"המפתח להורדת יוקר המחיה: סולידריות" - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
כלכלת ישראל

"המפתח להורדת יוקר המחיה: סולידריות"

האם צריך לדאוג מהרוחות הרעות בעולם, מהי משמעות הורדת הדירוג של ישראל, ואיך עולים על דרך המלך? פרופ' נתן זוסמן, מנהל מחלקת המחקר של בנק ישראל, מנתח, נותן תשובות, ומציג שורה תחתונה מפתיעה בפשטותה

11תגובות

פרופ' נתן זוסמן, מנהל מחלקת המחקר בבנק ישראל, אינו מהדמויות המוכרות בנוף הפרשנים הכלכליים המקומי — וזה מוזר. זוסמן מנהל את צוות המחקר הכלכלי הגדול בישראל; גדול פי כמה מכל מחלקה בארגון אחר לרבות משרד האוצר והבנקים הגדולים. תחתיו עובדים יותר מ־50 חוקרים, שליש מהם דוקטורים לכלכלה, בנוסף ל־20 סטודנטים ועוזרי מחקר. במונחים של צה"ל, מחלקת המחקר היא חיל המודיעין של בנק ישראל: אנשיה אוספים מידע, מנתחים אותו, ומביאים את הממצאים לפורום מטכ"ל, שבמקרה הזה היא המועצה המוניטרית שבראשות הנגידה, כדי שזו תקבל החלטות. אפילו את תרבות ה"איפכא מסתברא" אימצו בבנק ישראל: זוסמן וכלכלניו בודקים כל העת את האלטרנטיבות האחרות, ו"מה יקרה אם". לכן בדקנו עמו, בראיון מיוחד לגיליון ההשקעות השנתי, האם צריך לדאוג מהרוחות הרעות הנושבות מהעולם, מהי משמעות הורדת הדירוג האחרונה של ישראל, ומה צריך לעשות כדי לעלות על דרך המלך הכלכלית.

חברת פיץ' הורידה לאחרונה את דירוג החוב של ישראל. למה, והאם זה צריך 
להדאיג את הציבור?

"פיץ' היא הקטנה מבין שלושת חברות הדירוג החשובות. עד היום, הדירוג שהיא נתנה לישראל היה גבוה משל שתי החברות האחרות. לאחר הורדת הדירוג שלה, הדירוג של כל שלוש החברות זהה, כך שאפשר לטעון שפיץ' היתה אופטימית יותר קודם ועכשיו היא מיישרת קו. צריך לשים את הדברים בפרופורציה. בנוגע לסיבות, הם כותבים באופן מפורש: מדאיג אותם הגירעון, המצב הגיאו־פוליטי, היציבות הפוליטית וכל שאר הנושאים המוכרים. הם עושים תהליך, שואלים הרבה שאלות ובסוף מחליטים על פי שיקול הדעת שלהם. את המודל המדויק שלהם הם לא מפרסמים. מה שברור הוא שאילולא המצב הגיאו־פוליטי שלנו, היינו מקבלים דירוג של AA או AAA".

אייל טואג

מה אכפת להן ממצב המשק? מה שמעניין את חברות הדירוג הוא ההסתברות שיהיה אירוע של אי תשלום באג"חים של מדינת ישראל. איך הן מחליטות בסוגיות כלכליות גדולות, למשל בשאלה האם להגדיל את הגירעון או דווקא לנהוג בצנע תקציבי?

"חברות הדירוג עוסקות בסיכון האשראי של המדינה, זה תפקידן. הן משקללות את התמונה הכלכלית שהן רואות: אם יש עלייה בגירעון אז הסיכון גדל, אבל הן מסתכלות גם על הצמיחה והפעילות הכלכלית. יכולות להיות שתי מדינות עם יחס חוב־תוצר זהה, אבל אם לאחת מהן יש פוטנציאל צמיחה גבוה, היא תקבל דירוג גבוה יותר. הן בוחנות גם את יציבות המדיניות המוניטרית, את רמת האינפלציה, הרפורמות, התעסוקה וענפי המשק. בין חברות הדירוג שורר קונצנזוס, אבל כדאי לקחת את הדברים שלהן עם גרגר מלח. האנשים שלהן באים לכמה ימים, ונותנים חוות דעת".

רמת החיים בישראל מעניינת אותם?

"לא. אם אתה רוצה ללמוד על רמת החיים אתה צריך ללכת לנתונים של ה־OECD או של בנק ישראל. אי השוויון פחות מעניין את חברות הדירוג, המבט שלהן הוא של משקיע שמחזיק איגרת חוב של ישראל. יכול להיות מצב שהם יהיו מרוצים, בעוד שמצבו של הציבור הישראלי רחוק מלהיות להיט".

