איך נהפך יוסי בכר מרפורמטור לחבר כבוד במועדון ההון־שלטון - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
פרופיל

איך נהפך יוסי בכר מרפורמטור לחבר כבוד במועדון ההון־שלטון

כשאולמרט ביקש, הוא ניסה לסדר עבודה לבן של זקן ■ לחתונה של עיני הוא הגיע עם צ'ק כמה ימים לפני ששכר אותו כיועץ

69תגובות

מאז מונה יוסי בכר, מנכ"ל משרד האוצר בתקופת ראשי הממשלה בנימין נתניהו ואהוד אולמרט, לתפקיד יו"ר בנק דיסקונט, הוא שמר על פרופיל נמוך יחסית. דווקא בחודשים האחרונים עלה שמו לכותרות מחוץ למדורי הכלכלה ובהקשרים שלא החמיאו לו.

בפעם הראשונה זה קרה כשדיסקונט ביקש לאשר לו בונוס של יותר מ–2 מיליון שקל על תפקודו ב–2013, למרות ביצועים לא מרשימים של הבנק. הפעם השנייה היתה כשהגיע לחתונת יו"ר ההסתדרות לשעבר, עופר עיני, עם צ'ק בידו, רק כמה ימים לפני שהתברר שהבנק שבראשו הוא עומד שכר את שירותיו של עיני לנהל מטעמו מגעים על פיטורי עובדים. הפעם השלישית ששמו הוזכר היתה בהקלטות השיחות בין שולה זקן לאולמרט: על פי ההקלטות, אולמרט פנה לבכר כדי שידאג לסדר עבודה לבנה של זקן.

מכל השמות שכיכבו בקלטות זקן־אולמרט, בכר היה השם המפתיע ביותר. כבר שנים שהוא ממלא תפקידים בולטים בכלכלה הישראלית, אבל שמו מעולם לא נקשר בפרשות מביכות מסוג זה. במשך תקופה הוא אף הצטייר כרגולטור אמיץ, כזה שעמד מול כוחות חזקים כמו הבנקים וההסתדרות, ויכל להם. רפורמת ועדת בכר, שהוביל ב–2004, נחשבת לאחת הרפורמות החשובות שעשתה הממשלה בעשור הקודם למרות הביקורת על אופן ביצועה. הרפורמה חייבה את הבנקים למכור את קופות הגמל וקרנות הנאמנות שהיו בבעלותם. למרות זאת, ניתוח הדרך של בכר במגזר העסקי הישראלי מעידה עד כמה הוא מחובר בעבותות למועדון ההון־שלטון הישראלי ומראה כי לא תמיד ברור את מי הוא משרת.

בכר נמצא כיום בפסגת הקריירה שלו. בינואר הוא ישלים קדנציה שנייה כיו"ר דיסקונט, אחד מחמשת הבנקים הגדולים בישראל, השולט על ברז אשראי של כ–120 מיליארד שקל. ואולם לאחר חמש שנים אפשר לומר שהבנק שהיה הגרוע ביותר במערכת הבנקאות הישראלית במשך שנים רבות, נותר גרוע גם בתקופתו. זה לא הפריע לבכר לקחת הביתה בתקופה זו שכר בעלות של יותר מ–20 מיליון שקל.

נכון, אין בישראל בנק שממש משגשג מאז המשבר העולמי של 2008–2009, ואולם דיסקונט שמר בדבקות על מקום טוב בסוף בכמעט כל דירוג שאפשר להעלות על הדעת. אף שנוהגים לדבר עליו כבנק השלישי בישראל, אחרי הפועלים ולאומי, מבחינת שווי השוק שלו דיסקונט כבר מזמן במקום הרביעי אחרי מזרחי־טפחות (שהונו העצמי נמוך בהרבה). מה עוד שהבנק הבינלאומי, הבנק החמישי בגודלו בישראל, נושף בעורפו, אף שההון העצמי שלו קטן בחצי מזה של דיסקונט.

