החקלאים החדשים: כבר לא צריך לקנות פירות, ירקות וביצים - צרכנות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

החקלאים החדשים: כבר לא צריך לקנות פירות, ירקות וביצים

מאות גינות קהילתיות פועלות בישראל בשנים האחרונות - ומייצרות חיי קהילה עירוניים, מסייעות לאוכלוסיות מוחלשות ולפעמים אפילו מצליחות להחליף את הירקן השכונתי

9תגובות

לפני שנתיים צעד עברי באומגרטן בשכונת נווה שאנן בתל אביב, וראה מעבר לגדר שטח בור, שעמד ריק ומוזנח. באומגרטן, שעוסק בקולנוע ובהוראה והגיע לשכונה לפני שבע שנים, הבין שניצבת מולו הזדמנות פז: להפוך את השטח הנטוש לגינה שתמשוך אליה את תושבי השכונה המוחלשת. "השטח הזה נראה לי כמו גינת סתרים נחבאת ושקטה", הוא מספר. "זה היה מקום סגור שלא ידעתי על קיומו קודם לכן, אף שאני גר בסביבה".

באומגרטן חבר לשירה דושי, ויחד הם פנו לעיריית תל אביב כדי לבקש אישור להשתמש בשטח. בהתחלה הם נתקלו בהתנגדות, מכיוון שהשטח נמצא מאחורי מרכז שירותים לעיוור שעמד לפני סגירה, ובעירייה לא ידעו איזה גוף יקבל את המבנה. לאחר שלושה חודשים של מגעים עם העירייה, השטח הועבר לידי התושבים - והגינה הקהילתית הראשונה של נווה שאנן יצאה לדרך.

"העבודה בגינה עשתה שינוי מהותי בחיי", אומרת רחל פריאל, תושבת השכונה מזה עשר שנים. "אני תל אביבית מלידה, והתחום לא עניין אותי מעולם. לא ידעתי איך נראה שתיל של צנון, וכיום אני מגדלת חצילים ועגבניות. הגינה מעניקה רשת ביטחון נעימה ויש בה מפגש אנושי מרתק".

רמי שלוש

ברחבי ישראל פועלות מאות גינות קהילתיות שהקימו התושבים. קשה לקבוע מה מספרן המדויק: ההערכות נעות בין 400 ל-1,000. כך, מדי שבוע יוצאים אלפי אנשים בישראל לגינה הקהילתית באזור מגוריהם, גוזמים, שותלים, משקים - ואגב כך נוטלים חלק בביסוסה של קהילה חיה ונושמת. השנה היא אמנם שנת שמיטה, אך ברוב הגינות העבודה נמשכת כרגיל.

"הגינה יוצרת תחושת שייכות לשכונה, ובמקרה שלנו זה מייסד את הקהילה ומחזק אותה בצורה מדהימה", אומר באומגרטן. "אלה אנשים שלא הייתי בהכרח מתקשר אתם ביומיום, ואילו כעת אני הולך בשכונה ומכיר אנשים".

"כבר לא מסוגלת לקנות אצל הירקן"

גינון קהילתי הוא שם כולל לכמה מודלים. גינה קהילתית יכולה להיות כמו זאת שבנווה שאנן, שבה הקהילה אחראית לגינה משותפת; היא יכולה להיות גינה גדולה, שבה יש חלקות פרטיות שכל אחד מטפח בעצמו, והקשר לקהילה מצומצם; ויכולה להיות גינה שהוקמה במוסד כמו בית ספר או מתנ"ס, שהתלמידים והוריהם מטפחים.

לא משנה באיזה מודל מדובר, הערכים שהוא מעודד זהים: היכרות עם הקהילה, כבוד לזולת, טיפוח המרחב הציבורי, קיימות והבנה עמוקה יותר של תרבות הצריכה. "הגינות הן נקודת מפגש לעשייה משותפת תחת כיפת השמים, מעין מתנ"ס שבו אנשים מוצאים ביטוי שלעתים הם לא מוצאים במרחבים המאוד מהונדסים והמתוכננים שיש לנו בערים", אומר יהונתן הימן, אחד המייסדים של התארגנות פעילי גינות קהילה בישראל, גוף שהוקם לפני שבע שנים. "לכל אחד יש סיבה משלו להצטרף ליוזמה כזאת: חלק כדי להתחבר לקהילה, אחרים כדי ליישם עקרונות של קיימות, חלק פשוט כדי לגדל את המזון של עצמם".

מוטי מילרוד

עבור הפעילים בגינת נווה שאנן, גידול מזון הוא לא המטרה המרכזית - אך הוא תוצר לוואי מבורך. "אני כבר לא מסוגלת לקנות פירות וירקות אצל הירקן, כי מרגישים את ההבדל בטעם", אומרת פריאל. "בזכות הגינה אני קונה פחות, כי חצילים, עגבניות וירקות עליים - הכל יש בגינה". פרט לכך, בגינה מפעילים גם לול תרנגולות ונהנים מהביצים שהן מפיקות. הלשלשת של התרנגולות משמשת את הגננים החובבים לקומפוסט, שאחר כך מפוזר בגינה.

