כנס שדרות: אירוע של כביסת מצפון עבור המשפיעים במשק - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כנס שדרות: אירוע של כביסת מצפון עבור המשפיעים במשק

הכנס שנועד לדון בבעיות החברתיות־כלכליות הקשות של אזרחי ישראל חושף יותר מכל את הנתק בין השלטון הישראלי לבין הבעיות של אזרחיו ■ "מאז שהתחילו את הכנס בשדרות הפערים בחברה הישראלית רק גדלים"

13תגובות

יום שלישי בצהריים. המרכז המסחרי הוותיק של שדרות נראה כאילו הזמן בו עצר מלכת. שדרות אולי עשתה צעדים מהותיים בשנים האחרונות, אבל המרכז הזה עדיין נראה כמו מרכז טיפוסי של עיירת פיתוח, עם מכולת ישנה, מספרה וחנויות ותיקות אחרות. אנחנו נמצאים בסך הכל מרחק 20 דקות הליכה ממכללת ספיר - אבל אין כאן כל זכר להמולה השוררת כה קרוב לכאן, בכנס שדרות לכלכלה וחברה.

שר האוצר, שרת המשפטים, שר השיכון, שר התחבורה, יו"ר האופוזיציה, מפכ"ל המשטרה, הרמטכ"ל ורבים אחרים, כולם התייצבו השבוע בשדרות. אבל הרוב המכריע של התושבים המקומיים פשוט לא מודעים לכך. גם העובדים שעצרו לארוחת צהריים וגם הפנסיונרים והמובטלים שמעבירים את היום במרכז המסחרי, כולם מושכים כתפיים ומנסים להבין על איזה כנס אנחנו מדברים. אפילו הסטודנטים שמנגבים כאן חומוס לא מודעים לקיומו של הכנס. הם מתנצלים ומסבירים שהם תלמידי המסלול להנדסאים, עם אוריינטציה טכנולוגית ולא חברתית, אבל אומרים שהיו שמחים אם מישהו בכנס היה דואג לתעסוקה לבוגרים כמוהם.

אילן אסייג

"הכנס הזה זה חרטא. הם אומרים שזו השנה ה-12 שהם עושים את הכנס, אבל מאז שהתחילו אותו, משנה לשנה הפערים בחברה הישראלית רק גדלים, העוני גדל, ונוצר מצב של מדינה בתוך מדינה", אומר ששון שרה, אחד הבעלים של מכולת משפחתית במרכז. "הרי מה זה הכנס הזה? הוא הרי הוקם כקונטרה לכנס קיסריה, לא? שם בקיסריה כל אנשי הממון מתכנסים, אלה דווקא אין לי טענות נגדם. הם עשירים, יש להם כבר מיליארד - והם רוצים עוד. לפחות הם אומרים את זה בריש גלי. פה זה לא ככה".

"הבעיה של הכנס הזה", ממשיך שרה, "היא שהאנשים שיושבים שם לא יודעים מה קורה בחוץ. עוד מעט חנוכה. על אנטיוכוס מספרים שהוא התחפש פעם לאביון ויצא לשוק כדי לשמוע מה באמת חושב עליו העם. זה מה שצריכים לעשות האנשים בכנס, שילבשו בגדים רגילים ויבואו לפה".

"הנה, תראה את הבחור הטוב הזה. למה אף אחד לא עוזר לו?", אומר שרה, בעודו מצביע על תושב העיר העומד לצדו. שמו קובי אברג'ל, וגם הוא לא שמע על הכנס. הוא אסיר משוחרר המחפש עבודה. "רק תן לי מסגרת שאני יכול לעבוד בה כמו שצריך", הוא מצהיר כשאנחנו שואלים מה הבעיות הבוערות שהוא היה מצפה שידונו בהן בכנס כזה. "כל עבודה שאני יכול לעשות בידיים תעזור".

