איך הצליח אדם אחד לשלוט ב-400 מיליארד שקל של הציבור? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך הצליח אדם אחד לשלוט ב-400 מיליארד שקל של הציבור?

היומן של נוחי דנקנר ופתק בכתב ידו שסוקר את ההלוואות שנתן ליו"ר בנק הפועלים חושפים את השיטה שאיפשרה לו לשלוט במשך עשור על המגזר העסקי ■ איפה היו שומרי הסף והאם יש עוד טייקונים שפועלים באותה דרך?

46תגובות

היום זה כבר נראה כמו סיפור ישן, כמעט היסטוריה. היה היה פעם איש אחד, נוחי דנקנר, ששלט בחברה גדולה בשם אי.די.בי, אבל מאז נפל ואיבד את שליטתו ונכסיו. הסיפור כבר לא חשוב, הוא לא ישפיע על הקוראים.

אין טעות גדולה מזו, כי פיסות המידע שממשיכות לצוץ על דנקנר חושפות כיצד אדם אחד, יחד עם בן דודו, שלט במשך עשור שלם על המגזר העסקי בישראל. לכן חשוב להבין כיצד בדיוק הוא עשה זאת, ואיפה היו הגופים שהיו אמורים לבקר אותו ולהצר את צעדיו. דווקא לאחר שהאיש ירד מהבמה, חובה לברר: האם ייתכן ש"נוחי" הלך אבל השיטה נשארה?

דנקנר שלט במשך כ-11 שנה במגזר העסקי, מהרגע שרכש את אי.די.בי, שמחזיקה כמה מהחברות הגדולות במשק. השיטה שלו התבססה על שורה של צירים, חיבורים ומגזרים. הקופות של חברת האחזקות והחברות התפעוליות איפשרו לו לקנות כל מה שחפץ, ולסדר תפקיד לכל מי שהיה יכול לסייע לו. הוא מינה והעסיק מאות דירקטורים, שנבחרו על פי מידת הנאמנות לבוס ועל פי יכולתם לעזור לו במקומות אחרים. רבים כיהנו במקביל גם בבנקים ובגופים פיננסיים אחרים, כדי לשמן את דרכו של דנקנר לכספי הציבור שהם מנהלים. אירית איזקסון, למשל, ישבה גם בדירקטוריון 
אי.די.בי וגם בזה של בנק הפועלים - פרקטיקה שהוצאה אל מחוץ לחוק בעקבות ועדת הריכוזיות, שהושפעה מאוד מהרכב הדירקטורים בקונצרן של דנקנר.

קמחי מוטי

אם דנקנר רצה להעביר כסף למישהו, תמיד נמצאה הדרך: או שאחת החברות בקבוצה רכשה את שירותיו, או שהעבירה לו תקציבי פרסום, או שתרמה כספים (של החברות הציבוריות, כמובן) למטרה "חברתית". הכסף זרם גם לכיסו האישי של דנקנר. הוא משך דיווידנדים, ועם הכסף הזה רכש אחזקות משותפיו. כשהיה צריך להיחלץ מהלוואות וערבויות אישיות מסוכנות, הוא מכר את הבעיה לחברות הציבוריות, כמו במקרה של ישראייר.

כשדנקנר היה בשיאו הוא שלט בכ-400 מיליארד שקל של כספי ציבור: שליש מהסכום דרך השליטה בכספי החוסכים לפנסיה בכלל ביטוח, ושני־שלישים באמצעות בן הדוד דני, שכיהן כיו"ר בנק הפועלים - שהחזיק אז יותר מ–220 מיליארד שקל של פיקדונות הציבור. מדהים, אבל באותה תקופה היו 400 מיליארד שקל כרבע (!) מכלל הנכסים הפיננסיים הזמינים של הציבור.

היריעה בכתבה אחת קצרה מכדי לפרט את כל העסקות שמוכיחות עד כמה השליטה בכספי ציבור היתה מוחלטת, אבל הנה שתיים מהן: מכספי כלל ביטוח העביר דנקנר אמצעים לרכישתה של חברת ייעוץ של ידידו דן טהורי, וגם להקמת קרן הון־סיכון מיוחדת עבור ידידו דני נווה - שתי עסקות שהסתיימו בהפסדים צורבים עבור החברה.

