"בבתי ספר רגילים יש מי שמסיימים 12 שנות לימוד ובסוף הם קופאים בסופר" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"בבתי ספר רגילים יש מי שמסיימים 12 שנות לימוד ובסוף הם קופאים בסופר"

בבית הספר המקצועי אורט התעשייה האווירית לא מבינים את הכעס של השר סילבן שלום ■ מבחינתם, התוכנית להרחבת הלימוד המקצועי היא פתרון מצוין למי שלא רוצה או לא יכול להשלים בגרות ברמה גבוהה

53תגובות

את הדיון בחינוך המקצועי כדאי להתחיל דווקא בסוף הסיור הארוך שערכנו השבוע בבית הספר אורט התעשייה האווירית בלוד. לאחר שלוש שעות וחצי שבהן התלמידים והמורים שטחו בפנינו את היתרונות הגלומים בחינוך המקצועי, נאלצתי להיכנס למוסך סמוך לאחר שהמכונית שלי שבקה חיים. כאן פגשתי את אבנר (שם בדוי), חשמלאי רכב בשנות ה–50 לחייו. בזמן שניסה לאתר את הבעיה, שאלתי אם גם המסלול שלו התחיל בבית ספר מקצועי. "כן", השיב לי אבנר, "בתיכון הלכתי ללמוד בבית ספר מקצועי באזור פתח תקוה".

למה בחרת לפנות למסלול הזה?

"למה? כנראה כי הייתי מטומטם מדי לבית ספר רגיל, זה למה", ענה בחיוך.

מטומטם? הרי חשמלאי רכב ומכונאי הם מקצועות שתמיד צריך. אין סכנה שתמצא את עצמך מובטל.

"רגע, אתה היית הולך לעבוד כמכונאי או חשמלאי רכב? ב–5,000–6,000 שקל בחודש? היית מסכים?", משיב במקומו יוסי, מכונאי הרכב שעובד עמו. "נראה אותך. המקצועות האלה - מסגר, רתך, מכונאי רכב - הם הכי קשים שיש. אלה גם מקצועות קשים וגם לא מכבדים אותנו, על אף שמדובר בחיים של אנשים שנמצאים בידיים שלנו".

"זו עבודה קשה. הגוף שלי שבור מהעבודה הזאת. מכל מי שסיימו ללמוד אתי בבית ספר מקצועי - אף אחד כבר לא עובד בזה", מסכם אבנר.

עופר וקנין

5,000 שקל בחודש? זה מה שמשתכר אולי מי שמתחיל כמכונאי.

יוסי: "מזה מתחילים, ולא מגיעים להרבה יותר. אולי ל–6,000–7,000 שקל. במוסכים הגדולים של היבואנים מגיעים אולי ל–8,000–9,000 שקל, וגם יותר. אבל במוסכים הרגילים לא. זו הסיבה שבגללה כשסיימתי את ההכשרה כמכונאי רכב הלכתי לעבוד כנהג משאית. שם הרווחתי 6,000 שקל בחודש, וגם קיבלתי את המשאית הביתה לנהוג בה, מה שחסך לי עוד 2,000 שקל בחודש. זה חלק מהבעיה של חוסר השוויון במדינה הזאת".

כך, במלים פשוטות, יוסי מבהיר כי בסופו של דבר הדיון על החינוך המקצועי בישראל עוסק ברמת האי־שוויון בחברה. הדיון מערב את תחושות הקיפוח העדתי, שקיימות גם כיום בקרב פלחים רחבים באוכלוסיה, עם הפערים בין פריפריה למרכז, בנוסף לתגמול ולסטטוס הירודים שמעניקה החברה הישראלית לעבודות כפיים.

