סוד ההצלחה של האי שנהפך לאחת הכלכלות הגדולות בעולם - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

סוד ההצלחה של האי שנהפך לאחת הכלכלות הגדולות בעולם

טייוואן, שהוקמה בסוף שנות ה-40 נהפכה עם השנים להצלחה כלכלית, אף שאין לה יחסים דיפלומטיים עם המדינות השכנות ■ כיצד היא עושה זאת, וכמה עולה בה ארוחת צהריים?

17תגובות

באנדרטת הזיכרון לצ'יאנג קאי־שק, מנהיג סין שנאלץ לסגת עם צבאו לאי טייוואן ולהקים בה למעשה את טייוואן המודרנית, נערך טקס חילופי משמרות בכל שעה עגולה. הטקס מתנהל בעצלתיים וגם התיירים הרבים שפוקדים את האנדרטה הגדולה שבבירה טייפה מתקשים להחזיק מעמד ב–30 הדקות שבהן מתנהל הטקס. חיילי המשמר, שלבושים בקפידה במדים הרשמיים, צועדים לאט ועד שהם מגיעים לרחבה המרכזית נראה כבר שהקפדנות מוגזמת. בטקסים מקבילים לחילופי משמרות שמושכים תיירים, כמו בארמון באקינגהאם בבריטניה, הדברים מתנהלים באופן מסודר ומרשים, אך גם הרבה יותר זורם.

כמו הטקס, נראה שהכל בטייוואן מתנהל בקצב אטי ובסבלנות רבה. הטייוואנים לא ממהרים ליצור קשרים אישיים וגם כשהם מקבלים החלטת מדיניות, זה נעשה אחרי הרבה חשיבה ותכנון. התכונות האלה ניכרות גם בהתנהלות של אנשי עסקים טייוואנים שמסתובבים בעולם, אבל לא ממהרים להיכנס לפרויקטים וצריך לעבוד קשה כדי לרכוש את אמונם. "עבור טייוואני, נסיעה ראשונה לישראל היא נסיעת התרשמות", מסביר דורון חמו, הנספח הכלכלי של משרד הכלכלה בטייוואן. "לעומתו, ישראלי שיבוא לטייוואן יגיד: 'שילמתי על כרטיס - אני רוצה שתפציץ לי את היומן בפגישות'. הטייוואני רוצה להרגיש את האווירה ולבדוק אם יש כר לעסקים. בפגישה השנייה הוא יבדוק אם יש למה לעשות עסקים".

לפי חמו, ההתנהלות הזו משפיעה באופן ישיר גם על פעילות של חברות טייוואניות בישראל. "חסרה לי התעוררות של חברות טייוואניות בישראל. הם מאוד שמרנים. הם רוצים לראות קודם כל מה עושות חברות אחרות מהעולם, ויאמרו שזה לא מאוחר מדי כשיצטרפו בשלב מאוחר יותר".

נשים בטייוואן
רויטרס

טייוואן, או הרפובליקה של סין, דומה לישראל בכמה מובנים, אך נחשבת לכלכלה גדולה ומתקדמת יותר. טייוואן ממוקמת במקום ה–14 במדד התחרותיות של הפורום הכלכלי העולמי (WEF), לעומת ישראל שממוקמת במקום 27. היא אמנם ירדה שני מקומות לעומת הדירוג ב–2013, אך כלכלת האי מצליחה למצוא איזון בכמה תחומים, אם כי אין תחום שבו היא מתבלטת במיוחד. כך למשל, טייוואן מדורגת במקום ה–11 מבין המדינות ברמת התשתיות שלה, ומאופיינת ברמת יעילות גבוהה של שוק הסחורות. ברמת החדשנות ממוקמת טייוואן במקום ה–10, לעומת ישראל שממוקמת במקום השלישי, אך כלכלת טייוואן מאופיינת ברמת שקיפות גבוהה מאוד של המוסדות הכלכליים, במגזר ממשלתי קטן ויעיל ובנטל מס נמוך, ונהנית מרמת תחרות גבוהה בשוק המקומי.