כדי שדברים כאלה יתאפשרו נדרשים אנשים נאמנים בעמדות מפתח, כמו זו של יו"ר ועדת ההשקעות, שבה מכהן עידו דיסנצ'יק. כשדנקנר ביקש להעביר כספי עמיתים לקרן משותפת לאי.די.בי ולבנק השווייצי קרדיט סוויס, שדנקנר השקיע בו וגם קיבל ממנו הלוואות אישיות, אמר דיסנצ'ק את המשפט המדהים הבא: "צריך להודות לדנקנר על ההזדמנות שהביא".

TheMarker Online

כך שלט דנקנר בגורלם של מאות מנהלים, יועצים, עורכי דין, כלכלנים, רגולטורים, דירקטורים, עיתונאים, מקובלים וגם פוליטיקאים. במעגל הראשון הוא שלט דרך תשלומים ישירים של משכורות ושכר טרחה. במעגל השני הוא שלט באמצעות מקלות וגזרים: איזה מנהל יעז להתנגד או להתחרות בו כשהוא יודע שאנשי אי.די.בי עשויים לפגוע בו, בעסקיו או בקריירה שלו?

הלווה ליו"ר הבנק שממנו לווה

נחזור לשאלה שעמה פתחנו: איך הוא עשה את זה? מה איפשר לו להצליח? כאן מסייעים לפענח את התמונה פרטים חדשים שנחשפו באחרונה במשפט שמתנהל בחשד להרצת מניות אי.די.בי. אחת הראיות שהציגה התביעה היתה פתק שמצאו החוקרים, בכתב ידו של דנקנר, שבו ערך רשימה של נכסיו, ונכתב ב–29 באפריל 2012.

בין הבית שברשותו למניות בחברה מפורטות בפתק גם כמה הלוואות שהעניק דנקנר למקורבים, שאותן הוא מונה בצד ה"נכסים". היו שם הלוואות לאיתי שטרום, שעסק ברכישת מניות אי.די.בי ערב ההנפקה, וגם למודי כידון, שמחזיק במשרד הפרסום גיתם ונהנה במשך שנים מנתח גדול של תקציבי הפרסום של אי.די.בי.

עם זאת, השורה המעניינת באמת בפתק היא הפירוט של הלוואה נוספת של 60 מיליון שקל, שאותה נתן נוחי לכאורה לבן דודו דני, שהיה לכאורה השלוחה שלו בבנק הפועלים עד שהועזב באוגוסט 2009. בהנחה שההלוואה ניתנה עוד בימים שבהם כיהן בן הדוד כיו"ר הפועלים, הרי שזהו פריט מידע כמעט הזוי, שלו היה מתגלה בזמן אמת היה צריך להרעיד את המדינה. כך זה נראה: אחד הלווים הגדולים במשק, שקיבל מהבנק הגדול במדינה אשראי אישי של מאות מיליוני שקלים ללא ביטחונות, נתן הלוואה של עשרות מיליונים ליו"ר של אותו הבנק, והוא אפילו כותב שכמחצית ההלוואה כנראה שלא תוחזר. האם נותר ספק שבתנאים אלה, בהנחה שהם נכונים, דנקנר שולט באופן מלא על כל מעשיו של יו"ר הבנק - ושהאחרון אינו יותר מבובה שלו?

מי שלא מבין את עוצמת המידע זה, ועדיין חושב שאפשר לפתור את הסיפור ב"הלוואה שאדם אמיד נותן לבן דודו שנזקק לכך", יכול לחשוב על כך באמצעות דוגמאות דמיוניות אחרות. מה היה קורה, נניח, אם היה נחשף בוקר אחד שרקפת רוסק־עמינח, מנכ"לית בנק לאומי, חייבת 60 מיליון שקל לעידן עופר, שעשה עסקים של מיליארדים עם הבנק, אין לה כוונה להחזיר מחצית מהסכום, והיא גם לא דיווחה על כך? איך הרגולטור היה מגיב לו התגלה לפתע שיו"ר בנק דיסקונט, יוסי בכר, חייב באופן אישי 60 מיליון שקל ללן בלווטניק, בעל השליטה בכלל תעשיות, שלו הבנק העמיד אשראי של מאות מיליונים, כדי להשתלט על כלל תעשיות?