בלי קשר לחברות הדירוג ולשיקולים המיוחדים שלהן: מהם הסיכונים הכלכליים הגדולים של ישראל ברגע זה?

"הסיכון המיידי והגדול ביותר על כלכלת ישראל הוא מצב הכלכלה הגלובלית והפעילות שלה. אנחנו משק קטן ופתוח, וכאשר מביטים על הגרפים של התוצר של ישראל מול הממוצע של המדיניות המתפתחות והמפותחות, אנחנו רואים שאנחנו כמעט זהים. התפתחות הסחר העולמי משפיעה עלינו מאוד, והמתאם עם העולם גבוה. הסטיות שאנחנו רואים קשורות לאירועים ביטחוניים, למשל האינתיפאדה. זה נכון גם ליצוא. לכן הדבר החשוב ביותר, והסיכון הגדול ביותר, הוא מה שיקרה לכלכלה הגלובלית – ואת זה אנחנו מנסים להעריך על פי התחזיות של המוסדות הבינלאומיים. נכון לעכשיו, ביחס למדינות האחרות, הפעילות הכלכלית אצלנו יכולה לקבל ציון 'נאה'. אפילו ברבעון השלישי, באמצע 'צוק איתן', העלייה בצריכה הפרטית אצלנו היתה גבוהה מזו של אירופה. באופן יחסי אנחנו במצב טוב".

 

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון דצמבר של  מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

 

 

 

לפי התמונה שאתה מציג, אנחנו בקושי שולטים על הגורל שלנו. הכל נקבע בכלכלה הגלובלית, ולא משנה מה נעשה?

"צריך להבין שאלה ממוצעים. ישנן מדינות שבהן המצב יותר טוב וכאלה שבהן המצב פחות טוב. אנחנו יכולים להיות במצב הרבה יותר גרוע. לכן צריך לנווט את הספינה במאמץ ובמיומנות – והים באמת סוער. אנחנו עושים את זה, ועובדה שאנחנו במצב טוב מהממוצע. אין פתרונות קסם: צריך לעשות הרבה דברים טובים ונכונים, שכל אחד מהם משפיע רק במעט, כדי שבסך הכל יהיה קצת יותר טוב".

אם כך, אילו שלושה דברים חשובים ניתן לעשות כדי להתקדם, או להתמודד עם האטה נוספת בפעילות, כאשר אין לנו השפעה על המגמה הגלובלית?

"יש דברים שאפשר לעשות. למשל במדיניות המוניטרית: אפשר להמשיך להוריד את הריבית, בבת אחת או בהדרגה. הריבית אמנם רק 0.25%, אבל ממחקרים, מהתיאוריה ומהניסיון של מדינות אחרות, אנחנו יודעים שכאשר מתקרבים לאפס, כל שינוי בריבית משפיע מאוד על הכלכלה. קח למשל את שער החליפין של השקל ותראה מה קרה לו. מאז אוגוסט השקל נחלש מול הדולר ב־13%, כאשר מחצית מזה ניתן לייחס לפיחות של השקל מול כל המטבעות, ומחצית להתחזקות הדולר מול שאר העולם. הורדת הריבית מאוד החלישה את השקל, ואולי תחליש אותו עוד יותר, אם נמשיך להוריד אותה. ראינו דבר דומה בשוודיה, כשהם הורידו את הריבית לאפס – וגם שם המטבע נחלש במהירות".

אתה טוען שכל שינוי של עשירית האחוז בריבית משפיע על המשק? הרושם של הציבור הוא אחר.

"בקורס שנה ב' בכלכלה אני מלמד שעל פי המודל, הורדת ריבית נראית פחות אפקטיבית לכל אורך הדרך, עד שמגיעים לאפס — ואז קורה הרבה. מתברר שזה נכון גם במציאות. ההסבר הוא שכאשר הריבית שואפת לאפס, השיקולים של הפעילים בשוק משתנים לחלוטין. ברגע שהורדנו את הריבית בישראל לרמה של הריבית הדולרית, כל האלטרנטיבות שלהם השתנו — וזה כולל את המשקיעים הזרים, הישראלים וגם את הגופים המוסדיים".

ומה קורה כשמורידים את הריבית מתחת לאפס?

"זה תחום פחות מוכר, אבל ייתכן שהתגובות של השווקים בריביות כאלה הופכות למאוד אלימות. תראה מה קרה ליורו ברגע שנגיד הבנק המרכזי האירופי, מריו דראגי, הוריד את הריבית מתחת לאפס. הדולר טס מול היורו, כל הגרפים זזו באופן חד".

אתה אומר, שבניגוד למה שכולם חושבים, לבנק ישראל יש עוד תחמושת ברובה של הריבית?

