אחרי חמש שנים: משבר החובות עדיין מחריב את אירופה - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אחרי חמש שנים: משבר החובות עדיין מחריב את אירופה

מהלכי ההחייאה של הבנק המרכזי ומחויבות המנהיגים ללכידות גוש היורו יצרו רגיעה מלאכותית ■ ואולם טיפול שורש לרעות החולות לא התבצע כמעט, וכיום אפילו גרמניה משלמת על כך במיתון ■ בפסגה שתיערך השבוע אין סיכוי לבשורה שתציל את אירופה מעשור אבוד

3תגובות

חמש שנים לאחר שהתגלה כי יוון נמצאת במשבר תקציבי ענקי, ובעקבותיה גם אירלנד וספרד, משבר החובות ממשיך להעיב על כלכלת אירופה - ופתרון אינו נראה באופק.

ביום חמישי יתכנסו מנהיגי מדינות האיחוד האירופי בבריסל, כדי לדון בפעם המי יודע כמה באובדן האמון של המשקיעים בגוש היורו, בצמיחה האטית, הבלתי קיימת או השלילית בכמה מהכלכלות הגדולות ביותר בעולם המתועש, ובמחלוקת הקשה בנוגע לדרך לפתור את הבעיות הללו. הפסגה תהיה רמת דרג: ישתתפו בה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, מהמנהיגות היחידות בעולם שנשארו על כיסאן בשנים שמאז 2008; נשיא צרפת פרנסואה הולנד, שנבחר בזכות הבטחה שלא קוימה לבטל את מדיניות הצנע; וראשי שאר מדינות הגוש.

עיתוי הפסגה אינו מקרי. בשבוע שעבר התעוררה בשווקים הפיננסיים טלטלה עזה - לאחר שהתשואות של איגרות החוב לעשר שנים של יוון זינקו מכ–5.5% ל–8% בתוך פחות מחודש. תשואה היא הריבית שדורשים המשקיעים כדי להלוות כסף למנפיקי אג"ח. ככל שהיא גבוהה יותר, הם בוטחים פחות בלווים, והעלות למימון באמצעות חוב גדלה.

מדהים לגלות אחרי חמש שנים קשות כל כך עבור אירופה, שמה שמסעיר יותר את מנהיגיה הוא יותר התנהגות השווקים הפיננסיים ופחות מצב התעסוקה הזוועתי והמצוקה הקשה של האזרחים. הדור הצעיר בוגר האוניברסיטאות מתקשה למצוא עבודה, ומשוטט באירופה בחפשו אחר פרנסה; הקשישים והנזקקים איבדו חלק נכבד מרשת הביטחון שלהם, בשל מדיניות קיצוצים דרקונית; והרפורמות הנדרשות כדי לשפר את התחרותיות של מדינות דרום היבשת מבוששות להגיע.

אי־פי

משבר החובות באירופה לא נולד מהמשבר הפיננסי העולמי של 2008, שבשיאו התמוטט בנק ליהמן ברדרס והמערכת הפיננסית העולמית כמעט קרסה. הוא פשוט נחשף לאור השמש בעקבותיו. במשך קרוב לעשור, בזמן שגוש היורו נבנה בהדרגה, התרחש מהלך של התכנסות הריביות באירופה. מדינות בגוש שהיו מהירות צמיחה ואינפלציה מצד אחד, אך עשירות פחות מגרמניה המבוססת מצד שני, נהנו מאמון השווקים, שהסכימו להלוות להן כסף בריבית נמוכה. לקראת אמצע העשור הקודם היתה תשואת האג"ח של יוון כמעט זהה לזו של גרמניה, למרות הפערים הניכרים בין הכלכלות. התשואה של יוון נפלה מכ–25% לכ–4% בעשור שלפני כן.

