"למה נהפכתי למרקסיסט ומדוע אצא להציל את הקפיטליזם האירופי" - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"למה נהפכתי למרקסיסט ומדוע אצא להציל את הקפיטליזם האירופי"

במאמר שפירסם לפני ניצחונה של מפלגתו, מסביר שר האוצר של יוון, יאניס וארופאקיס, איך תציל תורת מרקס את הקפיטליזם האירופי

50תגובות

המשבר הפיננסי העולמי ב-2008 יצר תגובת שרשרת הרסנית שנמשכת עד היום. מצבה הנוכחי של אירופה מאיים לא רק על העובדים, על המנושלים, הבנקאים, מעמדות חברתיים ואף על אומות.

המצב הזה הוא איום לציוויליזציה כמו שאנו מכירים אתה. אם התחזית שלי נכונה, ואיננו עומדים רק בפני האטה מחזורית שתסתיים בקרוב, השאלה שצריכים רדיקלים לשאול היא האם צריך לקבל בברכה את המשבר בקפיטליזם האירופי כהזדמנות להחליפו במערכת טובה יותר, או שעלינו לחשוש ממנו ולנסות לייצב את הקפיטליזם האירופי?

עבורי, התשובה ברורה. הסיכוי שהמשבר באירופה יניב חלופה טובה יותר לקפיטליזם קטן בהרבה מהסיכוי שהוא יוביל לרגרסיה מסוכנת שעשויה לגרום למרחץ דמים ולשים קץ לתקווה למהלכים פרוגרסיביים בדורות הקרובים.

אי־פי

אני שותף לדעה שהאיחוד האירופי סובל מחולשה דמוקרטית ניכרת, שבשילוב עם ההדחקה של המבנה הפגום מן היסוד של איחוד המטבע בגוש היורו, הציב את עמי אירופה בנתיב למיתון בלתי נפסק.

מטרתי היא לספק הצצה לאופן שבו אני רואה את הקפיטליזם האירופי הקלוקל, שעל אף תחלואיו הרבים, צריך לפעול בכל מחיר כדי למנוע את קריסתו. זוהי הודאה שנועדה לשכנע את הרדיקלים כי המשימה שלנו בעלת סתירה פנימית - לבלום את נפילת הקפיטליזם האירופי, כדי לקנות לעצמנו זמן לגבש לו חלופה.

מדוע נהפכתי למרקסיסט?

בתחילת הקריירה האקדמית שלי כמרצה בחוגי כלכלה, החוזה הברור ביני לבין החוגים שהציעו לי משרות היה שאלמד את סוג התיאוריה הכלכלית שאינה מותירה מקום לקארל מרקס. בשלהי שנות ה-80 קיבלתי מינוי לאוניברסיטת סידני כדי למנוע מינויו של מועמד שמאלי בהשקפותיו (לא ידעתי זאת אז). לאחר שחזרתי ליוון בשנת 2000, תמכתי בג'ורג' פפנדריאו, שלימים היה לראש ממשלה, בניסיון לבלום את עליית הימין, שרצה לדחוף את יוון לכיוון של שנאת זרים, הן במדיניות הפנים והן במדיניות החוץ. אך כפי שכל העולם יודע כיום, מפלגתו של פפנדריאו לא רק כשלה בכך, אלא בסופו של דבר הובילה את המדיניות הניאו-ליברלית הקיצונית שהובילה לחבילות החילוץ האירופיות, וגרמה לחזרתם של נאצים לרחובות אתונה.

למען האמת, כבר מילדותי מרקס היה אחראי לגיבוש השקפתי לגבי העולם שבו אנו חיים. זה לא נושא שאני לרוב מתנדב לדון בו בחברה טובה, מכיוון שרק הזכרת שמו מעוררת התנגדות, אך אני גם לא מכחיש אותו. אחרי כמה שנים של פנייה לקהל שהאידיאולוגיה שלו שונה משלי, עלה בי הצורך לדבר על השפעתו של מרקס על החשיבה שלי. אך אף שאיני מתנצל על היותי מרקסיסט, יש שלל דברים בתורתו שצריך להתנגד להם. במלים אחרות, להיות מרקסיסט לפרקים.

