קסניה סבטלובה || התשובה הנשית לצבי יחזקאלי - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
תקשורת

התשובה הנשית לצבי יחזקאלי

היא נמלטה מההמון בכיכר תחריר, היתה בהלווייתו של ראפיק אל חרירי בלבנון, וראיינה את השייח' אחמד יאסין רגע לפני שחוסל. קסניה סבטלובה, הפרשנית לענייני ערבים בערוץ 9 הרוסי, אומרת שלהיות אשה בישראל זה הכי קשה

28תגובות

זו היתה אחת התמונות המזעזעות מההפיכה בכיכר תחריר במצרים ב־2011. לארה לוגן, כתבת סי.בי.אס, נראתה בה כשהיא מבועתת, הפחד זועק מעיניה. היא עמדה שם מוקפת בגברים מקומיים משולהבים, רגעים ספורים לפני שההמון הסתער עליה, קרע את בגדיה ותקף אותה מינית באכזריות. "הייתי בטוחה שאני הולכת למות", היא סיפרה מאוחר יותר בדמעות. רק אחרי דקות ארוכות הגיע למקום כוח צבאי והציל אותה.

כזה היה עלול להיות גם גורלה של קסניה סבטלובה, הכתבת והפרשנית לענייני ערבים של ערוץ 9 ברוסית. גם היא היתה שם בכיכר תחריר, גם בהפיכה ב־2011 וגם בהפיכה החוזרת ב־2013. כמו לוגן, גם סבטלובה נשלחה לסקר את האירועים בכיכר. לשתיהן גם חזות דומה — שיער בלונדיני ועיניים בהירות. אבל הידע והניסיון של סבטלובה עשו את ההבדל, והיא ידעה להימלט בזמן. "גם לנו היה רגע מפחיד", היא משחזרת את רגעי האימה שחוותה שם. "הייתי עם הצלם שמלווה אותי בסמטה שקטה, והתחלנו לראיין אנשים. בתוך כמה דקות היינו מוקפים בהמון אנשים בכמה מעגלים. היה שם צעקות. כולם רצו להתראיין והתחילו לחטוף לנו את המיקרופונים. זה עוד בסדר, אבל אתה לא יודע באיזה רגע הכל יופנה נגדך. פתאום מישהו שם התחיל לצעוק שאנחנו מאל־ג'זירה. הבנו שזה הולך למקום לא טוב, התקפלנו מיד והלכנו משם".

אחרי הסיפור של לארה לוגן, לא פחדת להתקרב לאזור הזה?

"קרו במצרים הרבה דברים עוד לפני כיכר תחריר. בכלל, מצרים זו מדינה שיש בה המון הטרדות מיניות. המצריות חוות את זה כל הזמן. צריך פשוט לדעת לאן ללכת ואיפה המוקדים המסוכנים שאליהם אסור להתקרב. אני יודעת שתמיד צריך להיות לי פתח מילוט. ברגע האמת, אף שומר ראש לא יכול לעזור. ללוגן היו מאבטחים שסי.בי.אס הצמידו לה, אבל כשמתנפלים עלייך 200 איש, אף אחד לא יכול להגן עלייך".

סבטלובה היא התשובה הנשית לצבי יחזקאלי ואהוד יערי. בזמן שערוצי הטלוויזיה המרכזיים מלאים בפרשנים גברים, בין אם אלה פרשני חברות החדשות או גנרלים לשעבר שיודעים הכל, סבטלובה מציבה אלטרנטיבה. כבר 13 שנה היא הפרשנית לענייני ערבים של ערוץ 9, ועובדת במקביל עבור כלי תקשורת נוספים, בעיקר מרוסיה. במהלך התקופה הזו היא הספיקה לבקר בכמה ערים ערביות, חלקן במדינות אויב. היא ראיינה את מנהיגי ארגוני הטרור, רכשה ידע רב על ההיסטוריה של מדינות ערב, וכעת היא לקראת סיום דוקטורט בלימודי המזרח התיכון.

 

הכתבה מתפרסמת במוסף MarkerWomen המצורף לגיליון ספטמבר של  מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

 

 

פגשנו את סבטלובה באולפנים החדשים של ערוץ 9 שהוקמו במודיעין, במהלך ההתחדשות של מבצע צוק איתן באוגוסט. בשמלה 
אלגנטית, סבטלובה טופפת בעקביה ומדלגת בין הראיון עמנו לבין חדר העבודה שלה במערכת החדשות של הערוץ — משם היא צריכה לדווח באופן שוטף על הנעשה בעולם הערבי.

