מה קרה לארבעת הצעירים שניסו לנצח את פייסבוק? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה קרה לארבעת הצעירים שניסו לנצח את פייסבוק?

בתחילת 2010 יצאו ארבעה בני 20 למרד נגד אובדן הפרטיות ברשת וכוחה העולה של פייסבוק ■ איך זה נגמר?

3תגובות

כולנו מכירים את הסיפור הבא: חבורה של חנונים צעירים נפגשים במעבדות המחשבים החשוכות של אוניברסיטה אמריקאית כלשהי, או בפונקציה גיקית אחרת בחסותו של מוסד אקדמי נחשב, ועולים על הרעיון הגדול הבא: חזון רדיקלי, שישנה לנצח את האופן שבו אנחנו חושבים על הרשת או מתקשרים זה עם זה. הם מגייסים משקיעים והמוצר שלהם נהפך להצלחה מסחררת, אבל הם כבר הספיקו להסתכסך. בסופו של דבר כולם (או רובם) מתעשרים, אבל אדם אחד - הגאון האמיתי, או לפחות כך הוא חושב על עצמו - בעט את כולם החוצה מהחברה.

זו, בווריאציות קלות, התבנית הטיפוסית של עלילות בדיוניות על חברות טכנולוגיה. היא שוכללה עד כדי שלמות בסרט ”הרשת החברתית” של דיוויד פינצ’ר על שנותיה הראשונות של פייסבוק, שוחזרה ב”ג’ובס”, שיצא בשנה שעברה, והופיעה במידה מסוימת גם ב”שודדי עמק הסיליקון” מ–1999. לחבורה של גברים צעירים יש רעיון נהדר לעסק, הם בונים אותו, מסתכסכים בדרך, אבל גם משנים את העולם. הסוף.

הסיפור שלפניכם, לעומת זאת, שונה. יש בו אמנם ארבעה חברים צעירים עם חזון רדיקלי שמתפרסמים במהירות, אבל בסופו לא מחכים להם מיליארדי דולרים. יש בו גם סכסוכים ומאבקי אגו למכביר, אבל לא כאלה שבעקבותיהם השתנה העולם. יש בו מוצר, אבל המוצר הזה לא נהפך להצלחה מסחררת. אין בסיפור הזה גאון אחד שנהפך למושא הערצה ותיעוב ברחבי העולם, אבל יש בו, למרבה הצער, בחור צעיר אחד שבגיל 22 שם קץ לחייו.

רויטרס

הסיפור הזה הוא סיפורה של דיאספורה (Diaspora), הרשת החברתית שהוקמה ב–2010 על ידי ארבעה סטודנטים מאוניברסיטת ניו יורק (NYU), גייסה 200 אלף דולר בקיקסטארטר ולרגע אחד נראתה כמו איום מוחשי על הטריטוריה של פייסבוק ועל כל מה שהיא מייצגת. לפני שהכל השתבש.

דיאספורה, שהוקמה על ידי איליה ז’יטומירסקי, דן גריפי, מקס זלצברג ורפאל סופר, היתה מלכתחילה עוף מוזר בעולם הטכנולוגיה: חברה למטרות רווח שהוקמה מתוך מטרה אידיאולוגית, מתוך רצון לקדם חזון של מדיה חברתית אחרת, כזו שלא כוללת בתוכה ריגול אחרי המשתמשים וניצול של המידע שלהם לצרכים מסחריים, אלא מעניקה להם שליטה במידע שלהם ובזהותם. בניגוד לחלק מחברותיה לענף, שורשיה היו נטועים עמוק בתרבות הנגד של תנועות הקוד הפתוח, התוכנה החופשית והמאבק של תנועות כמו קרן החזית האלקטרונית (EFF) על זכויות הפרט והפרטיות ברשת. יחדיו רצו ארבעת מייסדיה לחולל מהפכה, לעורר מרד, לנצח במאבק נגד מה שהם כינו “המונטיזציה של הנשמה”. לשם כך, היה צריך להגדיר מחדש את כל המודל העסקי של האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו כיום (“קח יישומים, קבל ריגול בחינם”) - משימה שאפתנית, אבל חלומות לא היו חסרים להם.

