המרוץ המשולש לצמרת של בני הזוג שטרית ודודי ויסמן - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
Power Couple

המרוץ המשולש לצמרת של בני הזוג שטרית ודודי ויסמן

ח"כ מאיר שטרית ואשתו רותי, בעלת משרד הפרסום והיח"צ, היו במרחק נגיעה מכיבוש בית הנשיא ■ איך נהפכו בני הזוג שהחלו את דרכם ביבנה לבעלי עוצמה והון, ומה הקשר של כל זה לאחד מאנשי העסקים הגדולים בישראל?

123תגובות

בשבוע שעבר הגיע ח"כ מאיר שטרית לאולפני ערוץ 10 נרגש מאוד. ברשותו היה מידע שהגיע אליו מחבריו בליכוד, שלפיו תבוסתו במרוץ לנשיאות לא היתה אלא תוצאה של דיל שנסגר בין גדעון סער, שהריץ את רובי ריבלין, לבין החרדים. על פי המידע שחשף שטרית, סער התחייב לסגור את המרכולים בתל אביב בשבת ובתמורה הבטיחו החרדים להעניק את תמיכתם לריבלין. "חבריי בליכוד סיפרו לי על הדיל הפוליטי שסער סגר עם המפלגות החרדיות, שכלל את סגירת המרכולים", אמר שטרית. "היתה הפסקה של שעה בהצבעה בין הסיבוב הראשון לשני, ואז התקיימה פגישה בין סער לבין ש"ס. אם הסיבוב השני היה מתקיים בדיוק אחרי הסיבוב הראשון, התוצאה בבחירות היתה שונה לגמרי״.

לא ברור מה ניסה שטרית להשיג בפרסום המידע האמור: אולי הסתפק בחשיפת המידע לציבור, אולי קיווה לפגוע בסער שבגללו, בין היתר, הפסיד את הנשיאות, או שהיתה לו כוונה נסתרת אחרת. כך או כך, הוא לא ציפה שהחשיפה המטרידה הזאת תחזור אליו כבומרנג. "הדברים שאמר ח"כ שטרית שקריים ומשוללי כל יסוד", נכתב בתגובה שיצאה מלשכתו של סער. "חומרה נוספת יש בכך שח"כ שטרית נמנע מלציין בראיון כי מקורבו דודי ויסמן, הבעלים של רשת am:pm, המפעילה עשרות סופרמרקטים בשבת בניגוד לחוק במשך שנים, הוא לקוח עיקרי בעסקיה של רעייתו, הגברת רותי שטרית, ועל פי פרסומים משלם למשרדה מיליוני שקלים בשנה. השר סער הבין היטב בעת שקיבל את ההחלטה על חוק העזר הנ"ל כי גורמים כלכליים רבי עוצמה, הרואים עצמם נפגעים ממנה, עלולים לפעול נגדו בדרכים שונות".

דבריו של סער, המסתמכים על הקשר ההדוק שנרקם במשך השנים בין מאיר ורותי שטרית לבין דודי ויסמן, מבעלי השליטה בקבוצת אלון המחזיקה בין היתר ברבוע כחול ואחד מאנשי העסקים המשפיעים בישראל, הפנו זרקור למערכת היחסים החברית, שמתורגמת לקשר מקצועי בין ויסמן לרותי שטרית, והופכת את השלישייה לגורם משפיע בכלכלה ובפוליטיקה בישראל. נקודות חיכוך בין העסקים והפוליטיקה היו לעתים בלתי נמנעות - ולא פעם עוררו תהיות.

שטרית הוא אחד הפוליטיקאים המנוסים בכנסת. הוא מחזיק בדעות מתונות ושימש במגוון רחב של תפקידים, בהם שר התחבורה, הפנים והאוצר. שטרית הוא פרלמנטר חרוץ, ולאורך השנים יזם וקידם מגוון הצעות חוק: החל בחוק שיגביל את גובה התשלום החודשי על טלפון סלולרי, עבור בחיוב גופים ציבוריים להשתמש במיילים ולחסוך בנייר, וכלה בהגבלת המחיר שגובים חניונים בבתי החולים. חוק מרכזי שבו עסק בשנים האחרונות הוא החוק להכללת אמצעי זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי.

שטרית נהנה מתדמית חיובית חוצת מחנות ומאהדה של רבים מהאנשים שעבדו עמו. לדברי מקור שעבד עמו בממשלה, "הוא איש כריזמטי שיודע לייצג נושאים לאומיים, ומביא אתו הרבה חן בהתנהלות מול אנשי עסקים". לדברי מנהל אחר בשירות הממשלתי, "הוא איש אינטליגנט שנעים לעבוד אתו, וכשהוא עושה ישיבה הוא באמת מקשיב לדברים שיש לאנשים אחרים לומר לפני שהוא מקבל החלטה".

רותי שטרית היא אשת יחסי ציבור ותיקה ומנוסה, שמקפידה להישאר מאחורי הקלעים וכמעט לא מתראיינת. לאורך השנים פיתחו השניים דימוי משפחתי מצליח: הוא, יליד מרוקו שעלה לישראל בגיל 9, סלל את דרכו כאיש ציבור, והיא, שעלתה גם ממרוקו וגדלה בדימונה, נהפכה לאשת עסקים מצליחה. היא מביאה את הכסף, הוא את השליחות.

