האאוטסיידרים שמחוץ למועדון - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
500 עשירי ישראל

האאוטסיידרים שמחוץ למועדון

התרגלנו כבר לחשוב שבישראל אי אפשר לעשות עסקים בלי להשתייך למעגלים החברתיים המשפיעים, לרקוד בחתונות הנכונות ולקבל מימון מהחברים הטובים בבנקים. אבל אז באו מיכאל גולן, רמי לוי, האחים צים והבוס החדש של אי.די.בי, מוטי בן משה, טלטלו את השוק והראו שאפשר גם אחרת

13תגובות

בתחילת דרכו, כשעוד היה בעלים של חנות בת 40 מ"ר בשוק מחנה יהודה בירושלים, נכנס רמי לוי לסניף בנק דיסקונט, אז בשליטת משפחת רקנאטי, בתקווה לקבל ערבות לצורך חברה בת שביקש להקים. "מה פתאום שאתן לך ערבות?", השיב לו פקיד הבנק, "אתה חנווני קטן". גם כיום, 33 שנים לאחר מכן, עלבון הדחייה ההיא עדיין מכאיב ללוי. "כעבור כמה ימים פגש אותי לקוח שראה שאני עצוב", הוא מספר. "סיפרתי לו מה קרה והוא אמר 'אין בעיה, בוא אלי, אני מנהל סניף, ואני אתן לך ערבות בתנאי שתעביר את החשבון אלי'. עד היום אני אצלו".

לוי, החולש כיום על אימפריית חנויות דיסקאונט ששוויה בבורסה נאמד ב־2.3 מיליארד שקל, כבר לא צריך לחזר על פתחי הבנקים. להיפך: גופי אשראי כמו בתי השקעות, בנקים וחברות ביטוח הם אלה שמבקשים את קרבתו. ואולם, הטיפוס שלו למעמד הזה לא היה נטול מאבקים, וכמו אותו פקיד בנק הקשו על לוי בהמשך גם הספקים הגדולים ורשתות השיווק הגדולות.

באחד מהמאבקים של לוי, עוד בימים שבהם היתה הרשת שלו בחיתוליה ופעלה רק בירושלים ובערי הלוויין שלה, ניסתה להצר את צעדיו החברה המרכזית לייצור משקאות קלים (קוקה קולה) שבבעלות מוזי ורטהיים (המחזיק גם בזכיינית הטלוויזיה "קשת"). באותה עת הציעה קוקה קולה הנחות על מארזים בני שישה או 12 בקבוקים. כשלוי ביקש למכור גם בקבוקים בודדים בהנחה, הוא נתקל בסירוב של החברה, והדברים הגיעו לכך שבשלב מסוים קוקה קולה הפסיקה לספק לו סחורה. התנהלותה הדורסנית של החברה הופסקה רק הודות להתערבותו של הממונה על ההגבלים העסקיים אז, דרור שטרום, שקבע כי קוקה קולה מנצלת לרעה את כוחה המונופוליסטי  וכי הצעד שנקטה אינו חוקי.

לוי (58), נולד וגדל בירושלים למשפחה של שישה ילדים. אביו עבד בעירייה והאם היתה עקרת בית. החנות בשוק מחנה יהודה היתה המקום הראשון שבו התחיל לעבוד, מיד אחרי שחרורו מהצבא ב־1976. כסף שלווה מאביו, שיצא אז לפנסיה, שימש אותו להקמת החנות ולרכישת סחורה, ומשם העסק התגלגל. ב־1992 הוא פתח את חנות הדיסקאונט הגדולה הראשונה שלו, בשכונת תלפיות שבדרום העיר, ולאחר מכן פתח חנויות נוספות. בעשור שלאחר מכן הרחיב לוי את הרשת לערים הסמוכות ובהמשך גם לגוש דן ולאזור הצפון. ב־2007 הגיעה ההנפקה בבורסה. בשנים האחרונות נכנס לוי גם לעסקי הסלולר, כמפעיל וירטואלי. את השיווק הוא עושה בתוך סניפי הסופרמרקטים שלו.