קורותיה הסוערים של דיאספורה - סיפור מרתק שכולל סלבריטאות מיידית, פשרות כואבות ואידיאלים מנופצים - מתוארים בספרו החדש של עיתונאי ה”ניו יורק טיימס” ג’ים דווייר More Awesome Than Money: Four Boys and Their Heroic Quest to Save Your Privacy from Facebook (”יותר מדהים מכסף: ארבעה נערים והניסיון ההרואי שלהם להציל את הפרטיות שלכם מפייסבוק”), שעקב אחרי ארבעת מייסדיה כמעט מהשלב הראשון. יותר משמדובר בסיפור על קבוצת חברים שהסתכסכה ושקרתה לה טרגדיה, מדובר בסיפור על מה שקורה לאידיאליסטים כשהם מגיעים לעמק הסיליקון, מה עושה הפרסום למוחותיהם ולרוחם של צעירים שאפתניים ועל האתגרים שבפניהם עומד המאבק לשנות את הסדר הקיים של העולם הדיגיטלי. זהו סיפור שיש בו לא מעט מן הטרגדיה, אבל הסוף שלו אינו טרגי. מצד שני, גם לא מדובר בסיפור ההצלחה שאליו הרגילו אותנו הקולנוע ועמק הסיליקון בעשור האחרון.

רשת חברתית מסוג אחר

ההצלחה האדירה של פייסבוק הובילה במשך השנים ללא מעט מיזמים שניסו “לחסל" אותה. אבל דיאספורה הייתה מיוחדת. לדברי דווייר, עיתונאי זוכה פוליצר ומבעלי הטורים הבולטים של ה”ניו יורק טיימס”, מה שמשך אותו לדיאספורה היה האידיאליזם יוצא הדופן של מייסדיה. “הלידה של הפרויקט הזה היתה שונה מדברים כמו פייסבוק וגוגל, במובן הזה שהיא נולדה מתרבות הנגד”, הוא אומר בראיון 
ל–Markerweek. "בעוד שחברות כמו גוגל ואפל היו משבשות (Disruptive) מבחינה טכנולוגית, כאן היה ניסיון לבצע שיבוש חברתי. הוא נהגה כפרויקט תוכנה חופשית, ועוצב ללא אפשרות אמיתית להכנסות, בטח לא בסכומים של פייסבוק או גוגל. האידיאליזם של ארבעת המייסדים, זה מה שמשך אותי, הרצון שלהם לבנות את זה לטובת הציבור”.

David Goldman / The New York Tim

הסיפור של דיאספורה מתחיל בחורף 2010, אז החליטו ארבעה האקרים בני 19–22 מהמכון למדעי המתמטיקה של אוניברסיטת ניו יורק לשנות את העולם. אלה היו גריפי, הסבלני והמתכנת המוכשר בחבורה; זלצברג, השאפתן מביניהם; סופר, הצעיר מביניהם; וז’יטומירסקי, בן למשפחת מהגרים רוסית, שהיה לפי דווייר הלב והמצפן המוסרי והאידיאולוגי של החבורה.

בחורף 2010, כשהם שואבים השראה מרעיונותיו הרדיקליים של המשפטן איבן מוגלן, נביא טכנולוגי ומחלוצי תנועת התוכנה החופשית, החליטו הארבעה להקדיש את הקיץ שלהם לסיום המונופול של פייסבוק בעולם המדיה החברתית. כמה חודשים לפני כן הם הצליחו לבנות מדפסת תלת־ממד בעצמם, אז הם הרגישו מוכנים. המניע המיידי היה הרצאה של מוגלן, שתיאר בפני שומעיו כיצד נהפך האינטרנט למכונת מעקב שכל תפקידה הוא לנטר את פעילותם של בני אדם בזמן שהם מתקשרים ומנהלים יותר ויותר מחייהם בעולם המקוון.