אף לא אחד מהאנשים האלה, לו קיבלו את ההלוואות הללו, לא היה יכול להישאר אפילו יום אחד בתפקידו, ואילו אנשי העסקים שנתנו את האשראי היו מאבדים את הלגיטימיות בן לילה. אבל כאן עולה שאלה כללית יותר: האם זו אחת השיטות שבה אנשי עסקים בישראל "מתחזקים" את מערכות היחסים שלהם עם הגופים ששולטים בכספי הציבור?

אולי כן, אולי לא, ואולי בני הדודים לבית דנקנר הם רק מקרה אחד של תפוחים רקובים. ואולם לשיטה של דנקנר היו עוד חלקים ועוד נדבכים, ואלה עולים מתוך פריט אחר בחומר החקירה שבתיק הרצת המניות של דנקנר - יומן הפגישות שלו לפברואר 2012, בימים שלפני ההנפקה שבגינה הוא הועמד לדין. יומן הפגישות זה היה אסור לפרסום בחודש האחרון, בעקבות דרישת עורכי הדין של דנקנר, אך לבקשת TheMarker התירו בית המשפט והשופט חלאד כבוב את פרסומו עתה.

לחצו כאן לצפייה בגודל מלא במכשירים ניידים

כשחושבים על סדר היום של מנהל העסקים הראשי בקבוצה העסקית הגדולה במשק, ועוד יותר מכך בתקופה שבה הקונצרן נדרש להתמודד עם אתגרים פיננסיים, נראה שזה הזמן לעבוד קשה ולנהל: להיפגש עם מנהלים ועובדים בכירים, לשבת עם יועצים אסטרטגיים, עם אנשי מימון, להכין תוכניות עבודה ולהוציאן לפועל.

לחצו כאן לצפייה בגודל מלא במכשירים ניידים

ועם מי נפגש דנקנר? באותם שבועות קריטיים נפגש דנקנר, למשל, עם הרבה רגולטורים לשעבר, בעיקר מרשות ניירות ערך, הגוף שצריך לאשר את הפרשנות היצירתית שדנקנר העניק לכל אורך הדרך לדו"חות הכספיים שלו. הוא מצא זמן לשבת עם משה טרי ועם אריה מינטקביץ', שני יו"רים לשעבר של הרשות, וגם רשום לו לקבוע פגישה עם זהר גושן, יו"ר נוסף. לשם מה? מה הוא רצה מהם? ומה הם ענו לו?

יש בפגישות האלה רמזים לשיטה נפוצה בקרב טייקונים: לקרב אליהם את בכירי הרגולציה בהווה ובעבר. בתוך אי.די.בי העסיק דנקנר שורת בכירים לשעבר ברשות ניירות ערך, ואחרים עבדו בה כיועצים. ברשימה בלטו מינטקביץ', מנהל הכספים אייל סולוגניק ושוני אלבק - כולם בכירים לשעבר ברשות.

זו לא שיטה מיוחדת לדנקנר. גם טייקונים אחרים אוהבים לגייס לשורותיהם רגולטורים ופיקידים בכירים, לשלם להם הרבה מאוד כסף וגם לוודא שכולם יודעים את זה. מדוע? כי כך כל הרגולטורים האחרים יודעים שמחר, אם יפעלו נכון היום, יהיה מי שיקלוט אותם וישלם להם סכומים שיצטברו לעשרות מיליוני שקלים תוך כמה שנים.

דנקנר לא הזניח גם את הבנקאים, אף שאלה היו מנועים מלהשתתף בהנפקת המניות. ביומן הוא לא שכח לסמן לעצמו תזכורת לדבר עם רוסק־עמינח ביום הולדתה, זו שלאחר מכן ביקשה למחוק לו חוב של 150 מיליון שקל בחברה הפרטית גנדן. מבנק הפועלים הוא נפגש כמובן עם בן הדוד דני ועם המנכ"ל ציון קינן, ששני בני הדודים פעלו רבות למינויו.