דבריו של שרה מזכירים את דבריהם של באי הכנס. כנס קיסריה, שנערך בסך הכל לפני חודש, הוא כנס הכבוד - הכנס הממותג בתור המקום שכל מי שרואה את עצמו כדמות משפיעה במשק לא יכול להרשות לעצמו להיעדר ממנו. לעומתו, כנס שדרות אמור להיות הדבר האמיתי - להביא את הבשורה לשאר העם ולעסוק בבעיות הכלכליות־חברתיות הכבדות. הפאנלים בו נושאים כותרות כמו "ההתמודדות עם העוני בישראל" ו"איפה הפנסיה של הצעירים". אבל כשמשוחחים עם קהל הבאים לכנס, התחושה היא שככל שהשנים עברו, התסכול וחוסר האמון במערכת התגברו. נוצר הרושם כי מקבלי ההחלטות מעולם לא היו מנותקים יותר מרחשי העם. דווקא בשדרות נחשף הניתוק בין המנהיגים לבין אותו עם שעל הבעיות שלו הם הגיעו לדבר. כנס שדרות, כך נדמה, נהפך לאירוע של כביסת מצפון המונית עבור הדמויות המשפיעות במשק.

דניאל בר און

"מציאות של זאב, זאב"

"הצלחנו ליצור לראשונה תקציב חברתי, שלא מוכתב על ידי האינטרסנטים שהשתלטו על מרכז הליכוד ועל מפלגות אחרות. כשמחלקים לחבר'ה את כל הקופה, לא נשאר כסף לבעיות האמיתיות. אני בא אליכם היום בעיצומו של משבר. לאנשים ולתקשורת נדמה שכל יום יש משבר קואליציוני אחר. זה לא המצב. חוק הלאום, מע"מ 0%, קק"ל, הרפואה הפרטית, החברות הממשלתיות, הכל אותו משבר" (שר האוצר יאיר לפיד, במליאה המרכזית של הכנס)

בזמן שלפיד ניצב על הבמה במכללת ספיר ומסביר כמה התקציב הנוכחי חברתי ונועד לעזור לחלשים, הצופים שנותרו מחוץ לאולם יושבים מול מסך הטלוויזיה המשדר את הדברים ולא מתרשמים. ירדן סופר, גלית מאור ונדב צוברי הם שלושה סטודנטים לעבודה סוציאלית שביקשו רשות להשתחרר מההרצאה כדי להאזין לנעשה. "הבעיה הכי גדולה בישראל היא שאי אפשר להתקדם מבחינה כלכלית", אומרת מאור. "די ברור שלא לפיד ולא שאר חברי הממשלה רוצים לשנות את המצב. אני רואה איך הם מסיטים בכל פעם את הנושא לכיוון אחר. בכל פעם יש איום חדש שמפחידים אותנו אתו. עד לפני שנה לא שמעתי על דאעש ופתאום זה נהפך לאיום הכי גדול שיש, ששומעים עליו כל יום. לפני זה היה האיום האירני, שלא הפסיקו להפחיד אותנו אתו במשך שנים. הכל כדי לא לטפל בבעיות האמיתיות".

"מצב הרווחה בישראל גרוע", מצהירה סופר. "הישראלים חיים כבר שנים במציאות של 'זאב, זאב'. בכל פעם מבטיחים להם שבקרוב יטפלו בבעיות שלהם והם רואים שכלום לא קורה. אז הם כבר לא מאמינים. ההורים שלנו כבר אומרים לנו 'שמענו כבר כל כך הרבה פעמים את ההבטחות. הכוח לשנות נמצא רק בידיים שלכם'".

"כסטודנטים לעבודה סוציאלית, אנחנו פה בגלל המלה 'חברה'", אומר צוברי. "כדי להבין מה אומר מי שיושב למעלה, ולאן הרוח נושבת. אנחנו אופטימיים בעיקרון. מאמינים שיש פתרון. אבל מה שרואים בפועל הוא שהפערים באוכלוסיית ישראל נמצאים מחוץ לרדאר של הממשלה. אחרי צוק איתן הודגש בדרום המאבק של החלש מול החזק, שבו הכל מתערבב ביחד - המצב הביטחוני, מצב האוכלוסיה החלשה בשדרות".