זה התחיל לקרות עוד לפני שפייסבוק נכנסה לתמונה - בעיות יסודיות בארכיטקטורה של הרשת הקלו על הפיכתה למכונת ריגול משוכללת - אבל פייסבוק האיצה את התהליך שבו ויתרו אנשים מרצון על הפרטיות שלהם. היא רתמה את הצורך האנושי הבסיסי לתקשר עם אחרים, ובאמצעותו שיכנעה אנשים להצטרף לפלטפורמה שמרדדת את אותו צורך. היא היתה הצלחה מסחררת, חלוצת המודל שבו הגולשים נהנים ממה שנראה להם כשירות בחינם, בלי להבין שהם המוצר. בעיניהם של חסידי הפרטיות וזכויות הפרט ברשת, פייסבוק היתה אסון: חברה אחת שהמניע היחיד שלה הוא רווח, וששולטת בכמויות מידע על מאות מיליוני אנשים שהממשלות הטוטליטריות של המאה ה–20 היו יכולות רק לחלום עליהן. שמועות טענו שעובדים בפייסבוק, כולל המייסד מארק צוקרברג, משעשעים את עצמם בתחזיות לגבי אילו חברים ברשת בסופו של דבר יעשו סקס לפי כמות הפעמים שהם בדקו את הפרופיל אחד של השני וסוג ההודעות ששלחו.

אותה הרצאה של מוגלן באוניברסיטת NY התרחשה שמונה חודשים לפני ש”הרשת החברתית” יצא לאקרנים והפך את צוקרברג לגיבור התרבות הגדול של דורו. לפייסבוק היו אז “רק” 500 מיליון משתמשים, וכוחה נראה הרבה פחות בלתי פגיע מאשר היום. היא גם התרחשה שלוש שנים לפני שאדוארד סנודן חשף עד כמה נהפך האינטרנט למכונת הריגול המשוכללת בתולדות האנושות. בסופה של ההרצאה איתגר מוגלן את הקהל שלו: צרו מערכת טובה יותר. ארבעת ההאקרים הצעירים שהפנימו את דבריו היו בדיוק בגיל המתאים לחוות בזמן אמת את הצמיחה האדירה של פייסבוק, אך איש מהם לא חיבב אותה. פייסבוק, בעיניהם, לא הציגה חידוש טכנולוגי - העלאת תמונות, צ’טים, כל הדברים האלה כבר היו קיימים קודם לכן - אך דרשה מהמשתמשים שלה לוותר לחלוטין על פרטיותם בתמורה לשימוש.

בעיני רוחם, דמיינו ארבעת ההאקרים הצעירים רשת חברתית מסוג אחר, כזאת שתכבד את משתמשיה, שבמקום לקחת את המידע שלהם ולעשות ממנו כסף תעניק להם שליטה במידע האישי שלהם ובזהותם הדיגיטלית. מדיה חברתית היתה קיימת פחות מעשור בשלב הזה, וכבר השוק נשלט על ידי חברה אחת - עדיין לא היה מאוחר מדי להציע מודל אחר לזה שפייסבוק ייצגה.

אחד מהרעיונות המרכזיים של מוגלן היה “FreedomBox”, שרת אישי קטן, בגודל של מטען סלולרי, שכל אדם יוכל לקחת אתו ולהשתמש בו כך שהפרטיות שלו תישמר והמידע שלו יהיה בטוח. בפגישות קידוד ליליות התחילו הארבעה לעבוד על רעיון שיתרגם את הרעיון של מוגלן לעולם המדיה החברתית: רשת חברתית שמבוססת על שורה ארוכה של שרתים (“pods”) שיאחסנו את התוכן שלהם ומאפשרת למשתמשים להתקין שרתים משלהם ולתקשר ישירות עם חבריהם, ללא עיניים בולשות של גורמים לא רצויים. הם החליטו לקרוא לה דיאספורה (תפוצה), מושג שמוכר היטב לכל יהודי.