דיסקונט הוא בנק ללא גרעין שליטה. בכר אמנם הובא לבנק על ידי מתיו ברונפמן, אך ברונפמן מכר את מניותיו עקב הכשל הניהולי וחוסר היכולת של בכר וקודמיו לבצע מהפך עסקי. בתפקידו כמנכ"ל האוצר היה בכר אחראי על מכירת דיסקונט לברונפמן. כיום נשלט דיסקונט על ידי הציבור, בעיקר באמצעות הגופים המוסדיים - קופות גמל וקרנות פנסיה. הביצועים החלשים של הבנק לא הביאו את בעלי המניות לחפש יו"ר חדש. לא רק זאת, אלא שבאוקטובר אישרה האסיפה הכללית את תנאי כהונתו של בכר להמשך הדרך - עד שאסיפת בעלי המניות תזומן להצביע על המשך כהונה של עוד שלוש שנים.

אוליבייה פיטוסי

בינתיים יזכה בכר לתנאים שאליהם התרגל - שכר ברוטו של 3.1 מיליון שקל בשנה או 163 אלף שקל בחודש (לא כולל מענק והטבות סוציאליות ואחרות). תנאי כהונתו כוללים, בין היתר, 25 ימי חופשה בשנה ומשכורת 13 - שלבדה שוות ערך לשכר ברוטו שנתי של 12.5 אלף שקל בחודש. בכל מקרה, דירקטוריון הבנק כנראה לא שם לב לביצועים הגרועים בתקופת בכר. ההסבר שסיפק לתנאי כהונתו היה כי "ליו"ר ניסיון עסקי רב ויכולת ניהולית מוכחת שתרמו וצפויים להמשיך ולתרום תרומה משמעותית לבנק ולתוצאות העסקיות שלו. התגמול הולם את ניסיונו וכישוריו".

"זרועו הארוכה ואיש אמונו של אהוד אולמרט"

בין הכישורים הרבים של בכר יש אחד נוסף שעליו לא הצביע הדירקטוריון - זה החברתי. לבכר, כפי שבא לידי ביטוי בבנק, אבל גם קודם בתפקידיו הציבוריים, יש הרבה חברים במשק, חלק מהם הולכים עמו שנים רבות אחורה. הקשר עם אולמרט למשל, התחיל לפני יותר מעשור ונמשך, כך נראה, עד היום. בכר היה מנכ"ל האוצר בימים שבהם היה אולמרט שר האוצר. הוא אמנם מונה לתפקיד ב–2003 על ידי נתניהו, אך אחרי עזיבתו של האחרון את האוצר נהפך בכר ליד ימינו של אולמרט. מי שבשום אופן לא יכול לשכוח לבכר את אותם הימים הוא החשב הכללי באוצר באותה עת, ירון זליכה, שהתייחס לבכר בפירוט בספרו "הגווארדיה השחורה".

"בתקופת כהונתו של אולמרט כשר האוצר, שימש בכר זרועו הארוכה ואיש אמונו הקרוב בפרשות חמורות שלמרבה הצער לא הגיעו לבית המשפט, בהן פרשת בנק לאומי", אומר זליכה. על פי החשד שנחקר במשטרה, ניסה אולמרט להטות את מכרז בנק לאומי לטובת שני אנשי עסקים יהודים־אוסטרלים המקורבים אליו - פרנק לואי ודניאל אברהמס. אברהמס היה גם אחד התומכים של זקן בימים שבהם שמרה על שתיקה לטובתו של הבוס.

אוליבייה פיטוסי

"הפגיעה הקשה בכללי מינהל תקין שביצע אולמרט בסיועו הישיר של בכר", מוסיף זליכה, "חייבו את הרחקת בכר במרחק של קילומטרים רבים מניהול כספי ציבור. לצערי, בנק ישראל לא הביא בחשבון את הסיוע שהגיש בכר לאולמרט לפחות בפרשת לאומי ובוודאי כפי שנחשף כעת בהקלטות של שולה זקן, כדי לפסול אותו מכהונתו. עם זאת, מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא".