"כן. אני חושב שבדרך לאפס, התחמושת שיש לנו היא לא בלתי אפקטיבית. לאחר מכן ישנם כלים נוספים (הכוונה להרחבה כמותית, שהיא רכישת אג"חים — א"א). כל מיני מדינות, כל אחת בנסיבות שלה, הפעילו אותם אחרת, וצריך לחשוב איך עושים את זה. משק קטן לא דומה למשק גדול. עוד לא מיצינו את הריבית: בחודשים האחרונים ראינו פיחות גדול בשקל, אנחנו מאוד מרוצים ממנו, ואני מניח שזה יעזור לנו לתקן את המגמה של היצוא, שקצת מפגר אחרי מדינות רבות בעולם. הכל הרי בשוליים וזה הדבר היפה בכלכלה, השוליים הם אלה שמשנים את המציאות. וזה נכון גם בכל הקשור לאינפלציה".

טוב שהעלית את עניין האינפלציה, כי אני רוצה שתבהיר נקודה שמבלבלת רבים. מצד אחד, הציבור רוצה בהורדת יוקר המחיה, כלומר הורדה במחירים של סל הצריכה הטיפוסי, והממשלה גם מנסה להשפיע בכיוון הזה. אבל מצד שני המדיניות הממשלתית הרשמית היא שסל המחירים, כלומר המדד, צריך לעלות ב־2% בשנה. איך הדברים הללו מסתדרים זה עם זה? או במלים אחרות: מה רע בדפלציה? זה לא מה שהציבור רוצה?

"צריך להפריד בין שני מושגים, שהם שונים. מצד אחד יש את העניין המוניטרי: יעד האינפלציה קובע שרמת המחירים הנומינלית תעלה ב־2% לשנה, וזה מיועד לעגן את ציפיות הציבור בנוגע לסביבת המחירים הנומינלית. הצעירים לא זוכרים את זה, אבל היו תקופות שבהן המחירים עלו מיום ליום – והשקענו מאמצים רבים כדי לייצב את המצב.

"יוקר המחיה הוא דבר אחר. זהו הפער בין השכר לבין העלות של המוצרים, או 'כמה המשכורת שלך קונה'. בנורווגיה הכל יקר מאוד, לא תראה שם טבלאות השוואות מחירים למכולת. אבל הנורווגים מרוויחים הון, ולכן לא תשמע אותם מתלוננים על יוקר המחיה. יוקר המחיה הוא תוצאה של ההכנסה ה'ריאלית' במונחי כוח קנייה, ומה שמתסכל את האנשים הוא העבודה שהשכר הריאלי לא עלה בשנים האחרונות. המדיניות המוניטרית מספקת עוגן נומינלי, ואילו כוח הקנייה צריך להיקבע בשווקים. אגב, שים לב שכל ההשוואות מול ברלין למיניהן, מאוד מושפעות משער החליפין, בעוד שבמדינות עצמן שום דבר לא משתנה: אני מעריך שכאשר הדולר יגיע לארבעה שקלים, אם זה יקרה, נראה הרבה פחות השוואות של מחירים בסומפר. פיחות של 10%־15% הוא מאוד משמעותי".

למה אתה מתכוון ב"עוגן נומינלי" שמעלה את המחירים ב־2% מדי שנה – ומדוע זה לא קשור ליוקר המחיה?

"צריך עוגן לכסף. במהלך ההיסטוריה העוגן היה זהב — ושינוי המחיר הנומינלי היה אפס. לאחר מכן החליטו שזה הסדר קשיח מדי, ובחרו בסרגל מדידה אחר לכסף, שהוא עלייה נומינלית ממוצעת של 2% לשנה. זה עניין מוניטרי שלא קשור ליוקר המחיה. כשאנשים מדברים על יוקר המחיה הם פשוט רוצים שהמשכורת שלהם תקנה יותר – וזה יכול לקרות אם ישנה יציבות מחירים יחד עם עלייה בשכר.

כאשר מדברים על דפלציה (ירידת מחירים נומינלית — א"א), חשוב להבין שזה מגרש בלתי מוכר לכלכלנים וקובעי מדיניות, לפחות מאז שנות ה־30 של המאה הקודמת. מהראיות שיש לנו, במציאות כזו יכולות להיות כל מיני השלכות שליליות על המשקיעים, על הצריכה ועל החיסכון, למשל חוסר נכונות לרכוש מוצרים כי ממתינים לירידת מחירים נוספת. העובדה היא שהיפנים מנסים לעשות הכל כדי לברוח מדפלציה".

ואיך ניתן לעלות את ההכנסה הריאלית במונחי כוח קנייה?

"האתגר המרכזי, וזה נושא שאני מקדם עכשיו באופן אישי, הוא העלאת הפריון. בלי עלייה בפריון השכר לא יעלה, ויוקר המחיה לא ירד. המחקרים והגרפים מראים שהשכר הריאלי ממש צמוד לפריון העבודה. זו לא פיזיקה: ברור שמעסיק לא ישלם לעובד, לאורך זמן, יותר ממה שהעובד מייצר. ואסור לנו להגיד שהפריון הוא עניין של הטווח הארוך, 
ובשל כך לא לעשות דבר".