הרעיון החדשני חייב גם דרך חדשנית לפנות לציבור ולגייס אותו להתעניין. באותה תקופה קיקסטארטר עוד היה בחיתוליו, והארבעה החליטו לגייס דרכו כסף: לפנות ישירות לציבור המפתחים, ההאקרים והגולשים שמעוניינים בפרטיות ובשחרור המדיה החברתית מהמונופול של פייסבוק ולבקש את תמיכתו. “בחיים האמיתיים אנחנו מדברים אחד עם השני. אנחנו לא צריכים למסור את המלים שלנו לגופים שייקחו אותם ויעבירו אותם לחברים שלנו. גם החיים הווירטואליים שלנו צריכים לעבוד באותו אופן”, אמר סופר בסרטון שהכינו הארבעה עבור קמפיין הגיוס. “יותר לא תצטרכו להיות עבדים לגחמותיהן של רשתות תאגידיות גדולות, שאומרות לכם ששיתוף ופרטיות הם מושגים סותרים”, אמר ז’יטומירסקי.

JASON MADARA / JOHN PATRICK THOM

הסרטון היה מעט מביך - הארבעה החליפו ביניהם צחקוקים עצבניים וניכר שהם לא רגילים לדבר מול קהל - אך הוא עבד. הארבעה קבעו יעד גיוס של 10,000 דולר. הם תיכננו לכתוב את הקוד במשך שלושה חודשים, שבהם כל אחד יחיה על אטריות וכמה אלפי דולרים, ולשחרר את התוכנה לרשת. 40 יום לאחר מכן, כשהקמפיין הסתיים, הם גייסו 200,642 אלף דולר מ–6,479 תומכים נלהבים מרחבי העולם. חשבון הטוויטר של הרשת החברתית, שעדיין לא היתה קיימת, תפח ל–40 אלף עוקבים. בתקופה הזאת נכנס דווייר לתמונה, וכתב את אחד מהאייטמים התקשורתיים הראשונים על החברה החדשה: “כמה כועס העולם על פייסבוק על כך שהיא טורפת כל שבב של מידע אישי שאנחנו מוכנים להעניק לה?”, הוא שאל שם.

אחד מהתורמים של דיאספורה בקיקסטארטר, למרבה האירוניה, היה אחד, מארק צוקרברג, שתרם 1,000 דולר מכיסו למען הקמפיין. “אני חושב שזה מגניב שאנשים מנסים לעשות את זה”, הוא אמר אז. “אני רואה קצת מעצמי בהם”. צוקרברג היה באותה תקופה בן 25, מבוגר בשלוש שנים מגריפי וזלצברג, אבל במונחי הישגים הוא היה בעולם אחר.

החיים בקליפורניה: שנאה, אהדה, סכסוכים ובעיות נפשיות

בשלב הזה כבר נהפכו מייסדי דיאספורה לכוכבים תקשורתיים. העיתונות הטכנולוגית תיארה את דיאספורה כ”פייסבוק קילר”. קרן ההון־סיכון הענקית קליינר פרקינס קופילד ובאיירס חיזרה אחריהם. מגזין "ווג" האיטלקי רצה לצלם אותם, המגזין “ניו יורק” עשה עליהם פרופיל נרחב, צוותי צילום חיכו מחוץ לבתים של הוריהם. הם קיבלו 5,000 מיילים מתומכים, שעליהם לא הספיקו לענות. סר טים ברנרס־לי, ממציא הרשת, החמיא להם וציין את דיאספורה כאחד מהפרויקטים שסוללים את הדרך לרשת בריאה יותר. סופר אפילו הוזמן להעיד בפני ועדה של הקונגרס האמריקאי שדנה בפרטיות ברשת. וחשוב מכל: מאחורי ארבעת המייסדים היתה כעת קהילה נלהבת של תורמים ותומכים שתמכו בחזון שלהם וביקשו לראות אותו מתממש. חלקם היו האקרים ומפתחים מנוסים שניסו מזה שנים לעשות את מה שהם עשו.

