לא רק רקטות או מיגוניות: הכירו את ההצלחות הכלכליות המפתיעות בעוטף עזה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לא רק רקטות או מיגוניות: הכירו את ההצלחות הכלכליות המפתיעות בעוטף עזה

בקיבוץ כפר עזה שטוף הפצמ"רים פועלות כמה אימפריות כלכליות ■ כשהמתחרים משקיעים בשיווק, הם משקיעים במיגון, ובכל זאת מצליחים שם לא רע ■ תשאלו את מיק ג'אגר וליידי גאגא

17תגובות

הערב יורד על אנדרטת "החץ השחור" של חטיבת הצנחנים. השקט מופרע רק על ידי ציוץ הציפורים שמחפשות ענף להתכנס עליו ללילה, השדות החרושים שלמרגלות האתר משתרעים עד האופק, והשמש השוקעת, גדולה וכתומה, עוטפת באור רך את שורת הבתים על קו הרקיע. ואז הוא מגיע, הג'יפ צבאי, ומנחית אותנו בבת אחת אל קרקע המציאות. הבתים הרגועים האלה הם הבתים של שג'אעיה, בית להייה ובית חנון. במרחק של 2 ק"מ מהם ניצבים הבתים הקטנים של קיבוץ כפר עזה. לפני חודש היתה פה מלחמה.

מעניין לגלות שדווקא בתוך המציאות ההזויה הזו מתקיימות אימפריות כלכליות מפתיעות. קחו לדוגמה את ענף הפעילות העיקרי של הקיבוץ המופרט, הנושא את השם הארכאי "כפרית". ממש על הגדר פועל מפעל פלסטיק עם מחזור של 700 מיליון שקל בשנה, שמתחזק חברות בת ברחבי העולם.

מהמקום הזה פועלת גם חברת ההגברה והתאורה הגדולה בישראל, שמופעים כמו אלה של הרולינג סטונס, ג'סטין טיברלייק, ריהאנה, ליידי גאגא, וגם של אמנים מקומיים כמו שלום חנוך או ברי סחרוף, היו נראים אחרת בלעדיה. גם עסקים קטנים פועלים שם: בשנה האחרונה, למשל, הקים חבר הקיבוץ מסעדת פירות ים, והגלריה של אחת החברות מושכת אליה חובבי אמנות.

הפריחה המקומית מפתיעה על רקע 14 השנים האחרונות, מתוכן שש קשות במיוחד, שבהן המכנה המשותף של כלל חברי הקיבוץ, בלי הבדל דת, גזע או מין (בקיבוץ חיה משפחה דתית וגם משפחה ערבית־ישראלית) הוא העצבים החשופים. מרכז החוסן המקומי כורע תחת העומס, רבים מהחברים לא מצליחים לישון ללא כדורי שינה, ושיעור הנפגעים מפוסט טראומה ומחרדה גבוה במיוחד.

ולמרות זאת הבנים והבנות חוזרים, עד כדי כך שאין מבנים קיימים לאכלסם, בתים חדשים נבנים, ההרחבה גדלה והענפים הכלכליים העיקריים פורחים. המלחמה פגעה, מאוד פגעה, והחשש מחזרה לאחור גדול מאוד — אבל ביקור במקום הזה מגלה אנשים חזקים, אופטימיסטים נטולי תקנה.

אילן אסייג

כזה הוא זולי גיאונגיושי, הנשוי לבת הקיבוץ, הבעלים של מסעדת סינס בצומת שער הנגב, שנפתחה בדיוק לפני שנה ולא פעלה חודשיים וחצי. המסעדן לא חשב פעמיים כשפתח את המקום שלדבריו "פשוט נדרש באזור", וכיום הוא מעריך את הנזק  ב–180 אלף שקל, שאותם הוא נאלץ להביא מהבית כי "אף אחד לא התחשב". "שכר הדירה שולם בזמן, ובמלואו, ואת כל המסים שילמתי ללא דחייה", הוא מספר. "עוד לא קיבלתי מקדמות או פיצויים". המסעדה היפה, שמשכה אליה תושבים מהאזור כולו, עוד לא חזרה לקצב שבו פעלה לפני המלחמה, אבל הוא עדיין אופטימי. "בשנה הראשונה ממילא לא מרוויחים בתחום שלנו, וכשכל הקיץ המסעדה סגורה זה בוודאי לא עוזר, אבל אנחנו חזקים והכל יהיה בסדר. רק שלא יהיה פה סבב נוסף".

