בעקבות הטבח בפריז: האם אירופה תשנה יחסה למוסלמים? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בעקבות הטבח בפריז: האם אירופה תשנה יחסה למוסלמים?

הטבח במערכת "שארלי הבדו" חידד את הדילמה המוסרית שעמה מתמודדת אירופה בימים אלה בנוגע לפליטים שמגיעים אליה בהמוניהם

43תגובות

צרפת, ועמה אירופה כולה, קיבלה בימים האחרונים תזכורת כואבת לאתגרים העצומים הטמונים בשילוב האוכלוסייה המוסלמית ביבשת. העובדה שלפחות שניים מתוך שלושת המחבלים שפרצו שלשום למערכת המגזין הסאטירי “שארלי הבדו” בפריז ורצחו 12 חפים מפשע הם אזרחי המדינה, האחים סעיד ושריף קואשי, ילידי צרפת ממוצא אלג’יראי בשנות ה–30 לחייהם, משחקת לידיהם של מרין לה־פן ומפלגת “החזית הלאומית” הימנית־קיצונית, שבמשך שנים מזהירה את הצרפתים שאין דרך שבה החברה הצרפתית והאסלאם יכולים להתקיים יחדיו בשלום.

המתקפה המזעזעת על “שארלי הבדו” היא במובן זה לא רק מתקפה על חופש הביטוי, אלא גם על המרקם החברתי העדין של צרפת, שמתפורר גם כך בקצב מדאיג בשנים האחרונות, ועל סיכוייה של החברה הצרפתית לשלב את המיעוט המוסלמי הגדול שלה (הגדול במערב אירופה) בתוכה. נראה כי חששותיה הגרועים ביותר של צרפת מפני מאות אזרחיה שלחמו בשנים האחרונות בשורות המדינה האסלאמית (דאעש) ואל־קאעידה בעירק ובסוריה התממשו.

בצירוף מקרים אכזרי, על שער הגיליון האחרון של “שארלי הבדו”, שיצא לאור ביום הפיגוע, הופיעה דמותו של הסופר הצרפתי מישל וולבק, שביקר בחריפות את האסלאם בעשור האחרון ואף נתבע על ידי ארגונים אסלאמיים בשל כך. “כניעה”, ספרו האחרון של וולבק שיצא גם הוא לאור ברביעי, מתאר תרחיש עתידי (לא ריאליסטי, כפי שהודה בעצמו) שבו ב–2022 מועמד מוסלמי מביס את לה־פן וזוכה בבחירות לנשיאות, כשהוא נתמך על ידי הסוציאליסטים והימין המתון. יום לאחר מכן, הנשים מפסיקות ללבוש בגדים מערביים וללכת לעבוד. בשכונות קשות היום של צרפת, הפשע נעלם. האוניברסיטאות נהפכות לאסאלמיות. מורים שאינם מוסלמים מפוטרים אם הם אינם מוכנים להתאסלם. על השער הלעגני של “שארלי הבדו”, תחת הכותרת “הנבואות של הקוסם וולבק”, נראה וולבק אומר: “ב–2015 אני מאבד את השיניים שלי; ב–2022 אני צם ברמדאן”.

רויטרס

במקביל לתזכורת הטרגית לקשיים שבשילוב המיעוט המוסלמי ההולך וגדל, קיבלה אירופה השבוע תזכורת נוספת לדילמה המוסרית שעמה מתמודדת היבשת בימים אלה בנוגע לפליטים (המוסלמים ברובם) שממשיכים להגיע אליה בהמוניהם. במשך כמעט שבועיים, 360 הפליטים הסורים שעל סיפונה של הספינה “עז א־דין”, שנמשתה לחוף על ידי משמר החופים האיטלקי, ישנו בצפיפות וכמעט קפאו במכלאות שיועדו במקור להובלת בקר. אספקת המזון והמים שלהם אזלה כבר ביום הראשון. זמן לא רב לאחר מכן אזל הדלק, והספינה נותרה ללא חשמל. ואז החליט צוות המבריחים שתיפעל את הספינה — להם שילמו הפליטים בין 1,000 ל–2,000 דולר לאדם — לנטוש אותם, בלב ים, ללא חשמל ובמזג אוויר סוער.

