ברוכים הבאים לעידן הפיאודלי החדש - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
המלחמה על הקרקע

ברוכים הבאים לעידן הפיאודלי החדש

אופן ניהול המשאב היקר במדינה, הקרקע, הוא התגשמות החלומות הוורודים ביותר של המבוססים בחברה, והסיוט שממנו השכבות החלשות לא מצליחות להתעורר. 
כך מחלק שוק הנדל"ן את המדינה 
לבעלי נכסים ולצמיתים

83תגובות

את התשובה לשאלה מהם שלושת הדברים החשובים ביותר בתחום הנדל"ן, יודע כל ילד: מיקום, מיקום, מיקום. (ועל פי הביטוי המקורי באנגלית: "לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן"). אולם, על אף היות הביטוי שגור, מעטים טורחים להרהר במשמעותו. ברור כי למיקום הגיאוגרפי משקל לא מבוטל בקביעת ערכו של נכס, אך מדוע שחשיבותו תעלה, למשל, על חשיבותו של גיל הבניין או טיב הבנייה? ומה באשר לשטחו הבנוי של הנכס ומספר החדרים? הרי גם לכך ודאי צריכה להיות משמעות גדולה.

יש פרמטרים רבים נוספים שניתן היה לצפות שיתווספו למערך השיקולים אודות טיבו של נכס נדל"ני, אך בסופו של דבר השוק אומר את דברו: מחירה של דירת שלושה חדרים במרכז תל אביב, בבניין ללא מעלית שנבנה בשנות ה־50, צפוי להיות גבוה בהרבה ממחירם של מרבית הבתים הפרטיים החדשים ביישובים באזורי עדיפות לאומית, כלומר בפריפריה.

הסיבה לחשיבות המכרעת של עניין המיקום היא שהוא מגלם בתוכו אינספור משתנים המשפיעים על טיב ורמת החיים של האזרח: רמת שירותי החינוך והבריאות שיוענקו לו ולילדיו; הזדמנויות התעסוקה עבורו; הסביבה החברתית; משך הזמן הפנוי שממנו ייהנה מדי יום (וכמה ממנו יאבד בכבישים); אפשרויות הבילוי והתרבות הפתוחות בפניו וכן הלאה. בניגוד לאי השוויון בטיב ובסוג הרכב, או מספר הנסיעות לחו"ל שכל משפחה יכולה להרשות לעצמה, אם בכלל, בכוחו של אי השוויון בתחום הדיור לקבוע את מעמדם הכלכלי ואת נתיב חייהם של האזרחים.

יובל טבול

מאחר שהתפתחותם של אזורים טובים יותר וטובים פחות היא בלתי נמנעת, אי השוויון בתחום הדיור גם הוא בלתי נמנע, וכך גם העובדה שאיש אינו בוחר את סביבת המגורים שאליה ייוולד. הבנת עובדות בסיסיות אלו הובילה את מרבית מדינות המערב, כולל הליברליות ביותר שבהן, לנקוט צעדים שמטרתם לצמצם את הפערים שיוצר אי השוויון בתחום הדיור: החל בניהול מלאי של דיור ציבורי, שאינו מרוכז בשולי הערים אלא מפוזר באופן שווה במרחב העירוני כולו, וכלה באפשרויות לשכירות מוזלת או סבסוד משכנתאות לזוגות צעירים.

"מדינה שיוצרת הפרדה בין קבוצות באוכלוסייה על בסיס סוציו־אקונומי, יוצרת גם העמקה של הפערים", מסביר עו"ד גיל גן־מור, נציג האגודה לזכויות האזרח בקואליציה לדיור בר השגה. "כשלא חושבים איך לתת פתרונות גם לאוכלוסייה עם הכנסה נמוכה, בעצם דוחקים אותה מהמרכז וכופים עליה להתרכז 
בפריפריה או בשיכוני עוני שסובלים מהזנחה. יש הרבה מחקרים על ההשלכות השליליות של ריכוזי עוני. יצירת מרחב מגורים שלכולם יש בו הכנסה נמוכה מגדילה את אי השוויון, כי היא מייצרת אזורי מגורים שיכולים לספק רק שירותים מוגבלים. לכן, ברבות ממדינות ה־OECDנעשה שימוש באמצעים ליצירת 'דיור מכיל', שבו בכל שכונה מייעדים חלק מהדירות לאוכלוסייה שהיתה מודרת מהדירות הללו אלמלא קיבלה סיוע אקטיבי, באמצעים כמו דיור מוזל או דיור בר השגה. הקצאת חלק מהדירות לשימושים אלו משולבת בהחלטות התכנוניות הרגילות באותן המדינות. זה לא אירוע יוצא דופן".

אי שוויון בתחום הנדל"ן, אם כן, אינו תוצר של פעולה אקטיבית מצד המדינה, אלא על פי רוב תוצאה של הימנעות מפעולה. לכן ללא התערבות של המדינה, כפי שמתאר גן־מור, בני השכבות האמידות ימשיכו לגור בשכונות כשהם מוקפים רק בדומים להם, בעוד באזורים אחרים מתרכזות אוכלוסיות נחשלות, תוך שהפערים בחברה רק הולכים ומחריפים.

בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל היה השלטון אחראי במידה רבה לאפשרויות הדיור של אזרחיו. באותה תקופה, שבה התאמצה המדינה ליישב במהירות אוכלוסיית מהגרים גדולה באמצעות בנייה ציבורית נרחבת, לא ייחסו הרשויות משקל רב למשמעויות החברתיות השליליות הנגזרות מהפרדה בין קבוצות אוכלוסייה שונות. כך, הופנו בני העליות מצפון אפריקה ואסיה בעיקר אל ערי פיתוח מרוחקות, או לשכונות פועלים בפרברי הערים. הדירות שניתנו למשפחות העולים הוגדרו כנכסי דיור ציבורי, ולדיירים שהשתכנו בהן לא ניתנה על פי רוב אפשרות לרכוש אותן ולהפוך לבעליהן. הזכות לגור בהן הותנתה בתשלום שכר דירה.

 

הכתבה מתפרסמת גם במהדורה הדיגיטלית המיוחדת המיטב 2014

הורידו את האפלקצייה באפל סטור או בגוגל פליי

 

 

השאלה אם ביסודה של מדיניות זו היה יסוד גזעני היא אחת השאלות הנפיצות בדיון החברתי הישראלי, ולא כאן תוכרע הסוגיה. עם זאת, אין חולק כי באותן שנים הונחו היסודות למבנה החברתי־כלכלי, שהשלכותיו מוסיפות ללוות את החברה הישראלית עד היום.