שיאה של פעילותו הציבורית נראה קרוב מאוד ברגע ההכרעה על המועמד לנשיאות, לאחר שבמשך כמעט שעתיים נראה שהח"כ הוותיק עומד להיות הנשיא העשירי. אף שהדעה השלטת לאורך המרוץ הסוער היתה שאם מישהו יפריע לריבלין לכבוש את משכן הנשיא זה יהיה בנימין בן אליעזר, או במקרה הסביר פחות דליה איציק, שטרית הגיח מאחור, הפתיע כשעלה לסיבוב הבחירות השני, וגרם לריבלין להזיע.

יום לאחר ההפסד במרוץ חשף ערוץ 10 כי שטרית שילם לעוזרת הבית שלו 270 אלף שקל בהסדר שנערך בין הצדדים, לאחר שזו האשימה אותו, בין היתר, בהטרדה מינית. אף ששטרית התאמץ לסגור את הפרשה במהירות ובדיסקרטיות כבר כשעוזרת הבית פנתה לעורך דין באמצע 2013, בסופו של דבר התפוצצה הפרשייה - והביכה אותו במועד שהיה עשוי להיות רגע השיא של הקריירה שלו.

תומר אפלבאום

העובדה שבני הזוג שטרית ניצבו במרחק פסע מהחלפת מעונם ביבנה במגורים בבית הנשיא בירושלים האירה לרגע את המסלול שעשה הזוג בעשורים האחרונים, שמשלב עשייה פוליטית ועשייה עסקית בולטות. בהצהרת ההון שנתן לפני המרוץ לנשיאות הכריז שטרית כי בבעלותו חמש דירות בעלות מצטברת של 7.5 מיליון שקל. בהערכת שווי שפירסם מגזין "פורבס" ביוני הוצב שטרית במקום החמישי מתוך 120 חברי הכנסת, עם שווי מוערך של 57 מיליון שקל. שטרית לא כבש את המקום הזה בזכות משכורתו כח"כ - 39 אלף שקל ברוטו - או בזכות קצבת ההשלמה למשכורת של שר - 3,000 שקל. מקור ההון הוא משרד יחסי הציבור והפרסום של אשתו, שטרית מדיה גרופ, ובהצהרת ההון שלו הסביר שטרית כי עיקר הונו מגיע מפעילותה העסקית. מנתוני יפעת בקרת פרסום עולה כי ההכנסות הריאליות של שטרית מדיה גרופ מפרסום ב–2013 הסתכמו ב–60 מליון שקל, וזאת לפני שמכלילים את הכנסותיה מפעילות יחסי הציבור. להערכת גורמים בענף, הכנסות כאלה מפרסום משיאות רווח של כ–12 מיליון שקל ברוטו לפני מס.

בני הזוג שטרית מקושרים לכמה אנשי עסקים בישראל, בהם המפיק ובעלי סינמה סיטי משה אדרי ואיש העסקים אלי עזור. בימים שלפני הבחירות לנשיאות, לא נפקד מקומו של שטרית מחתונת בנו של הרב יעקב איפרגן. עם זאת, הקשר ההדוק ביותר הוא עם מי שהתחיל כיזם צעיר ביבנה, בימים שבהם הזוג שטרית ביססו את מעמדם בעיירה , ונהפך לימים לאיש עסקים רב־זרועות, למקור ההכנסה העיקרי בעסק של רותי - ולבסיס הרחב ביותר להונם.

סיפור הסינדרלה מיבנה

במבט ראשון אין דבר חריג בשני הבתים השוכנים ברחוב הדפנה 19 ו–21 בשכונת נווה אילן שבעיר יבנה. כשנווה אילן הוקמה לפני 30 שנה, היא נבנתה בשיטת בנה ביתך, כך שהתושבים החדשים בנו לעצמם בתי חלומות כיד הדמיון הטובה עליהם. שני הבתים במרכז רחוב הדפנה, לעומת זאת, פשוטים וזהים. ותיקי יבנה זוכרים כי הם הוקמו בשיטת בנייה מהירה, וכי החברה שבנתה אותם שאפה שתושבי העיר החדשים יבואו לצפות בסגנון הבנייה החדשני ויתפתו לרכוש לעצמם בתים דומים. באחד מהבתים מתגורר עד היום ראש עיריית יבנה ב–16 השנים האחרונות, צבי גוב־ארי. בבית הצמוד התגוררה משפחת שטרית, עד שעברה לבית מרשים יותר בחלק אחר של העיר.

הסיפור של שטרית הוא אחד מסיפורי הסינדרלה היפים שיכול פוליטיקאי ישראלי להציג, יפה עד כדי כך שהסופר מנחם מיכלסון בחר לכתוב עליו ספר בשם "נגד הזרם". מיכלסון כתב את הספר על שטרית שנה אחרי שפירסם ביוגרפיה דומה על ראש עירייה אחר, שכן זכה להיות נשיא ישראל - משה קצב.