מתחום הביטוח הוא נפגש עם ישראל אליהו, בנו של שלמה אליהו השולט במגדל, ועם מנחם גורביץ' מחברת מנורה. הוא גם ישב עם שורה של טייקונים אחרים במועדון ההון, שחלקם רכשו מניות בהנפקת אי.די.בי, שזכתה לשם "הנפקת החברים". היו שם בין השאר גם אנשי עסקים שזכו ליותר מפגישה אחת, כמו ישי דוידי מקרן פימי ויצחק תשובה.

יומנו של נוחי דנקנר, פברואר 2012

מה הוא עשה אצל נתניהו?

אם הקשרים עם רגולטורים ועם בנקאים הם שניים מהצירים המרכזיים של שיטת השליטה בישראל, ציר שלישי הוא הפוליטיקאים, ודנקנר לא הזניח גם אותו. הוא לא ניסה לחדור מלמטה או להפעיל חיילים מהספסלים האחוריים. בשלושת השבועות שסביב ההנפקה הוא נפגש, לפי היומן, לא פחות מפעמיים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בביתו.

ההיכרות של משפחת דנקנר עם נתניהו אינה מאתמול - המשפחה החזיקה בדעות ימניות וסייעה לנתניהו בעבר, אך בפגישות האלה היה טעם לפגם: הן התקיימו בדיוק לפני שפורסמו המלצות ועדת הריכוזיות, שנגעה ישירות לאי.די.בי. המלצות אלה חייבו אותו להיפרד מכלל ביטוח ולצמצם את מספר הקומות ב"פירמידה". אז מה הוא עשה אצל נתניהו בבית? על מה הם דיברו? ומדוע ראש הממשלה מסכים לפגוש בביתו כמעט מדי יומיים, אדם שהונו יושפע מאוד מוועדה ממשלתית שהוא עצמו יזם?

יותר מאשר על דנקנר, המפגשים בבית ראש הממשלה מטילים צל כבד דווקא על נתניהו. רצף הפגישות, דווקא לקראת ההכרעות של ועדת הריכוזיות, שאינן מתקיימות במשרד הרשמי עם הצוות המקצועי הרלוונטי, אינן מריחות טוב. עולה מהן חשש שנתניהו היה נתון ללחצים לריכוך מסקנות הוועדה. הן מזכירות את התנהלותו של ראש ממשלה אחר, אהוד אולמרט, שנהג לערבב באופן יום־יומי את ענייניו האישיים עם תפקידו הציבורי.

אם ראש הממשלה רוצה לשמור על תדמית של איש שיזם את ועדת הריכוזיות, ושהבין את הנזק שגורמות הפירמידות והערבוב בין עסקים ריאליים לפיננסיים, עליו להוכיח לציבור שלא העניק הנחות ולא החליף טובות דווקא עם הבעלים של הפירמידה הגדולה ביותר.

ייתכן שאת התשובות לשאלות הללו הציבור לא יקבל לעולם, אך מה שכן ידוע הוא שטייקונים כמו דנקנר רואים את הרגולציה כדרך מרכזית לשמור על היתרון העסקי שלהם. דנקנר הצליח במשך שנים למוסס רפורמות ופתיחת תחרות בשוק הסלולר (עד שהגיע משה כחלון), הוא זכה לאינספור תנאים והטבות מס, למשל על הדלק המיוחד שמשמש את חברת נשר, והוא נהנה ממעמד אוליגופולי בחברות המרכזיות שלו, כלל ביטוח ושופרסל. כך זה קורה עם טייקונים אחרים: תשובה תלוי ברגולציה על משק הגז (וגם הוא נפגש עם נתניהו), עידן עופר תלוי ברגולציה על ניצול משאבי הטבע של המדינה בים המלח, שאותם מפיקה חברת כימיקלים לישראל - זו רשימה ראשונית וחלקית.

במידה רבה זה היה המודל העסקי של דנקנר. החברות המרכזיות שלו שלטו בשוק המקומי, יצרו לו "רנטה כלכלית" בזכות תחרות נמוכה, ושימור המצב הקיים היה עיסוקו המרכזי. לשם כך הוא היה צריך את הרגולטורים ואת הפוליטיקאים, ואנחנו כמובן לא יודעים על פגישות נוספות, שאולי לא פורטו ביומן.