"היכולת של אדם לרכוש דירה קשורה ישירות לשאלה אם להוריו יש דירה בבעלותם", אומר גן־מור. "אנחנו רואים כי הצאצאים של העליות הוותיקות, שלהן התאפשרה רכישה או לעתים קבלה של נכסים בבעלות, נהנים מהון ומנכסים גם כיום. הדיור הציבורי, לעומת זאת, אינו הון שיכול לעבור בירושה".

מצבם של מי מתושבי הפריפריה שהצליח לרכוש את הנכס שבו התגורר היה אמנם טוב יותר משל שכניו שלא הצליחו בכך, אלא שהתפתחויות שוק הנדל"ן למגורים לאורך השנים הותירו גם אותו, ובעיקר את יורשיו, הרחק מאחור. "אם באתי מבית שאן, ירשתי חלק מדירה בבית שאן, בעוד שאם נולדתי מתל אביב, ירשתי חלק מדירה בתל אביב", מסבירה ד"ר אמילי סילברמן מהחוג לגיאוגרפיה והסדנה לתכנון חברתי באוניברסיטה העברית. "ברור שסיכוייו של היורש התל אביבי להישאר בתל אביב או בסביבתה הקרובה, עולים לאין שעור על סיכויי היורש מבית שאן לרכוש ביום מן הימים נכס במרכז הארץ. לכן, על המדינה לנקוט פעולות מכוונות כדי שמי שגדל בפריפריה יוכל ליהנות מהאפשרויות, מהעושר ומהזדמנויות התעסוקה והחינוך שקיימים באזור המרכז".

 

הייבוש המכוון של הדיור הציבורי

דיור ציבורי הוא כאמור אחת השיטות הנפוצות לצמצום את אי השוויון, ואולם האופן שבו תופסים אזרחי ישראל את מושג הדיור הציבורי — כמאגר של דירות בלויות ומתפוררות, המנוהל באופן הרחוק משלמות על ידי חברות דיור אנכרוניסטיות המצויות בבעלותה של המדינה, ומהווה לא פעם מוקד פשיעה ועוני — רחוק מלייצג מודלים מקבילים במקומות אחרים בעולם.

במדינות רבות, למשל בבריטניה, השחקן המרכזי בתחום הוא הרשות המקומית, והנהנים ממנו נמנים עם מגוון רחב של קבוצות באוכלוסייה: עניים, עובדי השירות הציבורי במשרות בעל הכנסה נמוכה (מורים, אחיות), זוגות צעירים שרק נישאו וזקוקים לתמיכה בראשית דרכם. במדינות אחרות מנוהל מאגר הדירות על ידי המגזר השלישי, מלכ"רים (כך בהולנד ובדנמרק), ולעתים אף על ידי השוק הפרטי (כמו בגרמניה). מאחורי כל אחד מהמודלים האלה עומדת תפישה דומה שעיקרה מתן אפשרות למגורים באזור מבוסס, במחיר מסובסד, למי שלא היה יכול להתגורר באותו אזור ללא השירות הזה, וכך למנוע או לצמצם את הרחבתם של הפערים בחברה.

אליהו הרשקוביץ

בישראל, שבה בסוף שנות ה־70 חדלה המדינה לבנות או לרכוש דירות דיור ציבורי נוספות, לא באזורי עוני ובוודאי שלא באזורים נורמטיביים, המצב כמובן שונה בתכלית. צעד משמעותי ראשון בכיוון של הגדלת מלאי הדירות תוך שילובו בשכונות נורמטיביות ביצע שר השיכון הקודם, אריאל אטיאס, שניסה לקדם הצעת חוק שלפיה יוקצו 5% מכלל יחידות הדיור בפרויקטים חדשים שייבנו על אדמת מדינה, למטרות דיור ציבורי. על אף שההצעה זכתה לתמיכה ציבורית, ואף הופיעה בהמלצות ועדת המומחים של המחאה החברתית, התנגד לה משרד האוצר בחריפות, והיא נבלמה בוועדת השרים לחקיקה.

מי שלפחות הבטיח לעשות צעד בכיוון היה יריבו הפוליטי של אטיאס, שר האוצר הנוכחי יאיר לפיד, שהציג לראשונה את תוכניתו להקמת 150 אלף יחידות דיור להשכרה, במסגרת קמפיין הבחירות של מפלגת "יש עתיד". על פי תוכניתו של לפיד 5% מאותן דירות ייועדו לדיור הציבורי, ו־1% נוסף מתוכן ישמשו להשכרה מוזלת עבור עובדי מדינה. עם תחילת קידומה הממשי של התוכנית, תחת כהונתו כשר אוצר, נעלמו שני סעיפים אלה כלא היו.

הבהוב קלוש של אור בכל זאת נראה בסופו של דבר בקצה המנהרה, עם התחייבותו של שר השיכון אורי אריאל מהחודשים האחרונים לרכוש בשנתיים הקרובות כ־1,000 דירות עבור הדיור הציבורי, בעיקר באזורי ביקוש. הוראה על רכישת 200 הדירות הראשונות כבר ניתנה באוגוסט.

מדובר בטיפה בים: מספרם של משקי הבית המוגדרים כזכאי משרד השיכון, כלומר כאלה שמצבם הכלכלי הוא הקשה ביותר, הוא נכון להיום כ־2,400. עם זאת, לאחר עשרות שנים של ייבוש מכוון של הכלי החברתי החשוב הזה, גם התפתחות צנועה זו עשויה להיראות כסימן לשינוי מגמה.

 

היעלמותן של הדירות הקטנות

גם ממדיניות התכנון שננקטה בתחום בשנים האחרונות, עולה החשש שלא רק שהמדינה אינה מקדמת פעולות שיאפשרו שילוב רב יותר בין קבוצות שונות באוכלוסייה באותה סביבת מגורים, אלא שההפך הוא הנכון. כך למשל, במשך עשרות שנים חדלו זרועות התכנון לדאוג לתמהיל בנייה חדשה שיכלול דירות של 3־4 חדרים, הנמצא בהישג ידם של זוגות צעירים או רוכשים אחרים שאינם נמנים דווקא עם השכבות האמידות באוכלוסייה.