קצב, שטרית ודוד מגן מקריית גת היו שלוש דמויות מרכזיות במהפכה הצעירה של עיירות הפיתוח. בשנות ה–70 קמה בעיירות אלה הנהגה מקומית של צעירים, בני הדור השני לעולים מצפון אפריקה שגרו בהן - שהחליטה לקחת את גורלה בידיים ולהפסיק לסמוך על הממסד המפא"יניקי, שאיכזב אותה. שטרית הנהיג חבורה של שישה צעירים שחזרו משירותם הצבאי ליישוב שבו גדלו, והקימו את תנועת "הנוער הבוגר למען יבנה" ב–1968. יבנה היתה אז כפר עלוב, שחלק ניכר מתושביו גרו בצריפים. שטרית היה מבניו הנבחרים של הכפר: הצעיר בין תשעה אחים, שהחל ללמוד באוניברסיטת בר אילן מיקרוביולוגיה וכימיה כבר בגיל 16. בצבא שירת כקצין בחיל הרפואה.

שטרית ושותפיו לא בחלו באמצעים בניסיונם לקדם את יבנה, ועשו כותרות כשחסמו את הכביש דרומה, שעבר ביישוב, בדרישה לשיפור התנאים בו. בתחילת הדרך הצהירה הקבוצה כי אינה נושאת את עיניה למשרה ציבורית, אבל ב–1974, בהיותו בן 25, החליף שטרית את מקצועו, מורה בתיכון, והיה לראש המועצה הצעיר בישראל אי פעם. כראש מועצה הוא הצדיק את ציפיות התושבים, ובמשך עשור שינה את פניה של יבנה: שכונות חדשות נבנו ומשכו אליהן אוכלוסייה חזקה, העיירה חוברה לכביש 4, מרכזים מסחריים הוקמו ומערכת החינוך זכתה לדחיפה קדימה. במקביל להיותו ראש מועצה, ב–1981 הוא ביצע זינוק נוסף בקריירה הפוליטית שלו, ונהפך לח"כ מטעם הליכוד.

בדיעבד, 1981 היתה שנה מהותית לא רק לקריירה הפוליטית של שטרית, אלא גם לקריירה העסקית של אשתו. באותה שנה הגיע ליבנה איש עסקים צעיר ואלמוני בשם דודי ויסמן והחל להשקיע בעיר. ויסמן, אז בסוף שנות ה–20 שלו, קיבל לידיו את ניהול העסק המשפחתי של אביו - שהיה שותף של עו"ד שרגא בירן. השניים פעלו יחד באמצעות חברת ביילסול בהקמת מרכזים מסחריים שבמרכזם תחנת דלק. ויסמן זיהה כנראה את הפוטנציאל ביבנה, שעמדה על סף זינוק קדימה, וכרך את גורלו בגורל העיר.

יבנה היתה אחד המקומות הראשונים שבהם החל ויסמן לפעול. ביילסול רכשה תחנת דלק ומגרש בקצה המזרחי של יבנה, והקימה במקום מרכז מסחרי ובית משרדים. בנוסף השקיעה החברה בהקמת תחנה מרכזית לאוטובוסים במערב העיר ותחנת דלק צמודה אליה. אחזקה משמעותית נוספת של ביילסול בעיר היא 50% מהשטח הנרחב שעליו יושב מפעל רב־בריח.

אמיל סלמן

במקביל, בין ויסמן לבני הזוג שטרית נוצרה חברות עמוקה הנמשכת עד היום. בשנים הבאות המריאו הקריירות של המשולש הזה למחוזות רחוקים. ויסמן הקים את אחת האימפריות הקמעוניות הגדולות בישראל באמצעות מסע ארוך של מיזוגים ורכישות. ב–1992 הוא רכש באמצעות ביילסול 50% מחברת אלון, והגדיר מחדש את מפת ענף תחנות הדלק בישראל, ברסקו את המבנה הישן של שוק הנשלט בידי שלוש חברות מתואמות ביניהן - סונול, דלק ופז. ב–1999 רכש את דור אנרגיה, והגיע לשליטה בכ–20% משוק הדלק בישראל. ביוני 2003 רכש באמצעות אלון את השליטה ברבוע כחול ישראל. בהמשך הגדיל את האימפריה כשרכש את רשת המרכולים העירונית am:pm, את רשת כפר השעשועים, ומותגים נוספים כמו ורדינון, נעמן, אלון, פיצה האט, KFC ורשת בתי הקפה סגפרדו. חלק מהאחזקות האלה נמכרו מאז.

גם הקריירה של שטרית לא דרכה במקום. ב–1987, שנה אחרי שדאג לכך שיבנה תקבל מעמד של עיר, הוא עזב את כהונתו בעיריית יבנה. במסיבת העיתונאים שכינס עם עזיבתו, הוא סיפר שפיצויי הפרישה מהתפקיד מסתכמים ב–24 אלף שקל בלבד. באותה הזדמנות ציין שמאז שנבחר לכנסת הוא קיבל משכורת רק מהכנסת, ולא מקופת עיריית יבנה. ואולם, למרות התדמית הצנועה שניסה לשדר, מי שעבד אתו ידע ששטרית הוא אדם נהנתן, שאוהב אוכל טוב ובגדים יפים. לדברי גורם שעבד עם שטרית בשנות ה–90, "הוא תמיד אהב את החיים הטובים - לשבת במסעדה טובה, לנסוע לחו"ל".