ואכן, קשה להסתובב בשדרות פחות משלושה חודשים אחרי תום מבצע צוק איתן מבלי להיחשף לבעיות שהעלה המבצע. עבור תושבי המרכז המגיעים לביקור לכבוד הכנס, זו היסטוריה רחוקה. מבחינת תושבי האזור, נטישת המדינה את האזור במהלך המלחמה ואחריה, והאפשרות של סבב לחימה נוסף בקרוב - נותרו מוחשיים. כפי שאומרת אביטל, סטודנטית הממלצרת בחומוסיה בשדרות ומתגוררת בקיבוץ דורות, "התושבים בדורות עדיין לא ראו החזר על האירוח שהם נתנו לחיילי צה"ל ואזרחי קו העימות בזמן צוק איתן. שלושה חודשים אחרי המבצע הרבה אנשים באזור עדיין רודפים אחרי הפיצויים".

ברחבה שמחוץ למבנה שבו נואמים בכירי המערכת הפוליטית ניצבים פעילים של התנועה לעתיד הנגב המערבי. הפעילים המבקשים להזכיר את העובדה ששלושה חודשים מאז תום המבצע, ממשלת ישראל לא עשתה דבר כדי לקדם פתרון שימנע התלקחות נוספת.

"נמאס לנו מהמצב. אנחנו יוצאים נגד ההפקרה שלנו, נגד איום המנהרות שלא טופל. נגד המצב שבו יש כל כך הרבה אנשים שעד היום מחכים לפיצויים. נגד חוסר המיגון של חלק גדול מהאזרחים, ונגד המצב הזה שבו אנחנו חיים מסבב לחימה לעוד סבב לחימה, כשפער הזמנים בין הסבבים מתקצר כל הזמן", אומרת ניצה נקן, תושבת שדרות הפעילה בתנועה. "אנחנו לא רוצים להוריד את הנושא מסדר היום. צריך להגיע להסדר, ואנחנו מקווים להביא את זה למודעות הציבורית. עברתי מלחמה קשה מאוד עם הילדים שלי, שלא הסכימו לחזור הביתה אחרי שהתפנינו בקיץ. הבטחתי לעצמי שאעשה כל מה שאפשר כדי לשנות את המצב הזה".

אילן אסייג

משחק כפול

"די למשחק הכפול הזה. אתה לא יכול לתקוף את הממשלה, כי אתה חלק מרכזי בה. גם אם עדיין זה לא הוכרז, הרי ברור לכולם שממשלת נתניהו סיימה את הקדנציה שלה והיא מתפקדת כממשלת מעבר. הפארסה המביכה של חוק הלאום היא מפגן של פחדנות וחוסר רצינות. זו התנהלות עקומה ונמהרת, שמונעת מאינטרסים פוליטיים צרים. לנתניהו אכפת יותר מהישרדות הקואליציה מאשר טובת ישראל. אני קורא ליש עתיד והתנועה לחבור אלי" (יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג, במליאה המרכזית של הכנס)

בעוד יצחק הרצוג כבר עסוק בתעמולת בחירות מפורשת, חיים מרטין יושב וצופה בו נואם, כשהוא מהנהן בראשו בחוסר אמון, וממלמל לעצמו "בטח, בטח, בסדר, בסדר". מרטין ובת זוגו אופירה גזית הגיעו לכאן מאשקלון במיוחד. "ציפינו שנראה פה איזושהי התעמתות עם המצב העכשווי במדינה, ובמקום זה אנחנו שומעים פה את יו"ר האופוזיציה שלא מחדש כלום. עד שהוא מגיע לספיר ולדרום, במקום להתעסק בעניינים שמעסיקים את הסביבה שלנו - כמו הכמות הגדולה של תושבי הדרום שתלויים במערכות הרווחה, או הכמות הגדולה של האזרחים שנמצאים בפשיטת רגל - הוא נואם ולא מחדש לנו כלום", אומרת גזית.