אז חינוך מקצועי הוא טוב או רע? מחקרים שערך בנק ישראל מראים שבוגרי בתי הספר המקצועיים מפגרים אחר בוגרי בתי הספר העיוניים מבחינת סיכוייהם להשיג תעודת בגרות, ללמוד לתואר אקדמי, וגם למצוא מקצוע מכניס. אלא שאין דרך לאמוד אם גורלם של אלה שהגיעו לחינוך מקצועי היה עלול להיות גרוע עוד יותר, כפי שטוענים התומכים בחינוך המקצועי. מצד אחד, המצדדים בו טוענים בתוקף כי מדובר במסגרת שנועדה להביא צדק חברתי וליצור הזדמנויות טובות יותר לאלה שחסרים אותן. מצד שני ניצבים אלה שטוענים כי בתי הספר האלה הם הדרך לקבע את מצבם של בני נוער שנקודת הפתיחה שלהם ירודה, ולמנוע מהם הזדמנות להתקדם. מבחינת האחרונים, המונח "הסללה", משמע יצירת מסלול מוגדר לתלמידי תיכון בחינוך מקצועי - הוא אם כל חטאת.

הדיון בחינוך המקצועי נהפך לאקטואלי השבוע עם פרסום היעד שהציב משרד החינוך: להגיע עד 2024 למצב שבו 50% מהתלמידים לומדים בחינוך הטכנולוגי־מקצועי. בדיון שנערך בעניין בישיבת הממשלה בשבוע שעבר התפרץ השר סילבן שלום על ראש הממשלה והתריס בפניו, "שלח אתה את הילד שלך להיות פחח".

סוף שנות ה–70 היו תור הזהב של החינוך המקצועי־טכנולוגי בישראל. חלקם של תלמידים בחינוך זה באותן שנים היה 52% מכלל תלמידי התיכון. ואולם מאז שנות ה–80 ירד שיעורם בהדרגה, וכיום הם כ–35% מכלל התלמידים.

מגמות החינוך המקצועי מגוונות: תיכון תדמור בהרצליה, למשל, מציע התמחות במסעדות גורמה אצל טובי השפים. בתי הספר עתיד פלמחים, עירוני ד' בחיפה ועתיד כרמיאל מציעים מגמה לעיצוב שיער. עמל טכנולוגי תל אביב מציע גם ימאות וצורפות. בתי הספר דב הוז בתל אביב ואורט אורמת ביבנה מציעים מדיה דיגיטלית ומולטימדיה. טכנולוגיות עתירות מידע, הנדסת מכונות, אלקטרוניקה ומחשבים, בקרה ואנרגיה, בנייה ואדריכלות, סיעוד וטיפול בגיל הרך, כימיה תעשייתית, ביוטכנולוגיה - החינוך המקצועי רחוק מלהיות רק הכשרה של מכונאי רכב ורתכים.

"ישראל עברה כברת דרך בחינוך הטכנולוגי והמקצועי", אומרת ד"ר רחל פסטרנק מהמכללה למינהל, סוציולוגית המתמחה בחינוך. "בשורה התחתונה, החינוך המקצועי הוא מקרה של רצון טוב שבוצע בצורה הכי גרועה שיכולה להיות. חשוב להבין איך הגענו לזה, ואז אפשר יהיה להבין למה אז זה היה גרוע ולמה עכשיו זה יכול להיות טוב.

"מאז קום המדינה השתנתה מדיניות החינוך כל עשר שנים. בעשור הראשון (1948–1958) היתה מדיניות השוויון: הרעיון היה שניתן לילדי ישראל את אותן התשומות ונקבל את אותן התפוקות. היתה אחידות בשעות ובתוכניות הלימודים. אחרי עשור עשו בדיקה, וראו קטסטרופה: זיהו פערים אדירים בין העיר לכפר, בין אשכנזים למזרחים, בין ותיקים לעולים, ואמרו, 'טעינו, מי שצריך יותר - יקבל יותר'.