בניגוד לגינה בנווה שאנן, ברחבי המדינה פזורות כמה גינות שהתוצרת החקלאית היא העיקר בהן, והפעילות הקהילתית היא החלק הנלווה. כך למשל, בגינות שמפעילה עמותת שבועת האדמה עבור הקהילה האתיופית בבאר שבע, באשקלון ובערד. העמותה, שמקדמת חקלאות עירונית, הקימה את הגינה הראשונה במרכז הקליטה קלישר בבאר שבע. לכל משפחה יש חלקה משלה בגינה, והתוצרת משתלבת בבישול הביתי.

"רוב העולים הגיעו מרקע חקלאי, ובתהליך הקליטה מצאו את עצמם בבניין דירות, כשהם מנותקים מהאדמה ומכל מה שהכירו קודם", מסבירה מנהלת העמותה, מורן סלקמון. "הגינה סיפקה להם חיבור מחודש לאדמה, תחושה של חיוניות ואפשרות להעביר ידע מהמבוגרים לצעירים".

העולים מגדלים בגינות את הירקות שהכירו שאי אפשר למצוא בשוק - כמו גומן (סוג של ירק עלי) ותירס אתיופי. בכל גינה עובד מדריך, שמסייע לעולים להתאים את הידע החקלאי שלהם לסביבה החדשה שבה הם גרים, משום שלעתים האקלים הישראלי מחייב אותם לשתול ירקות מסוימים בעונה שונה מזאת שהורגלו בה.

שבועת האדמה

דמי חבר, תרומות וסיוע מהרשויות

אחד הגופים שמרכז את פעילותן של הגינות הקהילתיות הוא החברה להגנת הטבע, שמציעה ליווי מקצועי. על פי נעמה לב, רכזת הגינות הקהילתיות בחברה להגנת הטבע, ניתן דגש על שכונות מוחלשות, כמו בשדרות, בבאר שבע, בירושלים ובעכו, "מתוך מחשבה שלתושביהן קשה יותר להתאגד, לאסוף משאבים ולעמוד מול הרשויות".

"הגינות מבטאות את הצורך בקהילתיות מצד אחד ובחיבור לטבע מהצד השני", אומרת לב. "היוזמות צומחות מלמטה, ואנחנו רואים בהן פוטנציאל אדיר. אין לנו כוונה לקבל החלטות בשביל הפעילים, אלא רק להנחות אותם. אנחנו ממליצים להם מה לשתול וכיצד, איזו צמחייה מושכת פרפרים, אילו צמחי תבלין כדאי לשלב. חשוב לייצר שיח נכון ולתת להם כלים כדי שיוכלו להגשים את החלום. לעתים יש חיכוכים, אבל זה חלק מהעשייה הקהילתית".

פרט להנחיה, החברה להגנת הטבע מסייעת לגינות שהיא מלווה בתקציבים שמגיעים מהג'וינט ומהמשרד להגנת הסביבה. בשכונות מבוססות מונהגים לעתים דמי חבר חודשיים שמממנים את ההוצאות השוטפות, או שחלק מהשטח מוקצה לערוגות המושכרות תמורת סכום חודשי שמממן את הוצאות הגינה כולה. גינות רבות נעזרות בתמיכה מהרשויות המקומיות בדמות סבסוד חשבון המים ותרומת ציוד, ויש גינות שבהן מגייסים תרומות מקרנות לקידום חברתי.

מוטי מילרוד

דרך נוספת להשיג מימון היא קיום אירועים בתשלום בגינה. בגינת מעוז אביב, למשל, מקיימים אירועים קהילתיים בדמי כניסה סמליים. פעמיים בשנה מתקיימת בגינה מסיבת החלפת חפצים, שעלות הכניסה אליה היא 10 שקלים למבוגר - וכל ההכנסות הן קודש לגינה.

אף שהגינות הן פרי יוזמה מקומית, לעיריות יש אינטרס לקדם אותן. "התושבים לוקחים מגרשים ריקים, שלעתים נהפכים למוקד של מפגעי זבל, והופכים אותם לגן פורח", אומרת גליה חנוך־רועה, מנהלת קהילת תל אביב־יפו והסביבה בחברה להגנת הטבע. "אם העירייה היתה מקימה גינת שעשועים, זה היה עולה לה עשרות אלפי שקלים, בעוד שגינה קהילתית היא פתרון פשוט וזול, מה גם שהיא מעודדת קהילתיות".