"אלה ימים נוראיים", אומר עמוס בוקובזה, מנכ"ל סינקופה, החברה הגדולה בישראל בתחום ההגברה והתאורה, מהענפים החשובים בקיבוץ, שמכניסה מיליוני שקלים בשנה. "כולם מנסים להכניס בשלושה שבועות, שהיו סגורים מראש, מופעים ואירועים שלא היו פה חודשיים. במקום לשמוח על העבודה שחזרה, אתה מתחיל להתרוצץ כי אין לך כוח אדם ואין לך ציוד, אתה נכנס להשכרות ומעסיק אנשים לא לגמרי מקצועיים. יש עבודה, המון עבודה, אבל שולי הרווח אפסיים, והטירוף שאחרי לא מכסה את הפסדי המלחמה. אני רוצה שינואר 2015 יגיע כדי לשכוח את 2014. עשינו דברים גדולים, ואז באו חודשיים ומחקו חצי שנה".

בוקובזה, מהנדס מחשוב ובקרה במקצועו, הקים את סינקופה ב–2002, אחרי שנים שבהן נתן שירותי הגברה למופעים בקיבוץ, באזור וברחבי במדינה. הוא מעסיק 22 עובדים קבועים מהקיבוץ והסביבה, ועוד עשרות אנשים נשכרים למופעים ספציפיים. "אני יזם, אבל חבר קיבוץ", הוא אומר. "אם הייתי הופך את החברה לפרטית, אולי הייתי איש עשיר. מצד שני כשאתה ענף בקיבוץ, יש לך גב כלכלי שעוזר לפעמים, למשל במלחמה".
2014 היתה אמורה להיות שנת הפריצה של סינקופה, שנכנסה לתחום ההופעות של אמנים זרים, אחרי שהשקיעה עם הקיבוץ 6 מיליון שקל בציוד חדשני. "המערכת החדשה הגיעה באפריל", אומר בוקובזה, "ביולי הכל נעצר. החזר השקעה היה מתוכנן לשלוש שנים, עכשיו הוא ייפרש על חמש שנים לפחות".

מה קרה פה בקיץ? אנשים הגיעו לעבודה?

"מעטים הגיעו, אבל שילמנו לכולם. ההפסדים שלנו מגיעים ל–2.5 מיליון שקל. עוד לא היה זמן לבקש מקדמות לפיצויים".

הפיצויים יכסו על ההפסדים?

"במבצע הקודם היינו במסלול פיצוי שכר, שילמנו 145 אלף שקל וקיבלנו 26 אלף שקל כפיצוי. מה נקבל הפעם? לא יודע. הנזק גדול. כולנו רק מקווים שהפסקת האש הזו לא תיגמר פתאום. אני לא רוצה לחשוב על גל לחימה נוסף, אף שיחסית אנחנו עמידים פיננסית. יש לנו אבא ואמא, מה שאין להרבה חברות פרטיות, וזה היתרון הכי גדול, אבל ברמה האישית קשה לי להיות נזקק. עד השנה הקיבוץ קיבל את הרווחים, אבל לא השקיע שקל, כי לא היינו זקוקים. אני מקווה שגם לא נזדקק, כי יש נקודת אור — ההופעה של ליידי גאגא. פחדנו שאמנים בינלאומיים ימשיכו לבטל, ואז היא הגיעה והוכיחה שעסקים כרגיל. אני מקווה שאמנים נוספים ילכו אחריה".

אתם נפגעים גם מחרם בינלאומי, למשל.

"ברור. ברגע שאמן מבטל מכל סיבה, מחרם ועד כותרות בעייתיות בעיתון, אנחנו מפסידים. השנה, לצערי, היו הרבה כאלה גם בלי קשר למלחמה. מצד שני, עשינו את ההגברה והתאורה בהופעה של הרולינג סטונס. אפשר לבקש יותר?"