עקבים אמרנו? בוודאי. "אני לא חושבת שאני צריכה לוותר על עקבים רק בגלל שאני נוסעת לעזה. גם בכיכר תחריר הייתי רק עם עקבים", היא מחייכת. "לפעמים יש סיטואציות מגוחכות. הגעתי למחסום ארז ב־2006 אחרי הניצחון של חמאס בבחירות. היו אבנים בכל מקום, בלוקים. שברתי את העקב של הנעל על אחת האבנים. הצלם שפגש אותי מהצד השני של המחסום, נאלץ להיגרר אתי לקניית נעליים חדשות".

עבור סבטלובה העולם הערבי אינו רק קריירה. היא נוסעת לפחות פעם בשנה לקהיר, רואה סרטים מצריים ומקיימת קשרים חברותיים עם תושבים. "זו עיר מדהימה — עיר מזרחית במלוא מובן המלה. קהיר האמיתית זה המסגדים והרחובות הצרים", היא אומרת.

אם תקבלי כרטיס טיסה חופשי לבחירתך, תעדיפי את האלפים בשווייץ או את קהיר?

"תלוי. לקהיר איכשהו אני מגיעה פעם בשנה בכל מקרה, אז לאלפים".

 

"את רוסייה, בואי תלמדי פיזיקה גרעינית"

סבטלובה נולדה במוסקבה, בת יחידה, עם חינוך טוב וחיים של מעמד ביניים. ב־1991, אחרי נפילת מסך הברזל, החליטה אמה לעלות לישראל. "אני אוהבת את מוסקבה וחוזרת לשם הרבה", היא אומרת. "למרות שהיה טוב שם, עלינו כי אמא שלי ראתה דברים שאני לא ראיתי. היא הבינה שהמדינה הזו הולכת להתפורר, שלא יהיה לי עתיד שם. היא לא ידעה כלום על ישראל ולא היתה לנו משפחה פה. לא היתה ציונות בבית, היינו קוסמופוליטיים, אבל ידענו שאנחנו יהודים והבנו שאם יוצאים מרוסיה — הולכים למדינה של יהודים".

כיום אמה של סבטלובה חיה אתה — ולא, היא לא מעירה לה על הסכנות שבנסיעה לשטח אויב. "היא התרגלה כנראה במהלך השנים, וכיום היא חושבת שזה נורמלי יותר שאני נוסעת לקהיר מאשר יוצאת פה עם חברות".

כבר בגיל 10 סימנה סבטלובה את התפקיד שבו תרצה לעסוק בבגרותה. "מגיל צעיר רציתי להיות עיתונאית, להיות במקומות מעניינים ולהכיר תרבויות חדשות", היא אומרת. "סבתא שלי תמיד אמרה שהיא לא תרשה לי להיות עיתונאית, כי עיתונאים נהרגים במלחמות. אני חושבת שזה לא כל כך גרוע כמו שזה נראה מבחוץ. כשאתה נמצא שם, מכיר את השפה והתרבות ומבין את הסיטואציה, אתה פועל בשכל ויודע איך להתנהג".

היא עלתה לישראל בגיל 14, ואחרי התיכון פנתה ללימודים באוניברסיטה. "את 
רוסייה, בואי תלמדי פיזיקה גרעינית", אמרו לה. אבל סבטלובה סירבה. "אני לגמרי גרועה בפיזיקה ובמתמטיקה", היא מסבירה. במקום זה, היא למדה תקשורת, ערבית ומזרח תיכון באוניברסיטה. "זה נראה לי הדבר הכי טבעי בעולם. אנחנו הרי גרים בישראל ואלה השכנים שלנו. אם השכנות שלנו היו ספרד או צרפת, הייתי לומדת ספרדית או צרפתית".

תוך כדי הלימודים היא התחילה לעבוד במכון מחקר על התקשורת הערבית. "עברתי כל יום על כלי התקשורת הערבית וגיליתי שיש עולם ערבי שאנחנו לא מכירים", היא אומרת. "יש אנשים שדווקא לא שונאים את ישראל, ואולי אפילו מגלים הבנה למצב שלה".

