איך אומרים דמוקרטיה בסינית? ממשלת הונג קונג לא רוצה לדעת - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך אומרים דמוקרטיה בסינית? ממשלת הונג קונג לא רוצה לדעת

המפגינים שהסעירו את הונג קונג בשלושת השבועות האחרונים בדרישה לדמוקרטיה מייצגים בעיקר את הצעירים - שסובלים מהעלייה באי־שוויון, במחירי הדיור ובטייקוניזציה ■ כיצד תסתיים מחאת המטריות והאם היא תגלוש לחלקים אחרים בסין?

2תגובות

“היום הוא ה-28 בספטמבר, 2014, השעה היא כמעט 22:00, ואנחנו בוואן צ’אי, הונג קונג”, הכריזה הצעירה בסרטון. עשרות המפגינים שהלכו מאחוריה נראו רגועים למדי, אבל דבריה העידו על הדרמה שהתרחשה רק זמן קצר קודם לכן. “מוקדם יותר הבוקר הפגנו ללא אלימות מחוץ למטה הממשלה למען בחירות דמוקרטיות למושל הונג קונג. הממשלה שלחה שוטרים עם רובים וכלי רכב משוריינים וניסתה לפנות אותנו. כולנו ישבנו בשקט ולא עשינו כלום, והם התחילו לפזר גז מדמיע לעבר כל מפגין שישב מקדימה. אנשים רצו וצעקו בקול רם”.

הסרטון, שהועלה ליוטיוב על ידי תנועת המחאה בהונג קונג ונהפך במהירות לוויראלי, צולם בימיה הראשונים והסוערים במיוחד של המחאה, שבשלושת השבועות האחרונים הוציאה מאות אלפים לרחובות וטילטלה את השלטון בסין. הדוברת, שלא הזדהתה בשמה, התייחסה לפשיטה הממשלתית על מאהל המחאה של המפגינים במרכז הפיננסי של הונג קונג זמן קצר קודם לכן, שבמהלכה השתמשו השוטרים בגז מדמיע והיכו מפגינים בניסיון כושל לפזר את המוחים והציתו, בלי להתכוון, את מה שכונה מאז בעולם “מהפכת המטריות” (על שם המטריות שבהן השתמשו המפגינים כדי להגן על עצמם מהגז). “אני מבקשת מכולכם, מכל העולם, לעזור לנו”, אמרה האשה בסרטון. “אתם נולדתם במדינות דמוקרטיות, יש לכם בחירות, לנו אין. בבקשה תעזרו לנו. אנחנו דורשים בחירות דמוקרטיות בלבד, לא יותר”.

אי־פי

עוד כתבות בנושא

לאחר שבוע שבו היה נראה שהמחאה ההונג־קונגית - שתיכנס ביום ראשון לשבוע החמישי שלה - דועכת, בסוף השבוע האחרון היא התפוצצה מחדש, בדמות עימותים אלימים עם כוחות המשטרה בשכונת מונג קוק הצפופה, שבהם נפצעו עשרות אנשים וארבעה נעצרו. נראה שהמשטרה ההונג־קונגית, שהצליחה לפנות יום קודם לכן חלק גדול מהמחסומים והביצורים שבנו המפגינים באזור, לא ציפתה למספר כל כך גדול של מפגינים שיגיע להתעמת עמה, לאחר ששבוע קודם לכן העיתונות והממשלה הספידו את המחאה.

העובדה שהמחאה הנוכחית, בניגוד למחאות קודמות בהונג קונג, מסרבת להיעלם - הכניסה את הנהגת הונג קונג ללחץ. לכל כך הרבה לחץ, למעשה, שהשלטונות הסכימו לדרישה שתישמע מוכרת לקוראים ישראלים: משא ומתן מצולם. ביום שלישי הגיעו נציגי הממשלה לעימות עם חמישה מנציגי המוחים, פגישה ששודרה בשידור חי ברשת הסינית הממשלתית CCTV (אם כי רק דבריהם של נציגי הממשלה שודרו, ודבריהם של הסטודנטים לא) והועברה בשידור חי גם בסטרימינג. “הממשל שמע את קולות ודרישות הסטודנטים, אך לא משנה כמה נעלים האידיאלים, יש להשיגם באמצעים חוקיים והגיוניים”, אמר במהלך העימות מזכיר הממשלה קארי לאם, מספר 2 בהנהגת הונג קונג. אלכס צ’או, אחד ממובילי הסטודנטים, לא הראה נכונות להתפשר ואמר: “ממשלת הונג קונג נמצאת בפוזיציה הטובה ביותר לגרום לתושבי הונג קונג לסיים את המחאה ולחזור לבתיהם”. העימות המצולם סימל את הקווים המפרידים בין המוחים לבין הממשלה: צעירים בחולצות טי מול מבוגרים בחליפות.