הפליטים — יותר מ–70 מהם מתחת לגיל 18 וביניהם גם ילדים ונשים בהריון — יצאו לפני כשבועיים מטורקיה על סיפונה של “עז א־דין”, ספינת תובלה בת 50 שנשאה דגל של סיירה לאון (אף שהיתה בכלל רשומה בלבנון). רובם הגדול היו ניצולים ממלחמת האזרחים מסוריה, מלחמה שבארבע השנים האחרונות הפכה יותר מ–3 מיליון איש לפליטים. רוב הפליטים האלה זרמו למדינות השכנות, כמו לבנון, שאוכלוסייתה גדלה ב–25% לאחר ש–1.5 מיליון פליטים סורים זרמו אליה בשנים האחרונות. אבל אלפים מהם בחרו לשלם לא מעט כסף ולסכן את חייהם כדי להגיע לאירופה, מתוך תקווה לזכות בחיים טובים יותר. נקודת המוצא היתה בדרך כלל טורקיה או לוב, והיעד היה לרוב איטליה, יוון או מלטה: השערים של הפליטים הסורים לחלום האירופי.

לפליטי “עז א־דין” היה מזל: לאחר שננטשה על ידי אנשי הצוות במרחק של 65 ק"מ מחופי איטליה, ספינה של משמר החופים האיסלנדי (שפיטרלה באזור במסגרת תוכנית של האיחוד האירופי) זיהתה אותה הודות לאות מצוקה שאחת מהנוסעים הצליחה לשדר. משמר החופים האיטלקי נאלץ לגרור אותה לנמל קוריליאנו קלברו בגלל מזג האוויר הסוער. הפליטים, שנלקחו לבתי מחסה ברחבי איטליה, יוכלו עכשיו להגיש בקשות למקלט מדיני: לא כולם יקבלו את מבוקשם, אבל מצבם עדיין יהיה טוב יותר מזה של 20 אלף מבקשי המקלט האחרים שמתו בשני העשורים האחרונים בלב ים בניסיון להגיע לאירופה.

המקרה של “עז א־דין” היה רחוק מלהיות בודד: היא היתה ספינת הרפאים השלישית שחולצה על ידי משמר החופים האיטלקי כשהיא מלאה בפליטים תוך פחות משבוע, והשנייה שחולצה תוך שלושה ימים. יומיים לפניה היתה זו הספינה “בלו סקיי M”, שננטשה גם היא בלב ים כשעל סיפונה יותר מ–750 פליטים סורים ששילמו אלפי דולרים כדי להגיע לאירופה — חלקם ענו למודעות בפייסבוק שהציעו למבקשי מקלט סורים מעבר בטוח לאירופה תמורת 6,000 דולר לאדם. ארבעה מהם נמצאו מתים על הסיפון.

הסמיכות בין חילוצן של שתי הספינות אינו מקרי: בחודשים האחרונים היתה הנטישה של ספינות תובלה גדולות, עמוסות בפליטים, לטקטיקה מרכזית עבור רשתות המבריחים האירופיות, שנהפכו בחסות האביב הערבי למתוחכמות יותר, לחמדניות יותר ולנועזות יותר מאי־פעם, כשהן משכללות לרמה חסרת תקדים את היכולת למקסם את יכולתן להרוויח מייסורים אנושיים. בעבר הלא רחוק היו משתמשים מבריחי הפליטים לתוך אירופה בכלי שיט קטנים וקלים לתפעול, אולם בחודשים האחרונים הם עברו לספינות תובלה גדולות וישנות שכבר הוצאו מהמחזור, שבהן הם יכולים להושיב מאות פליטים ולהרוויח כמיליון דולר לספינה. פעם הסירות הקטנות היו יוצאות לאירופה מלוב (גם אז המבריחים היו נוטשים את הנוסעים בלב ים), אולם הספינות הגדולות יוצאות מנמלים בטורקיה, שם גובים המבריחים עמלות גבוהות פי שלושה מהמבריחים בלוב.

