פסטיבל ברנינג מן הישראלי מתרחק מהרווח, ומקווה להתניע שינוי - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
ברנינג מאני

פסטיבל ברנינג מן הישראלי מתרחק מהרווח, ומקווה להתניע שינוי

150 מתנדבים, 20 משאיות ועשרות טונות של ציוד
 היו מעורבים בהקמת פסטיבל מידברן בנגב, הגרסה הישראלית של ברנינג מן האמריקאי, שאירח בשבוע שעבר 3,000 איש ■ "כלכלת המתנות", שמאפיינת את האירוע, כללה טרופיות, מניפות וגם חיבוקים

28תגובות

לא רחוק משדה בוקר הורה לנו הווייז לרדת מהכביש הראשי. לאחר נסיעה קצרה על דרך עפר מאובקת הגענו לכניסה, שם עמדנו שעה בתור כשגברים ונשים לבושים בבגדי קרקס מלווים אותנו. זה עוד כלום לעומת מה שחיכה לנו בפנים: אנשים עטופים בשרשראות לדים, נשים שלובשות רק תחתונים ושתי מדבקות כוכב המסתירות אזורים אסטרטגיים, גיבורי על כמו באטמן וסופרמן וציורי פנים עם אבנים בוהקות. ברוכים הבאים לפסטיבל מידברן.

מידברן (Midburn), שהתקיים בשבוע שעבר בנגב בפעם הראשונה ונמשך חמישה ימים, הוא מקבילו הישראלי של פסטיבל ברנינג מן (Burning Man) האמריקאי, מוסד של תרבות רדיקלית שנערך בכל שנה מאז 1986.
 70 אלף איש נכחו בפסטיבל האחרון בארה"ב, שמתקיים במדבר הסלע השחור בנוואדה, ומקדש ערכים של ביטוי עצמי ללא עכבות, כלכלה שיתופית, עזרה לזולת ואקטיביזם חברתי.

לפסטיבל המקומי הגיעו 3,000 איש, וכדי לחזק את הזיקה לפסטיבל האם הקפידו המפיקים על נוכחות של "מביני עניין", כלומר משתתפים שכבר חוו לפחות פעם אחת את החום הלוהט של מדבר נוואדה. "30%–40% מהמשתתפים מכירים את הברנינג מן. אנחנו קוראים להם ברנרים", מספרים בהפקה. אל הברנרים הישראלים הצטרפו כ–50 אורחים מחו"ל, מוותיקי המוסד.

את קורנליוס, שהשתתף תשע פעמים בפסטיבל בנוואדה, פגשנו בשעות הראשונות של הפסטיבל. "בברנינג מן אתה כמו תינוק: רואה דברים נוצצים והולך אליהם", הסביר לנו קורנליוס, שמשתמש בשם זה כשהוא מגיע לאירועי ברנינג מן. "יש שם הזדמנויות מדהימות בכמות ובאיכות שלהן, ואפשר לחוות דברים שקשה מאוד לחוות במקומות אחרים. דמיינו לעצמכם מגרש שבודקים בו מכוניות בתנאי קיצון בטוחים. זה בדיוק מה שאני מרגיש כאן, רק שאני המכונית והתנאים הקיצוניים הם טוב לב, אישיות מתפרצת, חום, מדבר, סופות חול וכל הדברים שאתה פוגש שם. זו קרקע פוריה להתנסות בכל מה שיש בתוכנו ולהרגיש בטוחים".

ואיך החוויה הישראלית?

"הצלחתי להגיע בלי ציפיות, ומאוד התרשמתי לטובה מהרוח שאנשים הביאו ומההשקעה. אנשים השקיעו בנוכחות שלהם, במבנים שהם בנו ובחוויה שהם יצרו עבור אחרים. מזג האוויר דומה מאוד למה שקורה בפסטיבל המקורי, וזה כמו שמריחים משהו שמדליק בך זיכרון ומעורר את החוויה המקורית".

כל השירותים באירוע ניתנו על ידי "מחנות הנושא" בחינם. בפועל מדובר בכלכלת מתנות, מאחר שבברנינג מן אין כסף, והתנאים הפיזיים מכתיבים שיתופיות וסיוע הדדי. אחת המשתתפות הסתובבה בעיר והציעה טרופית תמורת חיוך, שנייה חילקה חיבוקים ושלישית חילקה מניפות. "אני מרגיש על עצמי וגם רואה אצל אחרים שיותר מלקבל מתנה, אנשים ממש מתים לתת מתנה", אמר לנו קורנליוס. "זה ממלא וזה כיף, אפילו אם זאת מתנה קטנה מאוד. זה ממכר".