אילן אסייג

"לא כל הלקוחות יודעים איפה אנחנו יושבים"

הענף המרכזי של כפר עזה הוא מפעל כפרית, המייצר חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק. המפעל הוקם ב–1973 כבית מלאכה, במטרה לייצר מעטפת פלסטיק עבור כבלים שייצרה חברת כבלי ציון לחברת החשמל, ועם השנים נהפך לקונצרן רב־לאומי המייצר חומרי גלם שונים לתעשיית הפלסטיק, ומחזיק חברות בת בסין, בגרמניה ובקנדה.

המחזור של כפרית הוא 700 מיליון שקל בשנה, והוא מעסיק 160 עובדים, מתוכם 35 חברי ותושבי קיבוץ. ב–1993 הונפק המפעל, אך 78% ממנו עדיין שייכים לקיבוץ. בזמן הראיון עם המנכ"ל נדב גולדשטיין נשמעות שלוש אזעקות "צבע אדום" בנתיב העשרה הסמוך: גולדשטיין ממשיך לדבר, אך פניו מאפירים. "הכל נעצר עכשיו", הוא אומר.

"אנשים מחליפים מידע, מתקשרים הביתה, הורים בלחץ מהשאלה אם בית הספר ישחרר או לא ישחרר את התלמידים, ואני כבר חושב אם אני צריך להעביר את המפעל שוב למצב חירום. אם יש כאן צבע אדום את רצה מיד אחריי, כן? זה ברור?".

אליהו הרשקוביץ

בכפר עזה אין "צבע אדום" בימים אלה, אבל התחושה היא של תיאטרון אבסורד בפעולה. איזה מנכ"ל הפועל באזור המרכז מפרט בראיון כלכלי השקעה של מיליונים במיגון, על חשבון השיווק? "צוק איתן היה מלחמת ההתפכחות", אומר גולדשטיין. "14 שנה שילבנו את המצב לתוך החיים שלנו — יודעים לרוץ לממ"ד, להתפנות. הפעם אנשים הבינו שזה לא נורמלי, שאי אפשר לנהל ככה חיים. יש אנשים שחיים על כדורים, יש נפגעי חרדה, אבל יש פה גם אופי חזק, ועד היום לא קמה צעקה. אחרי המלחמה הזו כולם התפכחו". התפכחו, אבל המפעל המשיך לעבוד ב–98% גם תחת הטילים.

"שנים אנחנו מתמגנים על חשבוננו, כותבים נוהלים למצב של הסלמה, מתרגלים ונערכים. שבוע לפני פרוץ המלחמה כבר התחלנו לדרוך את המערכות לאבסורד שנקרא שגרת חירום, כשיש לנו שתי מטרות — המשכיות עסקית ומינימום סיכון לחיי אדם. 60–70 מהעובדים קיבלו הוראה לעבוד מהבית, כדי שלא יהיו בכבישים. הפעלנו שתי משמרות ארוכות במקום שלוש, כדי לצמצם את התנועה בתוך המפעל ואליו. כל מי שהגיע לעבודה קיבל בונוס עידוד ועבד רק במרחבים מוגנים שיש בהם גם אמצעי תקשורת. במהלך המלחמה הזמנו חמש־שש מיגוניות ב–150 אלף שקל. השקענו במהלך השנים מיליונים במיגון, אבל אם המפעל לא ממוגן — אין לי עובדים. אנשים משדרות אומרים 'אנחנו מרגישים יותר בטוח בכפרית מאשר בבית'. כשהמתחרים שלנו משקיעים בהקטנת עלויות הייצור ובהגברת היעילות, אנחנו משקיעים בביטחון, ועדיין בסיטואציות כאלה יעילות הייצור נפגעת".