בספרו כתב זליכה על מה שהתרחש סביב המכרז: "התכתיב הראשון של אולמרט היה בקשה לדחות את מועד הגשת ההצעות והכרזות הזוכה מ–7 בנובמבר 2005 למשך שבועיים־שלושה. היה זה שינוי טכני אך מתוחכם מאוד, ולמען האמת גם לא צפיתי אותו. על פי הכללים הנהוגים בבנקאות להשקעות, נאסר על הבנקים הגדולים ליטול חלק בעסקות מסוג זה בתקופה שלפני פרסום דו"חות כספיים. מאחר שהדו"חות הכספיים של לאומי לרבעון השלישי צפויים להתפרסם ב–28–30 בנובמבר, קבעו את מועד תום המכרז ל–7 בנובמבר. במועד זה גם המחמירים שבין הבנקים (הדורשים חלון של 21 יום לעומת המקלים הדורשים 14 יום בלבד) יכולים להשתתף. מנגד, דחייה של שבועיים־שלושה מסלקת באחת את כל הבנקים. כך תיחסם בבת אחת קבוצת משקיעים שלמה מתוך שתי קבוצות החדשות שהכנסנו.

"רתחתי. איני יודע אם על עצמי יותר מאשר על אולמרט, מאחר שלא צפיתי מהלך כה מתוחכם מצדו. התכתיב הזה היה הראשון והאחרון שאולמרט הספיק להעלות באותו דיון, משום שהגבתי בזעם והדיון התפוצץ. סירבתי לבצע דחייה כלשהי והטחתי בו כי הוא מדבר כפי הנראה מאחורי גבה של ועדת המכרזים עם אחד המתמודדים, שהרי איש עדיין לא ביקש דחייה, אז מדוע לדחות אם איש מהם לא ביקש דחייה. שאלתי ותבעתי לדעת עם מי הוא דיבר... אולמרט סירב להשיב עם מי דיבר, אך הודה כי אכן דיבר עם אחד המתמודדים. הוא אף לא נרתע מלהתריס לעומתי: 'דיברתי, אז מה?'. כאילו אמר החוק והכללים לחוד, ואני אולמרט מעליהם וכי מה תעשה לי.

"בדיון עצמו התחוללה סערה כשאולמרט ובכר...התעמתו על מועד המכרז עם יובל ברונשטיין (כיום מנכ"ל קבוצת עזריאלי, ש"ש) ואתי…לבסוף אמר אולמרט, 'אוקיי, אני חוזר בי, אז דחייה של שבוע בלבד ל–14 בנובמבר' - מועד שבו יוכלו הבנקים להשקעות המקלים (ולא המחמירים, ש"ש) להשתתף. המשכתי לסרב ואולמרט המשיך להנחות. הוא הרים את קולו ואני הרמתי את קולי עד שאולמרט עזב את החדר. שני השינויים האחרים שביקש לערוך המתינו למועד אחר.

תומר אפלבאום

"שעתיים אחר כך", ממשיך זליכה לתאר בספרו, "ניגש אלי בכר והזהיר אותי: 'אל תלך נגד אהוד בעניין התאריך, זה לא יהיה טוב עבורך'. הסתכלתי בעיניו ושאלתי אותו אם הוא מאיים עלי. 'לא, חלילה. אני עושה זאת מיוזמתי כעצה טובה זה הכל'. השבתי לו: 'במקום לעוץ לי מוטב שתעוץ לו. השינוי הזה פסול ומפלה ובמקום לעמוד לצדנו אתה משתף עמו פעולה?'. אך לא קיבלתי תשובה.

"עת הגיע הבוקר המכריע ב–7 בנובמבר התקשר אלי ברונשטיין. יובל, מהוותיקים באנשי האגף, היה עזר כנגדי בכל שנותי בתפקיד. על אף הבדלי אופי משמעותיים, חיבבנו והערכנו איש את רעהו. השיחה היתה ארוכה, קשה וכואבת… הוא אמר לי 'אמור את דעתך בדיון ותו לא. אל תעשה עוד דבר ואל תאשימו בדבר, עשינו הכל אבל הכל ואין ביכולתנו לעשות עוד דבר'. חזר ואמר. גם אחריותינו אינה קיימת עוד. משעה שימימה מזוז (שהיתה אז היועצת המשפטית באוצר ועברה משם לתנובה) נטשה אותנו ובכר נהפך כלי שרת בידי אולמרט'. 'ואולי בכר יסייע לנו כפי שהבטיח?' שאלתי. 'אל תשלה את עצמך', אמר ברונשטיין. אתה יודע שהוא נשלח לרכך אותך".