השיחות המצולמות עם נציגי הסטודנטים נועדו לסייע לממשלה לבסס יחסי אמון עם המפגינים, ואולי להפחית במעט את המתיחות שמאיימת בשבועות האחרונים לפוצץ את העיר, אך מובילי המחאה, המפגינים ותומכי הדמוקרטיה בהונג קונג הביעו פסימיות לגבי סיכוייהן להוביל לשינויים אמיתיים.

רויטרס

בזמן שהמפגינים מראים אפס נכונות להתפשר, גם הממשלה מראה שהיא לא מתכוונת לוותר למפגינים על שום דבר מהותי. מושל הונג קונג, לאונג צ’ון יינג, שהכריז בשבוע שעבר שתנועת המחאה “יצאה משליטה” והבטיח לפנות את המאהל של המפגינים במהירות, רמז השבוע על נכונות לבצע ויתורים מסוימים, קלים, אך פסל במהירות את דרישת המפגינים לבחירות חופשיות מסיבה פשוטה: בחירות חופשיות יעזרו לעניי הונג קונג - ובהונג קונג יש הרבה יותר עניים מאשר עשירים.

בשיחה עם כתבי “ניו יורק טיימס”, “וול סטריט ג’ורנל” ו”פייננשל טיימס” אמר לאונג שבחירות חופשיות, כפי שדורשים המוחים, בהכרח יובילו לכך שהחצי מאוכלוסיית הונג קונג שמשתכר פחות מ-1,800 דולרים אמריקאיים בחודש ישלוט בתהליך. “אם זה משחק של מספרים וייצוג יחסי, אז כמובן שמדובר על חצי מתושבי הונג קונג שמרוויחים פחות מ-1,800 דולר בחודש, והתוצאה תהיה פוליטיקה ומדיניות שישרתו אותם”.

בלי להתכוון חשף לאונג בדבריו את הרקע הפחות מדובר של ההפגנות בהונג קונג: הפערים הכלכליים העמוקים בעיר הסינית, שבה השכר נשחק והצעירים לא יכולים אפילו לחלום על בית משלהם אבל מחירי הנדל”ן זינקו בעשרות אחוזים בשנים האחרונות, הודות למספר קטן של משפחות עשירות ותאגידים ששולטים ברוב המוחלט של הנדל”ן והמסחר בעיר. המפגינים בהונג קונג אמנם דורשים דמוקרטיה, אבל מכוונים לא מעט מהאש כלפי הטייקונים המקומיים שמכוונים במידה רבה את המדיניות הממשלתית ואת מחירי הנדל”ן בעיר, ושהרוויחו לא מעט בשנים האחרונות כתוצאה מהידוק הקשרים בינם לבין סין היבשתית.

אי־פי

השיחות הקודמות שנערכו בין הממשלה למפגינים, שבוע לפני השיחות המצולמות, התפוצצו עוד לפני שהחלו באופן רשמי בדיוק מאותה סיבה שהשיחות הנוכחיות כנראה יתפוצצו: הממשלה והמפגינים לא מוכנים ולא יכולים להתפשר. מובילי המחאה, שקראו לתומכיהם לצאת בהמוניהם לרחובות, סירבו להתפשר על דרישותיהם המרכזיות -התפטרותו של לאונג וקיומן של בחירות דמוקרטיות למשרת המושל - בעוד שלאונג מסרב להתפטר ואמר כי הסבירות שההפגנות יצליחו לשנות את עמדת הממשלה הסינית בנוגע לאופי הבחירות המתוכננות להתקיים בעיר ב-2017 “שואפת לאפס”. זמן קצר לאחר ההתבטאות הזאת התעמתו פעילי Occupy Central וסקולריזם, שתי התנועות העומדות בראש המחאה (עם פדרציית הסטודנטים של הונג קונג), עם שוטרים ואזרחים שמתנגדים למחאה כאחד בניסיון להגן על הבריקדות והמחסומים שבנו.

למרות הדרמטיות של ההכרזות והחשש מהתלקחות מסוכנת, עד כה מהססת הממשלה הסינית - ששולטת בהונג קונג מאז שהריבונות על העיר הועברה אליה מבריטניה ב-1997 - לפעול בחוזקה נגד המפגינים. הצבא לא נשלח לפזר את ההפגנות, ולמרות החשש מדיכוי אלים בסגנון הפגנות הסטודנטים בכיכר טיאננמן ב-1989, עד כה היתה התגובה הסינית למשבר בהונג קונג מתונה יחסית וזהירה באופן מפתיע.