"טייוואן וישראל
 משלימות זו את זו"

טייוואן וישראל הוקמו בסוף שנות ה–40, ושתיהן הצליחו להתקדם ממצב של מחסור ועוני לשגשוג יחסי תוך כדי שינוי המיקוד הכלכלי והתעשייתי שלהן. שתיהן נחשבות ל"כלכלות אי" - מדינות מבודדות משכנים: במקרה של טייוואן בגלל היותה אי ללא גבולות משותפים, ובמקרה של ישראל בגלל שכנותיה שלא ששות, בלשון המעטה, לקיים אתה מסחר יבשתי ענף. "טייוואן וישראל משלימות זו את זו", אומר בכיר בשירות החוץ של טייוואן. "ישראל טובה בחדשנות ובמו"פ, וטייוואן טובה בהנדסה ובייצור".

רויטרס

טייוואן הצליחה למצב את עצמה כאחת מהנמרים הכלכליים של אסיה - קבוצת כלכלות קטנות יחסית שצמחו בקצב מהיר מאוד בין שנות ה–60 לשנות ה–90, יחד עם קוריאה הדרומית, הונג קונג וסינגפור - לאחר שערכה שינויים מפליגים בהרכב הכלכלי שלה באמצעות תוכניות כלכליות מפורטות. הירידה לפרטים בתוכניות הכלכליות שבנו את כלכלת טייוואן מרשימה. כך למשל, בתחילת שנות ה–50 הבינה הנהגת המדינה כי עליה להתמקד ביצוא חקלאי, תוך שמירה על היציבות הכלכלית ושיפור מוסר התשלומים; בשנות ה–60 עברה הכלכלה למיקוד בתעשיות קלות; בשנות ה–70 התמקדה בתעשיות כבדות ומיצבה את מעמדה כבית החרושת של העולם; ובראשית שנות ה–2000 נהפכה טייוואן להאב טכנולוגי.

כעת היא עומדת על פרשת דרכים ומעוניינת להגדיל את החשיבות שלה בשוק העולמי. אחת הבעיות שבהן היא נתקלת בדרכה למעלה היא שבטייוואן מכירות כיום רק קצת יותר מ–0 מדינות בכל העולם, לא כולל ישראל, רובן מדינות אפריקאיות או דרום־אמריקאיות שאינן נחשבות לשחקניות מרכזיות בשוק העולמי. רוב המדינות, שאמנם מכריזות על תמיכה בטייוואן, מחזיקות במדינה רק בנציגות כלכלית ותרבותית ולא בשגרירות רשמית - ואת זאת מנסה המדינה בעלת 23 מיליון התושבים לשנות.

הסיבה לכך שמדינות רבות אינן מכירות בטייוואן נעוצה במערכת היחסים עם סין. בשנות ה–40 של המאה הקודמת הצליחה המפלגה הקומוניסטית בסין לערוך הפיכה שהובילה לכך שמנהיג סין עד אז, צ'יאנג, נאלץ לברוח עם צבאו וקבוצת אזרחים לטייוואן ולהמשיך שם את מה שהם הגדירו כרפובליקה של סין (ROC). סין, שמוכרת בשמה המלא כרפובליקה העממית של סין (PRC), טענה במהלך השנים כי האי טייוואן הוא חלק ממנה, ומאז הקמתה של טייוואן נרשמו כמה סכסוכים בין המדינות, שלא הובילו לשלטון סיני בטייוואן בגלל התמיכה של המערב במדינת האי והחשש כי הדבר יוביל למלחמה עולמית כוללת.

לאחר שצ'יאנג הגיע לטייוואן הוא נאלץ להפוך את הכלכלה במהירות מכלכלה חקלאית לכלכלה מפותחת - שב–2013 היתה הכלכלה ה–21 בגודלה בעולם בתמ"ג במונחי שוויון כוח קנייה, לפי נתוני קרן המטבע הבינלאומית. לשם השוואה, ישראל ממוקמת במדד זה במקום ה–54 בעולם.

סיבוב בטייפה מגלה עיר עמוסה ומלאה ברבי קומות, עדות לצורך להקים בתים במהירות למיליוני הסינים שהגיעו למדינה בשנותיה הראשונות. אפשר למצוא בה כמעט את כל מותגי היוקרה הידועים מהעולם שמיועדים למעמד הגבוה במדינה. אזור העסקים של העיר, שבו ניצב גם בניין טייפה 101, אחר מהבניינים הגבוהים בעולם, מציג אזור מודרני ושוקק שבו התמקמו רוב הנציגויות הזרות וגם החברות הבינלאומיות הגדולות.