55% מהתוצרת של כפרית מיועדים ליצוא, אבל לא כל הלקוחות יודעים מה בדיוק עבר על הספק שלהם לאחרונה. "בישראל כולם יודעים", אומר גולדשטיין, "וקיבלנו המון תמיכה. כששאלו איך לעזור אמרתי — תשלחו הזמנה, זה הכי מחזק. בחו"ל לא כולם יודעים, וגם לא התעקשנו לספר. מי רוצה לגרום לקניין לחשוב פעמיים? האבסורד הוא שלא רק הטילים פגעו בנו. גם נמל אשדוד הושבת בהתחלה, וספינות איחרו ללקוחות. זה בדיוק מה שהיה חסר לנו".

עד היום קיבל כפרית חצי מיליון שקל במקדמות (הפיצויים יגיעו למיליונים) והטיפול, אומר גולדשטיין, מהיר ומרשים, אבל הפיצויים הם הכסף הקטן. "הכסף הגדול צריך לבוא מאפליה מתקנת משמעותית לאזור הזה, למשל תעדוף במרכז ההשקעות של התמ"ת או תמיכה מהמדען ראשי. ב–2010 נחשבנו אזור עדיפות א', וקיבלנו מענק של 70% מהסכום שביקשנו. ב–2013–2014 ההטבה הזו נעלמה: המענק ירד מ–75% ל–30% בלבד מגובה הבקשה, וזה קרה בשנתיים האחרונות, תוך כדי שנפלו כאן טילים. המפעל ימשיך לעבוד ואנחנו נמשיך לחיות פה, אבל אנחנו רוצים לחיות כמו בתל אביב, על אף שלא בחרנו לגור שם, או בשטחים, שם מקבלים הרבה יותר מאתנו, על אף שאנחנו חיים בשטח ישראלי שאין עליו עוררין. המדינה צריכה לוודא שאין הידלדלות דמוגרפית בעוטף עזה. אנשים חוזרים לכאן, יש רכבת משדרות, יש חינוך נפלא בשער הנגב, מכללת ספיר מביאה צעירים ומקומות עבודה, ומפעלים כמו טרה ואמדוקס הגיעו לאזור.

"זה נהדר, אבל לא מספיק. אם יפתחו פה מרכזי תעסוקה ומגורים חזקים, האוכלוסיה תבוא, ולזה נדרשות קרקעות, בעיקר לצעירים, במודל שפועל בהתנחלויות: אתה משלם שכר דירה שנהפך אחר כך לחלק מההון לקנייה שלה. צריך להרחיב את הכבישים, לתת תמיכה לעסקים קטנים ובינוניים ולהפעיל תוכניות תומכות אוטומציה ותעסוקה, כי היצע העובדים פה קטן. המדינה מעודדת קליטת ערבים וחרדים, אבל אלה אוכלוסיות שאינן נגישות לי, ולא מעודדת את מי שחי ליד הגדר. אני מגייס היום אנשים מבאר שבע וגם מתל אביב. המדינה לא משתתפת במשכורות שלהם, אבל יותר מזה — איך אני אהיה אטרקטיבי כשיורים כמו מטורפים?".

איך לדעתך ייראה פה העתיד הקרוב?

"אם לא יקרה משהו דרמטי, קנינו שקט לחמש שנים. לא יותר".

במהלך המלחמה אתה ואשתך בחרתם להישאר בקיבוץ עם שלושת הילדים. למה?
"החלטנו שכשאני כאן במפעל, ולא יכול לעזור אם המשפחה רחוקה, נכון לנו להישאר. היו לנו כמשפחה רגעים קשים, היו גם רגעים של התעלות. אני לא רואה רגרסיה אצל הילדים, אבל אנחנו לא יודעים לאן ילך הכסף שאנחנו חוסכים עבורם היום — להשכלה גבוהה או לפסיכולוגים".