זליכה כותב כי "בהמשך בדיון... בכר, בניגוד להבטחתו, הגיב ראשון במהירות וקבע: צריך להפחית את מחיר המימוש ולא להאריך את האופציה... עדיין ניסיתי להתעקש בסבלנות אך בכר הוסיף לעמוד על שלו. בשלב זה הצטרף ברונשטיין ובנחישות ובאומץ החל להתעמת עם בכר. בסיום הדיון אמרתי: 'אדוני שר האוצר, אני מבקש להגיד לפרוטוקול שבניגוד לעמדתי המקצועית ולעמדת אנשי החלטת להגדיל הטבה... אתה מתעקש להביא אותנו למצב של מכירה מתחת להערכת שווי, דבר שאין לו תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל... אתה בוחר בפתרון שטוב לקבוצה אחת מסוימת מאוד ושעלול להסתיים מתחת להערכות השווי. יתר על כן, התעלמת מהבעיות של הקבוצות האסטרטגיות האחרות. לא רצית לדון בהן ואתה מתעקש לדון רק בבעיה של קבוצה אחרת. חובתי כחשב כללי לומר לך מהן השלכות החמורות של ההחלטה שקיבלת'".

זליכה טוען בספרו כי אולמרט החוויר וביקש שישאירו אותו חמש דקות עם יוסי (בכר) להתייעצות: "כעבור כמה דקות אולמרט קרא לנו בחזרה לחדר והודיע כי החליט לחזור בו במידה חלקית. האופציה תוארך לשנה וחצי ועל מחיר המימוש שיביא להטבה של 10% תחליטו שניכם - יוסי וירון. ניצלנו, הבנתי זאת מיד. השינוי, הגם שלשנה וחצי בלבד ולא לשנתיים, עשוי להספיק. גם קבוצת לואי הבינה שהמכרז ניצל. זמן קצר לאחר הישיבה הגורלית היא הודיעה על פרישתה מהמכרז. אגב, פרישת קבוצת לואי שימשה את אולמרט אחר כך כאחת העילות המרכזיות בטענתו לחפות כביכול. נו, אז הוא ביקש לערוך שינויים לטובתם, אמרו מקורביו, אך לבסוף חזר בו ולראיה קבוצת לואי פרשה מן המכרז".

הפרשה בכל מקרה לא הגיעה לבית המשפט, שכן פרקליט המדינה דאז, משה לדור, החליט לסגור את התיק. לטעמו, המשטרה לא ביססה מספיק את החשד כי אולמרט היטה במכוון את המכרז לטובת מקורביו. תנועת אומ"ץ הגישה עתירה לפסילת החלטת לדור, ושופטי בג"ץ - שדחו את העתירה - מתחו ביקורת חריפה על התנהלותו של אולמרט.

ברונשטיין גיבה את דבריו של זליכה מול רשויות החוק. כשזליכה נשאל מה לדעתו היו המניעים של בכר בסיפור של מכרז לאומי, הוא דווקא מפתיע: "יוסי בכר לא מושחת. בעיני הוא לא איש של מעטפות כסף. אולי אמרו לו 'אל תדאג נסדר אותך, יש לנו הרבה קשרים בחוץ'".

חבר נוסף של בכר הוא יו"ר ההסתדרות לשעבר, עיני. הקשר בין השניים החל בימים שבהם בכר היה מנכ"ל האוצר וניהל מגעים מול עיני כנציג העובדים. השנה, כאשר פתח עיני לאחר פרישתו מההסתדרות משרד ייעוץ עצמאי, נהפך דיסקונט ביוזמת בכר לאחד הלקוחות הראשונים שלו, ותמורת 50 אלף שקל בחודש אמור עיני לייעץ לבנק במשא ומתן על פיטורי עובדים. כמה ימים קודם לפרסום הגיע בכר לחתונתו עמוסת ההון והשלטון של עיני. כשנשאל על גובה הצ'ק שהביא לחברו, לא השיב. לאחר מכן חשף TheMarker כי עוד כשהיה בהסתדרות בחר עיני לשתוק באופן חריג ולא להתערב כאשר דיסקונט ניהל מאבק להדחת יו"ר ועד עובדי הבנק, ריקי בכר.