טייוואן מודעת היטב לחשיבותן של תשתיות התקשורת במדינה, וב–2004, הרבה לפני שרוב מדינות העולם חשבו על זה, התחילו לפרוש רשת אלחוטית תחת השם e-Taiwan בהשקעה של 1.83 מיליארד דולר. פרישת הרשת הצליחה לשפר עוד יותר את השקיפות הממשלתית וסיפקה לאזרחים רבים גישה לאינטרנט - תוך כדי שכלול שוק הטכנולוגיה באי.

תחום נוסף שבו מצטיינת טייוואן הוא תחרות עזה בין החברות המקומיות בשוק המקומי. ממשלת טייוואן מודעת לחשיבות של מלחמה בריכוזיות ונקטה צעדים שימנעו מהמדינה ליהפך לריכוזית, וכך נוצר מצב שבו קיימות הרבה חברות בינוניות, ואין חברה אחת ששולטת בשוק. לפי נתוני הפורום הכלכלי העולמי, ברמת התחרותיות בשוק המקומי מדורגת טייוואן במקום השני בעולם - אחרי יפן. לצורך השוואה, ישראל ממוקמת במקום 126 - מתחת למדינות כמו תימן, גבון וטנזניה. למעשה, ישראל מדורגת במדד זה במקום האחרון מבין מדינות ה–OECD.

גם במדד קלות עשיית העסקים של הבנק העולמי מובילה טייוואן על ישראל ומדורגת במקום ה–19, לעומת ישראל המדורגת במקום ה–40. הבנק מציין כי מערכות אלקטרוניות בטייוואן מקלות על תשלום המסים במדינה וכן על קבלת אשראי לעסקים. השקיפות הממשלתית בטייוואן הקלה גם על תהליכים כמו הוצאת היתרי בנייה, מה שמקל יחסית על בעלי העסקים במדינה.

בלומברג

בטייוואן נהנים התושבים ממנטליות יזמית, שבשילוב עם מגזר ממשלתי יעיל ומסים נמוכים מאפשר לעסקים לשגשג. בחינה של נטל המס, או הכנסות המסים ביחס לתמ"ג, מראה כי נטל המס בטייוואן הגיע ב–2013 ל–12.6%, לעומת 30.5% בישראל.

מקובל לחשוב שנטל מס נמוך, או ירידה בנטל המס, עשויה להיגרם בגלל ירידה בשירותים שמעניקה המדינה וכן כי שיעור נטל מס אינו מדד לשוויוניות, אלא רק להיקף הכולל. מצד שני, נטל מס גבוה מדי עשוי לעודד הגירה שלילית ופגיעה בצמיחה הכלכלית. ואולם נטל מס נמוך הוא גם הגורם שמעודד יזמות לצמיחה כלכלית וכן מונע הברחות מסים. גם המסים העקיפים במדינה אינם גבוהים במיוחד, מה שמשקף כי חלק ניכר מההכנסות ממסים מגיע ממסים פרוגרסיביים כמו מס הכנסה. אבל יתרון גדול עוד יותר בטייוואן הוא הנגישות של מערכת המס, שלא דורשת מהתושבים ומהחברות להסתבך עם הגשת מסמכים מורכבים - והכל מתאפשר בקלות ובזמינות גבוהה.

בטייוואן יש שכבה גדולה של עשירים מאוד המנהלים כמה מהחברות הידועות בעולם, ומצד שני מעמד ביניים רחב. ואולם בניגוד לישראל, יוקר המחיה הנמוך יחסית במדינה מאפשר גם לבני מעמד הביניים להתקיים בכבוד. כשארוחת צהריים במדינה באחת הרשתות הבינלאומיות עולה 8 שקלים, אין פלא שנשאר נתח רב מההכנסה הפנויה לרכישות מוצרי טכנולוגיה ופנאי. כך, למשל, יוקר המחיה בתל אביב גבוה ב–36% מזה שבטייפה, בהתחשב גם בהפרשים בשערי מטבע מול הדולר, על אף שתושבי טייפה מתלוננים גם הם על מחירי הדיור הגבוהים.