"הכל פה זה דיבורים פקה פקה. אחד אוכל את השני וכולם תופסים את הכיסא שלהם חזק חזק. אני רוצה לראות פה שינוי אמיתי. מבטיחים לנו הרבה הבטחות לפני הבחירות ואחריהן שוכחים. בשביל מה צריך את כל הכמות הזאת של האנשים בכנסת ובממשלה? כל אחד הוא סגן של סגן של סגן ואף אחד לא עושה כלום", אומר מרטין.

לא רק הרצוג מזכיר בנאומו את חוק הלאום. מדובר בנושא שהעסיק את מרבית המערכת הפוליטית בימי הכנס. העיסוק הזה לא מובן לרבים מבאי הכנס, ומדגיש יותר מכל את הניתוק העצום בין הפוליטיקאים לסטודנטים ולמבקרים בכנס.

שלי הליפקס ודור ישעיהו, שתי סטודנטיות למינהל ומדיניות ציבורית, ניצבות באולם הכניסה ומנסות להבין מה נושא הכנס. במקור הן מדרום הר חברון, כרגע הן מתגוררות בשכירות בבאר שבע. הן חושבות שמדובר בכנס של תנועת נשים למען שלום. אנחנו מסבירים להן שזהו כנס כלכלה וחברה, ותנועת הנשים למען שלום תגיע לכאן רק מאוחר יותר - ותוהים לדעתן לגבי בעיות החברה הישראלית שהיה ראוי שידונו בהן בכנס שכזה.

"מה שבטוח הוא שלא צריך לדבר פה על חוק הלאום. כן על שכר מינימום. כן על מלגות לסטודנטים מהמדינה. כן על הבעיות עם הדירות השכורות. כן על נגישות של נשים להזדמנויות בשוק העבודה. יש המון תחומים שהמדינה צריכה להיות בהן והיא לא נמצאת בהן", אומרת ישעיהו.

בתור כאלה שגדלו בדרום הר חברון, הייתי מצפה שתהיו בעד קידום חוק הלאום. גם פה.

הליפקס: "לאום זה נושא שמדברים עליו גם ככה בכל מקום. אז פה לא צריך. זה הקטע במדינה הזאת. תמיד מתבייתים פה על נושא אחד, מדברים רק עליו שבוע ועוזבים את כל הדברים האחרים. אני כבר לא מאמינה באף אחד בפוליטיקה".

אם היהודים שהגיעו לכנס לא מבינים מדוע גם כאן צריך להתעסק בחוק הלאום, הרי שכאשר מדברים עם לא יהודים - קשה שלא להתייחס לסוגיה. "ציפיתי מלפיד שיהיה צנוע יותר בדבריו. בינתיים אנחנו לא רואים דבר מהכהונה שלו", אומרת כפאח שלאלפה, סטודנטית בדואית משגב שלום הלומדת לתואר רב־תחומי, כשאנחנו שואלים אותה לדעתה לגבי הדברים שנשמעו בכנס. "בעלי משתכר 7,000 שקל בחודש וזה לא מספיק לנו לכלום. המדינה רק יודעת לקחת מאתנו מסים. אנחנו משלמים ארנונה ומים ולא מקבלים את מה שאנחנו צריכים מבחינת תשתיות. אני לא מקבלת את מה שמקבלים בעומר. מה שאנחנו רוצים הוא שהמדינה הזאת תהיה מדינת כל אזרחיה. כבר התחלתי לחשוב לעזוב את המדינה הזאת לקנדה, לאוסטרליה, למדינה שתתייחס אלינו כמו אל בני אדם. לפני כמה ימים ישבתי במונית שירות ושמעתי אנשים מדברים ואומרים 'ערבי זה חמור שטוב רק לעבודה'. איך אפשר להישאר ככה? בעלי עובד אצל מעסיק יהודי. הם בשבילנו כמו משפחה, אף פעם לא חשבנו לפגוע בהם. כשהיה את האירוע בירושלים כעסתי מאוד. חשבתי כל הזמן על חברה שלי שבעלה לומד בירושלים. ההסתה הזאת מתוך הממשלה מחלישה את הרגשות שיש בין שני העמים".