הסיבה לכך, לדברי פרופ' גדי אריאב, ראש המרכז לחקר עסקים גלובליים בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, היא היחס המורכב של סין להונג קונג, והתזמון הרגיש שבו תופסת המחאה הנוכחית את השלטונות הסיניים. “להערכתי, מאז ההפגנות בכיכר טיאננמן לא היה לשלטונות הסיניים מבחן פוליטי יותר מורכב מהמבחן הזה”, אומר אריאב. “השלטון בסין נמצא בתקופה רגישה בשנתיים האחרונות, שבהן המפלגה הקומוניסטית מנסה לשקם את הלגיטימיות הציבורית שלה - שיקום הלגיטימיות של המפלגה הקומוניסטית הוא למעשה הדבר העיקרי שמעסיק את נשיא סין שי ג’ינפינג בקדנציה הנוכחית”.

אי־פי

הדבר השני שמסבך את התמונה עבור הסינים, אומר אריאב, הוא טייוואן. בטייוואן, שנאבקת זה שנים ארוכות בכוונותיה של סין לספח את מדינת האי לשטחה, עוקבים האזרחים והשלטונות בדריכות אחרי ההתנהלות הסינית כלפי המחאה ההונג־קונגית. בשנים האחרונות נהנתה סין מיחסים כלכליים ודיפלומטיים משופרים עם טייוואן, מה שמסייע לבכירי השלטון הסיני שמבקשים להביא בשני העשורים הקרובים לאיחוד בין שתי המדינות. אולם המחאה ההונג־קונגית סיבכה את חייהם של שליטי סין ושל נשיא טייוואן, מא יינג־ג’או, שבשנים האחרונות עבד קשה כדי לחזק את הקשרים הכלכליים עם סין. המחאה בהונג קונג חיזקה בשבועות האחרונים את האופוזיציה הטייוואנית, שרואה בה את ההוכחה לכישלונה של השיטה השלטונית שכונתה “מדינה אחת, שתי מערכות” ושבמסגרתה זכתה הונג קונג לאוטונומיה יחסית ולשורה של הטבות אחרות שאזרחי סין היבשתית יכולים רק לחלום עליהן.

“אחד הדברים שמגינים על הונג קונג ועל המעמד המיוחד שלה בתוך סין הוא התקווה או השאיפה הסינית להחזיר במוקדם או במאוחר את הפרובינציה הסוררת, קרי טייוואן, לחיק המדינה הסינית”, אומר אריאב. “דרך אחת של הסינים לשכנע את הטייוואנים שיהיה בסדר היתה הסיסמה שהם השתמשו בה בהונג קונג, ‘מדינה אחת, שתי שיטות’. טייוואן מאוד חשובה לסין, וההתחממות בין סין לטייוואן בשנים האחרונות - יש כיום טיסות ישירות בין סין לטייוואן, מה שלא היה קודם לכן - מגבילה את היכולת של הממשל הסיני להגיב”.

השאיפות הגיאו־פוליטיות של סין והמעמד המיוחד של הונג קונג, אחת מהבירות הפיננסיות של העולם, מונעים מהשלטונות הסיניים לדכא את המחאה ההונג־קונגית כפי שעשו למחאות עממיות קודמות בלאסה שבטיבט ב–2008 ובאורומצ’י שבמחוז שינג’יאנג בסין ב–2009. אבל אפילו התגובה המתונה יחסית של שלטונות סין למחאה נהפכה לסיוט יחצ”ני עבור הסינים, הודות לתמונות של מפגינים מדממים שרוססו בגז מדמיע והוכו על ידי בריונים תומכי ממשל שהופצו ברחבי העולם. בטייוואן, על רקע אזהרות מצד האופוזיציה כי המדינה עלולה ליהפך ל”הונג קונג הבאה”, קרא הנשיא מא לסין לאפשר להונג קונג ליהפך לדמוקרטית.

“לפני 30 שנה, כשדנג שיאופינג (שהנהיג את סין ב-1978–1992, א”ש) הוביל רפורמות ופתח את סין, הוא הציע שאנשים מסוימים יורשו להתעשר קודם. למה שסין לא תעשה את אותו דבר בהונג קונג, ותיתן לאנשים מסוימים להיות דמוקרטיים קודם?”, אמר מא השבוע. הוא הוסיף וקרא לסין “להפוך משבר להזדמנות ולעמוד בהבטחה שהבטיחו לפני 17 שנה, כשאמרו שבמשך 50 שנה יאפשרו להונג קונג להישלט על ידי תושבי הונג קונג, עם אוטונומיה משלהם ובחירות עממיות למשרת המושל”.