הנהנתנות שלו נחשפה בציבור עוד בסוף שנות ה–80, כששימש כגזבר הסוכנות היהודית. בכתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" תוארו החיים החדשים של שטרית כגזבר, ונמתחה ביקורת על התנאים שמהם הוא נהנה בזמן שהסוכנות סבלה ממחסור במזומנים לנוכח גלי העלייה: מכונית מפוארת, טלפון סלולרי (בימים שבהם זה היה מצרך נדיר), לשכה עמוסה מזכירות ונהגים, נסיעות לחו"ל במחלקת עסקים 10–15 פעמים בשנה, ולינה במלונות מפוארים. באותה תקופה עבר לבית חדש ביבנה, ששטחו 400 מ"ר, לעומת בית של 170 מ"ר שבו התגורר עד אז. "יש לכם פילפינית, ג'קוזי?", שאלה אותו הכתבת, "פילפינית - כן. ג'קוזי - לא", הסביר שטרית, שטען בכתבה שתנאיו בסוכנות נובעים מהיותו במעמד של שר.

במהלך כהונתו כגזבר הסתבך שטרית בפרשה פלילית, שאיימה לחסל את הקריירה שלו, אך ממנה זוכה בסופו של דבר. אחד האישומים נגע לנסיעה משפחתית לארה"ב, שבה השתמש שטרית ב–14 אלף דולר לכיסוי כרטיסי טיסה ואש"ל, בעודו מציג מצג שווא כאילו מדובר בשליחות לחו"ל. באותה נסיעה, כך לפי האישום אז, הוא השתמש בכרטיסי האשראי בסכום של 4,500 דולר לצורך רכישות פרטיות. האישום השני נגע לשימוש בכ–6,000 דולר לצורך רכישות פרטיות ברחבי העולם, תוך שימוש בכרטיס האשראי המוסדי של הסוכנות היהודית. שטרית טען שבמסלול הנסיעה שולבה נסיעה לצורכי עבודה וכי לא הציג מצג כוזב בעניין זה. שטרית טען בנוסף כי דיווח על ההוצאות הפרטיות שלו בכרטיס אשראי, שלטענתו מותר היה להשתמש בו גם להוצאות פרטיות.

שטרית זוכה לאחר שהתביעה לא הצליחה להוכיח יסוד נפשי, כלומר שפעל בכוונה תחילה כדי לרמות וכי ידע שהוא מרמה. "חלק מפעולותיו ומהתנהגותו של הנאשם, כפי שתיארתי לעיל, אמנם ראוי לביקורת", כתבה השופטת בהחלטתה. "ראוי היה שהנאשם, בהיותו עובד ציבור, יגלה יתר זהירות ואחריות בשימוש בכרטיס האשראי המוסדי שניתן לו, ולא ישתמש בו לצרכים פרטיים, חרף הנוהג שהיה קיים בסוכנות. אולם, אין מעשיו שוכנים בצד המהווה עבירה פלילית".

ב–1992 חזר שטרית לכנסת, ומשם היתה דרכו קדימה סלולה. ב–1996 נהפך ליו"ר הקואליציה וליו"ר סיעת הליכוד, ב–1999 מונה לשר האוצר, ב–2001 היה לשר המשפטים וב–2004 לשר התחבורה. בסוף 2005 עזב את הליכוד יחד עם אריאל שרון לטובת מפלגת קדימה, וגם שם שמר על מעמדו הפוליטי: ב–2006 מונה לשר השיכון וב–2007 לשר הפנים.

הלקוח הגדול של המשרד

בזמן שבעלה עשה קריירה כמשרת ציבור, רותי שטרית בנתה קריירה עסקית וזכתה להצלחה גדולה. שטרית, אחותו של השר מאיר כהן ממפלגת יש עתיד, מוגדרת כטיפוס צבעוני. היא בת למשפחה שהגיעה ממרוקו לישראל ב–1962 ונשלחה לדימונה. שטרית החלה את הקריירה כעובדת זוטרה בהתאחדות עולי צפון אפריקה, שם הכירה את מאיר. באמצע שנות ה–80 עברה לעבוד אצל איל המלונות חיים שיף כאשת יחסי ציבור, וכעבור כמה שנים פתחה משרד פרטי. בפרסום החלה לעסוק בתחילת שנות ה–2000.

לבד מאחזקותיה בתחום הפרסום והדירות שבבעלות בני הזוג, היו לה אחזקות בחברה בשם אגטי נץ, המספקת מידע קולי בתחום האסטרולוגיה - חברה שעבורה עשתה יחסי ציבור ובתמורה קיבלה כ–1.3% ממניותיה. לתחום יחסי הציבור נכנסה שטרית באמצע שנות ה–80. בשנים הראשונות לפעילותה שכנו משרדיה במתחם תחנת הדלק דור אלון, שהחזיק ויסמן במזרח יבנה.

מיכל פתאל

מתחילת הדרך נראה שהדרכים העסקיות שלה ושל ויסמן שלובות זו בזו: שטרית מדיה גרופ היה ונותר משרד הבית של ויסמן, ועד היום הוא לקוחה העיקרי. כשבוחנים את רשימת הלקוחות של שטרית מדיה גרופ באתר האינטרנט של המשרד, מתברר שמרביתם קשורים לוויסמן: רשת מגה, דור אלון, אלונית, תחנות הרדיו 103 FM ו–eco99, כרטיס התדלוק ספידומט של דור אלון, רשת הסלולר המוזלת יו־פון, am:pm, כפר השעשועים, כרטיס האשראי You ותווי הקנייה של רב־תו. בשנים שבהן הזיכיון למותגי פיצה האט ו–KFC היה בשליטת ויסמן טיפלה שטרית גם בהם. כשדור אלון רכשה חלק מפעילות דיינרס בישראל - שטרית בנתה את המותג.