גם עם הצעירים הדרוזים בכנס קשה לדבר כיום על נושא שאינו חוק הלאום. "אם החוק הזה נכנס לא שווה לנו להתגייס. לא שווה לנו להיות חלק מהמדינה. יש לנו בעדה 500 חללים במערכות ישראל. מה אנחנו, סוג ב'? זו המדינה שלהם ואנחנו רק עובדים אצלם?", מכריז צעיר דרוזי שהעדיף לא להזדהות בשמו. כשאנחנו מקשים עליו ועל חבריו בשאלות נוספות, הם מגיעים לבסוף לנושא הדיור. "לא נותנים לנו אדמות לבנות עליהן", מכריז אחד מהם, והחברים מהנהנים. "אנחנו רוצים שכל חייל משוחרר, ששירת שלוש שנים, יקבל אדמה לגור עליה".

האוכלוסיה המגיעה לכנס שדרות - כ–1,500 איש - מגוונת לא רק ברמת הדת שאליה משתייכים הנוכחים במקום. אנחנו פוגשים שני עובדי מדינה שהגיעו לכאן לדיון של הוועדה לביקורת המדינה, שהועתק ליום אחד מירושלים לשדרות. "ההגעה שלנו לפה היא סמלית. אנחנו תמיד מחוברים לשטח", אומר אחד מהם.

קבוצת חיילות וחיילים מחיל החינוך שהגיעו לכאן ליום העשרה צופים גם הם בנאומים. הם מורים חיילים העובדים עם נוער במצוקה הנמצא לקראת גיוס. "אני עובדת בקריית מלאכי, ולפעמים אני מרגישה כאילו המדינה שוכחת ערים כמו קרית מלאכי, שנמצאות בפריפריה. קשה להיות ילד בעיר נשכחת. ילדים יכולים להסתגר בגלל זה ולא לנסות לשקם את עצמם. בסופו של דבר הכל מתחיל ונגמר בתקציבים שהמדינה נותנת", אומרת אחת מהם.

קבוצה של תלמידות תיכון מגן יבנה עומדות ומשוחחות ביניהן. הן הגיעו לכאן במסגרת שיעורי האזרחות שלהן, ומתעניינות במושב הדן בשעות עבודה ומנוחה. "אנחנו ממלצרות, לכן זה מעניין אותנו", הן מכריזות. "צריך להעלות את שכר המינימום. זה משפיל שיש מצבים בהם אדם מבוגר עם משפחה מרוויח 24 שקל בשעה".

באדיבות מכללת ספיר

זה רק דיבורים פה

"אם תיפול הממשלה, היא תיפול בגלל אגו שגובר על צורכי המדינה. במקום לנהל מלחמות אגו, על הגורמים לדון בדברים. ניתן לפתור את המשברים תוך שעה ולייתר את הבחירות. זו שעת חירום בנושא הדיור וכך אנחנו מתייחסים לכך. אנחנו משווקים דירות בכל מקום. נקים יישובים בנגב ובגליל. נעצים את עמידר וניזום משכנתא הפוכה, שתיתן פתרון למבוגרים שלא מסוגלים אפילו להתחיל את החודש. ב–2015 המחירים יירדו. השאיפה היא שמחירי הדיור יירדו ל–90 משכורות ממוצעת, כמקובל במערב" (השר אורי אריאל, על בימת האולם המרכזי)