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון יוני של  מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

 

 

בניגוד מובהק לטייקונים החברים ב"מועדון" של שוק ההון הישראלי, לוי לא נוהג לקחת הלוואות גדולות או למנף את עסקיו לטובת משיכת דיווידנדים או עסקים אחרים. "לא הייתי זקוק למימון גם כשנכנסתי לסלולר", הוא אומר. "מעולם לא עבדתי עם אשראים. זה עיקרון שהנחה אותי מתחילת דרכי. בימים שלא היה לי כסף הייתי אומר לפקיד בבנק שיכתוב על הצ'ק (שהיה חשש שיחזור - ש.ש) 'נא להפקיד שנית'. כשספק היה רואה דבר כזה הוא היה חוזר כעבור ארבעה־חמישה ימים לבנק, ובזמן הזה הייתי מפקיד כסף מהמכירות וכך היה לצ'ק כיסוי. כיום דבר כזה בלתי אפשרי".

אחרי הראיון שנתנה בחודש שעבר רקפת רוסק־עמינח, מנכ"לית בנק לאומי, בתוכנית "עובדה" בערוץ 2, כמעט שאין כבר צורך להסביר מהו "המועדון" של בעלי ההון ששולט בכלכלה הישראלית. ובכל זאת, נאמר בקצרה שזוהי החבורה המצומצמת של בעלי השליטה בבנקים, בחברות אחזקה גדולות, בבתי השקעות ובחברות ביטוח, בחברות קמעוניות ובכלי תקשורת מרכזיים, המקיימים זה עם זה קשרים חברתיים ומסייעים זה לזה במתן אשראי, בסידור ג'ובים לחברים ולילדים ובכל דבר אחר, על בסיס היכרות וקשרים אישיים ולא בהכרח על סמך כישרון. כל זאת, כמובן, על חשבון הצרכן הישראלי, שאמור ליהנות משוק תחרותי אמיתי, ותחת זאת נאנק תחת יוקר המחיה בשוק מונופוליסטי ומאובן. חלק נכבד מאנשי העסקים המפורסמים בישראל נמנים עם חברי המועדון, ונראה כי רק מעטים מהם היו מצליחים לשרוד בעולם העסקים בלעדיו.

אחד החסמים העיקריים המקשים על חייהם של אלה שפועלים מחוץ למועדון הוא הקושי לגייס אשראי. "אין פלא שקשה למצוא אנשי עסקים גדולים מחוץ למועדון", אומר בכיר בשוק ההון. "הרי אחד מסודות ההצלחה העסקית בישראל הוא המימון הנדיב שאתה יכול לקבל ממערכת הבנקאות או מחברות הביטוח. מן המפורסמות הוא, לדוגמה, שבימיה הטובים של אי.די.בי תחת נוחי דנקנר, נמנעה כלל ביטוח מהענקת מימון לעסקים שהיו אמורים להתחרות בחברות של אי.די.בי".

אלון מדמוני מכיר היטב הן עסקים השייכים למועדון והן את אלה שמחוצה לו: הוא היה משנה למנכ"ל דלק של יצחק תשובה, עבד בשופרסל כאשר נשלטה על ידי משפחת רקנאטי, וגם ברשת המרכולים גרינברג בתקופה שבה שלט בה אליעזר פישמן. בהמשך שימש מנכ"ל רשת כמעט חינם בשליטת האחים צים - שבדומה ללוי בעליה פועלים מחוץ למועדון.

"כשאתה לא במועדון, הבעלים צריך לבוא יחד עם המנכ"ל לבנק, ולריב על כל פרומיל של עמלות בנק, או דברים אחרים", הוא מספר. "לעומת זאת, חברות שהן חלק מקונצרנים מקבלות מהבנקים יחס מצוין, וקשה לדעת אם היחס הטוב הזה נובע מעוצמתן או מאישיותם של הטייקונים שהם הבעלים שלהן". מדמוני, שעובד כיום כעצמאי, מכיר את מציאות לקיחת האשראי באופן אישי. "כאיש עסקים עצמאי, הבנקים פשוט שותים לך את הדם", הוא אומר. "לא נותנים לנשום, חונקים אותך מכל מיני כיוונים. אם אין לך הון עצמי גדול, אתה בבעיה".

 

האחים בלגן

הבוסים לשעבר של מדמוני, האחים עדי ורני צים, אמנם סיגלו לעצמם כמה סממנים חיצוניים של עושר - למשל, הטירות המפוארות שבנו לעצמם במושבים ליד פתח תקווה - אך בפועל אין להם כל קשר למועדון. לשניהם אין תעודת בגרות (עדי אפילו לא סיים כיתה י') ואת הצלחתם העסקית הם חבים להכרתם המעמיקה את המסחר בשטח, לעבודה קשה ולחושים עסקיים חדים. אחרי שהפכו מינימרקט קטן בפתח תקווה לרשת בת 35 סניפים של מרכולי "כמעט חינם", מכרו אותה לפני שנה וחצי לנחום ביתן, הבעלים  של רשת יינות ביתן, תמורת 350 מיליון שקל, ונהפכו למולטי מיליונרים.

