגשים בה". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#