אורי אריאל מבטיח ברקע שמחירי הדיור יירדו בקרוב, אבל קשה למצוא מישהו שמאמין לו. אלונה קדם, סטודנטית מקומית, עומדת ליד דוכן בחוץ ומנסה לשכנע את העוברים ושבים לחתום על אמנת שוכרי הדירות. כשאנחנו שואלים אותה אם לא די לה בתזכיר חוק השכירות ההוגנת שפורסם השבוע — ואם הוא לא מייתר את האמנה, היא משיבה: "כל יוזמה היא ברוכה, אבל הצעת החוק לא מכסה הרבה דברים. אני למשל שוכרת דירה בקיבוץ ומכריחים אותי לשלם על אינטרנט. יש דירות שמתנים בהן את השכירות בתשלום על מזגנים. אנחנו רוצים שתהיה בחוק הגדרה של דירה ראויה למגורים, לקיים ערבות הדדית בין שוכרי דירות".

"כל החוקים האלה, מע"מ 0%, חוק השכירות, בטווח הקצר זה אולי יעזור, בטווח הארוך זה ידפוק את הציבור", אומר עידן שטרית, סטודנט בספיר.

גם חוק השכירות שמתבשל?

"כן. הסכמי השכירות יהיו מחמירים יותר ויותר, ויעלו את השכירות עכשיו, כי בהמשך לא יוכלו להעלות אותה. הבעיה היא שאנשים כמו יאיר לפיד, במקום ללכת עם האמת שלהם - בשמה הם נבחרו - של קידום השוויון והצדק החברתי, מתאימים את עצמם בסוף למה שקורה מסביב".

הצבעת ללפיד?

"אני מצטער על זה, אבל כן".

ישראל, סטודנט במכללה, דווקא מנסה להיות חיובי. "ייחוד של יום לענייני חברה הוא חשוב. זו כבר התחלה", הוא אומר. "התייחסות לפערי המעמדות כשזה קורה באקדמיה - במקום של סטודנטים - יכולה לקדם חקיקה". למרות דבריו של ישראל על החשיבות של עריכת הכנס במכללה, ככל שאנחנו עוברים בין יותר סטודנטים בקמפוס, מתחדדת עבורנו העובדה שרבים מבין הלומדים במקום לא מתעניינים באירוע המתרחש במוסד שבו הם לומדים. אנחנו מתקשים אפילו למצוא סטודנטים שיתייחסו לבעיות הנידונות כאן.

גם ספיר ביטון ובר גבאי מקריית גת, שתי סטודנטיות היושבות בקפיטריה, לא מודעות למתרחש בבניין שמעליהן. הן דווקא באות מהתחום שבו דן הכנס - הן תלמידות לתואר ראשון בכלכלה, אבל הן מסבירות שהיו עסוקות מדי בהרצאות שהיו להן היום. "בכל מקרה זה רק דיבורים פה. בתכל'ס מה קורה? אין לי אג'נדות חברתיות וזה לא באמת משנה משהו. שום דבר לא יביא באמת לשינוי. אז אנחנו צריכות לדאוג לעבודה שלנו בינתיים", אומרת גבאי.

"לי חשוב נושא שוויון הזכויות בין נשים וגברים בעבודה", אומרת ביטון.

איפה אתן רואות את עצמכן ביום שאחרי הלימודים? הדיונים פה לא רלוונטיים גם לנושא הזה?

ביטון: "הכי הייתי רוצה להקים סטארט־אפ שייתן לי אפשרות לעשות את המיליון הראשון שלי".

אז את אז את מוכוונת כסף?

"רוב הסטודנטים מגיעים לאקדמיה כדי להעלות את הסיכויים שלהם להרוויח יותר כסף. לא?"