משרדה של שטרית לא נחשב לגדול במיוחד: כ–15 עובדים בלבד. אחת הסיבות לכך היא המנהג של שטרית להעביר עבודות למיקור חוץ. איך בכל זאת אפשר להסביר את הרווחים הגדולים של המשרד? "זה נובע מהעמלות הגדולות שהיא קיבלה מוויסמן", מסביר עובד לשעבר. "בשלב מסוים היו בקבוצה של ויסמן הרבה מאוד חברות שהיו זקוקות לפרסום במדיה. הן היו מחויבות לעבוד דרך שטרית, גם אם לא כולם אהבו את זה והביעו טרוניה על כך".

"הכוח שלהם, כזוג, הוא באוויר", אומר קולגה של רותי שטרית. "זה לא משהו שכתוב באיזשהו מקום. האמת, גם לא משנה מה באמת קורה ביניהם. מה שחשוב זה מה שאנשים חושבים. משם, לדעתי, נובע הכוח הזה, מזה שאנשים חושבים שיש לה קשר ויכולת השפעה במוקדי כוח פוליטיים".

גם כשחברות מהקבוצה חלקו את התקציב עם משרד פרסום נוסף, נראה כי הנאמנות של ויסמן למשרדה של שטרית מוחלטת. מנכ"לים וסמנכ"לי שיווק באו והלכו בכל אחת מהחברות הבנות, קמפיינים עלו ונפלו, חברות בקבוצה מיתגו את עצמן מחדש. ועדיין, זהותו של משרד יחסי הציבור והפרסום כמעט לא השתנתה באף אחת מהחברות. נאמנות כזו אפשר למצוא גם בחברות אחרות: גם במתחרה הגדולה שופרסל לא הוחלף משרד פרסום כבר קרוב לעשור. ובכל זאת, כששאלנו פרסומאים בכירים אם הם התמודדו על תקציבי הפרסום של מגה או דור אלון, אמר אחד מהם: "היו שם תקציבים נהדרים לאורך השנים, אבל השוק למד שברגע שתקציב של ויסמן נמצא אצל שטרית - אין מה להתקרב". משיחות עם בכירים לשעבר בקבוצה עולה כי גם כשמנכ"לים שעבדו תחת ויסמן לא הסתדרו עם שטרית ורצו להחליפה, הם למדו מהר מאוד ששאלת זהות המשרד שיעסוק בתקציב יחסי הציבור והפרסום היא טאבו שאין להעלות לדיון.

הגדיר זאת טוב מכולם גיא וינברגר, שהצטרף במארס האחרון כשותף למשרדה של שטרית והכריז בראיונות לתקשורת כי "המשרד צריך לעבור תהליך שהרבה משרדים עברו כמו גליקמן או אדלר־חומסקי, שנחשב פעם למשרד פוליטי וכיום הוא משרד ראוי מאוד. השלב הבא באבולוציה זה להפוך את המשרד לכזה שהקשרים בו הם לא חזות הכל".

הסתמכות על קשרים אינה עניין נדיר בענף הפרסום, אבל הקשר הפוליטי של שטרית מדיה גרופ נדיר בהחלט: קשה למצוא משרדי פרסום כה קרובים למוקדי קבלת ההחלטות. הקרבה הזו נהפכת לבעייתית כשמביאים בחשבון שגם אם שטרית היה שואף להציב חומות בין הקריירה שלו לקריירה של אשתו, הרי שלאור העובדה שהקבוצה העסקית של ויסמן היא תמנון רב זרועות העוסק בנדל"ן, בקמעונות, בתשתיות ובאנרגיה - היה זה בלתי אפשרי לשטרית לנהל את הקריירה הפוליטית שלו בלי להידרש להחלטות שנגעו לעסקיו של ויסמן.

שטרית היא אשה חרוצה ואמביציוזית. לדברי אדם שעבד עמה, "היא אחת כזו שלא רואה בעיניים ומשיגה מה שהיא רוצה. יח"צנית שנלחמת כמו לביאה על כל אייטם". קולגות אחרים מתארים טיפוס שלא קל לעבוד אתו: "היא לא מקשיבה לאף אחד ודברים צריכים להיעשות בדרך שלה - או בדרך שלה", מספר אחד מהם. "הכל אצלה קולני, מוגזם ובוטה".

התנהלות זו עשויה להיות הסיבה לתחלופה הגבוהה של המנהלים במשרד שטרית מדיה גרופ. המנכ"ל הנוכחי של המשרד הוא הרביעי שנכנס לתפקיד בשנה וחצי האחרונות. קודמו בתפקיד, גיא ליבר, שהתראיין באוקטובר 2013 כשסיים כהונה בת תשעה חודשים, אמר כי "רותי היא אשה טובה ומיוחדת ולמדתי לחבב אותה. עם זאת, רותי היא אשה דומיננטית, ומי שמכיר אותי יודע שגם אני אוהב להיות דומיננטי ולהוביל את הדרך של המשרד שאני מנהל. לאור זאת הגעתי למסקנה שאין לי מקום בארגון במתכונתו הנוכחית".

