בין ייאוש לתקווה - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
המגזר הציבורי

בין ייאוש לתקווה

המגזר הציבורי בישראל לא ייהפך בן-לילה למודרני ויעיל, אבל שורה של רפורמות ממוקדות יכולה בהחלט לשנותו מהיסוד. תוכניות ההכשרה החדשות לכוח אדם איכותי בשירות המדינה הן צעד ראשון בכיוון הנכון

2תגובות

כל אזרחי ישראל מכירים את רמת השירות ואת תרבות העבודה במגזר הציבורי המקומי, ורבים מהם גם נושאים על בשרם צלקות המוכיחות זאת. עובדים כבויים, חוסר מקצועיות, נפוטיזם, היעדר תודעת שירות, עצלנות, זלזול ב"לקוח" וב"ציבור", מחסור בעובדים במקומות מסוימים ולעומת זאת עודף עובדים ואבטלה סמויה במקומות אחרים, הפסקות תה, שביתות, שחיתות, מאכערים, אטיות, חוסר יעילות, ביורוקרטיה, העדפת מקורבים, משפטיזציה, היעדר יכולת ביצוע — את הרשימה המדכאת הזאת אפשר להמשיך עוד ועוד. התוצאה של כל אלה היא מגזר ציבורי גרוע ולא יעיל בכל קנה מידה מערבי, ולא בגלל היעדר תקציבים. גם לא בגלל היעדר הבנה של השלטונות שקיימת בעיה יסודית של ניהול וכוח אדם במגזר הציבורי, ואפילו לא בגלל מחסור בעובדים מוכשרים שרוצים להצטרף אליו.

המגזר הציבורי הוא עצום. במשרדי הממשלה אמנם עובדים רק כ־70 אלף עובדים, אבל ברשויות המקומיות עובדים עוד כ־300 אלף איש, ומאות אלפים עובדים נוספים מצויים בבתי החולים ובעשרות רשויות, גופים, חברות ממשלתיות, אוניברסיטאות וגופים אחרים שנתמכים על ידי תקציב המדינה. מאות אלפים עובדים בצבא, במשטרה ובמערכות הביטחון האחרות, וכולם יחד מגיעים לכדי כמיליון עובדים. זה כבר מספר שקרוב לשליש מכל המועסקים במשק. גם אם אין ספק שבין כל הגופים הללו ישנם איים לא מעטים של מצוינות, התרבות של "עובד הציבור" או "הפקיד הממשלתי" משותפת במידה רבה לכולם, וזהו אחד ההסברים המרכזיים לכך שמדינת ישראל אינה מצליחה למצות את פוטנציאל הצמיחה שלה.

לע"מ

האם אפשר לעשות משהו כדי לתקן את השירות הציבורי? איך זה שעד היום לא הגיע ראש ממשלה או שר בכיר ושם על השולחן תוכנית שאפתנית לרפורמה ומודרניזציה של המגזר הציבורי? מדוע ישנן מדינות רבות בעולם שבהן עובד ציבור (Civil Servant) הוא מקצוע מכובד, ועובד ציבור בכיר הוא כבר מקצוע נחשק שרבים נלחמים עליו ומוכנים להשקיע כסף בלימודים כדי לזכות בו?

 

צעד צעד

ישנן סיבות רבות למצבו של המגזר הציבורי הישראלי. חלקן היסטוריות, חלקן פוליטיות, וכמובן שרבות מהן תרבותיות. המגזר הציבורי, בכל מדינה, הוא תמונת מראה של התרבות הלאומית בצורתה הקיצונית ביותר, ובסביבה שבה התהליך המזקק והמחדד של תחרות עסקית אינו קיים.

את ההיסטוריה והתרבות קשה לשנות, וכך גם את הפוליטיקה, אך אם ניתן לשים אצבע על גורם בודד שדרכו ניתן לבצע קפיצת מדרגה בביצועי המגזר הציבורי, הנה הוא: איכות כוח האדם והמוטיבציה שלו. לו ניתן היה, במטה של קסם, להפוך את עובדי הציבור למקצועיים יותר ולזרוע בהם תחושת שליחות — הם עצמם כבר היו משפרים את מקום העבודה שלהם.

בעבר כבר נעשו ניסיונות כאלה. ב־1986 מינה ראש הממשלה אז, שמעון פרס, ועדה בראשות חיים קוברסקי שכתבה דו"ח לרפורמה מקיפה במינהל הציבורי. המלצות קוברסקי אושרו בממשלה, אך רובן היו אקדמיות באופיין ולא יושמו בפועל. ב־1989 הגישה ועדה אחרת, הפעם בראשות הכלכלן צבי זוסמן, המלצות לרפורמה במבנה השכר של השירות הציבורי. גם המלצות אלה לא יושמו. ב־20 השנים האחרונות היו עוד אינספור ועדות וצוותי עבודה שהציגו כיוונים ותוכניות חלקיות. פרק מרכזי בדו"ח טרכטנברג, שנכתב בתגובה למחאה החברתית של 2011, מטפל במגזר הציבורי, וכן נכתבו תוכניות לפריפריה, לחיזוק השלטון המוניציפלי, וישנן כמובן תוכניות עבודה פנימיות בכל הגופים הממשלתיים.