בעקבות עבודתה במכון המחקר הציעה סבטלובה לעיתון בשפה הרוסית לכתוב מדי שבוע סקירה על הנעשה בתקשורת הערבית. זה היה ב־2001. שנה לאחר מכן קם ערוץ 9 — אז בשליטת לב לבייב. "כל מה שרציתי היה לעבוד בערוץ", היא נזכרת בחיוך. "שאפתי להיות כתבת לענייני ערבים. היה לי גם ברור שאני לא אשב במשרד ואכתוב. רציתי להסתובב ממקום למקום".

איך נערה ממוסקבה, שעולה לישראל, מתעניינת דווקא בתרבות הערבית?

"אולי זה באמת המוצא. הרי כשגרתי במוסקבה, אף פעם לא חילקנו אנשים לפי קבוצות אתניות או עדות. גדלתי בסביבה קוסמופוליטית מאוד, היה מביך לדבר על מוצא של מישהו. כשהגעתי לישראל, הדהים אותי שאנחנו גובלים במצרים, גרים דלת מול דלת, ומתקיימת שם תרבות שאף אחד לא יודע עליה דבר. אני רוצה לדעת מה הם חושבים באמת, אחרי שאנחנו מכבים את המיקרופון".

 

ארכיון ערוץ 9

"האמריקאים בישלו את 
הדייסה בעיראק"

הפעם הראשונה שבה יצאה סבטלובה למשימה עיתונאית שעוררה בה חשש היתה ב־2002, לפני מלחמת המפרץ השנייה. ערוץ 9 שיתף אז פעולה עם חדשות ערוץ 2, ושני הגופים החליטו לשלוח את העיתונאית הצעירה לבחריין.
לא היה לה אז איש קשר במקום. "לא חשבתי על זה לרגע. מיד אמרתי כן", היא נזכרת. "בשדה התעופה קניתי מדריך תיירים וחשבתי שאיכשהו אמצא את דרכי ואסתדר. עבדתי בשיטה הישראלית של 'יהיה בסדר'".

סבטלובה הצליחה בסופו של דבר לעלות על משחתת ולראות במו עיניה את מטוסי צבא ארצות הברית ממריאים בדרכם לחסל את משטר סדאם חוסיין. "הצטערתי מאוד שלא יכולתי לשדר מתוך עיראק, כי הגבולות כבר נסגרו. אבל אחר כך פגשתי הרבה גולים עיראקים", היא מספרת. "אחד מהם, שיעי, אמר לי דבר מדהים - שהוא שונא את סדאם, אבל הוא יודע שאחרי מותו לא תהיה יותר עיראק. המקומיים ידעו את זה. גם הסונים וגם השיעים ידעו שכשהמשטר הדיקטטורי יילך לעולמו, המדינות האלה יתפרקו ומיעוטים ייפגעו".

מישהו חזה את האלימות הקשה שיש עכשיו בעיראק ובסוריה?

"האמריקאים בטוח לא ידעו מראש, אבל המומחים לענייני ערבים שעוקבים אחרי האזור ידעו. כבר ב־2006 הוקמה נסיכות אסלאמית בעיראק, וכבר אז היה ארגון אל קעידה, שהיה אויב של חוסיין. אף אחד לא יכול להגיד שהוא לא ידע. אנחנו ידענו שזה קיים. השאלה היתה עד כמה זה יתחזק. ברור שקבוצות קיצוניות מתחזקות בזמן כאוס. פירקו את הצבא העיראקי, אז כל הלוחמים הצטרפו לקבוצות גרילה".

מדיניות ארצות הברית היתה מוטעית?

"האמריקאים עשו הרבה טעויות בדרך. הם הביאו אנשים שבעיראק היו ידועים כמושחתים, שגנבו את כל מה שהיה אפשר לגנוב, וסמכו על האנשים הלא נכונים. במקום לשלב את אנשי הבעת', המפלגה של חוסיין, הם הדירו אותם וניסו להיפטר מהם, אבל לאן הם יילכו? הם לא ייעלמו. האמריקאים בישלו את הדייסה ועכשיו הם צריכים לאכול אותה. הם אלה שצריכים להיות אחראים על מצבם של המיעוטים או הנוצרים".

את רואה את סרטוני הזוועה משם?

"כן. זה מזעזע כל פעם מחדש, אבל מפתחים סיבולת לדברים כאלה".

יש עליית מדרגה ברמת האלימות, עריפות הראשים ומחול הדמים בעיראק?