שטרית נשאר מעורב ביבנה

שעת צהריים במרכז המסחרי הוותיק של יבנה בשדרות דואני שבעיר. צמוד אליו שוכן בית העירייה, ומוכר הפלאפל המקומי זוכר את מאיר שטרית עוד מילדותו. כשאנו שואלים עליו הוא מיד מכריז כי "אבא שלי היה זה שעזר לו ליהפך לראש העירייה, והאוטו של אבא שלי היה המכונית שבה הוא השתמש. ראש המועצה לא קיבל אז מכונית. כשהוא התחתן אירגנו לו את החתונה. גם כשאני התחתנתי הוא הגיע לחתונה ולשבת חתן וחגג אתנו". מתברר שזה לא ייחודי: כמעט כל אחד מתושביה הוותיקים של יבנה יכול לספר על אינטראקציה אישית עם שטרית מהשנים שבהן שטרית היה יבנה - ויבנה היתה שטרית. גם כיום, 27 שנה לאחר שפרש מראשות העירייה, מהנדס העיר יבנה דוד שטרית וגזבר העירייה שמעון חזות הם קרובי משפחתו. אחיו משה שטרית שימש יו"ר הרשת למרכזים קהילתיים בעיר.

הממשק בין הקריירה הפוליטית של שטרית לעסקיו של ויסמן התחיל ביבנה ונמשך בה גם אחרי ששטרית עזב את העירייה, שכן הוא נותר מעורה בנעשה בה גם אחרי שכבר היה ח"כ ורחוק מענייניה המוניציפליים. ב–1996, לדוגמה, התכנסה ועדה מקומית לתכנון ובנייה ביבנה לדון בהתנגדות של חברת ביילסול של ויסמן לאישור שימושי מסחר לשתי קומות במבנה של חברת מול הצומת במערב יבנה. ההתנגדות של ביילסול נבעה מכך שהמיקום שבו מול הצומת חפצה לפתח את המרכז המסחרי שלה היה צפוי לפגוע אנושות במרכז המסחרי של ביילסול, השוכן כמה עשרות מטרים משם. בישיבה הוצגו טענות ביילסול כי פרנסי העיר הבטיחו להם בעבר שלא ייבנו מרכזים מסחריים בקרבתה.

אף שבאותו מועד חלפו כבר תשע שנים מאז ששטרית עזב את עיריית יבנה, יו"ר הוועדה חיים ביטון ראה לנכון להביא לידיעת החברים מכתב שהגיע מח"כ שטרית לראש העירייה דאז, יהודה ברוס, שבו הביע התנגדות למתן השימוש החורג למול הצומת - מאחר שהדבר נוגד את תוכנית המתאר של העיר וגורם נזק חמור לפיתוח המסחר ביבנה. המכתב של שטרית לא עזר, והאזור המסחרי המתחרה של מול הצומת נפתח.

ברמה הארצית היה שטרית מעורב באחד הפרויקטים המהותיים עבור ויסמן - כביש חוצה ישראל, הוא כביש 6. הרבה אבות יש לכביש 6, פרויקט שהרעיון להקימו נולד כבר בסוף שנות ה–60, אך באמצע שנות ה–90 שטרית היה אחד הגורמים הפעילים שדחפו את סלילת כביש חוצה ישראל. חברת אלון ישראל שבשליטת ויסמן היתה חלק מקונסורציום "דרך ארץ" שזכה במכרז לבניית הכביש, ואלון ישראל גם מחזיקה בזכויות ההפעלה של מתחמי התדלוק בצמוד לכביש: דור אלון חולשת על ארבעת מתחמי התדלוק לאורך כביש 6, החלום הרטוב של מרבית חברות הדלק בישראל. אלון ישראל גם מחזיקה ב–20% מחברת ההפעלה של חוצה ישראל.

כנהוג בחברות שבשליטת ויסמן, רותי שטרית היתה אשת יחסי הציבור של כביש חוצה ישראל עד 2004, אז פרשה מהתפקיד כדי להימנע מניגוד העניינים שנבע ממינויו של בעלה לשר התחבורה. עם זאת, היא שימשה בתפקיד בתקופה שבה שטרית שימש שר במשרד האוצר (ב–2003–2004, כשבנימין נתניהו היה שר האוצר), וקודם לכן כשהיה יו"ר הקואליציה בכנסת.

שטרית מעולם לא הסתיר את פעילותו למען עורק התחבורה, שנחשב בעיני רבים לאחד ממיזמי התשתית המוצלחים שקמו בישראל, אבל היה נתון במחלוקת בשנים שבהן נסלל. המאבקים הגיעו לשיאם ב–1997, כששטרית היה יו"ר הקואליציה. ערן בן ימיני, מייסד ארגון מגמה ירוקה, זוכר את שטרית מאותה תקופה. "במהלך הקמפיין שניהלנו בכנסת נגד הכביש הרגשנו שחוסמים אותנו, ושזה הגיע מהמשרד של שטרית. הוא פרלמנטר טוב והרגשנו חסם מצדו. קידמנו בזמנו הצעת חוק, ליתר דיוק ח"כ עוזי לנדאו קידם הצעת חוק, להקפיא את הקידום של כביש חוצה ישראל ולבחון את ההיבטים התחבורתיים של הפרויקט. ללנדאו יש דוקטורט בניתוח מערכות תחבורה מ–MIT, והוא הבין שהכביש הזה בעייתי מבחינה תחבורתית. זו היתה הצעה מתונה - רק להקפיא ולבחון את הפרויקט במקום לרוץ קדימה. במסגרת ההצעה הצגנו ערכים תחבורתיים וחברתיים, כמו העובדה שעידוד של תחבורה פרטית מגדיל פערים ושאחוז הבעלות על כלי רכב פרטי בפריפריה נמוך מבמרכז.