הרעיון פשוט וטרגי: המבריחים מעלים את המוני הפליטים — סורים, כורדים או צפון־אפריקאים — לספינות תובלה ישנות שאותן הם רוכשים תמורת 100–150 אלף דולר, לפי הערכות, מכוונים אותן לכיוון אירופה באמצעות הנווט האוטומטי ונוטשים אותן זמן קצר לאחר מכן בסירות מנוע. מבקשי המקלט נותרים לבדם בתנאים קשים, לרוב ללא מזון, על ספינה שאיש אינו מנווט. ההנחה המוצדקת של המבריחים היא שהאירופאים — בין אם מדובר ביוונים או באיטלקים — לא ייתנו לספינה מלאה פליטים להתרסק על החוף מבלי להציל את יושביה. כך, באופן מעוות, הם גם מצליחים “לממש” את הבטחתם למבקשי המקלט שלקחו תחת חסותם: הפליטים מגיעים לאירופה, הם ממקסמים את הרווחים.

הספינות שבהן הם מובלים, כמו בקר, בקושי ראויות להיקרא ספינות: מדובר בספינות ישנות מאוד, כאלה שמחליפות לעתים קרובות שמות, בעלים וייעוד, שנועדו לשמש להובלת מצרכים וסחורות ורחוקות מלהיות בטיחותיות. למעשה, לרוב הן נרכשות כשהן לפני פירוק. המהגרים הנואשים עולים עליהן בכל זאת: גם מסע מסוכן לאירופה על סיפונה של ספינת תובלה מקולקלת עדיף על פני המלחמות שמהן הם נמלטים.

נמל מרסין בטורקיה משמש לרוב כנקודת המוצא לספינות התובלה הגדולות, משום שהוא עדיין מחובר לעיר הנמל הסורית לטקיה דרך מעבורת. מה שהופך את התופעה למסוכנת במיוחד הוא שקשה לאתר את ספינות הרפאים, גם כשהן שטות במהירות לכיוון החוף: לעתים קרובות מערכת הזיהוי האוטומטית שלהן מושבתת, מה שהופך אותן לכמעט בלתי אפשריות לאיתור. לשם כך, הפעילה עד לאחרונה איטליה — שנהפכה בשנה האחרונה ליעד העיקרי של ספינות המבריחים, ולכן נשאה ברוב הנטל של איתור המהגרים וקליטתם — תוכנית חיפוש וחילוץ בשם מארה נוסטרום (“הים שלנו”), שהוקמה לאחר שיותר מ–350 מבקשי מקלט טבעו כשהספינה שלהם שקעה בסמוך לאי האיטלקי למפדוזה ב–2013.

לפי הערכות, מארה נוסטרום הצילה עד כה את חייהם של כ–100 אלף בני אדם, אך היא בוטלה באחרונה בשל העלות הגבוהה שלה. איטליה עדיין מתמודדת עם משבר כלכלי, והעלות של התוכנית, שהוערכה ב–9 מיליון יורו לחודש, היתה גבוהה מדי לטענת מבקריה, שטענו שהיא רק מעודדת עוד פליטים להגר למדינה. לבקשת איטליה, פרונטקס — הסוכנות לאבטחת גבולות האיחוד האירופי — החליפה את מארה נוסטרום עם תוכנית משלו בשם טריטון. התוכנית הזאת, שלא במקרה, זולה בהרבה: ביותר משני־שלישים, ליתר דיוק.