לא כולם התרשמו מדיאספורה: רבים ציינו את חוסר הבגרות של ארבעת המייסדים, שחסרו ניסיון מקצועי בתכנות. אחרים ציינו שאיש לא הכריח את מאות המיליונים שהצטרפו לפייסבוק לעשות זאת, ושהסיבה שפייסבוק יכולה להתנהל כפי שהתנהלה עם המידע האישי של משתמשים היא שהמשתמשים מסכימים לשימוש הזה בכך שהם אינם מוחים או עוזבים בהמוניהם. את פייסבוק, טענו אחדים, אי אפשר לנצח, לא בלי המון כסף. מדובר במשחק של מספרים, ובמשחק הזה פייסבוק הובילה על דיאספורה 500,000,000:0.

זמן קצר לאחר הגיוס המוצלח, הארבעה עברו לסן פרנסיסקו. כמעט מיד, במקביל למרתונים של כתיבת קוד, הם התחילו לדון באפשרויות שלהם. הם ייסדו את דיאספורה כחברה למטרות רווח, אבל החזון האידיאולוגי שלהם והתמיכה האדירה שלה זכו ברשת שללו את האפשרות של גיוס הון־סיכון והובילו אותם, על הנייר, לזהות שהיתה קרובה יותר לזו של מלכ”ר. המתח הזה, בין הפלרטוט עם עמק הסיליקון ובצע הכסף שלו לבין הרצון להישאר נאמנים לאידיאולוגיה שהובילה אותם למקומם הנוכחי, ליוותה אותם במשך זמן רב. ז’יטומירסקי, בעל המודעות הפוליטית הכי מחודדת מבין הארבעה, תומך של Occupy Wall Street והאביב הערבי, התנגד לכך במיוחד: “זה חשוב שנהיה עצמאיים ושניתפש כעצמאיים”, הוא אמר אז. הארבעה החלו לדון במאפיינים של הרשת החברתית שלהם.

אחד מהנושאים שעלו לדיון הוא מספר החברים האפשרי: פייסבוק הגבילה את מספר החברים האפשרי בה ל–5,000, מספר מנופח שלדעתם של הארבעה רידד את מושג החברות לאפס. הם שקלו להגביל את מספר החברים ל–150, בשלב מסוים, לפני שוויתרו. לפני שחשפו את קוד המקור כמובטח, עיכוב של כמה שעות בגלל באג בלתי צפוי הוביל תומכים עצבניים מכל העולם לאבד סבלנות. לאחר שהשיקו את הגרסה הראשונית, ביקורות קטלניות הצביעו על פגמי אבטחה קשים (שתוקנו לאחר מכן). אלפי מתנדבים מכל העולם השקיעו זמן רב במציאת פתרונות לבאגים ולתקלות.

ובכל זאת, הם היו אופטימים. “האם תנצחו?”, נשאלו המייסדים באירוע פומבי. “ודאי”, אמר ז’יטומירסקי בחיוך, לפני ששאל: “מה נחשב לניצחון?”. בראיון למגזין ”ניו יורק”, הוא הגדיר את מטרת החברה כך: “אנחנו רוצים להניע אנשים מאתרים שהם לא בריאים לאתרים שהם יותר בריאים, משום שהם שקופים יותר”. לאחר מכן הצביעו כתבים מסוימים על היהירות שפיתחו מייסדי דיאספורה הודות לעיסוק התקשורתי המתמיד בהם כאחת מהסיבות העיקריות לכישלונם.