"ואז הגיע 'עשור הפיתוח', שבו הוחלט שצריך לתת יותר למי שזקוק לכך, משמע לעולים, לפריפריה ולמזרחים. זה היה העשור הגרוע ביותר לטעמי. קראו לזה מדיניות הפיתוח, ואמרו 'נגדיר 30% מבתי הספר כטעוני פיתוח וניתן להם יותר'. אלא שתוך עשור בדקו את אלה שהוגדרו טעוני פיתוח, ומצאו שהם שוב לא הצליחו. אלא שעכשיו נוצר מצב שבו יש שתי מערכות חינוך: אחת רגילה, שמובילה לתעודת בגרות, והשנייה של טעוני הפיתוח, שלא יכולים לעשות בגרות מכיוון שקיבעו את הנחיתות שלהם, ואז התלבטו לאן להוביל אותם.

"בשלב הזה אמרו, 'נעשה הסללה'. את הילדים טעוני הפיתוח נשלח לחינוך המקצועי, שיהיו נגרים ופחחים. ואז קמו בתי ספר מקצועיים בכל הארץ. החינוך המקצועי היה פתרון לילדים מבתי ספר טעוני טיפוח שלא היו יכולים להשתלב בבית הספר הרגיל - לא באשמתם, אלא באשמת המערכת. ואז התחילה ההסללה, כלומר ששאם אתה מזרחי תהיה רתך ואם אתה מהפריפריה תהיה מסגר. היו גם כאלו שלמדו יותר חשמל ואלקטרוניקה, אבל הם היו מעטים. לאט־לאט התחילו המזרחים וכל השאר לצעוק 'מקפחים אותנו', ולאט־לאט התחיל החינוך המקצועי להתכווץ וקמו בתי הספר המקיפים, שהציעו אפשרות גם בגרות וגם מסלול מקצועי.

"היום אומרים, 'נחיה את החינוך הטכנולוגי המקצועי'. אנשים כמו סילבן שלום נזכרים בחינוך של אז, אבל זו תקופה חדשה. החיים משתנים. אין כבר טעוני פיתוח, אלא בוגרי חטיבות ביניים שעולים לתיכון ואפשר לתת להם חינוך מקצועי שמאפשר גם לעשות בגרות. זה קיים בכל העולם. לא מדובר רק ברתכים או בחשמלאי רכב".

אז החלק החשוב פה הוא שתהיה גם בגרות?

"בהחלט. תפתח חינוך טכנולוגי שגם נותן בגרות, והם לא יהיו מסומנים ולא תהיה סטיגמה. לא תהיה הסללה".

למה הסטטוס הנמוך של החינוך המקצועי עדיין קיים?

"כי בעבר זה נתפש כחינוך עבור מי שלא מתאים לבגרות".

ייצוג לכל העדות, 
אבל מעט מאוד בנות

כדי להגיע לבית הספר אורט התעשייה האווירית, אנחנו צריכים לעבור את סידורי האבטחה הנהוגים בכניסה למתחם התעשייה האווירית בנתב"ג. מסביב פרושים ההאנגרים הענקיים שבהם מרכיבים מל"טים. עם זאת, בית הספר הוא בועה מנותקת מהסביבה. תלמידי התיכון מתנהגים בהפסקה כמו בכל בית ספר: משחקים פינג פונג וכדורסל, או סתם יושבים. האוכלוסיה מגוונת. יש ייצוג לבני כל העדות, חילונים גמורים לצד דתיים חובשי כיפות שחורות. מה שכן בולט, בדומה לבתי ספר מקצועיים אחרים, הוא היעדרן הכמעט מוחלט של בנות. קבוצה אחת בלבד של בנות יושבת בחבורה בחצר. מה שמזכיר לנו שהחינוך המקצועי, כמו העולם התעסוקתי, מתאפיין בהפרדה מגדרית חריפה. אלקטרוניקה לבנים, טקסטיל לבנות.