לצד סיפור הריבית והמטבע האחיד נמצא עוד גורם רב חשיבות שפעל ליצור משבר. בתקופת כהונתו של הקנצלר גרהרד שרדר (1998–2005) עברה גרמניה רפורמות כואבות אך יעילות במיוחד: מכלכלה שכונתה "האיש החולה של אירופה" נהפכה גרמניה לכלכלה יעילה, שבה תעסוקה גבוהה, פריון עבודה מרשים ותחרותיות גבוהה במגזר התעשייה העולמי. גרמניה נהפכה למכונת יצוא, בדומה לסין, ושמרה על אגרוף הדוק על תקציבה. המדיניות האחראית והיצרנית הזאת אמנם קידמה אותה, אבל יצרה פער עצום בינה לבין המדינות שסביבה.

לכאורה, הגרמנים נהגו כהלכה ושאר האומות סביבן נהגו בחוסר אחריות, בעוד אזרחיהן לוו וביזבזו (בריטניה, אירלנד) וממשלותיהן העלימו עין מההתפרעות בשוקי הנדל"ן (אירלנד, ספרד), וחרגו מתקציביהן (צרפת, יוון, איטליה). ואולם גרמניה נהנתה לא פחות מהיותה חברה בגוש היורו והכלכלות סביבה: היא זכתה במטבע שלמעשה קובע לממוצע האירופי, ולא להצלחה המסחררת שלה.

לפי הערכות, אם גרמניה היתה בעלת מטבע נפרד משל שאר אירופה, שערו היה גבוה פי כמה וכמה מהיורו. במצב כזה, היצוא הגרמני למדינות סביבה ולמזרח הרחוק היה מתייקר וכנראה קורס. החברות בגוש היורו, שאיפשרה לגרמניה גם לדכא את כוח הקנייה של אזרחיה ולבלום הצפת יבוא, היתה מתנה יקרת ערך לתחרותיות שלה.

ב–2004 התגלה כי יוון זייפה את החשבונות הלאומיים כדי להתקבל לגוש היורו. ואולם למרות הגילוי המרעיש, נמשכה החגיגה. השווקים הבינלאומיים היו באופוריה, שהוזנה בידי העלייה במחירי הנדל"ן באירופה, בארה"ב ובאוסטרליה. הצמיחה הכלכלית בסין משכה אחריה את העולם.

חששו מאפקט דומינו - ופתחו בחילוצים

ב-18 באוקטובר 2010, שנתיים אחרי פרוץ המשבר הפיננסי שהקפיא את שוקי האשראי בעולם, חשפה יוון תיקון מצמרר לנתוני הגירעון התקציבי שלה. במקום גירעון של 6% מהתמ"ג - שעדיין היה כפול מהמגבלה שלה כפופות חברות גוש היורו תחת אמנת מאסטריכט - היה הגירעון בפועל 12%. השווקים הגיבו בנפילות חדות, ותשואות האג"ח החלו לטפס ברחבי מדינות הפריפריה.

עם זאת, המפולת הגדולה הגיעה רק באביב 2010. תוכנית צנע שהציגה ממשלתו של יורגוס פפנדריאו הוציאה לרחובות עשרות אלפי מפגינים זועמים, וההתלקחות היתה מהירה. במארס 2010 הסירה מרקל את התנגדותה, ויוון קיבלה חבילת חילוץ של 110 מיליארד יורו מידי הטרויקה - קרן המטבע הבינלאומית, הבנק המרכזי של אירופה והאיחוד האירופי.

הסכמתה של מרקל לחילוץ לא באה מתחושת סולידריות עם יוון חסרת האחריות, אלא מתוך הבנה שאם יוון תפשוט רגל, היא תיאלץ או תשמח לפרוש מגוש היורו ומיד לפחת את המטבע שלה כדי לשפר את התחרותיות. מרקל חששה מאפקט דומינו כזה באירופה, שיפרק את הגוש שאיפשר לגרמניה לייצא בזול כל כך ליתר אירופה ולעולם. אם גוש היורו היה מתפרק, כלכלת גרמניה היתה מתמוטטת מיד. כך נסללה הדרך לחילוצים נוספים.