שדה התעופה הגדול באזור

מחירי הדיור הובילו למחאה חברתית נרחבת, שפרצה במארס 2014 בכל רחבי טייוואן, וזכתה לכינוי "מחאת החמניות" בשל הפרחים שחולקו למפגינים וסימלו את החופש והעצמאות הכלכלית שדרשו. "כיום זוגות צעירים לא מביאים ילדים לעולם מפני שזה יקר מדי עבורם", אומר לנו טייוואני בשוק הלילה של העיר הדרומית קאושיונג, עיר נמל מרכזית שנחשבת למעוז תעשייתי. אך לא רק מחירי הדיור הציתו את המחאה, אלא גם חתימה על שורה של הסכמי שיתוף פעולה - בעיקר בתחומים כלכליים - בין טייוואן לסין. עד כה נחתמו יותר מ–21 הסכמים כאלה מאז שנשיא טייוואן, מא יינג־ג'ו, נכנס לתפקידו ב–2008.

לאחר המחאה נרשמה ירידה דרמטית בפופולריות של הנשיא ושל מפלגת השלטון הפרו־סינית, KMT. בבחירות המקומיות שנערכו בסוף נובמבר הפסידה מפלגת השלטון בחמש מתוך שש הערים הגדולות בטייוואן למתחרה הגדולה שלה, DPP, שקוראת לצינון היחסים עם סין כדי שטייוואן לא תהיה תלויה בה מבחינה כלכלית. אפילו בטייפה ניצח מועמד מפלגת השלטון בכ–25 אלף קולות בלבד, ניצחון קלוש בעיר בת כ–3 מיליון תושבים. התבוסה בבחירות המקומיות הובילו את הנשיא מא לפרוש מהנהגת KMT לקראת הבחירות הכלליות בינואר 2015 ולמינוי סגן הנשיא, מאו צ'י־קו, לתפקיד ראש הממשלה ולמי שכנראה יתמודד על הנשיאות מטעם KMT.

"טייוואן וסין יקיימו יחסים מיוחדים תוך כדי שמירה על הסטטוס־קוו", אומרת ונסה שי, סגנית שר החוץ של טייוואן. בקרן למדיניות לאומית מציגים כדוגמה לשיתוף פעולה מסחרי בין מדינות דווקא את השיתוף בין ישראל, ירדן וארה"ב. "מוצרים בישראל ובירדן מקבלים יחס כאילו יוצרו בתוך נפט"א (הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, י"פ)", אומרים בקרן, כשהם רומזים כי היו שמחים ליחס מועדף דומה מצד ארה"ב.

טייוואן, שהצטרפה לאיגוד הסחר העולמי ותלויה כמעט אך ורק בסחר חוץ, משקיעה רבות בקידום הפיילוט של אזורי הסחר החופשיים שיפעל בשישה מרכזים ברחבי המדינה ויעסוק בתחומים של שינוע ים, שינוע אווירי, חקלאות, תעשייה ושירותים. הפארק החקלאי הביו־טכנולוגי שהוקם בעיר פינג טונג בדרום המדינה הוא דוגמה טובה לכך. לצורך קידום הפארק, שיכול לספק פתרונות טכנולוגיים לחקלאים בכל דרום־מזרח אסיה, הגיע המנכ"ל שלו גם לישראל כדי ללמוד על טכנולוגיה חקלאית, ואולי אפילו להשתמש בדברים שלמד כדי לקדם מכירה של טכנולוגיה לחיסכון באנרגיה למדינות המזרח התיכון.

טייוואן גם מקימה עיר שדה תעופה חדשה בטאויואן, מרחק של כ–40 דקות נסיעה מטייפה, שתשמש מרכז שירותים ועסקים בכל האזור, כך לפחות מקווה הממשלה. טאויואן תאלץ להתחרות במרכזים דומים שמוקמים בשנחאי ובקוריאה הדרומית, אך מקימיה טוענים שלמדו מטעויות של המדינות האחרות. בקוריאה הדרומית, למשל, מוקמת מתחילת העשור הקודם העיר סונגדו, שנועדה להיות מרכז עסקי ומהערים החכמות בעולם. כ–65 ק"מ דרומית לסיאול וסמוך לשדה התעופה הבינלאומי הגדול של קוריאה הדרומית הוקמה העיר על פי כל התוכניות העדכניות לתכנון עירוני ראוי: אפילו משאיות זבל אין בה, מפני שכל הבתים מחוברים למערכת צינורות אחת שמעבירה את האשפה היישר אל מרכזי מיחזור. ואולם למרות התכנון החכם, נחשבת העיר לכישלון ותושבי סיאול לא ממהרים לעבור אליה - מהסיבה הפשוטה שבהקמתה שכחו לחבר אותה למערכות תחבורה נוחות.