בכך, אפשרה המדינה לרבות מערי המרכז לנהל מדיניות תכנונית שבמסגרתה יאושרו בתחומן תוכניות בנייה הכוללת כמעט אך ורק דירות רחבות ידיים, ומספר מצומצם בלבד של דירות 4 חדרים. דירות בנות 3 חדרים נעלמו כמעט לחלוטין מהשוק במהלך אותן שנים.

מחקר שפרסמה לפני שנים אחדות ד"ר גילת בן שטרית מהקואליציה לדיור בר השגה, העלה נתונים מדהימים לגבי אופי הבנייה החדשה בסוף העשור הקודם. הממצאים הראו כי בשנת 2008 היה גודלה הממוצע של יחידת דיור חדשה (כולל בתים פרטיים) 182 מ"ר, בעוד שבשנת 1980 רק 16% מהדירות שהוחל בבנייתן היו דירות בנות 5 חדרים או יותר. ב־2007 עלה שיעור התחלות הבנייה החדשות של דירות גדולות ל־55%. "ככל שהמדינה מוציאה את עצמה מתחום הבנייה למגורים, כך הולכת ומתעצמת מגמת הקיטוב", אומר גן־מור. עם זאת, לפחות בתחום זה התעוררה לבסוף המדינה מתרדמתה הממושכת, כאשר ברפורמה האחרונה בחוק התכנון והבנייה נקבע כי בכל תוכנית לבנייה חדשה, כ־20% מהדירות צריכות להיות "דירות קטנות" ששטחן הוא עד 75 מ"ר באזור המרכז, ועד 100 מ"ר באזורי עדיפות לאומית.

ח"כ סתיו שפיר (העבודה) אומרת כי לקבינט הדיור "יש יוזמות רבות שחלקן מוצלחות והגיוניות, אך הן כמעט אף פעם לא מביאות בחשבון שיקולים חברתיים. שיקולים של הקטנת פערים חברתיים, יצירת ניידות חברתית פשוט לא נמצאים בלקסיקון. לא המצאנו את הגלגל. הקצאת 10%־20% מכל פרויקט חדש לדיור בר השגה זה חלק מכל תכנון מודרני המקובל במרבית מדינות המערב. כך אפשר ליצור תמהיל חברתי נכון שבו מי שחזק כלכלית, וגם מי שפחות, יגורו באותן שכונות. מהלך מהסוג הזה הוא בעל פוטנציאל לשפר את הניידות החברתית, ולהשפיע לטובה גם על חייהן של המשפחות החזקות. עיר מוצלחת היא מקום הטרוגני, ובכל העולם אנשים נמשכים כמו מגנט לשונות שהיא מציעה".

ניידות חברתית תלויה באנשים שאתה מסתובב אתם, מדגישה שפיר. "אנשים חזקים יסייעו לך להשתלב במקומות עבודה טובים יותר. בנוסף לכך, בשכונות המבוססות אנשים יודעים להילחם על הזכויות שלהם. בשכונת עוני, היכולת של התושבים להילחם היא נמוכה יותר. אוכלוסיות בתי הספר כיום משתייכות כמעט תמיד לבני אותו המעמד. השכונות מקוטלגות, והממשלה מייצרת תוכניות בנייה מופרדות. במקום כל ישראל חברים, כל ישראל מופרדים. לא בונים כדי לייצר שוויון. למרות שבהרבה מדינות בעולם זהו אחד הדברים שהכי מעודדים צמיחה", היא אומרת.

לטענת גן־מור, הכוונת אוכלוסייה מוגדרת לאזורי מגורים מסוימים (תהליך המכונה "הסללה"), בולטת במיוחד במגזר הערבי: "מדובר בקבוצה הנמנית עם האוכלוסיות החלשות ביותר, אבל אנחנו רואים הסללה שלה אל תוך היישובים שבהם האוכלוסייה ערבית לחלוטין. מדובר על פי רוב ביישובים מוחלשים, מהעניים ביותר בארץ, ואנחנו לא רואים מאמצים או כוונה לשלב אותם. רק כ־10% מהאוכלוסייה הערבית מתגוררת כיום ביישובים בעלי רוב יהודי מובהק. זה נובע בין היתר מתוך כך שבערים יהודית כמעט שאין מוסדות הפונים לאוכלוסייה הערבית. התוצאה היא הפרדה מוחלטת".

מוטי מילרוד

אחד מהביטויים הבולטים ביותר בשטח להליך ההפרדה שעליו מדבר גן־מור מתרחש בלב אזורי הביקוש, ודווקא בעיר שלפחות לדעת תושביה נחשבת לנאורה בישראל: תל אביב־יפו. מזה כמה שנים שאזור יפו, ובפרט שכונת עג'מי, עובר תהליך ג'נטריפיקציה — חדירה של אוכלוסייה חזקה לשכונה מוחלשת, המובילה בהכרח להאמרת מחירי הנכסים. תהליך זה מתרחש מבלי שיוצעו פתרונות דיור לזוגות צעירים מקרב הציבור הערבי בעלי ההכנסה המועטה יחסית. כך, נהפכה בשנים האחרונות השכונה הממוקמת בסמוך לקו החוף למוקד שבו מתרכזים פרויקטי בנייה יוקרתיים שבהם מחירי הנכסים רחוקים מאוד גם מהישג ידה של מרבית האוכלוסייה היהודית, ובוודאי מאלה של האוכלוסייה הערבית. בניסיון להיאבק בתופעה, הגישו לפני כשנה תושבי השכונה, בשיתוף ארגונים חברתיים, עתירה נגד רשות מקרקעי ישראל ובקשה להקפאת מכרז לשיווק מגרש בשכונה לכל המרבה במחיר. למרות העתירה, הועברה הקרקע לחברה הזוכה כדי שזו תחל בבנייתו של פרויקט יוקרתי בן 40 דירות. לאחר מכן נמחקה העתירה, בהסכמה. עם זאת, בעקבות המחאה שהתעוררה, בוחנות כיום עיריית תל אביב והחברה היזמית קרן ריאליטי אפשרות לשינוי תב"ע, באופן שיאפשר את הנגשתן של חלק מהיחידות לאוכלוסייה המקומית.