איל טואג

הבונוס, הסערה והוויתור

"לתחושתו של בכר נוכח אתגרי הבנק בתקופה הקרובה בתחום ההתייעלות הוא חייב לשמש דוגמה אישית" - כך נימקו מקורביו את הוויתור שלו על מענק של 1.5 מיליון שקל שדרש מהבנק על תוצאות 2013. הנימוק הזה נשמע רומנטי עד כדי כך שאפשר לשכוח שמה שבאמת גרם לבכר לוותר היתה ביקורת ציבורית חריפה על בקשתו (במקור הוא ביקש כ–2.2 מיליון שקל) נוכח הביצועים החלשים במערכת גם ב–2013 שעליהם דיווח דיסקונט, וכן התנגדות משרד האוצר.

האמת אפילו מאכזבת עוד יותר, שכן בשלב ראשון הביקורת הציבורית והתנגדות האוצר דווקא לא ריפו את ידיו של בכר. הוא ויתר רק לאחר שמקורביו (שנשכרו על ידי הבנק לנסות לשכנע את הגופים המוסדיים שהיו אמורים להצביע על הבונוס) קיבלו את הרושם כי יתקשו להעביר את העניין, אז עדיף כבר לוותר ולצאת צדיק. באותה שנה לא חולקו כלל בונוסים בבנק.

יו"ר דיסקונט, יוסי בכר, ומנכ"לית דיסקונט, לילך אשר-טופילסקי
דניאל בר און

מי היו אותם "אנשי דיסקונט" שנשכרו כדי לשכנע את המוסדיים להצביע בעד הבונוס? אפשר היה למצוא שם את עו"ד דוד חודק ממשרד גרוס קלינהנדלר חודק, שמשרדו משרת רבים מהטייקונים הגדולים בישראל ושאחד מבעליו, פרופ' יוסי גרוס, הוא קרוב משפחה של אולמרט. אבל יותר מעניין מזה - אפשר היה למצוא שם את משרד הייעוץ יצחק סוארי, שקרוי על שמו של המייסד סוארי ומזוהה עמו כבר שנים ארוכות. בתקשורת היו שכתבו כי חודק וסוארי עצמו מנהלים את המשא ומתן מטעם הבנק, אלא שכעבור זמן קצר נמחק במסתוריות שמו של סוארי מהדיווחים.

העיתונאי יהודה שרוני מ"מעריב" מיהר לספק לכך הסבר, כשכתב: "בניגוד לפרסומים, סוארי לא היה מעורב במגעי דיסקונט עם הגופים המוסדיים. הוא חברו של בכר ומנוע מכך. מי שמטפל בתגמול הוא משרד הייעוץ סוארי ושות'. מלבד שמו, הקשר בינו לבין הפרופסור מקרי לחלוטין. סוארי למד את הלקח ובקרוב יוחלף שמו של המשרד".

אלא שלומר "מקרי לחלוטין" על הקשר בין סוארי האיש לסוארי המשרד נראה קצת מוגזם. בסוף 2011, כמה חודשים לאחר חשיפת "הארץ" כי משרדו של סוארי מבצע הערכות שווי אף שהוא נתון לעתים בניגוד עניינים בשל קשריו והיותו איש עסקים שבעצמו מחזיק בחברות במשק הישראלי - מכר סוארי את חלקו במשרד הייעוץ והערכות השווי. מי שנותר במשרד הוא השותף המרכזי ובן טיפוחיו, אורי כהן, שגם קודם למכירה נטען כי הוא זה שמבצע את כל הערכות השווי. בנוסף, רבות מהחברות הקשורות לסוארי או לאשתו עדיה רשומות באותה כתובת בדיוק, כך שהקשר בין סוארי לחברת הייעוץ שלו לא נותק לגמרי. בנוסף, אף שמקורביו של סוארי אמרו לשרוני כי "הוא למד את הלקח ובקרוב יוחלף שמו של המשרד", הרי שחלפה חצי שנה ושם המשרד לא הוחלף.