מבלי להתייחס ישירות לסונגדו, מתגאים מתכנני העיר החדשה בטאויואן ב–500 מיליארד דולר טייוואני (כ-17 מיליארד דולר אמריקאי) שתשקיע הממשלה בפרויקט ושעד 2030 יהיה בה שדה התעופה הגדול בצפון מזרח הפסיפיק - יעד שאפתני ביותר בהתחשב בעובדה שלא רחוק משם פועל שדה התעופה של הונג קונג, המרכז אליו כיום פעילות רבה ונחשב לאחד משדות התעופה הגדולים והיעילים בעולם. גם את דרכי התחבורה לעיר, כמו רכבת מהירה ורכבת תחתית, מקווים להשלים עוד לפני הקמתה - כנראה לקח מטעויות של הקוריאנים.

אם להסתמך על העבר, הרי שבתחום התחבורה הציבורית הוכיחה טייוואן כי היא עומדת במלתה. בסוף שנות ה–60 הודיע שר התחבורה דאז, סון יון־סואן, על תחילת התכנון של רכבת תחתית במטרופולין טייפה, ואולם בעיות תקציביות דחו את תחילת התכנון המעשי שוב ושוב. זה אולי נשמע מוכר ודומה לסיפור הרכבת התחתית שלא הוקמה בתל אביב, אבל גורל הרכבת התחתית בטייפה היה שונה: הצמיחה הכלכלית המרשימה של טייוואן בשנות ה–70 העלתה שוב את הצורך לשנע המונים במערכת התחבורה הציבורית, וכך בסוף שנות ה–70 החל התכנון המחודש של הרכבת התחתית בעיר. רק ב–1986 הוקם המשרד שאחראי על תכנון מעשי, והעבודה החלה ב–1988. הקו הראשון של הרכבת נפתח ב–1996, ועד 2004 הושלמה הקמה של שישה קווים בכל המטרופולין של טייפה וקילונג, שבו גרים כ–9 מיליון בני אדם.

אי־פי

מערכת הרכבות התחתיות של טייפה זכתה פעמים רבות בתואר הרכבת התחתית היעילה והאמינה בעולם של Nova COMMET, ומאז שהוקמה ירד הגודש בכבישים בצורה משמעותית והיא נחשבת לאחד מהגורמים שמסייעים לפיתוחה של טייפה כמוקד עסקי עולמי. נסיעה ברכבת התחתית בבירה היא חוויה נעימה מאוד, ובמחיר של 25 דולר טייוואני (3.2 שקלים) אפשר להגיע במהירות וביעילות לכל חלקי העיר. גם האווירה ברכבת נעימה ויש בה גישה חופשית לרשת אלחוטית.

גם הצורך לקשר בין שתי הערים הגדולות בטייוואן - טייפה בצפון האי וקאושיונג בדרומו - היה בעדיפות לאומית עבור ממשלות טייוואן לאורך השנים, וכך הוקמה הרכבת המהירה של טייוואן שמקשרת בין שתי הערים, שנמצאות במרחק של כ–450 ק"מ זו מזו, תוך פחות משעתיים. בשעות העומס נערכות ארבע נסיעות בשעה בין שתי הערים - מה שמאפשר לאנשי עסקים שמגיעים לביקורים תכופים בחלקה השני למדינה לעבור בנוחות ובבטיחות. הרכבת החלה לפעול ב–2007 בהשקעה של 18 מיליון דולר, לאחר עיכובים רבים שנגרמו מבעיות תקציביות, והמהירות המרבית שלה מגיעה ל–300 קמ"ש.

לדברי פרופ' לי וויי, מהיועצים להקמת העיר החדשה בטאויואן, הקמתה "תניע את הפיתוח הכלכלי של טייוואן, תוך הבנה של מודל החיים העירוני העתידי. במסגרת זו יוקמו מרכזי חדשנות, בידור ותעשיית שירותים וייפסק הייצור כדי לשנות את התפקיד של טייוואן. זו נקודת מפת בחזרה לתפקיד כלכלי באסיה". הדברים האלה בולטים מאוד על רקע היותה של טייוואן מדינה שמבוססת באופן כבד על ייצור. כיום טייוואן היא יצרנית השבבים הגדולה בעולם וחברות טייואניות, כמו פוקסקון, מייצרות את השבבים שנמצאים במכשירי האייפון של אפל. גם ההשקעות הזרות שמושכת אליה טייוואן מתרכזות בעיקר בתעשיית הרכיבים האלקטרוניים, בעוד שבתעשיית הפיננסים נרשמה ב-2013 ירידה חדה בזרם ההשקעות הזרות.