"לא. אני זוכרת אירועים דומים גם מעיראק של 2006־2007. היו עריפות ראשים גם אז".

 

פחד בלבנון

היו עוד מקרים שבהם סבטלובה הרגישה את הפחד מקנן בה. ב־2004 היא נסעה לעזה לראיין את השייח' אחמד יאסין, מנהיג החמאס, שחוסל מאוחר יותר באותה שנה. "היה ברור כבר אז שהוא יעד לחיסול. היתה החלטת קבינט. האנשים שלו לקחו אותי אליו, ושמעתי את המסוקים הישראליים חגים מעל השכונה שבה הוא גר. אמרתי לעצמי, 'אולי הם לא יודעים שאני פה, אולי דווקא עכשיו זה יקרה'".

תחושת האימה הקשה ביותר שחוותה סבטלובה היתה בלבנון, ב־2005. שם הפחד השתלב עם סיפורים שסיפרה לה אמה. סבטלובה הגיעה לסקר את הלוויתו של ראפיק אל חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר, שנרצח, כנראה על ידי הסורים. "היו מיליון איש בלוויה, אבל הצלחתי להיצמד לקבוצה של עיתונאים. הלכנו מהר והגענו לקברים", היא מספרת. "עמדנו בצמידות לקברים הטריים ולאט לאט הרגשנו את הלחץ של ההמון עלינו. נזכרתי בסיפורים של אמא שלי איך שכנים שלה נרמסו למוות בלוויה של סטאלין, ואמרתי לעצמי בלב שגם אני הולכת להירמס פה למוות. איכשהו בסוף הלחץ שם נרגע והצלחנו להשתחרר".

כפי שהיא מספרת, גופות, דם ומוות הם לא מראה זר לסבטלובה. היא ביקרה פעמים רבות בעזה בתקופת האינתיפאדה. "עניינו אותי דברים יותר עמוקים. למשל, הגידול של ההשפעה של אל קעידה ותנועות סלפיסטיות. אנחנו מבינים שיש חמאס, אבל יש עוד שכבות שם שאותן אנחנו לא מזהים", היא מסבירה את משיכתה למקום.

ארכיון ערוץ 9

באותה תקופה היה בעיקר מאבק בין חמאס לפתח, שהביא לחיסולים רבים. "תיאמו לי פגישות באיזה מסגד. בדרך לשם עברנו ליד מקום שבו היה חיסול וראינו גופות שרועות. אי אפשר היה לדעת מה יתפתח מהחיסול הזה, אז ברחנו משם", היא מספרת.

גם בכיכר תחריר סבטלובה חוותה כמה אירועים לא נעימים. ב־2011 היא ניסתה לצלם אזרחים מצטיידים במזון מחשש למצב חירום מתמשך — ומצאה את עצמה במתקן חקירות של שירותי הביטחון המצריים. "זה היה אחרי שהמפלגה השולטת התפרקה. לקחו לנו את הטלפונים וחששנו שיזרקו אותנו לכלא ואף אחד לא יידע כלום", היא אומרת. בדמשק, כשנסעה עם צוות הפקה רוסי לראיין את מחמוד אבו מרזוק, שניהל בחודש שעבר את המגעים לרגיעה בקהיר, היא הופתעה כשאנשיו דרשו ממנה ומשני אנשי הצוות שנסעו עמה להיפרד ולנסוע בכלי רכב שונים. "לקחו אותנו בכלי רכב עם וילונות מורדים. אתה לא יודע מי לוקח אותך ולאן. ברגעים כאלה אתה אומר לעצמך 'למה אני פה עכשיו? מה היה חסר לי בבית?'"

סבטלובה, 35, מגדלת תאומות בנות חמש. "אני חושבת עכשיו פי מיליון יותר האם לנסוע למקום כלשהו", היא מודה. "גם בעבר היו מקומות שסירבתי לנסוע אליהם. ב־2012 הציעו לי תשלום יפה מאוד כדי שאסקר את סוריה בתחילת המלחמה, אבל זה מקום שבו אתה לא יודע מה קורה סביבך. את מצרים אני מכירה טוב, במדינות המפרץ אין סיכון, וגם את לבנון אני חושבת שאני מכירה ויכולה להסתדר בה. אבל סוריה? לשם אני לא מתקרבת. זה יכול להיגמר רע מאוד".