המורים, וגם התלמידים, רחוקים מלראות בתעודת הבגרות חזות הכל, כפי שטוענת פסטרנק. רק כשליש מהתלמידים כאן לומדים בכיתות המיועדות לבגרות. "פותחים כיום כל מיני מסלולים לבגרות בתוך בתי הספר העירוניים. קוראים להם חץ, שמץ, מב"ר ועוד כל מיני שמות", אומר יהודה חורב, מנהל בית הספר. "אבל זה בלוף. אלה מסלולים שהמטרה שלהם היא להוציא איזו בגרות מצ'וקמקת. התלמידים האלה גומרים בגרות מלאה עם ממוצע 6–7. מה עושים היום עם בגרות כזאת בחוץ? תנו להם מקצוע במקום. אנו מחנכים פה את דור העתיד של התעשייה האווירית. אם מתנהלים פה נכון, התלמיד מסיים עם תחושת חיוניות למשק".

חורב חדור בשליחות. הוא רוצה להגדיל את בית הספר, ומצפה בקוצר רוח לרגע שבו ייבנה מבנה חדש שבו הוא שואף לפתוח גם שתי כיתות עבור חרדים. "מגיעים לפה לא מעט תלמידים שנכשלו בבתי הספר הקודמים שלהם", הוא אומר. "יש הבדל בין מי שנכשל אבל יש לו מוטיווציה, לבין מי שנכשל ואין לו רצון להצליח. גם אצל תלמידים שהגיעו עם בעיות משמעת יש הבדל בין מי שהבעיה היתה שהוא פיטפט יותר מדי בשיעורים, לבין מי שהרים כיסא על מורה. אנחנו לא מקבלים אלינו מופרעים. הנשירה כאן אפסית.

"היעד הראשון במעלה הוא לאו דווקא להשאיר תלמידים, אלא קודם כל שיוציאו תעודת גמר מקצועית. המיון לקבלה נעשה על סמך ראיון אישי, שבו נבחנת בעיקר המוטיווציה. בית הספר הזה לא מתאים לכל ילד. לומדים פה מ–8:00 עד 16:00, ורק מי שמוכן לכך ומגיע עם ברק בעיניים ורצון להצליח - יישאר".

יעקב סער / לע"מ

אז זה בית ספר אליטיסטי?

"לא. יש כאן 320 תלמידים, כולל כיתות י"ג וי"ד. 70–80 תלמידים מתוכם באים מרמלה ומלוד. עבור 70–80 תלמידים אנחנו מבקשים מלגות והנחות בגלל המצב הכלכלי. ארוחת צהריים בבית ספר, למשל, עולה 2.5 שקלים בלבד. אנחנו מספקים לתלמידים ניסיון מעשי, שהופך את מי שמתגייס לצבא לחייל טוב יותר".

מה דעתך על בתי ספר מקצועיים אחרים, שבהם לא מספקים לתלמידים הכשרה באלקטרוניקה, אלא במקצועות כפיים - חשמלאות רכב וכדומה?

"יש גם אוכלוסיה שלא יכולה להמריא ליותר מהמקצועות האלה, ואלה מקצועות נדרשים במשק". רינת צדיק־גרוס, מורה בבית הספר, מספרת כי לפני שהגיעה לאורט לימדה בבית ספר "שהוא מה שנקרא 'אליטיסטי'. כל נושא האינטגרציה היה תמיד כיסוי של משרד החינוך כדי להראות שאין נשירה מבית הספר. תמיד כאב לי שתלמידים שלי היו אומרים על הלימודים, 'מה ייצא לי מזה'. הם התחננו ללמוד ספּרות ומכונאות. ומה נתנו להם? ניהול מוגבר. מה הם יעשו עם זה? כמחנכת, המטרה הראשונה שלי היתה למנוע נשירה מהכיתה. עמדתי בזה, אבל הרגשתי שאני לא נותנת להם מה שצריך. אני בקשר אתם כיום, ורובם עשו הסבה למה שהם רצו מלכתחילה, ספרות או מכונאות. אחוזי הבגרות הגבוהים הם רמאות. מרמים את הילד ואת הוריו".