"אתה קונה בית ב–750 אלף שקל אבל הוא לא מגן עליך"

בעוד שרוב הנזקים בקיבוץ הם עקיפים, יש גם כאלה שספגו נזק ישיר. הגלריה רחבת הידיים של האמנית חברת הקיבוץ שוש שגב־אופק נחלקת לשניים: חדר התצוגה היפהפה שבו פזורות עבודותיה וחדר הסדנאות. ביום השני למלחמה פגע פצמ"ר בחדר הסדנאות, חורר את הקירות והעיף את הגג. למרבה המזל לא היו שם מבוגרים או ילדים המאכלסים דרך קבע את המקום. הנזק עצום: מכיוון שהגג היה עשוי אסבסט פריך, נאסר על שגב־אופק להיכנס לגלריה עד לפינויו בידי המשרד להגנת הסביבה, לכן היא לא היתה יכולה להשתתף בירידים הרבים שיצאו לדרך למען תושבי עוטף עזה. הנזק לגלריה נאמד בכ–300 אלף שקל, אבל הנזק אינו רק כלכלי. בתה, שהיתה אמורה לחזור לקיבוץ מאזור המרכז, שוקלת את העניין מחדש.

אילן אסייג

"אני מאוד רוצה שהיא תגיע, אבל איך אפשר להגיד להם לבוא לאזור שבו לא ברור מתי תתחדש המלחמה?", היא אומרת בעצב. הנזק הכלכלי גם הוא לא פשוט עבור עסק קטן. "אנחנו אמנם עסק עצמאי, אבל פועלים במבנה של הקיבוץ, וזה יתרון כי ההתחשבות מלאה: לא שילמתי שכירות או ארנונה, ולמרות זאת נאלצתי לקחת הלוואה של 40 אלף שקל כדי לסגור מינוס אחרי שלושה חודשים שבהם המקום לא פעל. המקדמות על הפיצויים עוד לא הגיעו, וגם ברור שיהיה משא ומתן בעניין. איך מעריכים עבודות אמנות שנפגעו?".

רגע לפני שהיא מעמיסה את עבודותיה על המכונית ונוסעת למפגש עם תורמים מחו"ל ביישוב סמוך, היא מוציאה את היומן שלה, שהושאר על שולחן בסדנה. במרכזו נח רסיס שחורר אותו מכריכה לכריכה. שגב־אופק מביטה בו, מעיפה עוד מבט אל הגג הפרוץ והחורים בקירות, ומכריזה: "אני נשארת כאן. לא הולכת לשום מקום".

תקוה טננבוים, מזכירת הקיבוץ בארבע השנים האחרונות שחיה בניר עם הסמוך, דווקא לא מוטרדת מהנזקים הישירים. "בא מס רכוש, מתקן ואחרי כמה שבועות שכחת שזה קרה. הבעיה היא בכל מה שקשה לכמת. מערכת החינוך למשל: ברגע שהורים מהסביבה מחליטים לא לשלוח ילדים לגנים שלנו, מדובר בהכנסה חסרה. כשהתמיכה ממשרד החינוך קטנה, המערכת הכלכלית שלנו נפגעת, ואין מענה".

על פי טננבוים, לצמיחה הדמוגרפית יש חשיבות כלכלית עצומה, אבל הבקשות לסיוע נעשות בזהירות. "חלק מהמאבק הוא לא לייצר תדמית של קורבן כי אנחנו רוצים למשוך אנשים חדשים, אבל אף אחד לא רוצה לבוא למקום של קורבנות. הקהילה פה חזקה וההרכב האנושי איכותי, אבל כדי למשוך לכאן עוד אנשים לא די בהטבות מס. אף אחד לא יקנה פה בית בזול ויסכן את חייו. אפשר לחיות במצב של חוסר נוחות, אבל לא בסכנת חיים. כולנו עובדים ומפרנסים, ואין סיבה לבקש נדבות, אבל במקביל לחיזוק הכלכלי האינטנסיבי שנדרש כאן, נדרשת הסרת האיום. מכיוון שלמרות הטלטלה אנשים רוצים לחיות פה, המדינה צריכה לעזור. הרי התסכול הגדול נובע מהעובדה שאם לא היה איום ביטחוני, אנשים היו עומדים בתור כדי לגור פה".