את כל התהליכים האלה עברה דיאספורה באופן פומבי, לעיני כל העולם, כשמייסדיה (ועובדים ותומכים שהתלוו אליהם, כמו אחיו של סופר) מתמודדים עם כמויות עצומות של שנאה ואהדה. דווייר, שנמשך לאידיאליזם של החבורה, המשיך לעקוב אחריהם וקיבל גישה ייחודית לתהליכים הפנימיים שעברה החברה. הוא ידע שהוא רוצה לכתוב ספר על התהליך שעברו. “הם לא בני גילי ולא עמיתי. העולם שהם חלק ממנו, זה לא העולם שאליו אני התבגרתי. הבת שלי בגיל שלהם, אז הרגשתי קצת אבהי לגביהם”, הוא אומר. “לא רציתי לכתוב בספר כל דבר טיפשי שהם עשו”.

בלומברג

בקליפורניה, כותב דווייר, התחילו הבעיות. גריפי וז’יטומירסקי לא אהבו את סן פרנסיסקו והיו נואשים לחזור לניו יורק. ז’יטומירסקי, שהתחיל בשלב הזה להפגין סימנים מדאיגים של בעיות נפשיות, סבל במיוחד ואפילו התפטר בשלב מסוים כדי לחזור לניו יורק, ללימודים. בסופו של דבר הוא חזר לחברה לאחר כמה שבועות. הדירה שאליה עבר, שכונתה על ידו ועל ידי חבריו “הכוורת”, נהפכה למרכז הומה של מסיבות. הוא אפילו נרשם לפייסבוק, לראשונה, במטרה ללמוד על רשתות חברתיות. הסחות דעת היו מכל עבר: היזמים הצעירים הוזמנו לראיונות ולכנסים בכל העולם. בקיצים, היה פסטיבל ברנינג מן בנוואדה. לצד שעות העבודה הרבות ללא שכר, גם הניסיון לשלב חיים חברתיים רגילים של גברים צעירים בני 20 הוסיף ללחץ המתגבר.

הארבעה התחילו גם להסתכסך מבחינה מקצועית. זלצברג, הכריזמטי שביניהם, רצה להיות המנכ”ל. האחרים לא תמכו ברצונו. הוויכוח לגבי מקומם בעמק הסיליקון - אם הם צריכים להשתלב בתרבות ההון־סיכון, או לייצג משהו חדש - הלך והעמיק ככל שהכסף הלך ואזל. אף שהם שאבו השראה מוורדפרס ומקרן מוזילה, העמותה ללא מטרות רווח שמפתחת את הדפדפן פיירפוקס, הם התעקשו לדבוק במודל של חברה למטרות רווח. הארבעה ניסו לגייס כסף מקרנות כמו קליינר פרקינס ואנדריסן הורוביץ, אבל למרות ההתלהבות מהרעיון לא הצליחו לשכנע אותן בפוטנציאל העסקי של המיזם. הם היו טירונים, ועשו טעויות: הם ביקשו יותר מדי כסף, לא ידעו לתאר את המוצר שלהם בהצלחה, וגוגל פלוס הושקה בסמוך לאותה תקופה. פתאום דיאספורה נראתה פתטית, על סף החוסר רלוונטיות. כמה כבר היו שווים הדולרים שהיא הצליחה לגייס לעומת המיליארדים של גוגל וחברות אחרות שניסו להפיל את פייסבוק מצמרת הרשתות החברתיות?

הרשת עדיין רצה בגרסת אלפא בשלב הזה למוזמנים בלבד, והכסף הלך ואזל. היתה להם רשימת המתנה של 500 אלף שרצו להצטרף לרשת, אבל לא היו להם את המימון או היכולת להתמודד עם הביקוש. בזמן שהבעיות של דיאספורה העמיקו, זמן קצר לאחר שהשיקו גירסה מדורגת של הרשת, טרגדיה איימה להפיל את המיזם לנצח. ב–11 נובמבר 2011 שם ז’יטומירסקי קץ לחייו. דיווחים שהתפרסמו לאחר מותו קשרו בין הבעיות הנפשיות שמהן סבל ללחץ שבו היה נתון באותה תקופה. “הבעיות של איליה היו אישיות”, אומר דווייר. “היינו מדברים לעתים קרובות והייתי שואל אותו ‘אתה דואג לעצמך? אתה אוכל? אתה ישן? הצבע שלך לא טוב’. אבל לא ראיתי אותו כמה חודשים לפני שהוא מת, אז לא הייתי מודע לכמה שהוא הידרדר. כתבתי לו כמה מיילים והוא לא ענה. ניסיתי להשיג אותו גם ביום שבו הוא מת”.