אילן אסייג

"יש עוני בכל מקום"

"צריך להפסיק להסתכל על העניים כאילו הם לא בני אדם. עוני בישראל הוא פשע. להיות עני זה להיות פושע. אני רואה ניכור מוחלט. אנחנו מדינה של טרנדים, ונהיה טרנדי לדאוג למעמד הביניים. אנשים חשים בוז לעניים, אבל עוני אינו גזרת גורל" (ח"כ שלי יחימוביץ' במושב '"התמודדות עם העוני בישראל")

האולם שבו נערך הדיון אודות ההתמודדות עם העוני בישראל מלא עד אפס מקום. סטודנטית יושבת ואוכלת ארוחת צהריים מקופסת פלסטיק בעוד היא ממתינה לתחילת הדיון. ח"כ שלי יחימוביץ' כאן, מנכ"ל משרד הרווחה כאן, ראש עיריית דימונה כאן, וגם אלי אלאלוף - יו"ר הוועדה למלחמה בעוני בישראל.

אבל כל אלה לא מרשימים את הסטודנטים, שבוחרים להרעיד את האולם במחיאות כפיים ארוכות דווקא כשמוצג פרופ' יונה רוזנפלד, חתן פרס ישראל לעבודה סוציאלית, בן 92, שמכבד את המקום בנוכחותו ונושא דברים נוקבים. "אם אנחנו רוצים לעזור לעניים, אנחנו צריכים ליצור בריתות עם החיים בעוני. זה מסע משותף של הכנסת, העובדים הסוציאלים ואלה החיים בעוני. יש פה באולם אנשים צעירים שלא מאוחר מדי עדיין לדבר אתם. אין הרבה מדינות עם כושר מחאה כמו ישראל", קורא רוזנפלד לצעירים.

העיתונאית עינת פישביין, מנחת המושב, מזכירה כי "ועדת אלאלוף דיברה על 7 מיליארד שקל שצריך, כדי להביא לצמצום העוני משיעור של 21% ל-16% תוך עשר שנים. זו תקווה עגומה, שלא תתגשם כי הכסף לא יועבר. עוד יותר עצוב הוא שהיינו חותמים על מצב שבו אחד מכל שישה ישראלים הוא עני, במקום המצב הנוכחי, שבו אחד מכל חמישה. מדברים כל כך הרבה על עוני אבל לא רואים את האחד".

פרופ' אבי שמחון, יועצו לשעבר של שר האוצר יובל שטייניץ, לא נותן לנוכחים פטור מאחריות למצב. לדבריו, "מגיל 13, חצי מהילדים העניים במדינת ישראל מפסיקים ללמוד דברים שיעזרו להם לצאת מהעוני בעתיד. יחימוביץ' פה. אלאלוף פה, פיספסנו הזדמנות שהיתה לנו לשנות משהו בדברים האלה במסגרת הוועדה שהוקמה".

מי שמכיר את ההיסטוריה של כנס שדרות יודע ששמחון אומר את אותם דברים בדיוק לגבי הדרך שבה יש להתמודד עם העוני כבר ארבע שנים ברציפות - בכל שנה, כאן בכנס שדרות. איש כבר לא מתרגש. דבריו מדגישים את העובדה ששלוש שנים אחרי המחאה החברתית הגדולה של 2011, ושנתיים אחרי שהממשלה הנוכחית יצאה לדרכה - הציבור הישראלי כבר לא מאמין לאף אחד.

החלק האופטימי ביותר של הכנס ביומו הראשון מגיע בסביבות 15:00 אחר הצהריים. זה קורה כשיותר מ–1,000 נשים לבושות לבן ממלאות פתאום את המכללה. מדובר בתנועת "נשים עושות שלום", שנציגותיה הגיעו ברכבת מנהריה כדי לנסות להשפיע. ההצפה הפתאומית של המתחם בכמות כה גדולה של אזרחיות שעדיין מאמינות שביכולתן לשנות משהו מפזרת לרגע את הייאוש המקומי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#