הריכוזיות מועילה למשק?

השיטה של דנקנר, אולי השיטה של כל טייקון שגורלו תלוי בשוק המקומי, כוללת עוד ציר מרכזי אחד, ומתברר שדווקא לו הקדיש דנקנר את מירב זמנו - עיתונות ותקשורת. מבט על היומן של דנקנר מוכיח שחלק נכבד מפגישותיו וזמנו הוקדשו לעיתונאים, עורכים, בעלי עיתונים ובכירים בחברות מדיה.

עם ניר חפץ, אז עורך "מעריב", העיתון שבו דנקנר שלט ועליו הוא שרף מאות מיליוני שקלים של כספי ציבור, הוא נפגש כמעט כל יומיים. הוא נפגש עם נחמיה שטרסלר ("הארץ" וערוץ 2), עם עופר נמרודי (הבעלים הקודם של "מעריב"), עם ג.יפית, עם הכתב המקורב גולן חזני ("כלכליסט"), עם מיכל גרייבסקי ואבי בלשניקוב (אז בעל השליטה המעשית בערוץ 10), עם שלדון אדלסון (בעלי "ישראל היום"), עם נוני מוזס (הבעלים והמו"ל של "ידיעות אחרונות"), עם שי גולדן (עורך ב"מעריב"), עם שי שלו ("גלובס"). ושוב: אלה הם רק האנשים ששמם מופיע ביומן, שכמובן אינו מפרט שיחות טלפון, ועל רקע הלהיטות בעיסוק בתקשורת, אפשר רק לנחש שהיו לו עוד מגעים כאלה.

למרות הצהרותיו על מתן יד חופשית לעיתונאי "מעריב", נראה מהיומן שאת העיתון הוא ניהל באופן אישי, לרבות הקו המערכתי. ביומן מופיעות פגישות קבועות עם חפץ ואחרים על "תוכן" ועל "שיווק".

היומן של דנקנר הוא רק הצצה אחת על קשריו עם התקשורת. לפני שלוש שנים היתה לציבור הזדמנות אחרת להצצה אחרת, הפעם בחתונה של בתו. כתב TheMarker שוקי שדה דיווח אז, בספטמבר 2011: "בין האורחים היו בכירים רבים בענף התקשורת, חברים ומתחרים של דנקנר - בעל השליטה ב'מעריב'. בין היתר הגיעו אליעזר פישמן, בעל השליטה ב'גלובס' ושותף ב'ידיעות אחרונות'. גם מנכ"ל 'גלובס', איתן מדמון, נכח באירוע. 'גלובס' כתב פעמים רבות כי העלאת עניין הריכוזיות הוא פופליזם. נוני מוזס, מו"ל 'ידיעות אחרונות', נכח בחופה המצומצמת.

"בנוסף, באו לאירוע יואל אסתרון, מו"ל 'כלכליסט', ועורכת העיתון גלית חמי. באחרונה, לאחר 
שאי.די.בי הפסידה מאות מיליוני דולרים בהשקעה בקרדיט סוויס, נכתב ב'כלכליסט' כי דנקנר ניהל את המשבר בקור רוח ובהצלחה גדולה. נוכחות עיתונאית מעניינת נוספת היתה של סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר של 'ידיעות אחרונות'. בראש השנה האחרון פירסם פלוצקר ראיון נרחב עם דנקנר, שהופיע בשער מוסף '7 ימים'. בראיון טען דנקנר שאין בעיית ריכוזיות בישראל, עמדה התואמת בקווים כלליים את זו של פלוצקר, כפי שהיא עולה מדי שבוע בטוריו במוסף שישי של 'ממון'".

אז מדוע מנהל של עשרות חברות עסקיות ממוקד כל כך בתקשורת? את התשובה אפשר למצוא בדרך שבה רבים מכלי התקשורת סיקרו את האירועים הכלכליים המרכזיים שבהם דנקנר היה מעורב בעשור האחרון. כשנגיד בנק ישראל לשעבר, סטנלי פישר, ביקש להרחיק את דני דנקנר, האיש שלו בבנק הפועלים, "כלכליסט" ו"ידיעות אחרונות" יצאו להגנתו, וניסו לטרפד את ההדחה. כשוועדת הריכוזיות החלה את עבודתה, אותם עיתונים קבעו שכלל אין ריכוזיות, ואם יש כזאת, הרי שאינה מזיקה, ואף מועילה למשק. אחד העיתונים מיתג את העיסוק בנושא כ"פופוליזם הריכוזיות".