היא לא רק נמנעת מלנסוע למקומות מסוימים בגלל הילדות, אלא גם חושבת עליהן גם כשהיא שם. "יכולה להיות סיטואציה שאני מראיינת אנשי חמאס בדמשק, אבל אם אני אראה חולצות חמודות לילדות שלי בפינה סמוכה, אני אקנה. זה מוריד גם קצת מהלחץ. יש קצת נורמליות".

גם רוני דניאל היה קונה?

"אני בטוחה שהוא גם חושב על הילדים שלו, אבל אני לא בטוחה שהוא היה קונה להם חולצות טי־שירט בעזה".

 

"גבר זר מעורר פחות חשדות"

מבצע צוק איתן הביא לאולפני הטלוויזיה גברים רבים, והנוכחות הנשית ירדה למינימום. נכון, מגישות הטלוויזיה במהדורות המרכזיות הן לרוב נשים — יונית לוי, תמר איש שלום, מירב מילר, אושרת קוטלר, דנה וייס, טלי מורנו ואחרות. אבל בגזרת כתבי המלחמה והפרשנים, הגברים שולטים ללא עוררין. אמנם יש כתבות לענייני צבא — הבולטת שבהן היא 
כרמלה מנשה ברשת ב' - אבל כמעט שאין נשים המסקרות את העולם הערבי. כך קורה שסבטלובה היא האשה היחידה בתא הכתבים
לענייני פלסטינים, הכולל 14 חברים. "היו פעמים ששאלו אותי למה אני עושה את זה. זו היתה שאלה מוזרה. אולי זה בגלל החינוך הסובייטי שקיבלתי. ברוסיה היו נשים שטסו לחלל ושנהגו ברכבת, אז אף פעם לא חשבתי שיש משהו שאשה לא יכולה לעשות — בצבא או בעיתונות".

אולי אלה העורכים בכלי התקשורת שסבורים שעם ישראל לא פתוח עדיין לקבל פרשנות צבאית מאשה?

"אני לא מכירה את עם ישראל הזה. אני נותנת קרדיט לאנשים וחושבת שלא אמור להיות הבדל בין גבר לאשה".

ובכל זאת, כאמא, בוודאי יותר קשה לך מאשר לעיתונאי גבר.

"עם כל הרצון לשוויון הזדמנויות בכל תחום, במדינה שלנו לאשה קשה יותר לעשות קריירה מאשר לגבר. אשה לא צריכה לוותר על משהו, אלא לשלב, אבל בישראל זה קשה יותר מאשר בארצות הברית ובאירופה. אני שמחה שאני עובדת במקום שמאפשר את זה, אבל עדיין יש הבדלים. זה נובע, למשל, מחופשת לידה קצרה מאוד, או מהסטיגמה שאשה צריכה לדאוג לכל תחום הבית, ואם יישאר לה זמן לקריירה, אז טוב — ואם לא, אז לא".

קרה לך בסיורייך בעולם הערבי שקיבלת יחס שונה בגלל שאת אשה?

"העובדה שאנחנו נשים מוסיפה לנו אולי גמישות מסוימת, אולי פחות נראות. לכאורה מסתכלים יותר על נשים, אבל אני גיליתי שזה הפוך. גבר זר מעורר יותר חשדות במצבים רגישים, חושבים שאולי הוא מרגל. על אשה מסתכלים ביותר התחשבות".

 

ארכיון ערוץ 9

"תמיד יש מי שרוצה לדבר"

לא קלה היא מלאכתו של כתב ופרשן לענייני ערבים בתקופה זו. אי אפשר להגיע למקומות רבים שדורשים סיקור, ופעמים רבות הוא נאלץ להתבסס על חומרי וידאו שנשלחים לו - בין שהם מראים את עריפת הראש המחרידה של העיתונאי ג'יימס פולי, או הפצצות של עיר בסוריה. העיתונאים, לרוב, נאלצים לסקר הכל מרחוק. "60 עיתונאים נהרגו בשנה אחת בסוריה. זו הוכחה חותכת שאין מה להגיע לשם", אומרת סבטלובה. "זה חבל, כי זה מקום שכדאי לסקר אותו וחייבים לסקר אותו. אין לנו מושג מה קורה שם. יש דיווחים משם, אבל הכל שקרים".

גם מספרי ההרוגים?