בכל מקרה, סוארי ובכר הם חברים קרובים. לא פעם הם נוהגים, למשל, לשתות קפה "על בסיס חברי", כפי שהסבירה בעבר דוברת דיסקונט עם עוד חבר משותף בשם זוהר גושן, לשעבר יו"ר רשות ניירות ערך. באחת הפעמים, בערב קיצי ב–2010, התכנסו בכר, סוארי, הבעלים של חברת הביטוח הראל יאיר המבורגר, הבעלים של הבנק הבינלאומי צדיק בינו ואיל הספנות רמי אונגר - במועדון ההופעות הדרום תל־אביבי הבארבי. הם התיישבו סביב שולחן עמוס בירות וצפו בחברם הקרוב, הבנקאי והפסנתרן יהודה לוי וההרכב המוזיקלי שלו, "טמפו".

החברות הזו, בין סוארי לבכר, לא מונעת נקודות ממשק בין השניים: באחרונה עלה שוב שמו של סוארי בהקשר של דיסקונט. זה קרה כאשר באוקטובר נבחר הפסנתרן מהבארבי - תחילה על ידי ועדה בדירקטוריון הבנק ואחר כך על ידי המשקיעים המוסדיים - לשמש דירקטור בדיסקונט. קורות החיים של לוי בוודאי מצדיקים את כשירותו לדירקטור בבנק. בכל בנק. לוי עוסק בבנקאות כבר עשרות שנים וב–13 השנים האחרונות היה מנכ"ל השלוחה הישראלית של בנק ההשקעות הבינלאומי HSBC. אבל מבחינת דיסקונט יש לו גם קשר משפחתי אחד שאומר דרשני: לוי הוא אחיה של עדיה סוארי וגיסו של יצחק סוארי. זאת קרבה רחוקה שלא בטוח שהיה צריך לדווח עליה על פי חוק, ובכל זאת לוי דיווח עליה לבנק.

ככל דירקטור נדרש לוי להצהיר על קשריו לאנשים או לגופים בעלי זיקה לתאגיד, כלומר בעלי קשר לדיסקונט. בכתב ידו הוא כתב: "גיסי יצחק סוארי משמש יו"ר החברה הפרטית אלייד. בזמנו דיווחתי על כך בשאלון לוועדה (ועדת הביקורת של הבנק, ש"ש). אלייד דיווחה כי הקשר לבנק אינו מהותי. בנק ישראל ציין כי היותם של הקשרים זניחים תיבחן על ידי הבנק". במלים פשוטות יותר, הבנק דיווח כי בהתחשב במכלול הנסיבות, הקשרים העסקיים בין אלייד לקבוצת דיסקונט זניחים הן מבחינת לוי והן מבחינת הבנק עצמו.

אלא שאלייד היא כיום אחת מקבוצות האחזקה הגדולות בישראל, ואף שלא רבים מכירים את שמה, בעיקר כי היא קבוצה פרטית, הרי שהכנסותיה בישראל נאמדות במיליארדי שקלים בשנה, והיא מחזיקה בצ'מפיון מוטורס, יבואנית אאודי, בפולקסווגן, בסיאט ובסקודה.

אותה צ'מפיון מוטורס הוזכרה בהקלטות שולה זקן על ידי אולמרט כמי שאמורה להתקשר ולהעניק "מתנה" כלשהי לזקן. אלייד מחזיקה גם ברשת אוטודיל, באלייד לוגיסטיקה, באלייד ביטוח המספקת ביטוחים לתאגידים, באמקול, במנהרות הכרמל, באשטרום וגם בניופאן. ל–TheMarker נודע כי היקף האשראי שקיבלה קבוצת אלייד מהבנק היא כרבע מיליארד שקל. מדובר בכ–0.2% מהאשראי של הבנק לציבור נכון לרבעון השני. זה נשמע זניח, אבל זה נהפך לקצת פחות זניח אם מודדים את גודל האשראי הזה מתוך ההון העצמי של הבנק - כ-1.8%.

בלומברג

היקף מסגרות האשראי לחברות קבוצת אלייד הוא כ–600 מיליון שקל, שזה כבר יותר מ–5% מההון העצמי של הבנק, מה שהופך את הקבוצה ללווה משמעותי יותר של הבנק. אם כי יש לסייג, מדובר באשראי שדיסקונט מעניק לכלל החברות הבנות לא לפי שיעור האחזקה של אלייד בהן. למשל, באשטרום מחזיקה אלייד בכ–25%, אבל האשראי שהעמיד דיסקונט לחברה אינו נמדד לפי האחזקה היחסית.