 

רפורמה שמיטיבה עם המשקיעים

התופעה של הצטברות מספר רב של נכסים בידיהן של משפחות מבוססות היא מחזה נפוץ בכלכלה קפיטליסטית, ובוודאי אינה ייחודית לישראל. ואולם, ברוב החברות הקפיטליסטיות — כולל הליברליות שבהן, דוגמת בריטניה וארצות הברית — נהוג מס 
עיזבון המצמצם לפחות במידה מסוימת את אי השוויון בחלוקת העושר. בישראל בוטל מס זה בשנת 1981. גם המלצותיה של ועדת בן בסט לרפורמה במס, לפיהן יש להטיל מס עיזבון בשיעור של 10% על ירושות בשווי כולל של יותר מ־2 מיליון שקל — רמה נמוכה בהשוואה לרמת מס מקסימלית של 35%־40% המקובלת בארצות הברית, בריטניה וצרפת — לא יושמו.

הסיבה לפופולריות של מס העיזבון במערב היא שגם כלכלנים המקבלים לחלוטין את חוקי המשחק הקפיטליסטיים מסכימים כי ירושה, בניגוד להכנסות מעבודה או השקעות נבונות, היא עניין של מזל טהור, ושיש צדק בחלוקה מחדש של שיעור מסוים מההון כאשר הוא עובד מדור לדור. בשוק הדירות הישראלי, הסובל זה תקופה ממושכת ממחסור בהיצע הגורר אחריו עליית מחירים, מס כזה היה מייצר מוטיבציה אצל מי שירשו כמה נכסים לממש לפחות חלק מהם, כדי לעמוד בתשלום המס הגבוה, ובכך לשחרר דירות לשוק ולמתן את עליית מחירי הדיור.

נושא זה אכן עלה לסדר היום הציבורי בתקופת המחאה החברתית, אז המליץ צוות המומחים שהקימו פעילי המחאה, בראשות פרופ' אביה ספיבק ופרופ' יוסי יונה, על יישום המלצות בן בסט. תחשיב שערכו חברי צוות ספיבק־יונה הראה שמהלך כזה יכניס לקופת המדינה כ־3.5 מיליארד שקל מדי שנה, אבל התועלת מהחזרתו של מס העיזבון גדולה עוד יותר מהרווח התקציבי. היעדרו של מס כזה מחריף אי השוויון, ומתגברת המגמה של הצטברות נכסים רבים בידיים מעטות.

ח"כ שפיר, שהיתה ממובילי המחאה החברתית, אומרת כי מאז שהגיעה לכנסת לא עלה מס העיזבון לדיון אף לא פעם אחת. "מדובר במס חובה המקובל גם במדינות הקפיטליסטיות ביותר, אבל היחס כלפיו בשיח המקובל במשרדי הממשלה הוא כאל דבר מגונה", היא מספרת. "כל ניסיון לייצר דיון רציני בנושא הזה נבלם".

מס נוסף, שאמנם נכלל בספר החוקים, אך במשך שנים רבות ניתן היה להתחמק ממנו, הוא מס שבח, שאותו נדרשים לשלם בעלי דירות או נכסי נדל"ן אחרים להשקעה, על עליית שווי הנכסים שברשותם, מיום הרכישה ועד יום המכירה. עד לתחילת 2014 יכלו משקיעי הנדל"ן לזכות בפטור ממס זה, ובלבד שלא ימכרו יותר מדירה אחת בתקופה של ארבע שנים. דרך נוספת לעקוף את החוק היתה על ידי החזקת הנכס באמצעות איגודי מקרקעין — חברות שלצד פעילותן העסקית החזיקו בשורת נכסי נדל"ן. מכירת מניות הבעלים לצד שלישי נחשבה לדרך מקובלת להימנע מתשלום מס שבח, בתואנה כי נכסי הנדל"ן מהווים חלק שולי בשווי החברה.

ב־1 בינואר השנה נכנס לתוקף תיקון לחוק מיסוי מקרקעין שמבטל את הפטור, וכמו כן נסתמה הפרצה שאפשרה התחמקות ממס באמצעות איגודי המקרקעין. עם זאת, אגב ביטולו המוחלט של הפטור, זכה ציבור משקיעי הדירות לגזר בשווי מיליוני שקלים, מאחר שהמועד הקובע שממנו יש לחשב את עליית שווי הנכס התאפס, ונקבע על יום כניסת הרפורמה לתוקף: 1 בינואר 2014. הנהנים העיקריים מכך הם המשקיעים ה"כבדים", המחזיקים בעשרה נכסים ומעלה. לשם המחשה, בעליהם של עשרה נכסים להשקעה, עם ותק בעלות ממוצע של עשר שנים על כל אחד מהנכסים, קיבל במתנה מהמדינה מחיקה של 100 שנות עליית ערך שאותן היתה המדינה יכולה למסות (עשר נכסים כפול עשר שנים), בשיעור של 25% עד 48% מעליית ערך הנכס.

היות שרק בשנים 2008־2012 ידעו מחירי הדירות באזור המרכז עליות ערך של כ־70%, הרי שמדובר בסכומים אסטרונומיים שעליהם המדינה ויתרה, ורוכשי הנדל"ן להשקעה הרוויחו. כאשר יחליט לבסוף אותו משקיע למכור את הדירות, נניח ב־2020, הוא ישלם מס בשיעור של 25%, רק עבור עליית השווי בשש השנים שחלפו מיום חקיקת הרפורמה.

מיכל פתאל

"אין ספק שמדובר בצעד שמיטיב עם המשקיע, כי כעת יש לו אפשרות למכור יותר דירות ולשלם פחות מס", מעריך עו"ד אבישי מלכא, המתמחה במיסוי מקרקעין. "דווקא עם משקיעים קטנים יותר הרפורמה לא ממש מיטיבה. בעבר היתה לאותם משקיעים אפשרות למכור באופן חד פעמי שתי דירות בפטור ממס כדי לרכוש דירה אחת למגורים. זה אפשר למשל לצעירים שרכשו דירות קטנות וזולות להשקעה, למכור אותן על מנת לרכוש את דירתם הראשונה למגורים. ההטבה הזו נעלמה ברפורמה, כך שדווקא הציבור הזה נפגע".