"צריך משוגעים לדבר"

הגינה הקהילתית בשכונה בת גלים שבחיפה הוקמה לפני שבע שנים, פרי יוזמתם של תושבים צעירים. הם ביקשו לשלב בין עשייה קהילתית לעבודה אקולוגית - וגינה היתה החיבור המושלם עבורם. "בהתחלה אמרו לנו 'אל תעשו פה כלום, כי יבואו בני נוער וישתכרו, הומלסים יישנו כאן', אבל תמיד יש התנגדויות", אומר עומר צנגוט, ממקימי הגינה. "הקמנו את הגינה מתוך תפישה אידיאלית-אנרכיסטית של המציאות. רובנו חיים בערים, במחנק ובבטון, וחשוב לטפח את הטבע בתוך העיר. מעבר לזה, בעתיד לא תהיה לנו ברירה אלא לגדל מזון בעיר, כי אנחנו גורמים נזק לאדמה החקלאית, משתמשים בריסוס ובדישון. מנגד, בתוך העיר יש בעיה של יוקר מחיה ואוכלוסיות שרוב ההכנסה שלהן מופנית לקניית מזון. גינות קהילתיות יכולות לסייע בפתרון שתי הבעיות האלה".

אייל טואג

לגינה בבת גלים יש תפקיד חברתי חשוב בגלל האוכלוסיות המגוונות שחיות בה: תושבים ותיקים לצד בני עליות שונות. הגינה מאפשרת להם להיפגש מדי שבוע ולהכיר דרך עבודה משותפת. "בת גלים היא מקום מורכב", אומר צנגוט. "חיות בה קבוצות שונות שלכאורה מתקיימות יחד אבל אין ביניהן קשר של ממש. אני רוצה להטיל ספק בהפרדה המוחלטת בין מרחב פרטי למרחב ציבורי, וליצור יחסים בין הקהילות האלה. מאחר שאצלנו אין חלקות פרטיות, כולם מרגישים שייכות לגינה וכולם מרגישים נוח לבוא ולקטוף את התוצרת. זה גם משפיע על הסביבה, ורואים שיפור במצבן של הגינות בבתים המשותפים בשכונה. נוצרה תחושה של אחריות משותפת על המרחב הציבורי".

למרות החזון האידילי, צנגוט מודה כי גינה קהילתית טומנת בחובה לא מעט אתגרים. "כולם אוהבים את הרעיון ורוצים לבוא, אבל בין זה לבין לתמוך ולתרגם את זה לעשייה - זה צעד משמעותי. אנשים אומרים: 'אין סיכוי שאני אצליח, אני אגדל וייקחו לי, אני לא יכול ביום זה או ביום אחר'. כדי לקיים גינה קהילתית צריך כמה משוגעים לדבר שמחזיקים את זה בכוח, ולפעמים תוך הקרבה אישית".

בראשון לציון פועלת הגינה לתושב, שמציעה מודל שונה של גינה קהילתית. הגינה, המתפרשת על 30 דונם, מחולקת ל-100 חלקות, שלכל אחת מהן יש בעלים. הם שוכרים את החלקה תמורת 85 שקל בחודש, נהנים מייעוץ של אגרונום פעמיים בשבוע - ופרט לכמה הגבלות, רשאים לגדל בה מה שירצו.

עד לפני עשר שנים שימש השטח מזבלה לעת מצוא. בעקבות יוזמה של תושב העיר, העירייה החליטה לפנות אותה, השמישה את הקרקע - והכינה אותה לקראת הגננים החובבים. הגינה פתוחה לתושבי העיר בלבד, ויש לה כיום רשימת המתנה של 50 איש.

בחלקות מגדלים ירקות, פירות ופרחים, וכמעט בכולן יש לצד הערוגות שטח מרוצף, שבו אפשר לשבת וליהנות מהאווירה הנעימה. כמה מהגננים הקימו בשטח הזה צריף קטן, אחרים אף התקינו על השער שלט עם שם המשפחה. הגינות מופרדות בגדרות נמוכות שקל מאוד לעבור מעליהן, אבל הגננים לא חוששים שמישהו יפגע ביבול.

אייל טואג

הגינה לתושב אמנם אינה קהילתית גרידא, משום שהגננים לא עובדים יחד באותה חלקה ולא חולקים את התוצרת, אך יש בה היבט קהילתי שבא לידי ביטוי בקשרים שנוצרים ביניהם. "אנחנו יושבים ביחד, שותים קפה, מתייעצים איך לטפל בצמחים, לפעמים מסייעים זה לזה בעבודה בגינה", אומר יקי שגב, שנמצא בגינה מיומה הראשון.

"חייתי בילדותי בבית עם חלקת אדמה, שבה גידלנו ירקות ועצי פרי", מספר שגב. "ברגע ששמעתי על הגינה לתושב, קפצתי על זה מיד. יש כאן עניין פיזי של עבודה בידיים, יש סיפוק שנובע מתהליך הגדילה של הצמחים, יש חיבור עם אנשים אחרים".

הגינה מושכת אליה בעיקר גמלאים, שחיפשו תחביב. זה המקרה של יעקב שמש, ששכר חלקה בגינה לפני חמש שנים, לקראת הפנסיה. "הנכדים שותפים לעבודה, ואשתי משתמשת בתוצרת כדי להכין תבשילים ועוגות", הוא מספר. "תמיד חלמתי על בית צמוד קרקע, וכאן אני מממש את הפנטזיה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#