בבנק טענו להגנתם, מלבד הזניחות של האשראי לאלייד מתיק האשראי הכולל, כי הזיקה של לוי לבנק נובעת מקשרים עסקיים של הבנק לאלייד מכוח כהונת סוארי כיו"ר אלייד ולא נובעת מקשר ישיר של לוי לאלייד. עוד טענו כי הקשרים העסקיים בין אלייד לבנק החלו לפני כמה שנים, כלומר לפני המועד שבו לוי הוצע כמועמד לדירקטוריון. עם זאת, בבנק לא מציינים לפני כמה שנים בדיוק החל הקשר הזה - או במלים פשוטות יותר, אם בתקופת בכר קיבלה אלייד לראשונה אשראי מהבנק.

בדיווחי הבנק ניכרת התעלמות ממערכת היחסים בין בכר לסוארי ולוי, ובאמת לא בטוח שהם חייבים בדיווח על כך. ואולם מהסיפור על מחיקתו של סוארי מהידיעות בתקשורת בנוגע לבונוס של בכר, ייתכן שגם בבנק מבינים שיש בכך טעם לפגם. בשבוע שעבר אישר הפיקוח על הבנקים את המינוי של כלל הדירקטורים בדיסקונט, ובהם את מינויו של לוי.

עופר וקנין

בבנק דיסקונט אמרו בתגובה כי "בחינת המהותיות נעשית על סמך מכלול של פרמטרים. בין היתר, שיעור האשראי שמקבל הלקוח אל מול סך האשראי שמעמידה קבוצת הבנק".

יצחק סוארי אמר בתגובה כי "הנחת היסוד כי דיסקונט מעמיד לקבוצת אלייד... אשראי של כחצי מיליארד שקל אינה נכונה, ולא ברור לי על מה היא מסתמכת. שיקולים מסחריים ואחרים הביאו לכך שאלייד והחברות בנות שלה מקיימים יחסי עבודה לא מהותיים עם דיסקונט, וחלקו של זה באשראי שלהן זניח".

על משרד הייעוץ והערכות השווי אמר סוארי: "מאז פרישתי מהפירמה בשלהי 2011, אין לי אינטרס כלכלי בפעילות המשרד ואיני מחזיק במניותיו. משרד סוארי הוא גוף עצמאי המנוהל ומופעל על ידי השותפים שאיני נמנה עמם".

לגבי השאלה האם משרד הייעוץ של סוארי סיפק בחמש השנים האחרונות (כלומר טרם עזיבת סוארי את המשרד) שירותי ייעוץ או הערכות שווי לדיסקונט, אמר סוארי: "אין לי זה שלוש שנים זיקה למשרד, לספרי חשבונותיו ופירוט פעילותו. בכל מקרה, דיסקונט לא היווה לקוח עיקרי או משמעותי של המשרד, אלא להפך".

לגבי אזכור צ'מפיון מוטורס בהקלטות זקן־אולמרט, אמר סוארי: "לא ידוע על מתנה שצ'מפיון מוטורס היתה אמורה לשלוח לזקן, ממילא לא ידוע גם מהי אותה מתנה".

הכל נשאר במעגל ההון־שלטון

בדומה לחבר אופייני במועדון ההון־שלטון, שתי בנותיו הגדולות של בכר למדו במרכז הבינתחומי הרצליה, מקום שבו לא רק הורי הסטודנטים אלא גם רבים מהמרצים נמנים עם מועדון ההון־שלטון. גם בכר מעביר שם לא אחת הרצאות. אחרי שבתו הבכורה סיימה את לימודי ראיית החשבון במרכז, היא עברה התמחות בפירמת רואי החשבון הגדולה בישראל - סומך חייקין, השולטת במערכת הבנקאות והיא גם פירמת ראיית החשבון של בנק דיסקונט, המאשרת את הדו"חות הכספיים שלו. גד סומך, העומד בראש הפירמה, הוא גם חברם של בכר, סוארי ובינו.