משה רודובסקי, גם הוא מורה בבית הספר, אומר כי "השאיפה של האמא היהודייה מתמקדת בזה שכל ילד יהיה עורך דין. מבחינת מערכת החינוך, השאיפה הזאת היא בעצם חיסכון כספי. הרי קל יותר להביא מורה עיוני עם גיר ולוח מאשר להעניק חינוך מקצועי אמיתי".

אבל אתה קובע לתלמיד את המסלול. יכול להיות שאתה מונע ממנו להגיע למקומות אחרים שאליהם היה יכול להתפתח.

"כל תלמיד פה יכול לבחור אם לעשות בגרות או לא. גם פחח רכב יהיה בסוף עורך דין, אם הוא רוצה ומתאים. השבוע בחנתי כיתת מב"ר (מסלול בגרות רגיל) באחד מבתי הספר. 'על הנייר' הם עושים 22 יחידות לבגרות, אבל במקום זה הם היו יכולים להסתדר עם 14 יחידות אצלנו ולהיות אנשי מקצוע שתורמים למדינה. הרי בשביל בגרות כזאת צריך לשנן תנ"ך והסטוריה. אלה חבר'ה שזה לא מתאים להם. עם 21 יחידות הרי ממילא אי אפשר ללכת אחר כך לאוניברסיטה".

"יש מי שאם לא ניתן לו את המסלול שלנו, הוא ייצא ויעזוב את מערכת החינוך בלי כלום. באופן בסיסי יש ילדים שהבגרות היא פשוט לא בת ביצוע עבורם", אומר מורה אחר.

צביקה פלג, מנכ"ל רשת אורט, אומר כי "השכבה הנמוכה של התלמידים התת־הישגיים מורכבת מאלה שמתחילים כבר בבית הספר היסודי עם חסכים הישגיים וחוסר בהעצמה רגשית. האוכלוסיה הזאת לא יכולה ללמוד ישר אלקטרוניקה שש־שבע שעות ביום בבית ספר מקיף. החבר'ה האלה באים עם חסכים. הם צריכים 'חיבוקי' - העצמה רגשית. הרעיון שלנו הוא פשוט להוריד את השלבים התחתונים בסולם שמולו הם ניצבים".

לדבריו, "מדובר כאן בבתי ספר שבאים לאוכלוסיות החלשות ומלמדים תלמידים בקבוצות קטנות, כדי לאפשר להם לחזור למעגלי העשייה. אנחנו משכנעים ראשי רשויות לפתוח בתי ספר תעשייתיים, או מרכזי חינוך טכנולוגיים. בעכו פתחנו בית ספר כזה גם לערבים וגם ליהודים. בשבט הבדואי אל־סייד פתחנו בית ספר תעשייתי, מפעל מנועים בבית שמש פנה אלינו בבקשה שנקים בית ספר תעשייתי, וכבר שנה וחצי אני תקוע בביורוקרטיה שם. ביום ראשון אני אשב עם יו"ר מועצת אל־קאסום, מתוך רצון לפתוח שלושה בתי ספר שלנו שבהם ילמדו נגרות, מכונאות וחשמל. פתחנו שלושה בתי ספר חרדיים בזיתים, בזוהרים ובחוות צפת. אני מביא לשבבניקים של האוכלוסייה החרדית ולכפרים הבדואים מקצוע תעשייתי על חשבוננו. אם יגידו לי תפתח לבדואים, לערבים, לחרדים ולפריפריה 60 בתי ספר בחמש שנים, אני מרים את הכפפה ופתרת את הבעיה של ישראל. יש נכונות מצד ראשי הרשויות הגדולות".

אתה למדת בבית ספר מקצועי?