תעשיית הברחות הפליטים

תופעת ספינות הרפאים מסוריה, שנהפכה בחודשים האחרונים לכאב ראש לא קטן עבור האיטלקים — 15 ספינות רפאים הגיעו לחופי איטליה מאז אוגוסט — היא רק חלק קטן ממשבר הפליטים העצום שאתו מתמודדת אירופה בימים אלה, שעה שמאות אלפי מבקשי מקלט מסוריה ואפריקה, מוסלמים ולא מוסלמים כאחד, מידפקים על דלתותיה. זהו אחד מהמשברים ההומניטריים החריפים והמשמעותיים שעברה היבשת מאז מלחמת העולם השנייה, ועל רקע עלייתו של הימין הקיצוני וגל השנאה האנטי־מוסלמי ששוטף את אירופה בימים אלה (ושצפוי להתחזק בעקבות מתקפת הטרור על מערכת “שארלי הבדו”), ההשלכות הפוליטיות והחברתיות שלו עשויות להיות משמעותיות. ב–2013, לדוגמה, הוגשו 435 אלף בקשות מקלט באירופה — כ–100 אלף יותר מב–2012 — מאז קצב הגשת הבקשות התגבר.

רויטרס

הסיבה לריבוי הפליטים שמידפק על דלתותיה של אירופה היא שמספר הפליטים בעולם באופן כללי גדל. בשנים האחרונות, הודות לסכסוכים בסוריה, בעירק, בלבנון ובאריתריאה ולאביב הערבי, מיליוני פליטים גורשו או נאלצו לעזוב את בתיהם ולחפש מקלט במדינות אחרות. בשנה החולפת לבדה, נאלצו 50 מיליון איש לעזוב את בתיהם בעקבות מלחמות וסכסוכים אזוריים, המספר הגבוה ביותר של עקורים מאז מלחמת העולם השנייה. מתוך אותם פליטים, מספר שיא של 348 אלף ניסו לעשות זאת דרך הים ב–2014. יותר מ–207 אלף מתוכם ניסו להיכנס לאירופה — יותר מפי שלושה מהשיא הקודם, שנרשם ב–2011, אחרי פרוץ מלחמת האזרחים בלוב. לפי נתוני סוכנות הפליטים של האו”ם (UNHRC), כ–3,500 מתוכם מתו במהלך ההפלגה לאירופה (ב–2013, לשם השוואה, מתו כ–600). 150 אלף חולצו על ידי איטליה לבדה.

הגעתם של מאות אלפי מבקשי מקלט בשנה לחופי אירופה היא רק חלק מהסיפור: לפי ארגון ההגירה הבינלאומי (IOM), רק 10% מהמהגרים הבלתי חוקיים שנכנסים לאירופה עושים זאת דרך הים. רבים אחרים עושים זאת דרך היבשה, דרך מדינות כמו הונגריה ובולגריה ששוכנות בסמוך למדינות מזרח־אירופיות שאינן חברות באיחוד. אך הריבוי של המהגרים דרך הים, בין היתר תוצאה של החמרת המעקב בגבולות היבשתיים של האיחוד, חושפת את המשבר שאתו צריכה אירופה להתמודד בימים אלה, וגם את הדילמה שעמה צריכים האירופים להתמודד: האם לקבל את כל המהגרים לתחומם, למרות הבעיות הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות שהדבר עלול ליצור, או לשלוח אותם חזרה, אל מה שעשוי להיות מותם? באירופה מוכת הצנע, שבה שנאת הזרים התגברה משמעותית בשנים האחרונות, מבקשי המקלט מהווים אתגר כלכלי, פוליטי ומוסרי מורכב ביותר. לפי שעה, נראה שאירופה לא ששה להיענות לאתגר הזה. מצד שני, זה לא שיש לה הרבה ברירות.

גל ההגירה הנוכחי תופס את אירופה בתקופה רגישה במיוחד, שבה הימין הקיצוני שונא הזרים מתחזק גם במדינות שבהן הוא לא היה דומיננטי בעבר, כמו גרמניה, דנמרק ושוודיה, לצד ההצלחה שלה זכו מפלגות המתנגדות להגירה במדינות כמו צרפת. הכלכלה המדשדשת גם היא מקשה על מדינות אירופה לקבל מבקשי מקלט כפי שעשו בעשור שלפני המשבר. השבוע, למשל, אולצה בולגריה — שכורעת תחת עומס הפליטים הסורים שזורמים אליה בשנתיים האחרונות דרך הגבול עם טורקיה — לקבל חזרה יותר מ–3,000 פליטים שעזבו את שטחה וניסו להשתלב במדינות אירופיות אחרות. יחד עם איטליה, מלטה ויוון טוענת בולגריה שהמצב הנוכחי — שבו הן נושאות בעיקר הנטל של קליטת הפליטים — אינו הוגן.