אי–פי

המארגנים מייחסים לאירוע משמעות כמעט מיסטית. "אני חושב שזהו אירוע משנה חיים עבור רוב המשתתפים", אומר אייל מרקוס, שבמקביל לניהול חברה לשיווק דיגיטלי אחראי על שיווק המידברן עם מעצבת האופנה רוני קנטור. מרקוס, שמתאר עצמו כאקטיביסט סביבתי, "אבל לא איזה רוחניק עם ראסטות", מזכיר כמו יתר המארגנים את אחת הסתירות הבולטות שמתקיימות במידברן: הדיסוננס העמוק בין חוויית השחרור לרמת ההשקעה, המחויבות והתכנון של אירוע בסדר גודל כזה.

בעבר היה הברנינג מן פתוח לכל, אך משנה לשנה הרף עלה: כיום מדובר באירוע שהכניסה אליו עולה 380 דולר, והכרטיסים, שאוזלים תוך דקות באינטרנט, נמכרים מאוחר יותר על ידי ספסרים בסכומים גבוהים פי כמה. לעלות הכרטיס נוספות ההוצאות הכרוכות בחיי היום־יום בעיר הזמנית: על כל משתתף לספק לעצמו אוכל, שתייה וציוד לימי השהות במדבר, מכיוון שמסחר, מותגים ותשלום בכסף הם רעיונות שמהם ברנרים מנסים להתרחק.

ואולם מדובר בכסף קטן ביחס להשקעה של המשתתפים, הנוטלים חלק במיצבי האמנות ו"מחנות הנושא" בפסטיבל. במובן זה, הברנינג מן והמידברן שונים מאירועים מקבילים, שבהם התוכן וההפקה ארוזים כמקשה אחת. "ברוב הפסטיבלים ההפקה מארגנת את התוכן האמנותי - והמשתתף בא לצרוך אותו. כאן ההפקה בונה תשתית, והמשתתף מייצר את התוכן", מסביר ניר אדן, סמנכ"ל לוגיסטיקה ברשת אופנה ואחד ממפיקי האירוע.

"מקום שלישי בעולם"

זמן קצר לאחר שהגענו לפסטיבל למדנו כי כל צעד באדמת הנגב עוטף אותנו בענן אבק דקיק, שמכסה את כל הגוף. השמש המדברית כבר היתה גבוהה בשמים, ובמאמץ מסוים התחלנו בהקמת המאהל שלנו. לאחר שהערב ירד, יצאתי לטייל בין המחנות הרבים בעיר. בזמן השיטוטים קול קרא לעברי: "בואי, אנחנו רוצים שתתראייני לרדיו". מתברר שלעיר יש תחנת רדיו, שבערב נהפכת למתחם מסיבות שפועל עד אור הבוקר.

בצד השני של העיר הוקם מחנה Heaven and Hell, שם אתה נשפט לשכר ועונש. במרכז המאהל הוצבו מאזניים ענקיים, ולידם ישבו השופטים שהכריעו אם תלך לגן עדן, שם תזכה לעיסוי, או תושלך לגיהינום - שם יצליפו בך. מחנה אחר היה "שטיפל'ה", שבו נערכו מקלחות קבוצתיות בביתני עץ פתוחים לכל. בסיום המקלחת עבר כל מתקלח בדיקה קפדנית, שלאחריה הוטבעה עליו החותמת "קולח".

משם קפצנו לביקור 
ב–Dome of Rock, שכוסה בכיפת מתכת פוליגונית בגובה של כ–4 מטרים, שעליו ישבה מערכת תופים אימתנית. במשך הפסטיבל עלו על הכיפה נגנים שנינגו ג'אמים סוערים שנשמעו למרחוק. מחנות אחרים קיימו מסיבות פרועות, שאליהן הגיעו תיירים רבים. כדי לקבל משקה במסיבה כזאת צריך לעמוד במשימה, למשל להתפשט או לנשק את בן מינך. המתקשים קיבלו הנחה: לשיר או לספר משהו מביך.

המארגנים טוענים שהמידברן נהפך מיד לברנינג מן השלישי בגודלו בעולם, אחרי ארה"ב (70 אלף משתתפים) ודרום אפריקה (8,000 משתתפים). תקציב האירוע הוא כמיליון שקל, שמקורם במכירת כרטיסים. אלה נמכרו בשלושה סבבים, במחירים שנעו בין 350 ל–490 שקל. "ההכנסות מיועדות אך ורק לטובת האירוע. אין לנו כל כוונת רווח", מדגישים המארגנים.