מיטה אחת, חלומות שונים

“ההבטחה” שאליה התייחס מא היא למעשה שורש המחלוקת בין השלטונות הסיניים למפגינים, ושורש העוינות כלפי סין בקרב חלק מתושבי הונג קונג, בעיקר הצעירים שבה, עד היום. עם החזרת השליטה בהונג קונג מבריטניה לסין ב-1997, הבטיחו הסינים לעיר דרגה מסוימת של אוטונומיה ומעבר הדרגתי לשליטה סינית, לאחר יותר מ-150 שנה של שלטון בריטי. זכויות כמו חופש הביטוי, חופש הדת וחופש ההתכנסות - שבסין היבשתית איש אינו יכול לדמיין אפילו - הובטחו בחוקי היסוד של העיר, במטרה להבטיח לתושבים המודאגים שהונג קונג תמשיך להיות המרכז הכלכלי השוקק והקוסמופוליטי שהיתה גם תחת השלטון הסיני. השיטה הזאת היא שמנעה מתושבי הונג קונג לדרוש דמוקרטיה מלאה כבר עם סיום השלטון הבריטי, והבטיחה שהם ימשיכו ליהנות מהזכויות האלה, שירשו מהבריטים, עד 2047 לפחות. בזמנו שווק ההסדר כניצחון לכולם: הסינים קיבלו את הונג קונג מחדש, יחד עם כל ההטבות הכלכליות העצומות שנלוו לדבר, וההונג־קונגים הורשו להמשיך לנהוג בצד שמאל.

הבעיה היתה שההבטחה היתה פיקציה. עבור הסינים, החלק “מדינה אחת” היה הדבר החשוב באמת, והם מעולם לא הפגינו כוונה אמיתית להעניק דמוקרטיה להונג קונג. אף שבמסגרת ההבטחה היו אמורים תושבי הונג קונג לבחור בעצמם את מושל העיר, בחירות כאלה מעולם לא התרחשו. מאז הועבר השלטון בעיר לסין, מושלי העיר נבחרו על ידי ועדת בחירות בת 1,200 חברים, רובם הגדול מקורבים לשלטון הסיני. גם זהות המועמדים צריכה להיות מאושרת על ידי השלטונות.

באוגוסט האחרון הפרו השלטונות הסיניים את ההבטחה פעם נוספת: לאחר שב-2007, עשור לאחר העברת השליטה בהונג קונג לידי סין, החליטה סין לאפשר להונג קונג לערוך בחירות ישירות חופשיות לתפקיד המושל ב–2017, הודיעו השלטונות הסיניים שלבוחרים בהונג קונג תהיה אפשרות לבחור רק מתוך שניים או שלושה מועמדים שייבחרו במיוחד על ידי ועדה מיוחדת, שתיבחר בעצמה על ידי ועדת הבחירות הקיימת, ויזכו לרוב של יותר מ-50% מחברי הוועדה לפני שיוכלו לרוץ. בפועל, משמעות הדבר היתה שתושבי הונג קונג יורשו לבחור רק מבין רשימת מועמדים שנוחים לסין.

“לסינים יש אמירה, שאפשר לתרגם ‘מיטה אחת, חלומות שונים’”, אומר אריאב. “כשהסינים חתמו על ההסכם עם בריטניה על החזרת הונג קונג לשליטתם, הם דיברו על בחירות חופשיות והבריטים דיברו על בחירות חופשיות, אבל היתה מחלוקת מהותית לגבי מה נקרא בחירות חופשיות”.

ההחלטה הסינית באוגוסט הובילה להולדתה של תנועת המחאה, שהתעצמה בסוף ספטמבר. אבל הרקע לתנועת המחאה, שנוסדה בפועל לפני יותר משנה על ידי פעילים פרו־דמוקרטיים, אקדמאים וסטודנטים שביקשו לקדם רפורמות דמוקרטיות בהונג קונג, מורכב יותר מ”סתם” עימות על אופי הבחירות לתפקיד המושל, וכולל בתוכו שורה ארוכה של עימותים כלכליים, תרבותיים ובין־דוריים, מוקדים שונים של זעם שנותבו כולם לתוך הדרישה האחת שהצליחה להוציא מאות אלפי הונג־קונגים לרחוב: “דמוקרטיה”.

רויטרס

המבוגרים עם סין, 
הצעירים עם הדמוקרטיה

בשבוע שעבר, מאות ממתנגדי המחאה בהונג קונג - חלקם במסיכות וחמושים במוטות ברזל - עטו על מאהל המחאה המרכזי של Occupy Central באזור אדמירלטי, סמוך למרכז הפיננסי של העיר, וניסו לפרק את המחסומים והביצורים שהקימו המוחים. המוחים והמוחים נגד המחאה - חלקם נהגי מוניות - התעמתו ביניהם עד שהמשטרה הפרידה בין הצדדים. נהגי המוניות, שטוענים שפרנסתם נפגעה קשות כתוצאה מהפקקים ומהחסימות שיצרו המפגינים, דרשו מהמוחים לסיים את המחאה ונתנו להם דדליין: יום רביעי בערב. הדדליין כבר חלף מאז, והמפגינים לא התפנו.