השנייה בתור לחילוץ היתה פורטוגל, שביקשה סיוע ב–2011. החילוץ, בסך 78 מיליארד יורו, אושר במאי. בנובמבר התייצבה אירלנד בתור. הכלכלה המצליחה באירופה בעשור שלפני כן, עם שיעורי צמיחה גבוהים, תמ"ג לנפש נוסק והכינוי המלהיב "הנמר הקלטי", היתה בין המדינות היחידות בגוש היורו בעלות עודף תקציבי (כ–4% מהתמ"ג) עם פרוץ המשבר.

ואולם קומץ של קבלנים ובנקים שהרעיפו עליהם כסף הצליחו למוטט את הכלכלה. עם פרוץ מחנק האשראי הושבתה תנופת הבנייה המטורפת; חגיגת הצריכה האירית שמומנה בכסף זול, שלא התבסס על תעשייה ענפה כמו בגרמניה - באה לקצה. הממשלה הלאימה את הבנקים ועברה מעודף תקציבי לגירעון עמוק וחוב עצום.

ב-2011 נשלחה חבילת חילוץ שנייה ליוון, ששקעה עמוק לשפל כלכלי. הקשיים הפיננסיים של הממשלות ברחבי אירופה שקיבלו סיוע מבריסל הובילו אותן למדיניות צנע שהוכתבה על ידי מרקל. התוצאה היתה צניחה בפעילות הכלכלית ולזינוק באבטלה, שבקרב צעירי ספרד נסקה ל–50% ובקרב כלל אוכלוסיית יוון לכ–25%.

ספרד, שסבלה גם היא ממשבר קריסתו של שוק הנדל"ן, בנוסף לשוק עבודה לא יעיל ולא גמיש, נזקקה לחילוץ עבור הבנקים האזוריים שלה, אך פסחה על שתי הסעיפים תקופה ארוכה, עד שהסכימה לחילוץ ביוני 2012, שהוזרם לבנקים שלה.

אחד השחקנים המרכזיים במשבר, מטבע הדברים, היה הבנק המרכזי של אירופה. בתחילתו של המשבר עמד בראשו הצרפתי ז'אן קלוד טרישה, שניסה תחילה לשמר את מורשת הריבית הגבוהה של קודמו, ובניגוד מוחלט למציאות הכלכלית מסביבו העלה את הריבית פעמיים לפני שפרש מהתפקיד.

ב–2011 מונה לנשיא הבנק מריו דראגי האיטלקי, ששיחרר את הרסן. לא רק שהריבית הופחתה לרמה אפסית בתקופת כהונתו, הוא גם הבטיח שייעשה כל שיידרש כדי לתמוך באג"ח של ממשלות אירופה. בכך הצליח דראגי למתן את הטלטלה בשווקים ולהפיג מעט את החששות מהתמוטטות אפשרית של בנקים באירופה.

דווקא לבנקים הגרמניים והצרפתיים, שתי כלכלות שלכאורה לא נפגעו במשבר, היה נתח עצום של הלוואות גרועות שפוזרו ברחבי האיחוד טרום המשבר. החרדה מקריסה של אותם בנקים היתה אחד הגורמים לנכונותה של מרקל להשתתף בחילוצם; דאגה שלא כללה גם את עתידם הכלכלי של האזרחים שאינם בנקאים.

צנע שנוי במחלוקת

מדיניות הממשלות באירופה בתקופת המשבר היתה שנויה במחלוקת: לא רק שהאזרחים התקוממו נגד הגזירות הכלכליות הקשות שהונחתו על ראשם בתכתיב גרמני, לתחושתם, אלא שכלכלנים רבים הטילו ספק ביכולתה של מדיניות צנע בשפל כלכלי לאפשר את הצמיחה הנחוצה כדי לצאת מאותו השפל.