לפרוק מכולה ב–10 דקות בלבד

ככלכלת אי הבינה טייוואן כי היא תלויה בעיקר בסחר חוץ, וכך פיתחה את נמלי הים בשנות ה–70 ככלי סחר חשוב מאוד עבורה. בשנות ה–90 נחשב הנמל בעיר קאושיונג הדרומית לשלישי בעולם מבחינת מעבר סחורות. מאז הקמתה היתה טייוואן כלכלה פתוחה, אבל הממשל הצבאי ששרר במדינה עד 1987 לא איפשר פיתוח של ארגוני עובדים מאוגדים. מאז שהמדינה נהפכה לדמוקרטיה בשנות ה–90, התרבו ארגוני העובדים. בעשור האחרון נרשמו במדינה התאגדויות עובדים בתחומים רבים, בגלל פעילות ערה של רכישות ומיזוגים במגזר הפרטי, ועדיין ארגוני העובדים במדינה לא בולטים במיוחד וקיים שיתוף פעולה ער יחסית בינם לבין המעסיקים.

מערכת היחסים הזו איפשרה למדינה להקים מערכת של שישה נמלי ים, רובם בחלק המערבי שפונה לסין. ואולם התחזקות של הנמלים בסין הובילה לירידה בכוחם של הנמלים הטייוואניים. נמל קאושיונג, למשל, ירד מהמקום השלישי למקום ה–14 ברשימת הנמלים העמוסים בעולם של ארגון וורלד שיפינג. כדי להגדיל את כוחם של הנמלים, הופכת הממשלה חלק גדול מהם לאזורי סחר חופשיים וחברות פרטיות מתחרות על הפעלת הנמלים, תוך שדרוג מסיבי של קיבולתם. החברות הפרטיות מקבלות את הנמלים בחכירה, הן אחראיות על הפיתוח שלהם ועליהן להחזיר את הבעלות על הנמל למדינה בתום הסכם של 50 שנה.

אי־פי

74 חברות פועלות כיום בחמישה נמלים במדינה באזורי הסחר החופשי, רובן בתחום הייצור, בהן חברות זרות כמו לונדון מטאל שמשווקת לכל העולם מוצרים מקאושיונג. החברות הזרות לא משלמות מכס או מס הכנסה באזורי הסחר החופשיים והן יכולות להעסיק 40% זרים מתוך כוח העבודה שלהן עם אשרות מיוחדות, לעומת 15% בחברות שלא פועלות באזורי הסחר החופשיים. טי.סי צ'ן, יו"ר חברת קאו מינג, המפעילה מסוף מכולות בנמל קאושיונג, נראה נלהב במיוחד כשקבוצה של עיתונאים זרים הגיעה לבקר בנמל. הוא התגאה ביעילות של הנמל שבו שישה מרכזי מכולות. לדבריו, זמן השהייה של משאית שנכנסת לנמל כדי להטעין או לפרוק מכולה הוא 11–10 דקות בלבד, לעומת לפחות 30 דקות בנמל מקביל בארה"ב.

העבודה ממוחשבת ברובה, ומנוהלת על ידי מפעילי המנופים האוטומטיים בעזרת ג'ויסטיק ממרכזי בקרה, מצב שונה מהמנופים המוכרים מנמלי הים בישראל שמופעלים על ידי אדם שיושב על המנוף. לכן, רק 16 איש נדרשים להפעיל אזור פריקה של מכולות, לעומת 100 איש בנמל רגיל, לדבריו. כשנשאל על יחסי העבודה בנמל הוא מהסס מעט, אבל משיב שמדובר בכלכלה חופשית, וכשיש ביקוש לעבודה, גם התנאים טובים. הטרמינל של קאו מינג הוקם רק לפני ארבע שנים ולכן רוב העובדים בו חדשים, אבל התחרות בין החברות המפעילות את הנמלים מקדמת יעילות ומצליחה גם לשמור על תנאי עבודה נאותים.