ייתכן שחלק מהתוקפים שניסו לפרק את מאהל המחאה נשכרו לעשות זאת על ידי הממשלה, או גורמים שמבקשים לדכא אותה, אבל בקרב רבים מתושבי הונג קונג יש זעם אמיתי כלפי המוחים. למרות הנטייה המערבית להציג את הדרישה לדמוקרטיה כזו שמייצגת את דעתם של רוב התושבים, במקרה של הונג קונג בכלל לא בטוח שזה המקרה. רבים מהתושבים תומכים בשלטון הסיני, ומתנגדים למחאה. רוב המתנגדים מבוגרים יחסית: לפי סקר שנערך החודש על ידי האוניברסיטה הסינית של הונג קונג, 46.3% מתושבי העיר התנגדו למחאה של Occupy Central, ורק 31.3% תמכו בה. בקרב הצעירים בהונג קונג, לעומת זאת, הנתונים היו אחרים: 47% מבני ה-24 ומטה הביעו תמיכה במחאה, לעומת 20.9% מבני ה-40 ומעלה.

“יש שתי הונג קונג”, אומר ל-Markerweek ד”ר בריאן צ’י־האנג פונג, פרופ' משנה במכון ההונג־קונגי לחינוך, מומחה לממשל ופרשן פוליטי בעיתונים ההונג־קונגיים “מינג פאו” ו”סאות’ צ’יינה מורנינג פוסט”. “מצד אחד יש הונג קונג השמרנית, המורכבת מאנשים בגיל העמידה ומבוגרים יותר. הם נוטים יותר להתפשר עם בייג'ין, ולא יתמכו בדרישה לקיומן של בחירות חופשיות. הם בסדר עם המודל הנוכחי. ומהצד השני יש את הונג קונג האחרת, הדור החדש של צעירים וסטודנטים שלא מוכנים להתפשר, שמוכנים להילחם על אוטונומיה אמיתית. הונג קונג מפולגת מאוד: יש פה מלחמת דורות בין הדור המבוגר לדור הצעיר, שלא ניחן בפרגמטיות של הדור הקודם ומוכן לקרוא תיגר על בייג'ין”.

הדור הצעיר, מסביר פונג, לא נהנה מפירותיו של השלטון הסיני כמו הדור הקודם, שחי תחת שלטון בריטי ולכן גם מחזיק בדעות פטריוטיות יותר. 
הדור הצעיר בהונג קונג נאלץ בשנים האחרונות להתמודד עם אי־שוויון גדל, מחירי דיור מאמירים ומחסור בעבודות עם שכר הוגן. הוא גם נאלץ להתמודד עם שטף של מהגרים מסין, בעלי קשרים ולעתים ממשפחות חזקות, שדחקו צעירים רבים למחוץ לחלק מהענפים בשוק העבודה, במיוחד בתחומים כמו פיננסים, שבהם קשרים עם משפחות חזקות שיכולות לפתוח דלתות בסין הם יתרון משמעותי.

אי־פי

ב-17 השנים האחרונות האמירו מחירי הדיור בהונג קונג ביותר מ-30%, לרמה כזאת שמחירי הבתים הם כיום השלישיים בגובהם בעולם (עד לפני שנה הם היו הכי גבוהים). גם שכר הדירה בה הוא הגבוה בעולם. באותו זמן, השכר של העובדים במלונות ומסעדות למשל (חלק נכבד מתעשיית השירותים שמהווה כ-90% מכלכלת הונג קונג) עלה ב-17% בלבד מאז 1998 - פחות מהאינפלציה. התוצאה: במונחי אי־שוויון, הונג קונג כבר עקפה את ארה”ב, בריטניה וסינגפור כאחד מהמקומות עם רמות האי־שוויון החמורות בעולם.

הצעירים סבלו במיוחד מהאי־שוויון הזה: השכר ההתחלתי לבוגרי אוניברסיטה עלה בממוצע ב-1% בלבד מדי שנה ב-17 השנים האחרונות ל–198 אלף דולר הונג־קונגי בממוצע (כ-25.5 אלף דולר אמריקאי). אם מתחשבים באינפלציה, השכר הריאלי של בוגרי האוניברסיטאות בהונג קונג ירד ב-17 השנים האחרונות, וזה אם היו בני מזל והצליחו למצוא עבודה משתלמת: כחלק מהניסיון של סין להעביר את המוקד הכלכלי מהונג קונג לשנחאי ולערים סיניות אחרות, מענקים נדיבים הוענקו לחברות שהעבירו את עסקיהן מהונג קונג ליבשת. בוגרים רבים צריכים להסתדר עם שכר של 1,500 דולר בחודש, מה שהופך את מציאת הדיור, שלא לדבר על רכישת דירה, למשימה בלתי אפשרית.

“מאז 1997 אתה כבר צריך קשרים טובים כדי לקבל עבודה טובה. זאת כבר לא חברה של שוויון הזדמנויות. לעשירים ולבעלי הכוח יש יותר הזדמנויות”, אמר השבוע ג’ייסון וונג, בנקאי השקעות לשעבר מהונג קונג, לרשת אל ג’זירה. ההרגשה הזאת, שמשותפת להונג־קונגים רבים, גרמה לרבים לפתח חוסר אמון בהנהגה המקומית.