בשנים האחרונות, מאז שפרונטקס הוקמה ב–2004, הקשיחו מדינות האיחוד האירופי את מדיניות ההגירה שלהן עד כדי כך שארגוני זכויות אדם החלו לכנות את מדיניות ההגירה שלה “מבצר אירופה” (שלא במקרה, מונח שבו השתמשו הנאצים כדי לתאר את מדינות אירופה הכבושות שלאורך חופיהן נבנתה “החומה האטלנטית” כדי למנוע פלישה של בעלות הברית). ביולי פירסם ארגון זכויות האדם אמנסטי אינטרנשיונל דו”ח תחת הכותרת “המחיר האנושי של מבצר אירופה”, שבו ביקר בחריפות את התגובה האירופית לגל הפליטים שמנסה להגיע לאירופה ואת הניסיונות למנוע מהם להיכנס. בדו”ח טען הארגון שמדינות אירופה השקיעו בשנים האחרונות בגדרות, בטכנולוגיות מעקב, בכוחות שיטור ובמתקני מעצר במטרה “לבנות מבצר בלתי חדיר בגבולות אירופה שנועד להשאיר אנשים בחוץ”. היעילות של אותם צעדים בבלימת שטף מבקשי המקלט, טען אמנסטי, מוטלת בספק. המחיר האנושי, לעומת זאת, “בלתי ניתן לחישוב”.

בין היתר תיאר הדו”ח כיצד מדינות אירופיות כמו יוון ובולגריה שולחות מבקשי מקלט חזרה למדינותיהם, בניגודי לחוקי האיחוד האירופי האוסרים על החזרתם הכפויה של מבקשי מקלט למדינותיהם, שבהן הם עשויים להיות בסיכון. לפי חוקי האיחוד האירופי, למבקשי מקלט יש זכות למזון, טיפול רפואי ומקלט, הם זכאים להערכה פרטנית שמבוססת על צרכיהם האישיים, יכולים להגיש בקשה למקלט מדיני וזכאים לאשרת עבודה לאחר תשעה חודשים.

המדיניות האירופית כלפי מבקשי מקלט השתנתה בשנים האחרונות, על רקע הגל העצום של שנאת מוסלמים והעלייה בכוחן של מפלגות ימין קיצוני שחרתו על דגלן את שנאת הזרים, שלחצה על פוליטיקאים מתונים להתייחס לחששותיהם של המצביעים. אם בעבר החזיקו מדינות כמו ספרד במדיניות הגירה ליברלית יותר, שהובילה לשטף הגירה שתרם בשנים שלפני המשבר לצמיחתן הכלכלית, כיום חוששות מדינות אירופה מעול נוסף על מערכות הרווחה שלהן. בריטניה, למשל, סירבה באוקטובר לתמוך במשימות חילוץ של מבקשי מקלט בים התיכון, בטענה שאי־הצלתם של המהגרים תהווה הרתעה טובה יותר. המדיניות הזאת, שאומצה בחום על ידי מדינות אירופיות אחרות, זכתה על ידי ארגוני זכויות אדם לכינוי “תנו להם לטבוע”.

אבל הבעיה הגדולה של ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון היא דווקא לא עם מבקשי המקלט מסוריה ואפריקה, אלא עם משהו אחר: מבקשי המקלט מאירופה עצמה. קמרון, שמעוניין ברפורמה במדיניות ההגירה של האיחוד האירופי לפני משאל העם שהבטיח לבריטים לקיים ב–2017 בנוגע להמשך חברותה של בריטניה באיחוד, לוחץ על האיחוד לשנות את אמנת היסוד שלו, שמקדשת את חופש התנועה, כדי שיוכל לבלום את שטף הפולנים, הספרדים, היוונים והאירופאים האחרים שזרמו לבריטניה בשנים האחרונות. אחד מהשינויים שהוא מבקש להוביל, למשל, הוא תוכנית שתמנע ממהגרים שקיבלו מקלט בבריטניה לקבל קצבאות לפני שישהו לפחות ארבע שנים במדינה.