דודו בכר

עדי (44) ורני (40) צים, נולדו ברמת גן למשפחה שבה עוד שתי אחיות. להוריהם היתה חנות בגדים ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, שבה עבד עדי בהיותו ילד. כשהיה בן 11 עברה המשפחה לפתח תקווה והחנות נמכרה. כעבור חמש שנים החליט עדי לעזוב את הלימודים ולפתוח עם אמו מינימרקט ברחוב רמב"ם במרכז העיר. בזמן שבני גילו חבשו את ספסלי בתי הספר, הוא הכיר לעומק את מקצוע המסחר: קניית סחורה, סידורה על המדף, משא ומתן עם ספקים והתנהלות מול לקוחות.

כעבור שלוש שנים הצטרף אליו האח הגדול, רני, שהשתחרר מהצבא, והשניים החליטו לפתוח חנות ראשונה של כמעט חינם ברחוב עמישב שבקצה שכונת אם המושבות בפתח תקווה. אז, בסוף שנות ה־90, היה האזור עדיין שומם. החנות של האחים צים היתה שונה מאוד מאלה שניתן למצוא במרכזי הערים: אם היתה בה חוויית קנייה כלשהי, היא היתה של היעדר חוויית קנייה. החנות התנהלה באופן כאוטי והתנאים בה היו קשים. לעתים קרובות היו הלקוחות לוקחים סחורה ממשטחים שהונחו בחוץ, עוד לפני שהאחים צים ועובדיהם הספיקו לסדר אותה על המדף. בחורף דלף גשם מהגג וירד על הקופאיות. בשלב מסוים החנות הראשונה ההיא נסגרה, אבל האחים המשיכו לעבוד בשלוש חנויות אחרות שנפתחו בינתיים.

קריסת רשת השיווק קלאבמרקט ב־2005, מהלך שהיטיב מאוד עם אי.די.בי, שמיזגה את הרשת הכושלת תוך שופרסל, הועילה גם לאחים צים, שהצליחו לקבל לידיהם שלוש מחנויותיה. ב־2008 תרמו האחים בנדיבות למערכת הבחירות של ח"כ לשעבר לאה נס בפריימריז של הליכוד - נס היא אשתו של עו"ד שלמה נס, מפרק רשת קלאבמרקט.

במשך שנים מערכת הבנקאות הסתכלה על האחים צים בעין קצת עקומה. "החברה הרוויחה בהתאם לקצב שלה", אומר רני צים. "את האשראי קיבלנו בזכות עצמנו, בהתאם לדו"חות שהראינו, לא בגלל שהשם שלנו הוא צים או שמישהו עשה לנו פרוטקציה. בכוונה גם לא מינפנו את עצמנו. החלטנו שהסגנון שלנו יהיה הרבה הון ופחות מינוף, כדי שהעסקים יישארו שלנו". בפועל, כשישבו מול הבנקים, נעזרו האחים במדמוני ובמנהל בכיר נוסף שגייסו: ישראל איינהורן, תא"ל במיל' ובכיר לשעבר בשופרסל, שעבד כיו"ר החברה. שני המנהלים שהיו בעלי קשרים ענפים במועדון שימשו הפנים הייצוגיות של החברה מול שוק ההון והבנקים, וגם הובילו אותה להנפקה ב־2010. לפני כשנה וחצי נפרדו דרכיהם של האחים.

 

גולן נגד העולם

מי שמנסה בשנתיים האחרונות להוכיח שאפשר להצליח גם מחוץ למועדון, בלי חברויות עם גופי ההון הגדולים ומתוך גישה של  פיתוח תחרות והורדת מחירים למען הצרכן הישראלי - הוא הבעלים של חברת הסלולר גולן טלקום, מיכאל גולן. פעילותו התאפשרה הודות לאחד מהמהלכים הראשונים שערערו את יציבות המועדון: רפורמת הסלולר של שר התקשורת לשעבר, משה כחלון. בעקבות הרפורמה נוספו לשוק הסלולר, שהתנהל במשך שנים רבות ברמת תחרות נמוכה, חברות חדשות הפועלות על התשתית הקיימת באמצעות רשתות וירטואליות. צעד זה הוביל לירידה ניכרת בכוחן של החברות הוותיקות - סלקום, אורנג' ופלאפון - שעד אז התייחסו לשוק הסלולר כאל פרה חולבת המניבה מזומנים.