במקביל, מיליארדרים כמו לי קא־שינג, האיש העשיר בהונג קונג ובאסיה בכלל (שתרם בשנה שעברה 130 מיליון דולר לטכניון כדי שיקים שלוחה בסין), הכפילו את הונם ויצאו במסעות רכישה של קרקעות ובתים, מה שתרם כמובן לעלייה החדה במחירי הדיור. הונו של לי, למשל, גדל מ-12 מיליארד דולר ב-1997 ל-31 מיליארד דולר כיום, וכך גדל גם הונם של שאר העשירים, בעלי הבתים והמפעלים והמשקיעים שנהנו מקשר לשלטון הסיני, ברובם הגדול היו מבוגרים יותר ולכן גם יותר שמרנים.

רויטרס

“המגזר העסקי בהונג קונג לא בעד דמוקרטיה. הם שמרנים מאוד מבחינה פוליטית, ותומכים בגישה של בייג’ין”, אומר פונג. “המודל השלטוני הנוכחי בהונג קונג מעניק לאליטה הזאת שליטה במדיניות ההונג־קונגית: הן בוחרים מי ינהיג. במובן הזה, ההחלטה הסינית מיטיבה אתם: לפי המחקר שלי, תחת המערכת הנוכחית יותר מחצי מהחברים בוועדה שייכים לאליטה העסקית של החברות הגדולות. כלומר, ההחלטה הסינית להשאיר את הבחירות בידי הוועדה משמרת את השליטה של המגזר העסקי בתהליך הבחירות בהונג קונג גם אחרי 2017”.

מערכת היחסים ההדוקה בין האליטות ההונג־קונגיות לשלטונות הסיניים היטיבה עם שני הצדדים. הטייקונים ההונג־קונגים נהנו מהגישה לכלכלה הסינית שקיבלו בעקבות האיחוד, וסין נהנתה מכלכלה שהתמ”ג שלה מוערך ב-273 מיליארד דולר, עם הבורסה השנייה בגודלה באסיה, שבה נסחרות יותר מ-1,700 חברות. הכלכלה הסינית, שנמצאת בהאטה בשנים האחרונות, זקוקה להונג קונג - והמעמד השליט בהונג קונג זקוק לשלטון הסיני כדי לבסס את כוחו.

“כלכלת סין זקוקה להונג קונג”, אומר פונג. “רוב ההונג־קונגים גם תומכים בהמשך השלטון הסיני, כל עוד סין תעמוד בהבטחה להפוך את הונג קונג לדמוקרטיה אמיתית. אני חושב שהמפתח הוא לעמוד בהבטחה הזאת, אחרת המחאה תתעצם ותגדל”.

“הרבה מהבעיות שאתן מתמודדת הונג קונג הן כאלה שאתה מוצא גם בארה”ב, ובישראל, בעיות עולמיות”, אומר אריאב. “אבל גם סין מתמודדת עם הרבה אתגרים כרגע. הכלכלה הסינית מאטה, וההנהגה בהחלט נכנסה ללחץ. הונג קונג חשובה מאוד לכלכלה הסינית, אף שמנקודת המבט של בייג’ין הם לא היו מתאבלים מרה אם הונג קונג היתה יורדת בחשיבותה ושנחאי היתה עולה. לכן הם נותנים בונוסים והטבות לחברות שמעבירות את המטה שלהן מהונג קונג לשנחאי”.

הצעירים בהונג קונג נותרו מחוץ למעגל מקבלי ההטבות הזה. במידה רבה, הם לא זכו ליהנות מפירות הצמיחה והאיחוד עם סין. עבורם, חלקים רחבים של שוק העבודה נחסמו, כמו גם שוק הדיור, הן להשכרה והן למכירה. “אלא אם עובדים מבוגרים פורשים, לנו הצעירים קשה למצוא עבודה. קשה לנו להשיג דריסת רגל, לכן ההפגנות הן דרך עבורנו לבטא את קולנו”, אמר מפגין ל”וול סטריט ג’ורנל”.

אי־פי

"הסטודנטים לא ייכנעו"

הדוגמה המושלמת לאופי המרדני יותר של הצעירים ההונג־קונגים, שעליו מדבר פונג, היא אחד ממייסדיה ומנהיגיה של המחאה ההונג־קונגית: בוגר התיכון הטרי ג’ושוע וונג, שחגג את יום הולדתו ה-18 ביום שני שעבר. וונג, שהופיע השבוע על שער המהדורה האסיאתית של מגזין “טיים”, גם נבחר לרשימת “בני הנוער המשפיעים” של המגזין, לצד בנותיו של נשיא ארה"ב ברק אובמה, זוכת פרס הנובל הטרייה מלאלה יוספזאי והזמרת לורד. וונג, שהקים בגיל 14 את תנועת המחאה הסטודנטיאלית סקולריזם במטרה להילחם בכוונותיה של סין ליישם בהונג קונג תוכנית חינוך “פטריוטית” שביקשה להאדיר את המפלגה הקומוניסטית הסינית והתעלמה בין היתר מהטבח בכיכר טיאננמן, התפרסם לאחר שהצליח לגייס 100 אלף איש להפגנות רחוב, ניצח את בייג'ין ולגרום לשלטונות הסיניים לסגת מהתוכנית.