אפילו בשוודיה שורפים מסגדים

אלא שעם כל הכבוד לספרדים שמבקשים דמי אבטלה בבריטניה, מה שמטריד באמת את הציבור האירופי הוא המהגרים המוסלמים. הקשחת היחס האירופי למבקשי המקלט, המוסלמים ברובם, אינה מקרית: פוליטיקאים כמו קמרון, אנגלה מרקל ופרנסואה הולנד (תומך נלהב של הגירה) צריכים להתמודד בשנים האחרונות עם העלייה המדאיגה בכוחו של הימין הקיצוני, של מפלגות כמו מפלגת העצמאות הבריטית (UKIP) ו”השוודים הדמוקרטים” בשוודיה, פוליטיקאים כמו מרין לה־פן בצרפת ותנועות פוליטיות רדיקליות כמו פגידה הגרמנית.

פגידה היא דוגמה מצוינת לאופן שבו משבר הפליטים של אירופה מאיים לערער את יציבות המערכת הפוליטית. פגידה (או “פטריוטים אירופאים נגד האסלאמיזציה של המערב”, בשמה המלא) קיימה בחודשים האחרונים שורה של הפגנות ועצרות בגרמניה ומחוץ לה, שהגיעו לשיאן בשבוע שעבר עם הפגנת ענק בדרזדן שבה נכחו 18 אלף איש במחאה נגד “האסלאמיזציה” של גרמניה, תוצאה של מאות אלפי המהגרים המוסלמים שקיבלה לתוכה בשנים האחרונות. פגידה, שזיעזעה את הציבור והמערכת הפוליטית בגרמניה בשל ההצהרות הגזעניות הבוטות של תומכיה ופעיליה, צברה פופולריות בשורה של ערים בגרמניה ומחוץ לגרמניה מאז הקמתה, אולם למרבה האירוניה היא הכי פופולרית בדרזדן. מדוע אירוניה? משום שבמדינת סקסוניה, שבה שוכנת דרזדן, רק 3% מהאוכלוסיה הם מהגרים, ומתוכם רק 0.1% הם מוסלמים.

עם זאת, אין ספק שפגידה מייצגת סחף גדל והולך בגרמניה נגד מה שנתפש בקרב הציבור הגרמני כחוסר היכולת או חוסר הרצון של הפוליטיקאים לבלום את ההגירה המוסלמית למדינה. לפי סקר שערך “דר שפיגל” בחודש שעבר, כשליש מהגרמנים מאמינים שגרמניה חווה תהליך של “אסלאמיזציה”, ושני־שלישים מאמינים שהממשלה לא עושה מספיק כדי להרגיע את החששות. גרמניה, יעד ההגירה השני הכי פופולרי בעולם אחרי ארה”ב, קיבלה מספר גדול במיוחד של מבקשי מקלט ב–2014: 200 אלף איש, רובם מעירק ומסוריה, יותר מכל מדינה אחרת באירופה. ב–2015 צפוי המספר הזה לעלות משמעותית.

אולם התחזקות הימין הקיצוני רחוקה מלהיות רק בעיה גרמנית. במובנים רבים, רעידת האדמה הפוליטית שיוצר גל ההגירה הנוכחי נמצא בראשיתו: בבריטניה היתה UKIP הבדלנית ושונאת הזרים המנצחת הגדולה של הבחירות לפרלמנט האירופי מוקדם יותר השנה, ואפילו בשוודיה בעלת התדמית הסובלנית לשעבר, בה מפלגת “השוודים הדמוקרטים” הלאומנית נהפכה למפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט בספטמבר האחרון, הוצתו שלושה מסגדים בשבועיים האחרונים. מנהיג השוודים הדמוקרטים, יימי אקסון, תיאר את האסלאם לא רק כסכנה הגדולה ביותר לשוודיה מאז מלחמת העולם השנייה, אלא גם כסכנה למדינת הרווחה שלה. בצרפת המזועזעת שאחרי ההתקפה על “שארלי הבדו”, עשויה לה־פן להיכנס לארמון האליזה ב–2017.