כעת, עם ביטול הפטור, יידרשו בעלי שני נכסים ומעלה לשלם מס שבח בשיעור של 25% מעליית שווי הנכס מאז ינואר השנה. מדובר בשיעור זהה למס המשולם כיום על רווחי הון. האם זהו ניצחון למדינת הרווחה? תלוי את מי שואלים. לטענת ד"ר סילברמן, גם כיום מתעלמים חוקי המס מכך שרכישת נכס מקרקעין להשקעה אינה שקולה לרכישת ניירות ערך, ואילו השוואת רמות המס של שני סוגי ההשקעה מתעלמת מהמחיר החברתי שמשלמת כלל האוכלוסייה מפעילותם של המשקיעים ה"כבדים". "את העובדה שאדם מחזיק בדירה נוספת לשם השקעה מעבר לדירה שבה הוא גר ניתן לקבל", היא טוענת. "אבל מדוע מי שרכש גם דירה שלישית, רביעית או עשירית להשקעה משלם גם הוא 25% מס בלבד? אם אנחנו מצויים בעיצומו של משבר לאומי, יש להתנהג כמו במשבר לאומי, ולהגדיל את שיעור המס על מספר רב יותר של דירות. כל עוד לא עושים זאת, מאפשרים לאנשים להשקיע, ומקטינים את ההיצע בשוק עבור מי שמבקש לרכוש את דירתו הראשונה".

הצעתה של סילברמן נראית מוצדקת מבחינה חברתית, אך לדעתו של עו"ד מלכא, היא עלולה להביא דווקא להשפעה ההפוכה, של הימנעות משקיעים ממימוש נכסיהם בשל שיעור המס הגבוה שיידרשו לשלם, ועקב כך לגרום להקטנת היצע הדירות הפנויות למכירה. "צריך לזכור שגם כך למרבית המשקיעים אין חלופת השקעה טובה יותר מנדל"ן, ולכן הם לא ממהרים למכור דירות", מסביר מלכא. "הגדלת מס השבח רק תקטין עוד יותר את המוטיבציה שלהם להיפרד מהנכסים".

 

החיים היפים של בעלי הדירות

עליות שווי הנכסים הן רק אחד מתוך שני אופני התשואה שמקנה החזקת נכס להשקעה. לתשואה נוספת זוכה בעל הדירה מדמי השכירות המשולמים. ממיסוי על הכנסה נוספת זו פטורים חלק ממחזיקי הדירות להשקעה לחלוטין: מי שבבעלותו דירה אחת להשקעה, שאותה הוא משכיר בעד 4,980 שקל. תשלומי שכר דירה שמעל רף זה ממוסים בשיעור של 10%. משקיעים שמחזיקים בכמה דירות להשקעה משלמים מס בשיעור של 10% על כלל התשואה. בשני המקרים שיעור המס נמוך משמעותית מהמס הנגבה על סוגי רווח אחרים, כמו שכר עבודה, שרמת המס המקסימלית בגינו עשויה להתקרב ל־50%. יתרה מזאת: עד לאחרונה היתה רמת האכיפה של מס זה נמוכה למדי. רק לפני כמה חודשים פתחה רשות המסים במבצע במסגרתו פנתה באופן יזום לכ־300 אלף נישומים שהוערכו כמחזיקי נכסים להשקעה בסבירות גבוהה, ודרשה מהם למלא דו"חות מלאים על מקורות הכנסתם השונים. ולמרות שמדובר בצעד בכיוון חיובי, עדיין מוקדם לקבוע מה צפויה להיות מידת האפקטיביות של המהלך הזה.

משכירי הדירות נהנים ממציאות מיטיבה גם בשל רמת הרגולציה על שוק השכירות. ככלל, מדינת ישראל אינה מפעילה כיום רגולציה בשוק זה, וגם במקרה זה מדובר בהתנהלות שונה מזו של כמעט כל כלכלה מערבית מפותחת אחרת. בימים אלו מתקדמת בעצלתיים חקיקת חוק שכירות הוגנת, שאותה יזמה בתחילת השנה שדולת השוכרים בכנסת, הכוללת את חברי הכנסת שפיר, חיליק בר, ואורלי לוי־אבקסיס.

"הרגולציה על שוק השכירות נועדה להפוך אותו להוגן יותר", מסבירה שפיר. "ממחקרי ה־OECD על שוק השכירות במדינות השונות החברות בארגון, עולה שרגולציה חכמה ופיקוח חכם על שוק השכירות מייצרים שוק דיור יציב". מחקרים אלו מעלים שני אופנים מרכזיים לפיקוח על רמת שכר הדירה: הגבלה על גובה שכר הדירה המרבי, כפי שנהוג בצרפת, גרמניה ושוודיה; והגבלת שיעור העלאת שכר הדירה משנה לשנה, המיושמת בעיר ניו יורק. מיישום מדיניות מסוג זה מרוויח גם המשכיר, שיודע שיש לו שוכר טוב לטווח ארוך". הצעת החוק אומצה על ידי קבינט הדיור. במארס האחרון התקבלה בו החלטה שלפיה יפיצו משרדי המשפטים והאוצר במשותף את תזכיר החוק המלא בתוך חודשיים. מאז ישיבת הקבינט שבה התקבלה החלטה זו חלפו יותר מששה חודשים והתזכיר טרם פורסם.

 

התוכנית שמגנה רק 
על תושבי המרכז

לא רק בתחום ההזדמנויות, רמת השירותים, או שווי הנכסים שעתידים לרשת בבוא היום ילידי המרכז מול ילדי הפריפריה מתקיים אי שוויון. גם בנושא מהותי הרבה יותר: בעתות חירום, כגון רעידות אדמה או ירי טילים, יכולתם של תושבי הפריפריה להגן על חייהם פחותה מזו תושבי המרכז. זאת, מפני שהכלי המרכזי שהגתה המדינה כדי להתמודד עם איום רעידות האדמה, ונותן מענה גם לאיומים הביטחוניים, כלל אינו ישים באזורי הפריפריה, ומתממש כמעט אך ורק בערי גוש דן. הכוונה לתוכנית המתאר הארצית לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה, תמ"א 38.