"אני בוגר אורט במגמת מכונות טקסטיל. למדתי באורט שנקר. כל חופשות הקיץ עסקתי בזה, אחר כך בצבא שמו אותי בחיל חימוש ונתנו לי לעסוק בנוער. הבעיה היא ש–20 שנה חוזרים באוזני ההורים על המנטרה שהבגרות היא חזות הכל; שהכי חשוב שהאמא היהודייה או הערבייה תגיד, 'לילד שלי יש בגרות'. הנה, רק לפני שבועיים פורסמו שיעורי הזכאות לבגרות לפי ערים, וראשי העיריות מרגישים שאם אין בהן 80% זכאים לבגרות - לא יבחרו בהם שוב. הרייטינג הזה מרדד את החינוך. אתה לא מעודד בכך נוער ללמוד פיסיקה ואלקטרוניקה. להפך, יש לחץ להוריד את רמת הלימודים. איכות תעודת הבגרות ירדה. כשאני בא לבנות בתי ספר במגזרי המיעוטים, הם שואלים אותי 'כמה אחוז בגרות תביא לנו?', ואני אומר 'אם כולם יגמרו תהיה להם בגרות, אבל לא תהיה להם עבודה מחר. מה זה יעזור?'. רק שכיום הורים לא מוכנים לשמוע על מסלול בלי בגרות.

"יש כפרים בדואים שכשהגענו אליהם להקים בית ספר, הבנות הפסיקו ללמוד כבר בכיתה ח'. אחרי שבנו שם בית ספר - בתשעת השבטים שבהם אנחנו נמצאים - כל הבנות גומרות י"ב. זו מהפכה חברתית. אם היו נותנים לי לפתוח אצלם בית ספר לאחיות היינו פותרים את בעיית האחיות בישראל".

עופר וקנין

מה עם הטענות נגד ההסללה שמתרחשת בבתי הספר המקצועיים?

"אני לא פוחד מטענות על הסללה. סולם החינוך הוא רב מעלות. אם יש לו שלבים שאתה מוריד למטה, אבל משאיר אפשרות קידום - זה בסדר. אם לקחת ילד חלש ונתת לו לגמור 14 יחידות בגרות, עכשיו הוא יכול להיות מהנדס".

"אין כאן הסללה", אומרת לנו איריס הראל, מנהלת אזור באורט. "לבית הספר התעשייתי הרי לא מגיעים בכיתה א', אלא בכיתה ט'. זה לא בא משום מקום. מגיעים לפה כי היועצת או המורה רוצה לעשות שינוי אצל הילד. אם הוא לא ירצה הוא לא יגיע לשם. בסופו של דבר זו החלטה שלו ושל המשפחה שלו. אם הוא יחליט ללמוד בכיתה בלי בגרות בבית ספר רגיל, זה מה שיקרה. המדינה לא קובעת לו.

"בישראל כולם מתחילים את כיתה א' באותה נקודה. עד שהם מגיעים לכיתה ט' הם כבר עשו דרך לא קצרה במערכת החינוך. עובדה שיש ילדים שלא הצליחו עם המסגרת. זאת לא בהכרח אשמתם. לפעמים זה הבית, לפעמים ההורים התגרשו והקשו עליהם, לפעמים זו סביבה סוציו־אקונומית נמוכה. בשורה התחתונה משהו לא הסתייע בתקשורת של התלמידים האלה עם בית ספר".

אז למה שלא יעזרו לתלמידים האלה לסגור את הפער במקום שבו הם נמצאים, בבתי הספר המקיפים הרגילים? למה להוציא אותם?

"מנסים לעזור להם, תאמין לי שמנסים".

אתם כל הזמן מדברים על אלקטרוניקה והיי־טק, אבל מה עם בתי הספר שלא מפנים תלמידים לשום דבר עתיר ידע, למשל, בית ספר לטבחות, לעיצוב שיער?