"העלויות כבדות בעיקר בגלל דרישות הרישוי באירוע", מסבירים בהפקה. נתי גולדמן, מספר עם אילו דרישות הפנו כלפיו הרשויות. לדוגמה: דרישת המשטרה לשוטרים בשכר עבור האירוע עלו כ-100 אלף שקל, כיבוי אש כ-50 אלף שקל, מגן דוד אדום דרשו מעל 80 אלף שקל, גידור האירוע (כ-3 ק"מ) כ-80 אלף שקל, אישורי מהנדסים ובהם בטיחות, חשמל, תנועה, תברואה ואיכות מים הגיעו למעלה מ-80 אלף שקל. לדבריו, היו גם אישורים מגופים נוספים כמו צה"ל, מכבי אש, מגן דוד אדום, המועצה האזורית, החברה להגנת הטבע, רשות העתיקות, הסיירת הירוקה, ומינהל מקרקעי ישראל.

העלויות היו עשויות להיות גבוהות אף יותר אלמלא נעזרה ההפקה בכ–150 מתנדבים שעמלו על הקמת התשתיות. בשבוע שקדם לפתיחה עשו את דרכן דרומה כ–20 משאיות, מלגזת ענק, דחפורים וציוד מכני רב. התוצאה היתה חצי גורן בהיקף של 3 ק"מ, שבשפה הברנרית נקרא "פלאיה" (Playa). בחציו האחד הוקמו המחנות, ומולם הוצבו מיצבי אמנות גדולי ממדים.

שבוע לפני פתיחת הפסטיבל הועמד קיומו בסימן שאלה, כשצה"ל החליט לאסור כניסה לשטח שבו עתידה היתה לקום העיר הזמנית. האיסור לא הרתיע את המארגנים, מספר גולדמן. "חמש דקות אחרי שקיבלנו את ההודעה מהצבא, וכאשר הבנו שהמועצה האזורית רמת נגב, שעשתה כל שביכולתה כדי לסייע, איננה יכולה לסייע עוד, כבר ידענו היכן נקיים את האירוע, כי הכנו מקום נוסף כאלטרנטיבה מהירה לכל מצב".

אי–פי

מלגות ב–150 אלף שקל

גולדמן מסכים כי קיים ניגוד בין הסבך הביורוקרטי שכרוך בהקמת עיר זמנית במדבר לערכים שהפסטיבל מייצג. "החופש והביטוי העצמי הקיצוני - קשה להם להתקיים בתנאים כאלה", הוא מודה, אך מוסיף כי היו גם פעמים שבהן הופתע משיתוף הפעולה והבקיאות של הרשויות בערכים שהמידברן מייצג. "בפגישה האחרונה עם נציגי המשטרה, אחד השוטרים שאל אותי 'שקיות הפלסטיק האלה שאתם מביאים, זה לא חשל"ש?' (חומר שלא שייך - המינוח העברי של אחד מעמודי התווך של עיקרון אי־השארת עקבות בסביבה, ע"א)".

ההכנסות מהאירוע אינן מופנות רק לבניית תשתיות ורישוי, אלא גם משמשות למימון התוכן בו. לעמותה שמנהלת את המידברן יש קרן המיועדת לתמיכה באמנות באירוע. כ–150 אלף שקל מתקציב העמותה הוקצו לקרן זו, לטובת מימון מיצבים של קבוצות אמנים שונות. בחודשים שלפני האירוע ניתנה ליוצרים הזדמנות להגיש בקשה למלגה מטעם הקרן - ולזכות בתמיכה כספית. ואולם על סמך הערכה של עלויות ההקמה של מיצב אמנות טיפוסי באירוע, נראה שאין די במלגה כדי לכסות את עלויות חומרי הגלם ושעות העבודה המושקעות בו. המחסור הבסיסי הזה נהפך לכר פורה לרעיונות יצירתיים.

הרשתות החברתיות של האמנים - ולא במובן הדיגיטלי של המושג - שיחקו תפקיד מרכזי בגיוס כספים. כך למשל, בערב יום העצמאות האחרון, חודש לפני שהונחה היתד הראשונה במדבר, התקיימה ברחוב תעשייתי בפאתי פלורנטין מסיבה שבה נכחו כ-100 צעירים תל־אביבים. מבית המלאכה הקטן שבמרכז הרחוב בקעו צלילי מוזיקה אלקטרונית והתערבבו בקולות שיחה וצחוק, שהיו הקדמה צנועה למה שיתרחש במידברן. הכנסות המסיבה יועדו לטובת מימון אחד המיצבים שיופיעו בפלאיה.

גם לפייסבוק יש מקום מרכזי בתמיכה באמנים. דריה פרוסט, ממייסדות הקהילה, מספרת כי בשנים האחרונות צמחה קבוצת פייסבוק של כ-6,000 חברים שהם הבסיס לקהילה הישראלית. כדי לפנות לקהל זה, כמו גם לתומכי החזון הברנרי מעבר לים, האמנים פנו ליצירת קמפיינים באתרי גיוס המונים כמו אינדי גו גו. בנוסף מקבלים האמנים ומחנות הנושא כרטיסי הוקרה בשווי של כמה מאות שקלים כל אחד.