הנהגת המחאה ההונג־קונגית כוללת גם לא מעט אקדמאים מבוגרים - פרופסורים, מרצים ומורים - כמו המשפטן בן ה-50 בני תאי. אבל דווקא וונג, צעיר לא מרשים למראה עם כתפיים צרות, משקפיים בולטים וגוף מצומק למדי, נהפך לאחד מסמליה, לצד המטריות והשיר “?Do You Hear the People Sing” מהמחזמר “עלובי החיים” שנהפך להמנון שלה, למרות העובדה שבאופן אירוני המחזמר שממנו הוא נלקח כולל מרד סטודנטים שנכשל ומסתיים במותם של המורדים ופירוק הבריקדות שבנו על ידי חיילי ממשלה.

ב-26 בספטמבר נעצר וונג ל-46 שעות על “הסגת גבול”, בעקבות ניסיונן המקורי של תנועות הסטודנטים ההונג־קונגיות לכבוש את מרכז העיר ובניין הממשלה, והמעצר שלו היה מהגורמים שהובילו להתלקחותה של המחאה העממית. מאז כבר שוחרר וונג ונעצר בשנית (ושוחרר שוב). הוא מייצג, יחד עם חבריו לסקולריזם, את הקצה הרדיקלי של המחאה. השלטונות הסיניים, ועמם התקשורת הממשלתית, רואים בו גורם חתרני, כלי שרת של מעצמות המערב. “העתיד לא ייקבע על ידי המבוגרים”, הוא אמר ל”טיים”, בראיון שבו הסביר מדוע הוא אינו רוצה להתבגר. “הייתי רוצה לשאול את המבוגרים, את האנשים עם ההון והכוח - למה הם לא נלחמים למען הדמוקרטיה?”.

למרות החזית הרדיקלית, הן וונג והן חבריו בהובלת המחאה הדגישו שהם אינם מהפכנים, ושהדרישות שלהם לא כוללות מהפכה נגד השלטון הסיני. “אנחנו לא מבקשים מהפכה, אנחנו רק רוצים דמוקרטיה”, אמר וונג בעצרת בתחילת החודש.

רויטרס

בהודעה משותפת הדגישו בשבוע שעבר פדרציית הסטודנטים וסקורליזם שהן לא מעוניינות ב”מהפכת צבע”, המונח שבו השתמשה התקשורתית הממשלתית בסין כדי לתאר מחאות עממיות במזרח אירופה ובעולם הערבי. “אנחנו מכבדים את עיקרון ה’מדינה אחת, שתי שיטות’”, הודיעו הארגונים. סין מסרבת להתפשר, ובכירי המשטר, בהם ראש הממשלה לי קצ’יאנג, הבהירו שוב ושוב בשבועיים האחרונים שהמדיניות הסינית כלפי הונג קונג לא תשתנה ושגם שאר הדרישות של המוחים - בהן התפטרותו של לאונג - יידחו על הסף. כשהעיר שוב על סף התקלחות, השאלה היא כמה רחוק ילכו המפגינים אם יראו שסין אינה מוכנה להתפשר.

החשש הגדול של השלטונות הסיניים, מלבד ההשלכות הגיאו־פוליטיות והכלכליות של הסערה בהונג קונג, היא הסכנה שהיא תתפשט אל תוך סין היבשתית. התקשורת הממשלתית הסינית כמעט אינה מסקרת את המחאות בהונג קונג - בשבועיים הראשונים של המחאה היא רק דיווחה שאסיפה בלתי חוקית יצאה משליטה והנושא מטופל - ואולם סינים רבים למדו על המחאה בכל זאת, דרך האינטרנט, כשהם מעבירים ביניהם תמונות, סרטונים ודיווחים מערביים שהצליחו לזלוג דרך חומת הצנזורה הסינית.

בנוסף להיבטים הכלכליים, הפוליטיים והגיאו־פוליטיים של המחאה הצעירה, יש גם את החשדנות התרבותית שמשותפת לרוב ההונג־קונגים כלפי השלטון הסיני, שמצדו מפגין חשדנות עיקשת כלפיהם. “אנחנו אמנם שייכים לסין, אבל הונג קונג שונה: יש לנו מערכת משפט משלנו, חופש עיתונות. אנחנו מדינה אחת, אבל לא אותם אנשים”, אמר מפגין לבי.בי.סי הבריטי. במקביל, מאמר דעה שפורסם ונמחק במהירות בעיתון הסיני “גלובל טיימס” המליץ למשטרה לשלוח חיילים לסייע בדיכוי המחאות.