"ישבנו עם ח"כים בניסיון לקדם את ההצעה, והרגשנו שמקשיבים לנו ושאנחנו מצליחים לשכנע. אלא שתוך כדי כך שמענו מלנדאו שיש 'עצירות' בקידום הצעת החוק, הנובעות משטרית. ביום שבו דנו בהצעה ראינו את אנשי חוצה ישראל נכנסים אליו ומסתודדים אתו, ובסופו של דבר הוא אירגן משמעת קואליציונית נגד ההצעה. הוא ולנדאו היו מאותה מפלגה, וזה לא טריוויאלי להצליח להטיל משמעת קואליציונית נגד הצעת חוק של ח"כ מהמפלגה שלך.

"בכל השיחות אתו בנוגע לכביש ראיתי שהוא לא באמת מקשיב. הוא רק הינהן ואמר שוב ושוב 'אני מאמין בכביש'. באותה תקופה קמו החברות שהתמודדו על המכרז, ובסופו של דבר ראינו שרותי שטרית היא אשת יחסי הציבור של החברה שזכתה במכרז. גם אחר כך, כשהוא היה באוצר, הוא זה שאישר את ההסכם עם דרך ארץ. ההסכם נוצר אמנם לפני כן, אבל הוא חתם עליו".

ההסכם של מדינת ישראל עם זכייני כביש 6 אכן הבטיח לזכיינים את רווחיות הכביש עבורם באמצעות רשת ביטחון. במקביל הבטיחה לעצמה המדינה השתתפות ברווחים עודפים על התחזיות. בשנים הראשונות לפעילות הכביש נפח התנועה לא עמד בתחזיות, אבל בשלב מוקדם הבינה הזכיינית שהכביש עומד להיות כדאי עבורה מבחינה כלכלית וויתרה על רשת הביטחון.

ב–1999, כשהיה שר האוצר, אישרה ועדת הכספים את בקשתו של שטרית כי זכייני כביש 6 יזכו לסבסוד ממשלתי עקב תנועת כלי רכב נמוכה מהתחזית ותנאי ריבית טובים פחות מכפי שהניח המכרז. ב–2005, כשר תחבורה, יצא שטרית בחריפות נגד המפגינים החרדים שעיכבו את המשך סלילת חלקו הצפוני של הכביש מתוך רצון להגן על קברים עתיקים. אפילו בישיבה שנערכה בכנסת בתחילת 2011 הגיש שטרית, כח"כ, שאילתה עם ח"כ ישראל חסון בתהייה מדוע לא נגבה מכלי רכב כבדים תעריף גבוה יותר על הנסיעה בכביש 6 - לאור העובדה שכלי רכב אלה גורמים לכביש נזק גדול יותר מכלי רכב פרטיים.

המסילה זזה למקום רווחי יותר

רחוב דולב שבשכונת נווה אילן במערב יבנה נחשב בעבר לאחד המקומות האטרקטיביים בעיר. כאן התרחש מאבק מרכזי בתקופת כהונתו של שטרית כשר תחבורה, שנגע גם לנכסים של ויסמן. ב–2005 הבינו תושבי הרחוב שסביבת מגוריהם עומדת להשתנות. טרקטוריסט שהחל לעבוד מאחורי בתיהם סיפר להם כי קו הרכבת החדש שהיה אמור לחבר את תל אביב, יבנה ואשדוד עומד לעבור במרחק כמה עשרות מטרים מבתיהם. התושבים הופתעו: הם ידעו כי בתוכניות המתאר שבחנו לפני שרכשו את הבתים נרשם בבירור כי קו הרכבת המדובר אמור לעבור מערבית לכביש 4 - הרחק מבתיהם, השוכנים מזרחית לכביש זה.

ליבנה כבר יש תחנת רכבת אחת, בחלקה המזרחי, שמשרתת את הקו המוביל ללוד ולרמלה. התחנה החדשה היתה אמורה לשכון מול המתחם המסחרי של חברת ביילסול במערב העיר, כשכביש 4 מפריד ביניהן, ולחבר את יבנה לקו המהיר לתל אביב. כעת, גילו התושבים, התחנה אמורה היתה לעבור לצד השני של הכביש ולהיות צמודה למתחם של ביילסול. התוצאה: המסילה תעבור ליד בתיהם. התושבים יצאו למלחמה נגד רוע הגזירה: הם רצו שתחנת הרכבת תישאר בצדו המערבי של כביש 4 ושמנהרה להולכי רגל תוביל אליה, כפי שנעשה בתחנות רכבת רבות.