אי אפשר לזלזל בחשיבות של פרויקט אזורי הסחר החופשי של טייוואן, שמנסה ללמד את כל העולם איך כלכלה כל כך קטנה נהפכת לחשובה כל כך בשרשרת הייצור העולמית. רמת הפיתוח של מרכזי העסקים בטייוואן מדורגת במקום השני מבין כל מדינות העולם, לפי נתוני הפורום הכלכלי העולמי. כדי להגדיל את השותפות הבינלאומית שלה, מנסה טייוואן למצב את עצמה כשער לאסיה על רקע התחממות היחסים בין המדינות, אבל לא בטוח שזה באמת המצב.

"אני לא חושב שטייוואן היא שער לאסיה. אם כבר, היא שער לסין, להונג קונג או למקאו", אמר חמו. "צריך להבדיל בין תחומים עסקיים, מכיוון שלדוגמה משלחת מים צפויה להגיע הנה ורוצה למכור את המוצרים שלה. מבחינתה, זה לא צעד נכון לעבור בטייוואן כדי להגיע לסין. אם חברות בתחום המים רוצות להגיע לסין, שילכו ישר לסין. חברות המים כאן עוסקות בעיקר בשוק המקומי. עם זאת, יש חברות טייוואניות רבות שעושות עסקים עם סין ועובדות שם. אם אתה חובר לכזאת חברה כפתרון משלים או כספק משנה, אתה יכול לצאת לשוק הסיני.

"נכון שאין פה כמעט עוני ולכולם יש מה לאכול. זו לא חוכמה גדולה: אתה יכול לאכול ארוחת צהריים ב-8 שקלים. יוקר המחיה פה מאוד לא גבוה. ברמה הבסיסית אנשים לא חיים בעוני. מצד שני יש שכבה של אנשים מאוד עשירים, שאת כל הכסף שלהם עשו בסין ובינם לבין שאר האוכלוסיה ישנם פערים עצומים".

את החשיבות של סין עבור טייוואן ממחיש חמו בדוגמה פשוטה: "תאר לעצמך שליד ישראלי היתה מדינה עם 1.3 מיליארד איש, שמדברים את אותה השפה, מבינים את התרבות שלך, ואתה יודע איך לעשות אתם עסקים. הם כמו ישראלים, אבל זו בעצם מדינה נפרדת במרחק של שעה טיסה. לטייוואנים יש את סין שהיא חצר המשחקים שלהם, אבל הם יותר מערביים, יותר דוברים אנגלית, יותר מתקדמים. בסין הם עושים את כל הכסף שלהם. פעמים רבות הם לוקחים חברות מערביות או את עצמם והולכים לעשות עסקים בסין. יש שם מגרש אדיר שכולם מנסים לפצח, אבל לטייוואנים יש יתרון יחסי".

אנשי עסקים ישראלים טוענים שיש קושי להיכנס לסין בגלל הקושי לבנות יחסי אמון עם אנשי עסקים סינים. זה תקף גם לגבי הטייוואנים?

"כן. בסופו של דבר הטייוואנים הם סינים מתקדמים יותר, סינים שאתה יכול לסמוך על המלה שלהם - לכשתקבל אותה. הם מאוד אמינים. לדעתי, יש בכל רגע נתון יותר מ–20 אלף תלמידים טייוואנים שלומדים במכללות ובאוניברסיטאות בארה"ב, חלקם נשארים וחלקם חוזרים, לכן האנגלית שלהם טובה, ויש להם בית משפט מיוחד לפטנטים", אומר חמו כדי להדגים אילו צעדים נוקטים הטייוואנים כדי להרגיע אנשי עסקים מערביים החוששים מעסקים בטייוואן אחרי שנכוו בסוגיות הקשורות בהפרות פטנטים בסין. "כלומר, כשאתה עושה עסקים עם טייוואני, ב–99% מהמקרים תראה אנשים ישרים ואמינים. ברגע שרקמת את מערכת היחסים, יהיו לך באמת עסקים. מסיפורים שאני שומע, בסין זה לא ככה ואנשי עסקים נכווים בה. לכן, אם אתה יודע לקחת את השותף הטייוואני ואתו לחדור לסין - זה יכול לעזור".

בלומברג
Shi Yali


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#