"הכל. זה יכול להיות חמור יותר. לעולם אי אפשר לדעת בוודאות מה קורה איפה. מי שלא מכיר את המקום לא יודע לזהות ולקבל מידע. גם על 'רויטרס' ו'ניו יורק טיימס' עבדו. לכולם יש ברקורד בדיה כלשהי. אני מנסה לאמת, אבל זה קשה. אם אין אימות, אני מבהירה זאת בדיווח שלי".

בדרך כלל למקורות מידע יש אינטרס להשפיע על אופן הסיקור. מה האינטרס של המקורות שלך במדינות ערב?

"תמיד אפשר למצוא אנשים שיש להם אינטרס לדבר. אלה אנשים שהקול שלהם או של הקהילה שלהם לא נשמע. במצרים היו לי מקורות מעולים בתוך תנועת שישה באפריל, שהובילה את המאבק שם, ולכן ידעתי שתפרוץ המהומה שם".

את מרוצה מהיחס והסיקור של העולם הערבי בתקשורת הישראלית?

"אני רואה רמת ידע גבוהה הרבה יותר מאשר בשאר התקשורת המערבית. אנשים שעובדים פה הם מהאזור. אפילו אם רגלם לא דרכה בסוריה ולבנון, הם עדיין מבינים את הלך הרוח טוב יותר מאיזה מומחה בארצות הברית שרגלו מעולם לא דרכה בעזה".

אז בפוקס, אן.בי.סי או סי.אן.אן יש הבנה ירודה של האינטרסים של הערבים?

"אני מכירה את רוב הפרשנים הישראלים ואני מעריכה מאוד את העבודה שלהם. טלוויזיה זה מדיום שטחי מאוד. אנחנו תמיד נמצאים בבעיה כי יש לנו 90 שניות לכתבה ממוצעת באמצע השבוע. אתה צריך להיות גאון כדי להכניס את כל הקונפליקט הישראלי־ערבי לתוך זה".

עברנו תקופה של מלחמה בין ישראל לחמאס. מה בעצם החמאס רוצה?

"הם רוצים משהו שאנחנו לא יכולים לתת להם - מדינה עצמאית עם גישה חופשית לים. הם לא רוצים כרגע לא את ירושלים ולא שום דבר אחר".

ולא לזרוק אותנו לים?

"אולי בשלב מאוחר יותר. אי אפשר לדעת מה הם ירצו בעוד 50 שנה. כרגע אין להם מטרה לזרוק אותנו לים, ואפילו לא להשתלט על אל אקצא. בכלל לא דיברו על זה. הם כרגע רוצים את חמסטאן בעזה. כמו איראן, גם הם דואגים קודם כל לשרידות שלהם בשלטון. זה הכי חשוב מבחינתם. אם הם לא ישרדו בשלטון, הדברים האחרים לא חשובים. ובשביל זה הם זקוקים להסרת המצור".

הגישה החופשית לים נועדה באמת לפתח את הכלכלה שלהם ולשפר את מצב האזרחים, או פשוט לצורך יבוא נשק?

"גם וגם. אם יהיה להם יותר נשק הם יוכלו להשיג יותר מטרות במשך הזמן. זו התפיסה שלהם. הם צריכים להצביע כל הזמן על שוני בינם לבין הפתח. הרי אם הם יסכימו לפירוז הם יהיו בדיוק כמו הפתח, רק עם זקן, אז מה עשינו בזה? הם חייבים להמשיך ולדבוק במטרות שלהם. למרות זאת, חמאס יודע גם לשתוק לפעמים, ולבנות את הכוח שלו לאט לאט. אנחנו רואים את זה גם עם חיזבאללה, שצוברים כלי נשק ומי יודע מתי ישתמשו בהם".

וישתמשו?

"אני חושבת שכן. אומרים שאם אקדח מופיע במערכה הראשונה, הוא חייב לירות במערכה האחרונה".

ישראל היתה צריכה לדבר עם החמאס?

"קטונתי מלתת עצות, אבל אני יודעת שהיעדר מדיניות זה דבר רע. לארצות הברית יש בעיה — היא נגררת ולא יוזמת, וכל תלמיד ביחסים בינלאומיים שנה א' יודע שלהיגרר זה רע. אתה צריך לקבוע את המדיניות, ולא לחכות שדעא"ש יגררו אותך. גם לישראל אין מדיניות כוללת. אנחנו צריכים להחליט איך אנחנו רואים את עצמנו מול השכנים שלנו, ורק אחרי שתהיה לנו ראייה כוללת, נוכל לנסות להכתיב מדיניות לקבוצות אחרות ולארגונים.