אירופה טולטלה במאבקי שלטון אינספור: ממשלות נפלו, ממשלות קמו ונפלו שוב, וביורוקרטים תפסו את מקומם של נבחרי ציבור באיטליה וביוון, מה שעורר תחושה כי הדמוקרטיה מפנה את מקומה לשלטון הפקידים האמונים על תכתיביהן של גרמניה ובריסל.

במהלך המאבק הפוליטי התברר כי בין שמאל לימין אין הרבה הבדל באירופה של ימינו. מפלגות שמאל שהבטיחו להרחיב את התקציב דווקא קיצצו בו, וממשלות ימין נאבקו נגד תכתיבי הצנע בחירוף נפש, ללא הצלחה.

פעולות הבנק המרכזי וההתחייבות של המנהיגים לשמירה על לכידות גוש היורו הביאו להתייצבות השווקים הפיננסיים, ולראיה: התשואות על אג"ח של ספרד, יוון, איטליה ופורטוגל חזרו לרמות נמוכות. ניתן לטעון עדיין שהרמות הנמוכות הללו אינן נורמליות והן נובעות מהתמיכה המלאכותית שמעניק הבנק המרכזי, אבל היה בכך די כדי להפיס את דעתם של מנהיגי האיחוד.

מצבם של האזרחים הוא עניין אחר. למרות חזרתה של ספרד לפסים של צמיחה מסוימת, בגרמניה הצמיחה דועכת. גוש היורו ככלל לא צמח ברבעון השני של 2014, ולפי נתוני האינפלציה הוא נמצא עמוק בטריטוריה דפלציונית - 0.3%, לעומת יעד של כמעט 2% של הבנק המרכזי. נתוני מגזר הייצור באוקטובר מעוררים דאגה, בעוד שהצמיחה בתחום דעכה במשך שלושה חודשים, ולפי הערכות הפעילות אפילו ממש נסוגה באוקטובר, לראשונה זה שנה.

רויטרס

חייבים להיות אופטימיים במיוחד, אולי אפילו לשגות באשליות, כדי להאמין שבפסגת המנהיגים שתתקיים השבוע תושג פריצת דרך, או איזו מהפכה בחשיבה האירופית על ההתמודדות עם הצרות הכלכליות. כשמרקל נבחרה לכהונתה הנוכחית והאחרונה, היתה אולי תקווה שתרצה להיות המנהיגה שמשכה את אירופה מהבוץ, אך הקנצלרית מתמקדת בשימור היציבות הכלכלית בגרמניה. גוש היורו, עם זאת, נמצא עמוק בתוך עשור אבוד, שעלול להתמשך אף לדור אבוד.

הפתרון של מרקל - לטאטא מתחת לשטיח / גרדיאן

מאז המשבר הפיננסי העולמי, אירופה עסוקה בטאטוא בעיותיה מתחת לשטיח וביישור הקמטים, בתקווה שאף אחד לא ישים לב. ההתנהגות הזאת עומדת במבחן בימים אלה. מה שנראה בשבוע האחרון בשווקים הוא זעזועים ראשונים, שבאים לידי ביטוי בעיקר בעליית התשואות על אג"ח של ממשלת יוון, מה שמגדיל את עלויות החוב שלה. החשש הוא שהזעזועים יתחזקו וישתלבו באופן הרסני בבעיות אחרות.

התחזיות לכלכלות ארה"ב ובריטניה הן העגומות ביותר בשלוש השנים האחרונות, אך הבנק הפדרלי צפוי לסיים את מהלכי ההרחבה הכמותית שלו, שהציפו את הבנקים במזומן זול. אולי הסיום יידחה, אך הוא יגיע. כלכלת סין מאטה, יפן קפואה במקומה. הכלכלן הראשי של הבנק המרכזי של בריטניה, אנדי הלדיין, אמר השבוע: "במלים פשוטות, אני פסימי יותר. המשמעות היא ששערי הריבית עשויים להישאר נמוכים זמן רב יותר ממה שציפיתי לפני שלושה חודשים, בלי לסכן את יעדי האינפלציה".