העניין במגזר הציבורי גואה ונסוג לסירוגין. צוותים ואנשי מקצוע מציגים רעיונות והמלצות, כנסים נפתחים ומסתיימים, אך תוכנית מקיפה אין. ההסתדרות והוועדים עוסקים בשמירה על הקביעות, השכר וזכויות העובדים, מדי שנה האוצר מבקש לשנות את הכללים ולהכניס למגזר הציבורי מאפיינים של ניהול מודרני ותגמול שקשור לביצועים ויעדים, אבל חזון מהפכני וצלול לא קיים. מעולם לא ניצתה בלבם של מקבלי ההחלטות תחושת דחיפות אמיתית באשר למצבו של המגזר הציבורי, אפילו כאשר המדידות המעטות שנעשות מצביעות על הידרדרותו הנמשכת.

בישראל לא היה עד היום בית ספר לשירות ציבורי. מילא שלא קיימת אוניברסיטה מיוחדת כמו בצרפת — עד לאחרונה גם לא היו כמעט מסגרות להכשרת עובדי מדינה. את המנהלים לא מלמדים לנהל, ובין מיליון העובדים במגזר הציבורי הרחב, ישנן מאות "מיליציות" שונות שכל אחת דואגת לעצמה, ונלחמת במשרד האוצר ובמיליציות האחרות. טבלאות השכר מיושנות ומנותקות מהמציאות: מזכירות מרוויחות יותר מאלה שבמגזר הפרטי, בעוד שמהנדסים מרוויחים מעט מדי. לכן מהנדסים חדשים ומוכשרים אינם ששים להצטרף לשירות המדינה, ובתוך שנים מעטות צפוי מחסור חמור במהנדסים — ואלו האנשים שצריכים לבנות את הכבישים, הביוב, הגשרים והתשתיות הלאומיות של המדינה. על תוכניות עבודה לטווח ארוך והכנת השירות הציבורי למציאות העתידית שעמה תתמודד מדינת ישראל לא היה עד לאחרונה עם מי לדבר.

 

 

הכתבה מתפרסמת גם באפליקציה של מגזין TheMarker 

באייפד או בטאבלטים מבוססי אנדרואיד

 

 

האם הכל אבוד, וכל שנותר הוא לארוז את החפצים ולהזמין כרטיס טיסה לברלין? לא בדיוק. נכון, בישראל אין כיום חזון גדול ושאפתני למגזר הציבורי, עם ספר הדרכה עב כרס וגיבוי אקטיבי של ראש ממשלה ביצועיסט, אבל דווקא מתוך המערכת, בלי מהפכות גדולות של הריסה ובנייה מחדש, מתבצעים מהלכים שיכולים — בהדרגה ולא בין לילה — לחולל מהפכה שקטה בשירות הציבורי. ומי אמר שצריך מהפכה גדולה אחת ולא הרבה מהפכות קטנות?

אדם אחד שחושב שזו הדרך הנכונה לשינוי הוא אילן כהן, לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה (בקדנציה של אריאל שרון), וכיום יועץ עסקי. כהן, שהיה אחראי התכנון והביצוע של שורת מהלכים ציבוריים גדולים (ההתנתקות מעזה היא אחת מהם), לא מאמין בחלומות גדולים מדי. אלה, לשיטתו, נידונים להיכשל מטעמים פוליטיים. "עדיף לעשות רשימה של משימות ופרויקטים חשובים, ולהוציא אותם לפועל אחד־אחד", אומר כהן. "צריך לטפל בשיטת התגמול, להכניס לשירות הציבורי דם חדש, להכשיר אנשים ולטפל בכמה נושאים גדולים וחשובים". כהן מסביר שגם לשורה של מהפכות קטנות דרוש לפני הכל מנהיג: "צריך צ'מפיון חזק, שר בכיר שיחליט שזו המשימה, שזה יהיה ה'בייבי' שלו, אדם שיידע לנווט את הפרויקטים שלו במערכת הפוליטית. זאת דרך נכונה יותר, כי כך אפשר להתחמק מרפורמות גדולות שפוליטיקאים יטילו עליהן וטו. אחרת, אתה תתקע ל־20 שנה".

כהן נותן דוגמה: "בנושא תאונות הדרכים ובטיחות הנסיעה, המגזר הציבורי סיפק הצלחה, עם ירידה גדולה במספר ההרוגים והנפגעים. איך דווקא שם זה הצליח? כי נוצרה קואליציה: היה יזם ופילנתרופ פרטי שהשקיע (אבי נאור), היתה תמיכה של ראש הממשלה, נבנתה תוכנית לאומית ונבחר נושא שאף פוליטיקאי לא היה יכול להתנגד לו. כך צריך לעשות בעוד שורה ארוכה של משימות. עדיף לקחת פרויקטים ונושאים, להיכנס, ולשנות מלמטה, מהצד ומבפנים".