אי–פי

אפיק אחר לגיוס תרומות, שקיים בארה"ב אך נכשל בישראל, הוא מימון מיצבים על ידי חברות גדולות. "נכון שבתוך שטח האירוע אין מסחר, לוגואים או משהו דומה, אבל חברה גדולה שמממנת מיצב עשויה להרוויח יחסי ציבור מצוינים לאחר האירוע", אומר אדן, ומציין כי בדיוק מסיבה זו יש מיצבים בברנינג מן האמריקאי שזוכים למימון משמעותי מחברות כמו גוגל ופייסבוק.

התמה המרכזית שהנחתה את האירוע היא "בראשית". ברוח זו הוחלף פסלו המסורתי של האדם בפסל של אדם וחוה. ביום שישי בלילה הוצת הפסל ברוב טקס לקול צהלותים של הברנרים. הרוח המדברית יצרה עמודי עשן, וגיצים אדומים מילאו את שמי הנגב במחזה מרהיב.

מיצב מרשים אחר היה "המקדש" - שלושה מגדלים עגולים עשויים קורות עץ שהתנשאו לגובה של כ–12 מטר, שמהם אפשר היה להשקיף על הפלאיה כולה. בלילות הואר המקדש באורות זרחניים, ששיוו לו מראה עתידני. מיצב נוסף היה "סבא'לה", שהורכב ביד האמן איתמר פלוג'ה וחבורתו ממאות חתיכות עץ קטנות לכדי דמות תנ"כית, שעונה קדימה על מקל, שבלילה הואר בכחול ובאדום, שנראו כמו ורידים ועורקים. את סבא'לה שרפו בשבת בלילה, לאחר שרוב באי הפסטיבל עזבו.

הקוואזיקוב, פסל מתכת בגובה שמונה מטרים, הבנוי מקוביות באורך כולל של מאות מטרים ובמשקל של כמעט טונה, נבנה על ידי יואב שוורץ ולירון גביש. "אג'נדת הברנינג מן קוסמת לנו שנים, והאופציה ליצור משהו במסגרת הזאת בארץ הגיעה בזמן הנכון", אמרו לנו השניים, שעמלו חודשיים על הקמתו של המיצב. "אין בארץ יותר מדי אופציות ליצור משהו בסדר גודל כזה, ללא התניות. כל אחד יכול לעשות משהו במידברן, וזה מה שמדהים באירוע. צריך רק חזון ורצון".

בנוסף לעקרונות המעודדים חופש יצירתי, שיתוף פעולה והסתמכות עצמית, הברנרים מקפידים שלא להשאיר חותם על הסביבה. הדגש על עיקרון זה מוביל לפתרונות יצירתיים של מיחזור והיפטרות מחומר שלא שייך. כך למשל, המארגנים מספקים הדרכה לאידוי מים שנעשה בהם שימוש ואינם מיועדים לשתייה (מים אפורים). הפתרונות לכך מגיעים מבריכת ילדים שהוסבה לבריכת אידוי ומוצבת בסמוך למחנה, או מטורבינה שמופעלת באמצעות רוח ומסובבת גלגל שיניים שמסייע למים להתאדות במהירות. למעשנים במחנה יש צו מיוחד - לדאוג למאפרה צמודה, כדי שאף בדל סיגריה לא ינחת על אדמת הפלאיה. כל חומר שאינו שייך לנגב צפוי לחזור עם המשתתפים חזרה.

אי–פי

כשניסינו לברר עם המארגנים אם בכוונתם להפוך את המידברן למסורת שנתית, קיבלנו תשובה חד־משמעית. ההחלטיות הזאת נובעת מהאידיאולוגיה הברנרית שבוערת בהם. "אתה לא יכול לקחת מכאן את כל העקרונות: בבית אני לא יכול לחיות בכלכלת מתנות. אי אפשר להתנתק מהמסחריות. ולכן לי הכי חשוב שאנשים ייקחו הביתה את המודל השיתופי", מתאר אדן את החזון האישי שלו ומוסיף: "אם אנשים היו משתפים יותר וצורכים פחות, החברה היתה נראית אחרת".

"זאת היתה הצלחה", אומר מרקוס. "הצלחנו לקיים את רוח הברנינג מן, וכל עשרת העקרונות באו לידי ביטוי כבר באירוע הראשון. 3,000 איש ראו צורת קיום אחרת. המטרה היתה להפיץ את הבשורה, ועמדנו במשימה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#