ראוי לזכור כי שורשי המשבר האירופי טמונים במחנק השכר בגרמניה, שנועד לשמר את התחרותיות שלה, שבתורה תוביל לאובדן התחרותיות של דרום אירופה. הבנקים בצרפת, בגרמניה ובצפון אירופה הלוו כסף למדינות בדרום היבשת, כדי שהספרדים והיוונים ימשיכו לקנות תוצרת גרמנית. כשממשלות הדרום לא יכלו ללוות יותר בשוקי העולם, הבנקים הגדולים של צפון אירופה עמדו על סף קריסה.

בתגובה, אנגלה מרקל וניקולא סרקוזי נמנעו מלאלץ את הבנקים לשאת באחריות להלוואות הגרועות שנתנו, ובמקום זאת יזמו תוכנית צנע בדרום אירופה. בה בעת, הבנק המרכזי של אירופה הציף את מערכת הבנקאות בכסף. הכוונה היתה ליצור את האשליה שהבנקים עדיין בעלי כושר פירעון, שבעלי החוב הבעייתיים למדו לקח, וכך הלאה. האשליה נועדה לקנות לבנקים זמן להתארגן.

ההשלכות של פתרונות בעייתיים אלה נותנות אותותיהן עתה. השווקים נופלים, ועלות המימון עולה, במיוחד ביוון. היוונים ליבו את השריפה בהכריזם השבוע כי ברצונם לצאת מתוכנית הסיוע של האיחוד וקרן המטבע. ההכרזה גרמה לבריחה מאג"ח יווניות.

מנהיגי אירופה מתאמצים להיראות מרוממי רוח, אבל זוהי משימה קשה כשצרפת, איטליה והבנק המרכזי של אירופה מוצאים עצמם בעימות מול הקנצלרית, שעדיין נחושה בכך שדרכה היא הטובה ביותר. צרפת הציגה את תקציבה השנתי בפני הנהגת האיחוד בבריסל ביום רביעי שעבר, לאחר שסירבה לקיצוצים נוספים שהציע האיחוד. בריסל תתמרמר על כך מצד אחד, ומצד שני גם מתנגדי הצנע בצרפת לא התרצו. התקציב של ממשלת איטליה מרדני פחות, אך לא יהיה ערב לחיכה של גרמניה.

הסכסוך בלבו של גוש היורו לגבי הצעדים הבאים צפוי להשאיר את הגוש הכלכלי השני בגודלו בעולם שקוע בבוץ לשנים נוספות. אפילו אם ימצאו צרפת ואיטליה דרך לעקוף את הכלל המגביל את הגירעון התקציבי ל–3% מהתמ"ג (אמנת מאסטריכט), הן אינן יכולות להוציא לפועל מעין תוכנית מרשל להבראת כלכלותיהן, כפי שהיו מעוניינות.

הבנק המרכזי צפוי לדווח בקרוב על תוצאות מבחני העמידות שערך לבנקים הגדולים, ולהצביע על אלה שזקוקים להון עצמי נוסף ואלה שצריך לסגור אותם. זהו תרגיל שנועד להשיב את האמון במערכת הבנקאות, אבל השפעתו עלולה להיות הפוכה. הפסימיות נוטה להשתלט מדי פעם על אנשים, ואם האופטימיות תיעלם, אירופה תהיה בצרות פוליטיות.

הזעזועים הנוכחיים יחלפו, קרוב לוודאי, ולו רק מפני שערימת הכסף הענקית של השווקים הפיננסיים זקוקה למקום שבו ניתן להשקיע אותה. מקלטים בטוחים, כמו אג"ח גרמניות ואמריקאיות, משלמים ריבית אפקטיבית שלילית. בתוך כך, העימות בין גרמניה לשאר האיחוד האירופי ישכך. כך ימשיכו חברות האיחוד להמשיך להלך על קרח דק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#