מאז נחקקה התמ"א לראשונה, בשנת 2005, היא עברה כמה וכמה שינויים על מנת להפוך אותה לכלכלית יותר, וזאת בעיקר לאור מספרם הזעום של הפרויקטים שבוצעו במסגרתה בשנים הראשונות. כיום מאפשרת התמ"א, שמטרתה לחזק את יסודותיהם של בניינים ותיקים בפני רעידות אדמה, תוספת זכויות בנייה של כ־2.5 קומות על בניין קיים, וכן מתן אפשרות להרחבת דירות קיימות בעד 25 מ"ר, אשר מנוצלות בין היתר להוספת מרחב דירתי מוגן. במציאות הביטחונית השוררת בישראל, שבה פורץ עימות צבאי מלווה בירי טילים על יישובי הארץ מדי שנתיים־שלוש, תוספת הממ"ד משמעותית הרבה יותר עבור רוב האזרחים המממשים את התוכנית, מאשר חיזוק היסודות. בנוסף, זוכים על פי רוב הדיירים לשדרוגים נוספים בדירותיהם, כמו תוספת מרפסות, הוספת מעלית וחידוש הלובי, ובסך הכל עתידים דייריו של בניין שעבר תהליך תמ"א להשביח את נכסיהם במאות אלפי שקלים, ללא תשלום מס.

השיפורים שנעשו בכדאיותה הכלכלית של תמ"א 38 אכן הביאו לגידול במספר הפרויקטים שאושרו ויצאו לדרך, וכיום בערים כמו תל אביב, הרצליה, רמת גן וראשון לציון מצויים רבים מהבניינים המשותפים הוותיקים לפחות בהליכי התארגנות לקראת פרויקט השבחה כזה. אלא שהתמריץ העיקרי לקבלנים המבצעים — תוספת דירות לבניין קיים שאותן יוכלו למכור — הוא פועל יוצא של שווי הקרקע, ומכאן שבאזורים בהם שווי הקרקע נמוך, אין כדאיות לביצוע פרויקטים מסוג זה.

דו"ח על מימושי פרויקטי תמ"א 38 שמוציא משרד הפנים מדי שנה, ממחיש את המגמה: במהלך 2013 אישרה ועדת התכנון המקומית בתל אביב 130 בקשות להיתר בנייה לפרויקט תמ"א 38; ברמת גן אושרו 86 פרויקטים; בהרצליה, 71; בבת ים, 42; בראשון לציון, 38; בחולון, 29; בפתח תקווה, 27; ובגבעתיים אושרו 20 בקשות; מלבד שתי יוצאות דופן — חיפה (171 בקשות שאושרו) וקריית אתא (48) — הרי שיציאה אל מחוץ לגבולות גוש דן מביאה לצניחה דרמטית במספר ההיתרים המונפקים. בנתניה עמד מספרם על 15. בכפר סבא אושרו רק ששה פרויקטים, וברחובות פרויקט אחד בלבד.

מוטי מילרוד

בערי הפריפריה, כולל אלו שעל פי ההערכות נמצאות ברמת הסיכון הגבוהה ביותר להיפגע מרעידת אדמה קשה, בהן צפת, טבריה ובית שאן, לא ניתן ב־2013 כל היתר לחיזוק מבנים על פי תמ"א 38. בערים אלו, פרויקטים מסוג זה אפילו לא מתקרבים להיחשב ככלכליים. כך גם בערים שבמבצע צוק איתן ספגו את מספר הטילים הרב ביותר: אשדוד, שבה אושרו ארבעה פרויקטים; אשקלון שבה אושר פרויקט אחד; ובאר שבע שבה כלל לא אושרו פרויקטים להשבחה על פי תמ"א 38.

לו מדובר היה בתוכנית חדשה שזה עתה אושרה, עוד ניתן היה להצדיק איכשהו את המצב בטענה שהאופן שבו מתנקזים כל הפרויקטים אך ורק לאזור המרכז לא הובא בחשבון מבעוד מועד על ידי הממשלה, אלא שלא זה המצב. כמעט עשור לאחר שאושרה התמ"א לראשונה, תמונת המצב כבר ברורה לכל הנוגעים בדבר, וממשלת ישראל יושבת מנגד, ומסכינה עם מצב שבו רק מי שמחזיק בנכס באזורים בעלי שווי קרקע גבוה יכול למגן עצמו. מי שלא, מופקר לנפשו. כל זאת, עוד לפני שנגענו בפן הכלכלי של התמ"א, שבמסגרתו קופץ ערכו של בית שעובר הליך שיפוץ והרחבה. שיעור עליית ערכו של נכס כזה עומד ביחס ישיר לרמת המחירים הכללית של נכסים באזור, וכך למשל, במרכז תל אביב, עשוי הליך תמ"א 38 שיביא להרחבת הנכס בכ־25 מ"ר, להביא עמו לעליית שווי של כ־750 אלף שקל, לפי שווי של כ־30 אלף שקל למ"ר בנוי.

את אותם הדברים בדיוק ניתן לומר גם לגבי המסלול השני שבו מקדמת המדינה תהליכי התחדשות עירונית ("פינוי־בינוי"). גם פרויקטים אלה, נכון להיום, כמעט שאינם מבוצעים באזורי הפריפריה, ולמעשה גם באזור המרכז נתקל קידומם בקשיים רבים.

 

המיליארדים שהולכים 
ל–3,000 משפחות

בשנה וחצי הראשונות לכהונת הממשלה הנוכחית אישרה המועצה הארצית לתכנון ובנייה את הקמתם בנגב של היישובים שיזף וחירן וארבעה יישובים קהילתיים נוספים באזור חבל ערד. במשרד השיכון עמלים בימים אלה על תוכניות להקמת עשרה יישובים נוספים בגליל ובנגב. הגידול בהקמת היישובים הכפריים־קהילתיים הוא המחשה נוספת לכך שטובתן של ערי הפריפריה כמעט שאינה מהווה שיקול של ממש בקרב קובעי המדיניות בתחום הדיור.

כנהוג, מהלכים אלה מלווים ברטוריקה ציונית נלהבת של "הפרחת השממה", אך בפועל, הקמתו של כל אחד מהיישובים הללו היא מכה של ממש לערי האזור — באר שבע, דימונה, ירוחם וערים נוספות — הנאבקות על משיכת אוכלוסייה חזקה ושימור הדור הצעיר. מדיניות של הקמת עוד ועוד יישובים כפריים היא בזבזנית במשאבים, שכן כל יישוב שכזה זקוק לתשתיות, מבני ציבור, מערכות מים ותאורה וכן הלאה, ובנוסף היא גם מאוד לא ידידותית לסביבה.