לעיתונות יש תפקיד מרכזי בשיטה של דנקנר, וזו של שאר הטייקונים המתמחים בשוק הישראלי המקומי. גם כאשר מאות רגולטורים, מנהלים ופוליטיקאים פועלים על פי דבריו, צריך הטייקון להבטיח את נאמנותם ולהרתיע מתנגדים, ואת זה הוא עושה באמצעות השפעה על התקשורת. הרי איש לא רוצה להתעורר עם כתבה שאינה מחמיאה לו ולאינטרסים שלו, וכמעט כולם תלויים בתקשורת למהלך הקריירה. עתידם של פוליטיקאים נקבע ישירות על ידי התקשורת, גובה שכרם של מנהלים בכירים תלוי במידה רבה בתדמיתם ובמה שנכתב עליהם - ובעיקר במה שלא נכתב - בעיתון. רגולטורים קשובים ורגישים באופן חד לתמונה שמצטיירת בעיתונים.

אין זה מקרה שכמעט כל טייקון גדול בישראל מעוניין בבעלות על עיתון, או על ערוץ טלוויזיה, או לפחות להשפיע עליהם. לרבים מהם אכן יש אחזקות ישירות ועקיפות בגופים האלה. "מעריב" הוחזק על ידי נמרודי ודנקנר אחריו, "גלובס" מוחזק על ידי פישמן, שמחזיק גם בכשליש ממניות "ידיעות אחרונות". ערוץ 2 וחברת החדשות שלו נמצאים בבעלותם של ורטהיים (קוקה קולה ובנק מזרחי טפחות), תשובה (דלק ומונופול הגז) ואודי אנג'ל המקורב למשפחת עופר (החברה לישראל).

וכך, בעשור שבו שלט באי.די.בי, דנקנר ידע להשפיע על חלקים נרחבים מהתקשורת הישראלית, אם ישירות ואם בעקיפין. הוא ניצל את תקציבי הפרסום של החברות בקבוצה כדי להפעיל השפעה, ובעיקר השתמש ברשת החברתית של מועדון ההון־שלטון־עיתון, ובתמורה קיבל פרסומים שתאמו לעתים קרובות את האינטרסים שלו. רק לאחר שהחל להתנדנד, ובסופו של דבר איבד את השליטה בקונצרן, השתנה היחס כלפיו מצד אותם כלי תקשורת. מדוע, למשל, מרבית התקשורת כמעט לא עסקה בקשרים בינו לבין דני דנקנר בבנק הפועלים?

תם ונשלם? כנראה שלא. אף שסיפור השליטה של דנקנר על המשק הישראלי מתקרב לקצו, וגם אם פרטים מנוסחת השליטה שלו נחשפים מתוך ה"פתק", יומן הפגישות, הדו"חות, וכל מה שהתגלה בשנים אחרונות על מערכת הקשרים שלו עם בנקאים, עיתונים, רגולטורים, מנהלים, יועצים ודירקטורים, השאלה הגדולה מכולן נותרה עלה כנה: האם רק דנקנר פעל כך? האם השיטה נפסקה? או שאולי היא רק התעדכנה בהתאם לאווירה הציבורית הנוכחית ולאופיים של טייקונים אחרים, אלה ששולטים כיום ואלה שיצמחו אחריהם?

במלים אחרות: האם ייתכן שיש טייקונים אחרים שממשיכים לנקוט את השיטות האלה, ושוב התקשורת ומנגנוני הפיקוח והבקרה בוחרים שלא להתעמת עמם מאותן סיבות בדיוק? זו שאלה שהציבור, ובעיקר נציגיו בדירקטוריונים, במערכי הרגולציה, בפוליטיקה ובכלי התקשרות, צריכים לשאול את עצמם מדי בוקר.

עופר וקנין


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#