מי שהחליט באחרונה להתערב במשבר הפליטים האירופי הוא האפיפיור פרנציסקוס, שבנאום לרגל ציון יום השנה לטביעת הספינה בלמפדוזה באוקטובר קרא לאירופה לשנות את מדיניות ההגירה שלה ולפתוח את שעריה לפליטים. “אני מבקש מכל הגברים והנשים באירופה לפתוח את דלתותיהם ואת לבם”, אמר האפיפיור, לפני שפנה לפליטים, ואמר להם: “אני רוצה שתדעו שאני קרוב אליכם, שאני מתפלל למענכם, ושאני מתפלל שהדלתות שסגורות כיום בפניכם ייפתחו לרווחה”.

“משבר הפליטים אינו בעיה שייחודית לאירופה”, קבע ה”גרדיאן” במאמר מערכת מאוקטובר. “אך היקף האתגר הזה פשוט לא הוכר על ידי אירופה, הסובלת מצנע ומפחדת מהתגברות השנאה כלפי זרים. רק שוודיה וגרמניה, שהציעו יחדיו מקלט מדיני ל–42 אלף פליטים סורים בשנה שעברה, מקבלות נקודות זכות”. בהמשך המאמר, שמבקר בחריפות את מדיניותה של בריטניה כלפי מבקשי המקלט הסורים, קובע העיתון כי “זה יהיה נאיבי לא להכיר בכך שהאתגר המוסרי הגדול הזה הוא גם אתגר פוליטי מסובך. על רקע עליית הימין המתנגד להגירה ברחבי האיחוד האירופי, אפשר להבין מדוע המפלגות הגדולות מנסות להגיב לחששותיהם של הבוחרים. אולם הדבר לא אומר שהן צריכות לאמץ את מדיניותם של שונאי הזרים”.

“אירופה נמצאת בדילמה מוסרית נוראית”, כתב בשבוע שעבר עיתונאי הבי.בי.סי ריצ’רד המילטון באתר הרשת. “היא לא רוצה לעודד מהגרים, אבל גם לא לתת להם למות. ממשלות אירופה, כך נראה, מפסידות אם הן מתערבות, ומפסידות אם הן לא מתערבות. אולם גם מבקשי המקלט עומדים בפני דילמה משלהם: הם מפסידים בין אם הם בוחרים בסכנות הים, או בחיים של עוני ורדיפה במולדתם”.

הדילמה המוסרית, והסערות הפוליטיות והתרבותיות שיגיעו בעקבותיה, צפויה להתחזק משמעותית בשנים הקרובות. השינוי נראה כעת בלתי נמנע: לפי דו”ח שפרסמה הנציבות האירופית בחודש שעבר, מספר המהגרים לאיחוד האירופי יגיע ל–55 מיליון איש עד 2060. 70% מתוכם, לפי הדו”ח, ילכו לארבע מדינות בלבד: איטליה, בריטניה, גרמניה וספרד. השינויים הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים שההגירה הזאת תחולל יהיו מרחיקי לכת, בלשון המעטה. לא כולם יהיו רעים בהכרח: גלי הגירה, אחרי הכל, טובים לכלכלה. אירופה היא יבשת מזדקנת, ושוק העבודה שלה זקוק נואשות לדם חדש. האתגר הוא לשלב את האוכלוסיה המוסלמית בתוכה באופן שיאפשר דו־קיום, ולא יוביל לטרור ושנאה הדדית. אבל לשכנע את האירופאים שהגירה יכולה להיות טובה לכלכלה הוא משימה כמעט בלתי אפשרית כיום. אירופה, לפי שעה, מעדיפה לפחד, ולדאוג, ולקוות שהספינות הרעועות שבהן הפליטים מובאים יטבעו, או לכל הפחות יחזרו לאחור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#