לא מזמן, אחרי שסיימה את ההתמחות בסומך חייקין, החלה בתו של בכר לעבוד בכלל תעשיות, החברה שנשלטת כיום על ידי לן בלווטניק, לאחר שרכש אותה מידי נוחי דנקנר. דיסקונט הוא המממן הגדול ביותר של בלווטניק וכלל תעשיות. ב–2012 העמיד הבנק לבלווטניק אשראי של כ–600 מיליון שקל לרכישת השליטה בכלל תעשיות, ובתמורה שועבדו מניותיו בחברה.

באחרונה נחשף ב–TheMarker כי דיסקונט הוביל קבוצה שתעמיד לבלווטניק אשראי נוסף בהיקף עצום עבור הבנק, של 2.3 מיליארד שקל. דיסקונט הגדיל את החשיפה לבלווטניק ולכלל תעשיות ל–1.8 מיליארד שקל, כך שכיום בלווטניק הוא מהלווים הגדולים בבנק. דיסקונט הוא גם המממן הגדול ביותר של בלווטניק במערכת הבנקאות הישראלית.

לדיסקונט הצטרפו עוד שני גופים - חברת הביטוח הראל, שבעליה, יאיר המבורגר, הוא חבר של בכר ואולמרט; וכן בנק ההשקעות HSBC, שמי שניהל אותו עד לפני שנה הוא יהודה לוי, הדירקטור החיצוני בדיסקונט, גיסו של סוארי וחברו של בכר. בכר כיו"ר דירקטוריון הבנק ויו"ר ועדת האשראי היה אמור להיות מעורב באישור עסקה מסדר גודל זה. הוא סירב לענות לשאלתנו אם לקח חלק באישור העסקה. מקורביו אמרו שמאז שבתו עובדת בכלל תעשיות הוא הדיר עצמו מדיונים בעניין האשראי לבלווטניק.

לאחר שניסינו להיפגש עם בכר או לשוחח עמו בטלפון בנוגע לכתבה והוא סירב, ביקשנו תגובה מפורטת במייל. בכר העביר את התגובה הבאה: "מהשאלות שהוצגו לי עולה כי מדובר בכתבה מגמתית. משכך, אין בכוונתי להתייחס להתייחס לדברים".

הבנק הגרוע בישראל

מאז המשבר הפיננסי העולמי ב–2008–2009 צנח שוויו של בנק דיסקונט ב–30%. בסיכום חמש שנים זו לא היתה תקופת שגשוג גדולה לאף בנק, אבל מדד הבנקים, לצורך ההשוואה, איבד רק 5% משווי השוק שלו באותו זמן.

בתחרות הפנימית בין הבנקים, כבר בסוף 2008 איבד דיסקונט את תואר הבנק השלישי בגודלו במערכת לטובת מזרחי־טפחות, ונהפך לבנק הרביעי בגודלו בלבד בישראל. אבל אם בתחילה התבטא הדבר רק בשווי השוק, הרי שבהמשך מעמדו של דיסקונט רק הידרדר וכיום הוא מפגר אחרי מזרחי כמעט בכל פרמטר אפשרי. שווי דיסקונט בבורסה הוא כ–6.7 מיליארד שקל - נמוך ב–2.7 מיליארד שקל משוויו של מזרחי־טפחות. היקף האשראי לציבור במזרחי כבר עקף את זה של דיסקונט, וכך גם היקף הפיקדונות של הציבור.

בבנקאות קיים פרמטר הנקרא מכפיל הון. הוא מתקבל כאשר מחלקים את שווי השוק בהון העצמי של הבנק. אם נקח דוגמה דווקא מעולמם של הלקוחות, אפשר להסביר מדד זה באמצעות אדם שיש לו בחשבון 100 שקל - אך כשהוא שואל את מכריו כמה הם מוכנים לשלם לו על אותם 100 שקל מתחוור לו שאלה מוכנים לשלם לו רק 50. לזה קוראים מכפיל 0.5 על ההון העצמי. זו הדרך שבה המשקיעים בבורסה מעריכים את דיסקונט. אף שהונו העצמי של הבנק הוא כ–13 מיליארד שקל, הוא נסחר בבורסה רק במכפיל של 0.51 על ההון הזה - מכפיל ההון הנמוך במערכת.

מוטי קמחי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#