משרד ראש הממשלה הודיע שיועברו אליכם 1.3 מיליארד שקל בחמש השנים הקרובות.
"כולנו מחכים לתוכנית הגדולה שמשרד ראש הממשלה הבטיח, 1.3 מיליארד שקל, אלא שעל פי חישובינו רק שליש מהסכום יוקצה לצרכים הכלכליים והחברתיים שלנו. הדוגמה הטובה ביותר לחלוקה הפנימית הבעייתית של התוכנית היא ההקצאה לפעילות קהילתית, 7 מיליון שקל לארבע מועצות אזוריות. הקצאה כזו פירושה חוסר הבנה של צורכי המקום. היכולת לחיות כאן נובעת מחיזוק החוסן על ידי פעילויות משותפות של הקהילה. המפגשים האלה חיוניים, ועולים כסף, שיוצא מקופת הקיבוץ. במרכז הארץ לא תמיד מבינים את החשיבות של הפעולות האלה, ולא מקצים להם סכום נכון. טוב שיש תוכניות, אבל אחריות המדינה היא לא רק לאשר תקציב, אלא לדאוג שהתקציב משרת את המטרה שלשמה הוא אושר".

בין אם המדינה משקיעה מיליארד שקל או פחות, זה לא מה שעוזר לתושבי כפר עזה לקום כל בוקר, להיות יצרניים ויעילים. מה כן מסייע? דוברת הקיבוץ, איילת שחר־אפשטיין, מסכמת זאת במלה אחת: הדחקה. "אנשים חיים כאן במתח מאוד גדול, מתח אינהרנטי שנמצא פה כל הזמן", היא אומרת, ומספרת לנו שבעבר נהגו חברי הקיבוץ לקפוץ בשבתות לאכול חומוס ולקנות אופניים בעזה. "הקלות הבלתי נסבלת של השיגור גורמת לכל אחד מאתנו להרגיש כמו ברווז במטווח. גם היום לא מגנים עלינו, על אף שקיימת מערכת יירוט פצמ"רים שצה"ל בוחר לא לרכוש. ברור לנו שאנחנו 'שורטים' את הילדים שלנו, ובינינו לבין עצמנו אנחנו תוהים אם אנחנו מגנים עליהם כראוי".

סוגיה נוספת שמטרידה את אנשי הקיבוץ היא ההחלטה שלא להפעיל תוכנית פינוי ממשלתית מסודרת, מה שגרם  לגל  עזיבה מבוהל. "המדינה הפקירה אותנו", אומרת שחר־אפשטיין. "המושג 'מלחמה' לא התאים כלכלית, ולכן נותרנו תחת 'שגרת חירום' ב'מבצע'. מכיוון שלא היתה יד מכוונת, הפוקוס היה משפחות וילדים, אבל מה עם חבר הקיבוץ הקשיש או החולה? יש פה קהילה שחלק מהכוח שלה, מהיכולת לעבור את הימים האלה, הוא החיים ביחד, גם לא בתחום הקיבוץ. אני לא רואה שמישהו מתכנן איזו תוכנית אסטרטגית ומשתף גם אותנו, למקרה של פינוי, אם חלילה נזדקק לו שוב".
במבט קדימה, שחר־אפשטיין מוטרדת מהשפעת צוק איתן על מי ששקל לעבור לקיבוץ. "חברי הקיבוץ מונעים משורשים וממסורת, אבל משפרי דיור שהגיעו ממניעים כלכליים חווים קונפליקט בלתי אפשרי: אתה קונה בית ב–750 אלף שקל אבל הוא לא מגן עליך, אז מה עשית? אנשים שהחלו בתהליך של רכישת בית נמצאים בבעיה גדולה. מאוד חשוב לנו שבני קיבוץ יחזרו לכאן כי זה החוסן שלנו. ברור גם  שהוותיקים מודאגים — מי יגיד לילדיו 'תביאו את הנכדים שלנו למקום מסוכן'? והמקום הזה עדיין מסוכן. חזרנו הנה אחרי הפסקת האש, ובאותו יום כבר לא היו חיילים בקיבוץ. יש כלפינו הרבה סימפטיה כיום, אבל אנחנו חוששים שגם היא תיעלם.

"תראי", היא עוצרת פתאום את שטף הדיבור, "תראי כמה קל לנו להיגרר לשיחות על המצב. בימים האחרונים הרגשתי טוב, והנה את באה ושואלת שאלות. למה את הורסת לנו את ההדחקה?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#