מותו של ז’יטומירסקי, שתואר על ידי חבריו לדיאספורה כ”לב והנשמה” של הפרויקט, היה הרסני. המייסדים האחרים נותרו אובדי עצות, ובניסיון לעצב מחדש את דיאספורה זנחו אותה לחלוטין לטובת אפליקציית תוכן בשם Makr.io. כמה שבועות לאחר מכן, הם נטשו את הפרויקט באופן סופי, והעבירו את מה שנותר ממנו לקהילת המשתמשים של דיאספורה, שמפתחת ומנהלת אותו מאז. בעוד שהמייסדים פנו לשארית הקריירה שלהם - זלצברג ורוזנה יאו, העובדת הראשונה שהועסקה בדיאספורה אחרי ארבעת המייסדים, הקימו סטארט־אפ אחר, גריפי עבר לעבוד בחברת התוכנה Pivotal, שבמשרדים שלה התארחה דיאספורה, סופר סיים את לימודיו והתגייס לצי - כיום יש לה כ–1.1 מיליון משתמשים והיא מנוהלת באופן מבוזר על ידי קהילת המשתמשים שלה, שמפעילים אותה ללא מטרות רווח במסגרת המרכז המשפטי לתוכנה החופשית (FSSN), ארגון הגג שמנוהל על ידי מוגלן.

דיאספורה עוד פועלת כיום, אך ההבטחה העצומה שנראה היתה טמונה בה לא התממשה, לפחות לא על פי החזון המקורי. הרשת לא הצליחה לחדור למיינסטרים או לבלום, ולו במעט, את המכונה האדירה של פייסבוק.

כישלון? זה מורכב

לכאורה, מדובר בכישלון מהדהד. מייסדי דיאספורה רצו לשנות את העולם ולהפיל את המונופול של פייסבוק, אך חוסר הניסיון שלהם, היהירות והלחץ שבו היו נתונים מנעו מהם להצליח. הפרטיות הפסידה, והמונופול של פייסבוק חזק מאי־פעם. האידיאליזם, שניסה לכבוש את עמק הסיליקון ולעצב מחדש את האינטרנט באופן שלא ינצל לרעה את משתמשיו, נחל תבוסה מוחצת. קשה לסיים את ספרו של דווייר ולא לצאת עם מסקנות קודרות למדי לגבי מקומו של אידיאליזם בעולם הקפיטליסטי.

כיום, כשפייסבוק מתהדרת ב–1.4 מיליארד משתמשים ובשווי שוק של 209 מיליארד דולר, קשה לדמיין סטארט־אפ צעיר מתואר כ”פייסבוק קילר”. הרשת החברתית Ello שצצה השנה כגרסה מגניבה יותר ונטולת פרסומות של הרשת החברתית, רחוקה מלהיות תקווה אמיתית.

הסיפור של דווייר הוא לכאורה על קורותיהם של ארבעה צעירים שניסו לשנות את העולם ושגו בדרך, אך יש סיפור גדול יותר ברקע, וזה השינוי שעבר העולם הדיגיטלי מאז שדיאספורה העלתה את הקמפיין הראשון שלה בקיקסטארטר. דיאספורה, במובן הזה, היתה ניסיון נואש למרוד בסדר שהתחיל להתהוות והתבצר עוד יותר מאז. זהו הסיפור לא רק של מרד שכשל, אלא גם של היריבים שלו, שהתחזקו עוד יותר.