במהלך המבצע הצבאי היה נדמה שכמה עיתונאים, ואפילו כלי תקשורת, זנחו את תפקיד הדיווח ונהפכו לתועמלנים מטעם הממשל. אם אחת המשימות של כלי תקשורת היא יצירת גיוס ולכידות חברתית, נראה שכעת יש כלי תקשורת הרואים בכך את המטרה היחידה שלהם, לפעמים תוך השתקת קולות של ביקורת. אתר וואלה אפילו יצא במסע פרסום עם הסלוגן "קודם כל ישראלי".

את חושבת שזה נכון לעיתונאי להצטרף לקמפיין כמו של וואלה?

"אני חושבת שדווקא אפשר לשפר את הקמפיין הזה על ידי כך שמראים מה כתוב בכלי התקשורת הערביים. למשל, איסמעיל הנייה, שמבטיח להוביל את עמו למוות — זה הדבר הכי חזק בעולם. לא צריך יותר מזה. אבל יש דברים שהם ברורים לי לחלוטין כאזרחית 
ישראלית, ויש דברים, כפרשנית, שאני צריכה להגיד. אני לא מצטרפת לקמפיין ההסברה של ישראל. יש לנו מספיק מסבירנים".

כשאת יושבת מול אחמד יאסין, ששם לו כמטרה לחסל את ישראל, את יכולה להיות עיתונאית לגמרי?

"כשאני בעבודה, אני מתנתקת לגמרי 
מהעובדה שהוא אויב שלי. כשראיינתי אותו, עדיין נסעתי באוטובוסים, כי לא היה לי 
רישיון נהיגה. רציתי לשאול אותו אם אני 
יכולה עדיין לנסוע בקו 13 בירושלים, או שיהיה שם פיגוע. במהלך כל הראיון הוא רצה לדבר על המעשים ההירואיים של החמאס 
בהגנה על העם הפלסטיני".

 

האבא העשיר של ערוץ 9

שוק התקשורת בישראל נמצא בשנים 
האחרונות בקריסה. בשוק העיתונות נרשמת הידרדרות מהירה, וכל מערכות העיתונים נאלצו לקצץ משרות ולהתייעל דרמטית. גם שוק הפרסום בטלוויזיה אינו צומח, 
והזכייניות, המחזיקות בחברות החדשות, שרויות בקשיים. ועוד לא דיברנו על ערוץ 10, שעומד בפני סגירה.

אבל ערוץ 9 נמצא ביקום אחר. הוא מצא אבא עשיר - המשקיע אלכסנדר לוין, שנכנס בשנה האחרונה לערוץ. הוא רכש את מלוא הבעלות בכ־50 מיליון שקל, והזרים עוד עשרות מיליוני שקלים לגיוס כוח אדם - ובעיקר לבניית מתחם האולפנים הענק במודיעין.

יותר ויותר עיתונאים מוצאים את עצמם מחוץ לענף התקשורת. עד כמה חשוב שיהיה מאחורייך גב כלכלי חזק?

"אין עיתונאי שזה לא חשוב לו. אם אין לך גב, אין לך את החופש להביא דברים מעניינים לטובת הצופים. קשה מאוד לכלי תקשורת בישראל, וגם לנו לא קל".

את רואה פחות מידע ותקשורת סביבך?

"מרגישים את הקשיים. ההנהלה של הערוץ שלנו סובלת כמו בכל הערוצים ונאבקת. במלחמה זה מאמץ בלתי רגיל. אנחנו קטנים יותר מקשת, רשת וערוץ 10, ומנסים לתת את המיטב. אנחנו הרבה פחות אנשים, שמשדרים הרבה יותר שעות. יש בישראל אנשים שדוברים רק רוסית, והם ממש תלויים בערוץ".

הדעה הרווחת היא שהקהל הרוסי נטמע באוכלוסייה הכללית — ושהוא רוצה להיות עם כולם בערוץ 2.

"אני לא מכירה את המספרים, אבל איכשהו דווקא עכשיו, בזמן מלחמה, אני רואה בפייסבוק מאות ואלפי תגובות, חלקם של אנשים בני 30 פלוס, שכולם צופים בערוץ, ואז אני מבינה שצופים בערוץ הזה הרבה יותר אנשים ממה שחושבים". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#