ללמוד מהמגזר העסקי

בנציבות שירות המדינה מסכימים עם כהן. הנציבות, שאחראית על כ־70 אלף עובדי המדינה, מנסה לשפר את איכות כוח האדם גם מבלי לשנות את הסכמי העבודה ואת כללי המשחק או להחליף אנשים. לתפישתה, המנהלים, ובעיקר הבכירים שבהם, הם שצריכים להוביל את המהפכה השקטה הזו. לשיטתה, הקסם יתרחש כאשר יוטמעו ויוכנסו יעדים, שיטות עבודה, והכשרה של הבכירים.

האם בכירי הנציבות צודקים? לאחר שהטיפול בכוח האדם במגזר הציבורי הוזנח במשך עשרות שנים, אין ספק שרוח חדשה תביא לתוצאות מסוימות. שינויים תמיד מעוררים לפעולה וכל יוזמה כזו ראויה וחשובה. שיטות השאובות מהנורמות של המגזר העסקי יפיחו במגזר הציבורי רוח עשייה.הטמעת נהלים, קביעת יעדים, לוחות זמנים, בקרה, תחקור ודווח — דברים שנהוגים במערכות הביטחון — יכולים להניב הצלחות. בנציבות עושים דברים שנראים נכונים: נבנה ענף לתכנון אסטרטגי, הוקם גוף "תורה וניהול ידע", נבנתה יחידה לטיפול בסגל הבכיר, החל תהליך לבניית מדרשה לאומית למנהיגות במגזר הממשלתי. הבשורה מועברת משרד אחרי משרד בתוכנית מסודרת.

ומה באשר לבעיית הקביעות והתגמול שאינו צמוד לתפקוד ולביצועים, אלא לוותק ולקשרים? כהן סבור שקשה יהיה להתקדם ללא רפורמה בשני הנושאים הללו. בנציבות טוענים שאין חובה לשנות את עיקרון הקביעות. להערכתם, ניתן להניע ולהחדיר "ציונות" ומוטיבציה לעובדי מדינה גם ללא תגמולים כספיים, ובמידה מסוימת זה נכון. "בונוס" אינו תרופת ניהול מושלמת. אלא שיצירת מוטיבציה כזו דורשת שכבה של מנהיגים שיסחפו אחריהם את גדודי העובדים — ורבים מהמנהלים במגזר ציבורי נחשבים על ידי הנציבות עצמה לחלשים, חסרי מקצועיות ו"שרופים". איפה המנהיגים החדשים הללו?

התקווה למציאתם טמונה כעת בשורה של תוכניות להכשרה ויישום של צוערים למגזר הפרטי, במגוון תחומים ומקצועות, שנפתחו בשנים האחרונות בשירות הממשלתי. רבים מכירים את תוכנית הצוערים הוותיקה של משרד החוץ, שתשדירי הפרסומת שלה משודרים כעת ברדיו, אך באחרונה התווספו לה תוכניות צוערים נוספות, המיועדות להכשרת צוערים לניהול תשתיות לאומיות, לשדרוג הרשויות המקומיות, לאגפי התכנון, למשטרה ולמטרות נוספות — ומה שמפתיע הוא שהביקוש לתוכניות אלה, שלכל אחת מהן מתקבלים רק כמה עשרות מועמדים מדי שנה, גבוה במיוחד. מתברר שבעקבות המחאה החברתית, אלפי צעירים החליטו שהם מעדיפים עבודה שיכולה להשפיע על המדינה והקהילה, גם אם השכר נמוך יותר מזה שקיבלו או היו יכולים לקבל במגזר המסחרי־עסקי.

מוקדם להעריך אם זהו האור שחיכינו לו בקצה המנהרה של המגזר הציבורי. גל ההצטרפות של צעירים מצטיינים למגזר הציבורי, והתוכניות שנוצרות עבורם, מרחיב את הלב וממלא תקווה, אך המספרים עדיין קטנים. התוכניות של הנציבות נראות מבטיחות, על הנייר, ומדי יום ניתנים למנהלים כלים שלא היו להם קודם. אלא שמול כל אלה קיימים בתוך ארגוני המגזר הציבורי עצמם "צוותי חיסול", ששמו לעצמם מטרה לפגוע בתהליכי השינוי מסיבות של מעמד, שליטה ושיקולים אישיים.

תהליכי השבחת כוח אדם הם ארוכי טווח ואין בהם קיצורי דרך. אבל בשורה התחתונה, המגזר הציבורי הוא מראה של התרבות שלנו. אם יחול שיפור במגזר הממשלתי, אלה רק 70 אלף מתוך כמיליון עובדים במגזר הציבורי, וקשה לראות מגזר ציבורי שיתנהל בצורה שונה ממה שקורה ברחוב ובפוליטיקה. ישראל נמצאת הרבה מתחת לממוצע של ה־OECD בכל סקר שביעות רצון מתפקוד המגזר הציבורי, והדבר מעיד על מידת הייאוש של הציבור מהמגזר הציבורי שלו. לצעירים השאפתנים שרוצים להנהיג ולעשות מהפכה יש עבודה רבה מאוד. בהצלחה. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#