מסיבות אלו שלחה לפני כשלושה חודשים אדריכלית העיר באר שבע, יוספה דברה, התנגדות חריפה ליו"ר המועצה הארצית לתכנון ובנייה, ד"ר שוקי אמרני. "היישובים הפרבריים החדשים, המיועדים לאוכלוסייה חזקה והומוגנית, יחלישו את הערים הסמוכות אליהן ויעמיקו את הקיטוב החברתי־כלכלי הקיים כבר כיום ברחבי המטרופולין", הזהירה דברה. "הערים הקיימות במרחב המטרופוליני של באר שבע נמצאות באשכול חברתי־כלכלי 3־5, בעוד שהיישובים הקהילתיים נמצאים באשכולות 9־10. למעשה, אשכולות הביניים, 6־8, נעדרים לחלוטין מהמרחב המטרופוליני, והקמת יישובים קהילתיים נוספים תחזק מגמת קיטוב זו".

"כשכבר יש כסף והשקעה ציבורית, מעדיפים להשקיע מיליארדים ביישובים שישרתו 3,000 משפחות", אומר גן־מור. "במרחק כמה קילומטרים משם נמצאות ערד, דימונה וירוחם, שמשוועות להשקעה ציבורית, אבל השוק הפרטי לא רואה כדאיות כלכלית בכניסה לאזורים האלה. במקום זאת, משקיעים את זה ביישובים סלקטיביים וקטנים, עם ועדות קבלה, ועוד מציגים זאת כפעולה למען הנגב. לא בכדי מתנגדים לתוכניות האלה ראשי העיריות בבאר שבע ובירוחם".

עופר וקנין

גן־מור מוסיף כי הקמת יישובים אלו יוצרת תופעה המכונה "גריפת השמנת", שבה האליטה בעלת האמצעים הצומחת בערי הפיתוח, מעדיפה להגר ליישובים הקהילתיים המבוססים הסמוכים, ולא להישאר בערים ולחזקן. "היישובים הללו לא מביאים תושבים חדשים לנגב, אלא מושכים אוכלוסייה חזקה מהיישובים הקיימים", הוא אומר. "במקום ליצור מצב שבו גם למשפחות מבוססות יהיה כדאי להישאר בערי הפיתוח, מושכים אותן לפרבר ההומוגני ושולפים את הילדים שלהן ממערכת החינוך המקומית. כך האוכלוסייה החזקה עוזבת את העיר, וזה הליך שמדרדר את הערים הקיימות. יש פה משחק סכום אפס, כאשר ההשקעה באה על חשבון הערים הקיימות".

לפחות בנושא אחד שבו במשך זמן רב שררה אפליה ואי צדק, נראה כי המדינה מתעוררת ומנסה לתקן את המעוות: האופן שבו קובעים גבולות השיפוט של הרשויות המוניציפליות השונות את רמת תקבולי הארנונה של כל רשות ורשות. לשאלה היכן בדיוק עובר הגבול בין רשות מקומית אחת לרעותה יש השלכות מרחיקות לכת על חוסנה ועצמאותה הכלכלית של כל רשות מקומית, ועל סיכוייה לספק סל שירותים מספק לתושביה. רשות שתזכה בנתח נכבד יותר של קרקע בייעודים למסחר, תעשייה, תעסוקה או תיירות, תגדיל את סך הכנסותיה, כיוון שהכנסות הרשות ממסי הארנונה הנגבים עבור מסחר ותעסוקה עולות פי כמה על הכנסותיהן ממסי הארנונה הנגבים ממגורים.

במשך שנים ארוכות קבלו הרשויות בדרום הארץ, בהם דימונה, ירוחם וערד, על חוסר שוויון משווע בתקבולי הארנונה אל מול שכנותיהן, המועצות האזוריות רמת נגב ותמר. הסיבה העיקרית לכך היתה שמרבית השטחים מניבי הארנונה הגבוהה באזור, בהם לא רק אזורי תעשייה ותיירות, אלא גם מחנות צה"ל, נכללים בגבולות המועצות האזוריות דלילות האוכלוסייה, וזאת גם במקרים שבהם שטחים אלה קרובים יותר ליישובים העירוניים. כך למשל, במועצה האזורית רמת נגב, שבה חיים כ־5,600 תושבים בלבד, הסתכמו ההכנסות מארנונה בשנת 2010 בכ־55 מיליון שקל, בעוד שירוחם, שאוכלוסייתה מונה כ־10,000 תושבים, הסתכמו ההכנסות מארנונה באותה שנה בכ־13.6 מיליון שקל בלבד.

עם תחילת כהונתו של שר הפנים הפורש, גדעון סער, הוא מינה שלוש ועדות לבחינת סוגיית הגבולות המוניציפליים וחלוקת ההכנסות מארנונה בדרום הארץ. באוגוסט אושרו המלצותיהן, וכעת צפויות 14 רשויות מקומיות בדרום הארץ, בהן דימונה, ירוחם, ערד ומועצות בדואיות, ליהנות מתוספת הכנסות שנתית של כ־50 מיליון שקל, על חשבון המועצות האזוריות רמת נגב ותמר.

לאחר שהשלים את המשימה בדרום, עבר סער לעסוק בלב גוש דן, ובהתנגדותה של עיריית בת ים לתוכנית המתאר החדשה של תל אביב, מאותן הסיבות ממש — עודף באזורי תעסוקה ומסחר מניבי ארנונה גבוהה בתל אביב, לעומת מחסור באזורים כאלה בבת ים. גם בסוגיה זו החליט סער לפעול באופן דומה, ומינה ועדה לבחינת איחוד הרשויות או לפחות חלוקת הכנסות הארנונה ביניהן, ואולם כשתגיש ועדה זו את המלצותיה, כבר יישב בלשכת שר הפנים מישהו אחר.

 

ההטבות שחולקו למגזרים מקורבים

לא ניתן לדבר על אי השוויון בתחום הדיור בישראל מבלי להזכיר את מועצת מקרקעי ישראל, הדירקטוריון הממונה על רשות מקרקעי ישראל (המינהל לשעבר), ולמעשה הגוף בעל העוצמה הרבה ביותר המוסמך להחליט כיצד יוקצה משאב הקרקע הנדיר לקבוצות שונות באוכלוסייה. מיום הקמתה ועד לשנת 1990 היתה המועצה נתונה לשליטתו של משרד החקלאות, המכונה גם "משרד החקלאים", ולא במקרה. מאז ומתמיד נחשב המשרד למעוזם של הקיבוצים והמושבים, וכתוצאה מכך במידה רבה הכתיבו אלה את מדיניות הקצאת הקרקעות מימי קום המדינה ועד לסוף שנות ה־90.