למרות ההערכות כי המחאה עשויה לדעוך בקרוב, במידה רבה הודות לקושי של המפגינים להסכים על מנהיג או הנהגה שתייצג אותם ותוכל לשאת ולתת עם הממשלה, פונג מאמין שהיא יכולה להימשך שנים. “אין פה מקום לפשרה”, הוא אומר. “בייג'ין לא נותנת להונג קונג אוטונומיה אמיתית, ומתעקשת לשלוט בה בדרכים לא ראויות. אני מאמין שהסטודנטים לא ייכנעו, ויתעקשו להילחם למען דמוקרטיה אמיתית. המחאה תימשך בשבועות ובחודשים הקרובים”.

אי־פי

אריאב דווקא לא רואה סיכוי למהפכה או עצמאות להונג קונג, כי היא חשובה מדי עבור השלטונות הסיניים, והמפגינים מתקשים להתאחד, ומעדיפים לריב ביניהם. “זה סיפור של עוצמה פוליטית מוחלטת מול סנטימנט עממי של אי־נחת. מול התפישה הממשלתית הסינית בהונג קונג לא עומדת יחידה פוליטית מגובשת. מדובר בסנטימנטים עממיים, ולהם יש דינמיקה אחרת. הסיכוי למהפכה בהונג קונג הוא אפסי, כי ברמת רווחה גבוהה כזאת הרעיון לגייס כוח פוליטי שייצור מהפכה הוא בלתי אפשרי”.

התרחיש היותר סביר, אומר אריאב, הוא ששני הצדדים ינסו להתיש אחד את השני, עד שאחד ימצמץ ראשון או עד שיצליחו למצוא פשרה. “לסינים יש ראייה היסטורית רחבה, ומבנה הכוחות הוא כזה שמי שתהיה לו סבלנות ארוכה יותר יצליח. המסלול הוא של שחיקה, לא של עימות. ההערכה שלי היא שתהיה פה פשרה, שיימצא פתרון לא כוחני לסיפור הזה”.

פונג מסכים שמהפכה נגד סין לא נראית סבירה בשלב זה, אך טוען שהפתרון למשבר מצוי בידיהם של השלטונות הסיניים. אם יראו נכונות לעשות ויתורים ולאפשר להונג קונג לבחור את מנהיגיה, המחאה תיעלם. אם ימשיכו להתעלם מהקולות הגוברים בקרב הציבור ההונג־קונגי, לעומת זאת, ייתכן שהמחאה תסלים. “מאז תחילת המחאה לא אירעו מקרי שוד או ביזה, לא היתה אלימות, לא היה אי־סדר. המחאה הזאת מאורגנת ושלווה מאוד. הבעיה היא שהממשלה לא עושה ויתורים. היא אפילו לא מתנצלת על הפרת ההבטחות שהבטיחה, או על השימוש בגז מדמיע. אני חושב שהשלטונות בבייג'ין מקווים שהמחאה תתעייף ותיעלם, שרק מעטים יישארו ברחובות ואז בהם אפשר לטפל. אבל הסטודנטים מוכנים למאבק ארוך טווח. אם בייג'ין תתעקש לא לעשות שום ויתורים ולפזר את התנועה באלימות, סביר שהדור הצעיר יפתח חוש חזק יותר של אוטונומיה ורצון לעצמאות”.

אי־פי

השיח על עצמאות, אומר פונג, קיים כרגע רק בקרב חוגים מצומצמים. “הדיבור הזה עדיין מוגבל בשלב הזה, זה לא התארגן לתנועה אמיתית, רוב ההונג־קונגים מוכנים להישאר בתוך המערכת הסינית ואני מאמין שממשלת סין תתנגד בכוח לרעיון העצמאות, כי מדובר בטאבו, אבל אם לא נפתור את המשבר הזה נעמוד בפני בעיה גדולה, וזו עלולה להוביל לעלייה בכוחן של תנועות לאומניות ואפילו תנועת עצמאות. הגישה של הממשלה עלולה להקל על צעירים רבים, שחלקם כבר מדברים על איך אפשר להשיג עצמאות, לקרוא תיגר על ממשלת סין”.

פונג מסרב לאבד אמון במחאה הצעירה, שכבר הוספדה כמה פעמים בשבועות האחרונים. “לא צריך 200 אלף איש ברחוב כל יום. רק כמה מאות, או 1,000, שישמרו על הגחלת. אם וכאשר הממשלה תנסה לפנות, אני מאמין שכל השאר יבואו. התנועה תימשך, וגם אם היא תתעייף, במקרה הכי גרוע היא תחזור עוד חודש־חודשיים עם אנרגיות חדשות. אפשר להיאבק שנים ככה. את היכולות והמיומנויות הארגוניות כבר יש לנו”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#