אחד הצעדים הראשונים שביצעו היה לפנות לשטרית, שהתגורר לא רחוק מהם. אבל זה הבהיר להם מיד כי אין לו יד בהחלטה, ואינו יכול לעשות לגביה דבר. כשהם החלו להעמיק ולנסות להבין כיצד הוחלט להעביר את קו הרכבת מזרחה, הם גילו שהרעיון החל להתגלגל בישיבותיה של עיריית יבנה ב–2003. בישיבות אלה, שנערכו בלשכת ראש העירייה, נכחו ארבעה נציגים של חברת ביילסול של ויסמן - בעלת העניין הגדולה במיקום החדש של תחנת הרכבת, שהיה אמור להשביח באופן משמעותי את הנדל"ן המסחרי שהיא מחזיקה בצמוד לתחנה המתוכננת.

העתקת התחנה היתה כרוכה בעלויות לא קטנות. אל מול העובדה שמיקום התחנה בצד המערבי היה מקרב אותה לתושבי יבנה ומונע מהם את הצורך לעבור את כביש 4 בגשר או מנהרה תת־קרקעית, ניצבו העלויות של העברת מסילת הרכבת בגשרים ממערב למזרח כביש 4 בדרכה מראשון לציון ליבנה, והעברתה בחזרה לצד המערבי כשהיא ממשיכה לאשדוד. עלויות נוספות היו כרוכות בכריית מנהרה שבתוכה תעבור הרכבת אחרי שהיא יוצאת מיבנה, כדי להפוך את חייהם של התושבים לנסבלים.

תושבי יבנה חברו לתושבי מושב נטעים, שמאות דונמים מאדמותיהם נפגעו משמעותית מהעתקת המסילה. כשניסו להבין את הסיבה לכך נאמר להם כי הדבר נובע מהתנגדות של צה"ל וחברת החשמל לתוואי הנוכחי. כשפנו לגורמים הרלוונטיים בגופים אלה הם נענו שאין להם התנגדות כזאת, ושהסיבה להעברת המסילה סמוך לבתיהם היא החלטה של עיריית יבנה. כשהם הפנו את המערכה לכיוונו של ראש העירייה שלהם, צבי גוב־ארי, הוא שינה את עמדתה המקורית של העירייה והצטרף למאבקם.

בהמשך הצליחו התושבים להעלות את מיקומה של תחנת הרכבת לדיון בישיבות שנערכו בוועדה לביקורת המדינה ב–2005. לישיבה השנייה שדנה במיקום תחנת הרכבת נמנע שטרית מלהתייצב, והסביר שהישיבה נוגעת לענייניה של יבנה - ועל כן הוא לא מעוניין ליטול בה חלק.

עם זאת, מאבקם של התושבים היה קרב מאסף. הם היו מפוצלים לשתי קבוצות, ולאחר שאחת מהן בחרה להגיע להסכם ששיפר את ההגנה האקוסטית שתקבל נחרץ גורל הרכבת לעבור בסמוך לבתיהם. החשש מניגודי עניינים, אגב, לא מנע את מינויו של יורם כהן, קרוב משפחתו של שטרית, לסמנכ"ל הסחר והכספים ברכבת ב–2005, בעוד שטרית שימש שר התחבורה - מינוי שתנועת אומ"ץ פנתה למבקר המדינה בנוגע אליו.

לאחר שעזב את משרד התחבורה היה שטרית חשוף הרבה פחות לניגודי עניינים עקב עסקיה של אשתו. כשר הפנים ב–2007–2009 הוא התפרסם בעיקר בזכות חוק המאגר הביומטרי, שנועד להעניק לאזרחי ישראל תעודת זהות חכמה שתסתמך על נתוניהם הביולוגיים. דווקא כאן הוא נקלע לעין הסערה של מאבק מול אזרחים החוששים מאובדן פרטיותם. ב–2013 מונה ליו"ר התנועה, ויחסית לשנים קודמות מצא עצמו מחוץ ללב האירועים, עד להחלטתו לרוץ לנשיאות. כמו אצל יתר המועמדים, החלטה זו הביאה לעניין ציבורי בהון שצבר - ושטרית התחמק מלחשוף את הנתונים, עד שהבין שהדבר עלול למנוע ממנו את ההתמודדות.

תגובות

מאיר ורותי שטרית סירבו להתראיין או להגיב לכתבה זו.

מעיריית יבנה נמסר בתגובה: "התנגדות העירייה להקמת תחנת הדלק באזור התעשייה הקלה נבעה מהעובדה שהאזור כולו עובר שינוי של התב"ע, שייעודה הסופי פיתוח אזור מגורים בעל חזית מסחרית. במצב זה ברור שהקמת תחנת דלק נוספת במתחם אינה יכולה להשתלב עם תוכניות אלה". ראש עיריית יבנה צבי גוב־ארי מסר בתגובה: "בתקופת כהונתי לא התקבלה כל החלטה שהושפעה משיקולים זרים כלשהם. גזבר העירייה ומהנדס העירייה הם אנשים מקצועיים מהשורה הראשונה המסורים למקום עבודתם, ומעולם לא מצאתי דופי בהתנהלותם. באשר לבית ברחוב הדפנה: לא מדובר בבית לדוגמה, אלא בבית שנבנה על פי תוכנית ובחוזה עם חברת פרץ בוני התיכון. עלותו שולמה עם תחילת בנייתו במחיר מלא. המחיר ששולם עבור הבית היה גבוה יותר ממחיר בית מגורים ממוצע בשכונה הצבאית הסמוכה ששווקה באותה תקופה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#