מיכאל גולן
אייל טואג

גולן (36), נולד בפאריס בשם מיכאל בוקובזה, להורים שהיגרו לשם מתוניסיה. תחילה עבד כבנקאי השקעות בבנק רוטשילד בפריז, ובהמשך עבר לבנק מורגן סטנלי בלונדון. כשהיה בן 21 בלבד החל לעבוד כסמנכ"ל כספים בחברת Iliad שהקים איל התקשורת הצרפתי קסבייה ניאל. גולן התקדם בחברה במהירות עד שהגיע לתפקיד המנכ"ל באמצע שנות ה־20 לחייו. החברה, שמחזיקה במותג התקשורת Free, עסקה בין השאר בשיווק חבילות תקשורת מסוג טריפל הכוללות טלפון, אינטרנט וטלוויזיה רב ערוצית. כשגולן החל לעבוד ב־Iliad היא היתה חברה קטנה יחסית. מחזור המכירות היה כ־20 מיליון יורו בלבד והועסקו בה כ־40 עובדים. כשעזב אותה, ב־2007, היא היתה חברה בורסאית בשווי של 3 מיליארד יורו עם מחזור מכירות של 1.2 מיליארד יורו ו־1,500 עובדים. גולן, בזכות אופציות שקיבל, הפך לאיש עשיר, אך לא סופר עשיר. לפי הערכות, הונו מסתכם בכמה עשרות מיליוני יורו.

במקביל לעזיבת החברה ערך גולן שינוי חד בחייו האישיים והמקצועיים, ועלה לישראל. בשלב זה פנה אליו איש העסקים הצרפתי פטריק דרהי, הבעלים של חברת נומריכבל, חברת הכבלים הגדולה בצרפת. גולן, שעבד עבור המתחרה של דרהי בצרפת, נהפך לנציגו בישראל וסייע לו ברכישת חברת HOT. ב־2009 רכש דרהי 15% מ־HOT, וכך נהפך לשותפם של מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, ומו"ל "גלובס", אליעזר פישמן, השותף ב"ידיעות אחרונות" - שניהם חברים ותיקים ובכירים במועדון. בהמשך קנה דרהי את חלקם של השניים ושל שותפים אחרים ב־HOT, ומחק את החברה מהמסחר בבורסה.

באותם הימים סומן גולן בעיתונות כאיש המפתח ב־HOT, אבל באוגוסט 2010, כחצי שנה בלבד אחרי שמונה ליועץ מיוחד למנכ"ל HOT, הרצל עוזר, הסתיים הרומן בינו לבין דרהי בטונים צורמים במיוחד. מאז התנהלו בין השניים כמה סכסוכים משפטיים. גולן שב לעבוד עם ניאל וחזר גם לעמדת מתחרהו של דרהי. בהמשך אותה שנה הקימו השניים את גולן טלקום, שבה מחזיק גולן ב־45% מהמניות וניאל ב־30% מהן. ביולי 2011 זכתה החברה ברישיון להיות המפעילה הסלולרית החמישית בישראל. דרהי, הבוס לשעבר, נהפך כעת למתחרה ישיר של גולן, מכיוון שחברת מירס, שאותה קנה ומיזג לתוך HOT, היתה החברה השנייה שזכתה במכרז.

בתקופה שבה עבד ב־HOT למד גולן להכיר מבפנים את התנהלות המועדון, ומאז שיצא לדרך עצמאית הוא חווה את עוצמתו באופן אחר. כבר מתחילת הדרך הקשתה העיתונות על גולן טלקום: "מעריב", אז בשליטת נוחי דנקנר, התעלם לחלוטין מקיומה, כפי שנהג גם ברפורמה של כחלון; "ידיעות אחרונות" שבשליטת מוזס, ששמר על קשר טוב עם דרהי גם אחרי הפרידה העסקית, העניק לגולן יחס ביקורתי וצונן. גולן, שמפרסם את עצמו בין היתר בתשדירי רדיו בקולו, מתעקש גם כיום על הדרך שלו, שמבוססת בעיקר על מחירים נמוכים במיוחד. עם זאת, נתח השוק שלו הוא 5% בלבד, וככל הידוע החברה מפסידה. לפי ההערכות, בשל כך החברה נמצאת על המדף - הערכות שאותן דוחים גולן וניאל.