מפגשי הראשון עם תורת מרקס היה כשיוון יצאה מהסיוט של הדיקטטורה הניאו-פאשיסטית ב-1974. מה שמשך את תשומת לבי היה הכישרון של מרקס לתאר בצורה דרמטית את ההיסטוריה האנושית, בתסריט שטמן בתוכו גם את האפשרות לישועה ורוחניות אותנטית. מרקס תיאר היסטוריה שבה עובדים, בעלי הון, פקידי ממשל ומדענים נאבקו לרתום את המדע וההיגיון כדי להעצים את האנושות, אך שלא במכוון שיחררו כוחות זדוניים שחתרו תחת חירותם ואנושיותם וגזלו אותן.

רוב הפרשנים הבוחנים כיום את המשבר באירופה ובארה"ב, ואת הקיפאון הממושך של הקפיטליזם היפני - לא מצליחים לראות את התהליך הדיאלקטי שמתחת לאפם. הם מזהים את הררי החוב ואת הפסדי הבנקים, אך מחמיצים את הצד השני של אותו המטבע - הררי החסכונות שצמחו מפחד ואינם משמשים להשקעות חשובות. אם היו ערים לניגודים הבינריים המרקסיסטיים, הם אולי היו מצליחים לראות יותר בבירור. אחת הסיבות לכך שהממסד מתקשה להבין את המציאות כיום, היא שהוא מעולם לא הבין את הייצור המשותף של צמדים כמו חוב ועודף, צמיחה ואבטלה, עושר ועוני - ואף טוב ורע.

ויקפדיה

ואולם אחד הגילויים החשובים של מרקס היה הניגוד הקוטבי בין מאפיינים מרכזיים: העבודה כפעילות מייצרת ערך שקשה לאמוד מראש את ערכה, ולכן בלתי אפשרי להשתמש בה כסחורה; והעבודה ככמות (כמו מספר שעות עבודה) שעומדת למכירה במחיר מסוים. זה מה שמבדיל את העבודה מחומרי גלם אחרים הדרושים לייצור - הטבע הדואלי אך הסותר שלה. זהו הבדל שכלכלנים לפני מרקס לא הצליחו לזהות, ושכלכלני המיינסטרים כיום מסרבים להכיר בו. הן עובדים והן מעסיקים מתקשים לכמת עבודה - הראשונים כדי להציג את עצמם כראויים להעסקה, והאחרונים, כדי להפוך את העבודה לדבר מדיד והומוגני.

אם אי-פעם הם יצליחו בכך באופן מושלם, הקפיטליזם יגווע. זוהי תובנה שבלעדיה קשה להבין את הנטייה של הקפיטליזם ליצור משברים - אך קשה להגיע אליה ללא חשיפה כלשהי לכתבי מרקס.

העובדים ייהפכו לזומבים

בסרט הקלאסי "פלישת חוטפי הגופות" מ-1956, כוחות החייזרים אינם תוקפים אותנו ישירות, אלא משתלטים על אנשים מבפנים, עד שלא נותר דבר מאנושיותם ורגשותיהם. גופם נהפך לקליפה, שבעבר הכילה רצון חופשי, וכעת עמלה ועוברת את חיי היומיום בצורה אוטומטית. זה דומה למה שהיה קורה אם עבודת בני אדם היתה ניתנת לכימות מדויק של הון, ומתאימה למודלים של כלכלני המיינסטרים. כל תיאוריה כלכלית המתייחסת לבני אדם ולאמצעי ייצור לא אנושיים בצורה זהה, מניחה שכל האנושיות נשאבה מכוח העבודה האנושי. אך אם בחברה לא יוותרו אלא מכונות אוטומטיות, מה יהיה הצורך בתוצרי העבודה הללו? בנוסף, ללא החירות האנושית של כוח העבודה, כיצד יווצר ערך?

התובנה המבריקה של מרקס למהות המשברים הקפיטליסטיים היא זו בדיוק: ככל שהקפיטליזם מצליח יותר להפוך את העבודה לסחורה עוברת לסוחר, כך יורד ערך המוצרים שלה, הרווחיות יורדת, ובסופו של דבר, המשבר הכלכלי הבא מתקרב. ההתייחסות לחירות האנושית כקטגוריה כלכלית ייחודית למרקס ומאפשרת פרשנות חדה במיוחד של נטיית הקפיטליזם ליפול למיתון ולשפל.