"יש בתי ספר לעיצוב השיער, לאומנות הבישול, שלתלמידים בהם יש גאווה מטורפת. אלה בתי ספר שעושים צדק חברתי גם לילדים עצמם, כי אחרת חלק גדול מהם היה מסיים בלי בגרות, עם תחושת חוסר הצלחה, שהיתה ממשיכה לעולם התעסוקה שלהם. כאן מציעים מקפצה לחיים עם תועלת".

הוויכוח על החינוך המקצועי מגיע הרבה פעמים לעניין העדתי. מה דעתך על הטענה ששוב דוחפים את אנשי הפריפריה והמזרחים למקומות שבהם יהיו מקופחים?

"הצלחת לפלג פה אנשים לעדות? הבת שלי שאלה אותי לא מזמן מאיזו עדה אני. אמרתי לה שאני לא יודעת. החלוקה של עדות היא של הדור הקודם".

זה לא יחס פטרוני? הרי אתם מפנים אנשים לעבודת כפיים, אבל אני מניח שלילדים שלכם אתם מאחלים שיעבדו במשרד עם מזגן.

"לא כולם יכולים לעשות הכל. יש מי שצריך עבודת ידיים", אומרת אסנת חכמון, מנהלת המחלקה למצוינות באורט.

מה עם הילדים שלכם? אותם תשלחו לחינוך מקצועי?

הראל: "אני לא אומרת שכולם צריכים ללכת לבית ספר תעשייתי. כמו שלא כולם צריכים ללמוד חמש יחידות פיסיקה, או חמש יחידות תיאטרון".

"תהיה לי תעודת הנדסאי - זה כמו בגרות"

התהייה לגבי התדמית הלא גבוהה של החינוך המקצועי מסתבכת עוד יותר כשמבינים כי בכל תלמיד בבתי ספר כאלה כזה מושקע יותר כסף בבתי הספר העיוניים. הדבר לא נובע רק מההשקעה בלימודים מעשיים בסדנאות עבודה, אלא גם מכך שהכיתות קטנות יותר. בחינוך המקצועי לומדים בכיתות של 18–25 תלמידים - חזון אחרית הימים מבחינת הכיתות בנות 40 התלמידים בבתי הספר העיוניים הרגילים.

מדוע, אם כך, התדמית של החינוך המקצועי כה ירודה? נדמה כי דווקא התלמידים שאנו פוגשים בבית הספר אורט מציגים את הגישה הבוגרת לעניין זה. "לפעמים צריך לחשוב קצת על העתיד", אומר לנו קובי, בתשובה לשאלה איך הגיע ללימודים בבית ספר מקצועי.

אבל מה יהיה אם אחרי הצבא תרצה ללמוד או לעבוד במשהו אחר?

"אם אני ארצה להיות ארכיאולוג, למשל, תהיה לי תעודת הנדסאי ואני אוכל להמשיך. זה כמו בגרות".

תלמיד אחר אומר לנו: "קיבלתי פה מקצוע. זה בית ספר טוב. הוא קידם אותי במאה דרגות. נתן לי הרבה חינוך, מוסר, משמעת. לא הייתי מסיים 12 שנות לימוד אם לא הייתי מגיע לפה".

למה לא היית מסיים בתיכון רגיל ופה כן?

"כי הלימודים פה מוחשיים. אני אוהב מנועים, ואפשר לעבוד אתם פה".

לא מוקדם לחשוב על מקצוע לעתיד בגיל 15?

"אף פעם לא מוקדם לזה. הכל לטובה. בבתי ספר רגילים יש מי שמסיימים 12 שנות לימוד ובסוף הם קופאים בסופר".

מה עם העובדה שאין פה כמעט בנות? זה לא חיסרון?

"זה חיסרון, אבל זה לא קריטי. יש בזה דווקא משהו טוב שאין בנות. אני מרגיש יותר פתוח. יותר חופשי עם החברים", עונה תלמיד אחר. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#