Catherine E B Dwyer

דווייר מעדיף לראות זאת אחרת. “המדד של ‘האם הפלנו את פייסבוק?’ מעולם לא היה שלהם או שלי. אנחנו עדיין בשלב המפץ הגדול של העידן הדיגיטלי. האטומים עוד לא נוצרו. הכל משתנה כל הזמן. אנחנו עוד לא יודעים איזו צורה סופית תהיה לדבר הזה, אם בכלל. אבל מה שהחבר’ה האלה עשו, מה שהיורשים שלהם עושים, זה ליצור אפשרות אלטרנטיבית. הבטון עוד לא התייבש”.

לדעת דווייר, הניסיון הזה להשתלב בעולם ההון־סיכון הוא זה שהוביל להרבה מהבעיות. “הכל נאמר בדיעבד, וקטונתי מלשפוט את ההחלטות של אנשים שמנסים לשנות את העולם, אבל לדעתי זה מה שבילבל אותם. לא כי יש משהו לא בסדר בהון־סיכון, אבל כסף לא יכול היה לקנות את מה שהם עשו. כסף לא היה התשובה למה שהם רצו לעשות, והניסיון להשיג אותו רוקן הרבה מהאנרגיה שלהם”.

באירוניה אכזרית של ההיסטוריה, דיאספורה עלתה לכותרות שוב באוגוסט, לאחר שלוחמי דאעש שנחסמו בפלטפורמות כמו פייסבוק ויוטיוב פנו לרשת החברתית כדי להעלות לרשת ולהפיץ את סרטון עריפת הראש של העיתונאי ג’יימס פולי. המבנה המבוזר של דיאספורה הקל עליהם להסוות את מיקומם. וכך, הכלי האידיאולוגי שנוסד כדי לשחרר את הרשת שימש, כפי שקורה לעיתים קרובות לטכנולוגיות שפותחו מסיבות אציליות, למעשי זוועה.

דווייר, שזנח את כוונתו לכתוב ספר על דיאספורה לאחר מותו של ז’יטומירסקי וחזר אליו מאוחר יותר, מעדיף לראות את סיפורה של דיאספורה כסיפור פחות טרגי מכפי שהוא נראה במבט ראשון. “אני חושב שהם סיימו במקום הנכון”, הוא אומר. “הטעויות שהם עשו, והם עשו הרבה טעויות, הן טעויות שעושים כשמנסים לעשות משהו קשה מאוד. אלה טעויות שאתה אמור לעשות כשאתה בן 22. אם הסיפור היה מסתיים בכך שאיליה מת והאחרים זנחו את הרעיון לא הייתי יכול לכתוב את הסיפור הזה. מה שגרם לי לחזור אליו היה זה שהם העבירו את הלפיד. וזה היה המקום הנכון להגיע אליו לדעתי”.

לדברי דווייר, מייסדי דיאספורה היו המבשרים של תנועה שחודרת, יותר ויותר, למיינסטרים. בעקבות חשיפות סנודן, שחשפו את יכולות המעקב המשוכללות של סוכנויות הביון, גם גוגל ואפל מדברות כיום על הצפנה. תרבות הנגד שדיאספורה ייצגה, ועדיין מייצגת, רואה בימים אלה את האידיאלים שלה חודרים בהדרגה לזרם המרכזי. “הם התחילו במקום אידיאליסטי. הלכו לכיוון אחד, הלכו לכיון שני, הסתובבו והלכו בכיוון הנכון, איבדו חבר. הם לקחו את הדרך הארוכה, ובמסע הארוך מדי והטרגי הזה הם איבדו את האנרגיה להניע את הדבר קדימה. אבל הם מצאו אחרים שירוצו עם זה, ובעיני זה דבר חיובי. הם בהחלט לא הצליחו להפיל את פייסבוק או להוביל לשינוי אמיתי בשיח על פרטיות ברשת. הם לא עשו את הדברים האלה, ואולי לעולם לא יעשו את הדברים האלה. אבל משהו, בין אם קוראים לו דיאספורה או לא, יעשה את הדברים האלה - וזה מה שחשוב”. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#