בתקופה שבה הניאו-ליברלים שולטים בחשיבה הכלכלית, כשהם ממחזרים שוב ושוב את האידיאולוגיה של הגדלת פריון העבודה במאמץ להגביר את התחרותיות ולייצר צמיחה, הניתוח של מרקס מציע תרופה רבת עוצמה. ההון לעולם לא יוכל לנצח במאבקו להפוך את העבודה לאמצעי ייצור גמיש וממוכן, מבלי להשמיד את עצמו. זה מה שלא הניאו-ליברלים ולא הקיינסיאנים יצליחו אי-פעם להבין. "אם כל מעמד העובדים יוחלף על ידי מכונות", כתב מרקס, "כמה נוראי זה יהיה עבור ההון, שללא שכר עבודה, מפסיק להיות הון!"

מה עשה עבורנו מרקס?

כמעט כל אסכולות הכלכלה כיום אוהבות להעמיד פנים כי אף שמרקס היה רב עוצמה, רק חלק קטן ביותר מתורתו עודנו רלוונטי כיום. אני חולק על כך. מעבר למה שהסברתי לעיל, מרקס העניק לי את הכלים המחסנים אותי בפני הפרופגנדה הרעילה של הניאו-ליברליזם. למשל, הרעיון שהעושר נוצר באופן פרטי ואחר כך נלקח על ידי מדינה בצורה לא לגמרי לגיטימית באמצעות מיסוי, הוא רעיון שקל לאמץ כל עוד לא נחשפתם קודם לכן לטיעון החד של מרקס המתאר את ההיפך הגמור: העושר נוצר באופן קולקטיבי, ולאחר מכן מתכנס לידיים פרטיות באמצעות מערך חברתי שנשען על תודעה כוזבת.

שתי התנועות הפוליטיות במאה ה-20 ששורשיהן בחשיבה המרקסיסטית היו המפלגות הקומוניסטיות והסוציאל-דמוקרטיות. שתיהן, בנוסף לשלל טעויות (וכמובן גם פשעים), כשלו בהבנתם את מרקס באופן מכריע: במקום לאמץ חירות ורציונליות כרעיונות מארגנים, הן בחרו בשוויון וצדק, והותירו את רעיון החירות לניאו-ליברלים. הדעה של מרקס היתה ברורה - הבעיה בקפיטליזם אינה רק חוסר הגינות, אלא חוסר רציונליות, מכיוון שהיא גוזרת על דורות שלמים נישול ואבטלה, ואף הופכת את בעלי ההון עצמם לרדופי חרדות.

מכיוון שלא ביקרו את הקפיטליזם במונחים של חירות ורציונליות, הסוציאל-דמוקרטים והשמאל בכללו איפשרו לניאו־ליברליזם להשתלט על דגל החירות ולנצח במלחמת האידיאולוגיות. אחד הממדים המשמעותיים ביותר של ניצחון זה הוא מה שזכה לשם "הגירעון הדמוקרטי" - הידרדרות הדמוקרטיות הגדולות ב-30 השנה האחרונות של גלובליזציה והישענות גוברת על העולם הפיננסי.

מדוע אינני מרקסיסט במשרה מלאה

מרקס עשה שתי טעויות גדולות מאוד שעדיין כובלות את ידי השמאל, בייחוד באירופה. הראשונה היא טעות ההשמטה - הוא לא הבין מה כוחה של התיאוריה שלו, והאופן שבו תלמידיו יוכלו לנצלם לבניית כוחם שלהם; השנייה היתה גרועה אף יותר - ההנחה שלו שהאמת על קפיטליזם מצויה בנוסחאות המתמטיות שלו. מרקס רצה את הכוח ש"הוכחה מתמטית" מעניקה לתיאוריה שלו. ההכרה בכך שהתיאוריה שלו אינה יכולה לאמוד בצורה מוחלטת את יכולת הקפיטליסטים לשאוב עבודה מעובדיהם היתה דורשת ממרקס להכיר בכך שהכללים שלו אינם מוחלטים, ושטענותיו אינן נכונות בצורה אוניברסלית. ועל כך איני יכול לסלוח למרקס, מכיוון שטעויות אלה הולידו טעויות גדולות ומשטרים רודניים שאחראים לאזלת היד של השמאל כיום כבעל פוטנציאל חיובי.