ב־1990 נטל את המועצה תחת חסותו שר הבינוי והשיכון אז, אריאל שרון, שנחשב גם הוא לאחד מידידיה הגדולים של ההתיישבות העובדת. בשנתיים הבאות קודמה תחת הנהלתו סדרת החלטות שמשמעותן היתה מתן הטבות בערך מצטבר של עשרות מיליארדי שקלים לישובים חקלאיים, בעיקר במרכז הארץ, וזאת בתקופה שבה לא חקלאות עמדה לנגד עיניהם של תושבי אותם יישובים, אלא מיזמי נדל"ן עתירי הון. הבולטת שבהחלטות אלו היא החלטה 533, שאפשרה ליישובים החקלאיים לזכות בבעלות על כ־49% מכל חטיבת קרקע שהופשרה לבנייה.

אי־פי

עבור היישובים היתה זו עסקה פנטסטית, במיוחד בהתחשב בעובדה שלפני ההפשרה הקרקע כלל לא נחשבה לשלהם, שכן מעמדם היה כשל חוכרים בלבד. החלטה זו אף עמדה בסתירה לחוק מינהל מקרקעי ישראל, שחייב כי בכל מקרה של שינוי ייעוד בקרקע חקלאית, היא תושב לידיה של המדינה באופן מיידי. גם הנסיבות שבהן התקבלה החלטה שהיטיבה כל כך עם המגזר החקלאי, מעוררות תמיהה. עיון מאוחר בפרוטוקולים של הישיבה שבה נדונה ההצעה, שמשמעותה אובדן הכנסות של עשרות מיליארדי שקלים למדינה, מגלה כי היא "נשתלה" בסדר היום בין שתי הצעות החלטה אזוטריות לחלוטין. הנושא שנדון לפני ההצבעה, למשל, היה הקצאת מגרש לבית כנסת.

מיום שאושרה, ועד ההכרעה בבג"ץ הקרקעות (המוכר גם כ"בג"ץ הקשת המזרחית") בשנת 2002, אז קבע השופט תיאודור אור כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה בעליל והורה על ביטולה, נפתח בפני מושבי וקיבוצי מרכז הארץ חלון הזדמנויות להפקת עושר אגדי באמצעות קידום תוכניות בנייה למגורים בשטחיהם
החקלאיים (ראו כתבה בעמ' 86).

בג"ץ הקרקעות אמנם השפיע רבות על האופן שבו החלה רשות מקרקעי ישראל לנהל את קרקעות המדינה. אחריו, נהפך עקרון "הצדק החלוקתי", לפיו לכל תושבי המדינה זכות שווה ליהנות ממקרקעיה, לשיקול שלא ניתן להתעלם ממנו. ואולם מאז שמונה ליו"ר המועצה שר הבינוי והשיכון הנוכחי, אורי אריאל, לפני כשנה וחצי, דומה כי משקלו של עיקרון הצדק החלוקתי פוחת והולך. אכן, בשנה האחרונה אישרה המועצה כמה החלטות שמשמעותן היתה מתן הטבות למגזרים שונים בחברה, ולאו דווקא החלשים שבהם. בין היתר ניסה אריאל לקדם החלטה לפיה תתאפשר בנייה חדשה בקיבוצים על קרקעות מדינה עבור חברים חדשים, וזאת מבלי לשלם למדינה דמי חכירה מהוונים עבור הקרקע, כפי שמחייבות החלטות המינהל. התערבות של הרגע האחרון מצד היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה ויינשטיין, הביאה להורדת הנושא מסדר היום.

החלטה נוספת שקידם אריאל, ושבניגוד לקודמתה אושרה ביוני האחרון בשולחן המועצה ללא התנגדות מצד וינשטיין, מעניקה הטבה של מיליארדים דווקא לשכבות האמידות במגזר העירוני. על פי ההחלטה, במגרשים של עד 540 מ"ר המשמשים לבנייה צמודת קרקע, תותר העברת הבעלות ללא תמורה לחוכרי הקרקע. כמו כן קבעה ההחלטה כי במקרה של מגרשים ששטחם עד דונם אחד תתאפשר העברת הבעלות בהנחות מופלגות משווי הקרקע. על פי תכתובות פנימיות בין רשות מקרקעי ישראל לבין הנהלת קק"ל, שהתנגדה בחריפות להצעה, עלותה הכוללת של ההטבה שניתנת לבעלי הבתים הפרטיים תסתכם בכ־7.5 מיליארד שקל, המתחלקים בין קק"ל והמדינה. למרבה הפליאה, מידע זה בדבר עלות ההצעה כלל לא הובא בפני חברי המועצה בעת שהתבקשו לאשר את ההצעה.

עתירה שהגישה באחרונה האגודה לצדק חלוקתי תוקפת בחריפות את ההחלטה, בטענה כי היא "מיטיבה עם האוכלוסייה החזקה ביותר בחברה הישראלית, ומעניקה לה מתנות יקרות ערך בניגוד לעקרונות השוויון והצדק
החלוקתי".

התמונה העולה מהאופן שבו מנוהלת מדיניות המקרקעין הישראלית, היא אם כך מדכאת למדי. במשך עשרות שנים, וביתר שאת בעשורים האחרונים, נמנעה המדינה מלמלא תפקיד פעיל בניסיון לצמצם פערים בשוק הדיור, ומנגד עשתה כמעט כל שביכולתה על מנת לאפשר לשכבות האמידות באוכלוסייה להגדיל לאין שיעור את הונן באמצעות שימוש בכלי ההשקעה בנדל"ן. בטווח הארוך, משמעותם של תהליכים אלה היא הפרדתה של החברה הישראלית לשני מעמדות: האחד של בעלי נכסים, והשני של מחוסרי נכסים, כאשר יכולתם של האחרונים לשנות את מצבם תלך ותצטמצם. בניצניה של מציאות קודרת זו ניתן להבחין בקלות כבר כיום, כאשר עבור יותר ויותר משקי בית הופכת רכישת דירה ראשונה, במיקום שמאפשר רמת חיים סבירה, למשימה קשה עד בלתי אפשרית. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#