ומה אתה עושה בעניין?

"בבנק ישראל אנחנו לא יכולים לעשות הרבה, אבל כיועצים של הממשלה אנחנו מסבירים כל הזמן לשרים, שאם האתגר של העשור הקודם היה להגדיל את שיעור ההשתתפות בכוח העבודה, האתגר עכשיו הוא להכניס את האנשים למשרות טובות בשכר גבוה. כיום אנחנו כבר לא מפגרים אחרי המערב בהשתתפות בכוח העבודה, ויש מדינות שאנחנו עוברים אותן. בממשלה מבינים את זה, כולל במועצה הלאומית לכלכלה".

יפה שכולם מבינים, אבל מה הממשלה עושה? איך מודדים את הפריון וכיצד מעלים אותו?

"משק מייצר מוצרים ושירותים באמצעות גורמי ייצור והון, הטכנולוגיה מחברת ביניהם, או לפחות זו התיאוריה. במציאות ישנם גורמי חיכוך שמביאים לכך שהמשק מייצר פחות ממה שהוא יכול היה ללא החיכוך הזה שאותו צריך להקטין. איך? יש את תחום המאקרו, שהוא הניסיון למנוע מחזורי עסקים קיצוניים, שבהם ישנן גם תקופות של האטה ומיתון. זה משהו שבנק ישראל עוסק בו.

"יש את עניין התחרותיות, אנחנו יודעים שבמשקים יותר תחרותיים הפריון גבוה יותר. ביקרתי באחרונה בשוודיה והופתעתי לגלות שביציאה משדה התעופה בשטוקהולם יש בזאר של מוניות, שכל אחת מציעה תנאים ומחיר משלה. אצלנו ובמקומות קפיטליסטים אחרים יש בשדה התעופה זיכיון בלעדי שניתן לאיזו חברה. זו דוגמה לכך שאפשר ליצור מדינה שיש בה גם סולידריות וגם תחרותיות.

"גם הרגולציה צריכה להיות חכמה. קפיטליזם לא יכול להיות מערב פרוע, אבל הרגולציה צריכה לפתור בעיות ולא לייצר אותן. כל אחד מהדברים הללו אולי משפיע בשוליים, אבל הם מצטברים ויחד משפיעים רבות. עלייה של כמה אחוזים בשכר הריאלי תגרום לאנשים להרגיש שינוי משמעותי"

מכל הדברים הללו, מהו הגורם החשוב ביותר בדרך לעלייה בפריון?

לדעתי זו הסולידריות הלאומית, או עד כמה החברה פועלת למען מטרות משותפות. ישנו מתאם גבוה בין מדינות עם חברות מגויסות וסולידריות, לבין הפריון שלהן וביצועיהן הכלכליים. אצלנו הסולידריות נפגעה, אבל אלה דברים שאפשר לשנות. מחקרים מראים שסולידריות משרה אמון במערכת הכלכלית ואפילו בפוליטיקה. אני לא חושב שבמדינות אחרות המשקיעים והיזמים הם אלטרואיסטים, או שהעובדים לא רוצים להגן על עצמם. אנחנו לא מאוד שונים ממדינות מערביות אחרות במה שמניע אותנו.

"צריך לשנות את הסביבה, ואז התגובות שלנו יהיו דומות לאלה של תושבי מדיניות אחרות. והסולידריות, יחד עם גורמים אחרים, משפיעים אחד על השני במעגל קסמים. יותר קשה לפתוח עסק בישראל, חסרים תמריצים לרכישת הון אנושי — חינוך — אז אנשים לא פותחים עסק ולא משקיעים בהכשרות לעובדים. צריך לעבוד על כל הדברים הללו ואסור לוותר. לא נהפוך ביום אחד למשק התחרותי בעולם.

"אם אתה מתעקש לדרג את הגורמים שמובילים לעלייה בפריון, אזי הסולידריות תהיה במקום ראשון, החינוך יהיה במקום שני והתחרותיות במקום השלישי. הסולידריות חשובה במיוחד כי ברגע שהיא לא קיימת הרצפה נעלמת מתחת לכל המנגנון. אנשים צריכים להאמין שראוי לשלם מסים, כי אם המדינה שולחת מישהו אחר ללמוד, אתה גם תרוויח. אם שילמתי מס, אז העובד שלי בריא יותר, והילד שלו מחונך יותר. היה לנו את זה בעבר, למשל עד סוף שנות ה־60, ומאז זה קצת אבד. הרי הגענו להישגים מדהימים: לא היה כאן כלום, וזה הרבה בזכות הסולידריות". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#