הלקח ממרגרט תאצ'ר

הגעתי ללימודים באנגליה בספטמבר 1978, חצי שנה לפני שניצחונה של מרגרט תאצ'ר בבחירות שינה את בריטניה לנצח. כשצפיתי בקריסת מפלגת הלייבור תחת נטל התוכנית הסוציאל-דמוקרטית המנוונת שלה, עשיתי טעות חמורה - חשבתי שהניצחון של תאצ'ר עשוי להיות טוב, בכך שייתן למעמד העובדים של בריטניה את הזעזוע הנחוץ להתעוררות פוליטיקה פרוגרסיבית, לתת לשמאל הזדמנות ליצור אג'נדה רדיקלית חדשה.

האבטלה הוכפלה ואז שולשה תחת ידי תאצ'ר הניאו-ליברליות, ואני המשכתי לקוות שלנין צדק כשאמר ש"המצב צריך להחמיר לפני שיוכל להשתפר". אך עם הזמן הבנתי את טעותי - המצב יכול להחמיר לנצח, ולעולם לא להשתפר. המציאות היתה שככל שהמיתון החמיר, השמאל התכנס עוד יותר, והיה מסוגל פחות לייצר אג'נדה משכנעת. כל מה שיצא מהתאצ'ריזם הוא פיננסיאליזציה מוקצנת, ניצחון מרכז הקניות על המכולת השכונתית, האדרה של שוק הדיור, וטוני בלייר.

הלקח שלמדתי מתאצ'ר הוא היכולת של מיתון ממושך לחתור תחת פוליטיקה פרוגרסיבית, וזה מה שאני לוקח אתי למשבר האירופי הנוכחי. עזיבה של יוון, פורטוגל או איטליה את גוש היורו תביא במהרה להתנפצות הקפיטליזם האירופי, לפי קו שבר שיחלק את אירופה לאזור עם עודפים תקציביים ומיתון ממזרח לריין ומצפון לאלפים, ושאר אירופה, שתהיה נתונה לסטגפלציה - שילוב של מיתון ואינפלציה.

מי אתם חושבים שירוויח מכך - השמאל הפרוגרסיבי או הנאצים של השחר הזהוב, הניאו־פאשיסטים ושונאי הזרים? אין לי כל ספק בכך, ואני לא מוכן לנשוף רוח למפרשיה של גירסה פוסט־מודרנית של שנות ה-30. אם פירוש הדבר הוא שאנו, המרקסיסטים-רק-מדי-פעם צריכים להציל את הקפיטליזם האירופי מעצמו, אשלם את המחיר.

האליטות של אירופה בוזזות את החלשים

האליטות של אירופה מתנהגות כאילו אינן מבינות את טיב המשבר שהן מנהלות או את השלכותיו. הן בוחרות לבזוז את הרכוש המועט שנותר בידי החלשים והמנושלים כדי לסתם את החורים העצומים של המגזר הפיננסי, ומסרבות להכיר בחוסר התוחלת של מאמץ זה.

המשימה הראשונה של המרקסיסטים צריכה להיות ניתוח של המצב הנוכחי שיקסום גם לאירופאים לא-מרקסיסטים עם כוונות טובות שהושלו על ידי הניאו-ליברליזם; השנייה צריכה להיות גיבוש של הצעות לייצוב אירופה.

וידויים אישיים

אני רוצה לסיים בשני וידויים: הראשון הוא שאף שאני מכיר בכך שייצוב אירופה הכרחי, אני מתעצב בשל ההכרה כי פירוש הדבר שככל הנראה לא תיושם מדיניות רדיקלית פרוגרסיבית בימי חיי. הווידוי השני הוא אישי: אני מסתכן בשביעות רצון עצמית מכך שאהיה מקובל בקרב האליטות. תחושת שביעות הרצון העצמית מחנופת העשירים והחזקים כבר החלה לתת אותותיה בי - ואיזו תחושה מכוערת ומשחיתה זו. ברית עם כוחות ריאקציונריים כפי שאני חושב שנחוצה כיום, כוללת סיכון של נטישת שורשי הרדיקליים הודות לאור המחמם של מסדרונות השלטון. אם עלינו לכרות ברית שכזו, עלינו להימנע מגורל הסוציאליסטים, שכשלו בשינוי העולם, אך הצליחו לשפר את מצבם האישי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#