 

חבר במועדון הלא נכון

AP

גולן מספר שהתאכזב מהתרבות העסקית שגילה בישראל. "הופתעתי לראות שיש כזה סוג של מועדון טייקונים בישראל", הוא אומר. "אמנם ישראל, מבחינת היזמות, היא המדינה הכי מודרנית שיש, עם המון צעירים שרוצים לפתוח סטארטאפים, אבל גיליתי גם שיש בה שוק של כמה מועדונים ומשפחות ששולטים בכלכלה של המדינה. האנשים האלו לא רוצים לראות שינויים, תחרות, יזמים חדשים שבאים מחוץ למסגרת ואנשים שפועלים למען התחרות ולטובת הצרכן. אלה אנשים שחושבים שהמדינה היא החצר הפרטית שלהם, ושהיא תעזור להם לממן פעילויות שלהם בחו"ל. כציוני שהחליט לעלות לארץ, כל זה היה מאוד לא מקובל עלי".

 עוד לפני שהחברה שלו החלה לפעול גילה גולן שהמועדון מערים בפניו לא מעט קשיים. "אני לא יכול להגיד שמות, אבל ההרגשה היא שעשו נגדנו הכל", הוא אומר. "לחצו על קבלני אנטנות כדי שלא יעבדו איתנו, הפיצו עלינו שמועות שקריות, לדוגמה שאין לנו שירות לקוחות אנושי, והיו גם ניסיונות הפחדה נגד עובדי החברה ונגדי. דווקא עם הבנקים לא היו לי בעיות, פשוט משום שלא ביקשתי אשראי".

אי אפשר לדבר על גולן בלי להתייחס לדרהי, שלפחות בתחילה דרכו בישראל נתפס כאאוטסיידר וכאיש הנקי מאינטרסים לא ענייניים - התרשמות שהתבררה במשך השנים כמאוד לא מדויקת, בלשון המעטה. דרהי (51), נולד בפריז למשפחה ממוצא צפון אפריקאי ולמד הנדסה בפוליטכניק, הטכניון הצרפתי. בתחילת הקריירה שלו עבד בחברת פיליפס, שם התקדם עד לתפקיד מנהל מחלקה. בראשית שנות ה־90 החל לפעול כמשקיע, והסתמך על הלוואות בנקאיות כדי לרכוש חברות כבלים קטנות באזור פרובנס שבדרום צרפת. בעשור הקודם ביסס את עסקיו בתחום התקשורת. חברת נומריכבל שבבעלותו פועלת תחת חברת האחזקות הגדולה שלו, אלטיס. 

קרוב לחמש שנים אחרי כניסתו לפעילות בישראל, ואף שמעולם לא התגורר כאן, אפשר בהחלט לומר שכיום דרהי הוא חלק בלתי נפרד מהמועדון הישראלי - לא רק בגלל החיבור שלו לנוני מוזס ולבכירים אחרים, אלא בעיקר בשל דרכו המבוססת על ניצול פעילותו בשוק לא תחרותי כדי למנף את החברות שלו ולקדם  השקעה במקומות אחרים. באחרונה הנפיק דרהי אג"ח זבל בחו"ל, בריבית של 6%־7%. היקף הגיוס, 17 מיליון דולר, נועד לאפשר לו לקנות את חברת הטלקום הצרפתית SFR.

אחד משלושת הנכסים שעליהם מסתמך דרהי כדי לגייס את הכספים הוא חברת HOT. במילים אחרות: כסף של הצרכן הישראלי, שעליו לא משולם מס בישראל, זורם היישר להשקעותיו של דרהי מעבר לים. הכסף הזה היה יכול להיות מושקע בחזרה ב־HOT - בפיתוח טכנולוגיות, בהורדת מחירים או בכל השקעה אחרת. ואולם, דרהי החליט לאמץ את דפוס הפעולה המזוהה עם טייקונים כמו דנקנר ואילן בן־דב, ולשעבד חברה עם רווחים לטובת שירות חוב במקום אחר. פעילות זו מתאפשרת משום ש־HOT פועלת בשוק לא תחרותי בתחום הטלפוניה הקווית, המשווע לרפורמה כמו זו שנעשתה בתחום התקשורת הסלולרית.

יזם שבוודאי מסתכל מהצד בתסכול על דרהי הוא איש העסקים חזי בצלאל, שקיווה להתחרות ישירות בדרהי כמפעיל חברת טלפונים סלולריים. באביב 2011 זכתה חברת אקספון שבבעלותו של בצלאל במכרז של משרד התקשורת לפתיחת שוק הטלפונים הניידים לשתי חברות מפעילות חדשות, בעקבות הרפורמה של כחלון, והוא אפילו הספיק להצטלם לצד כחלון ודרהי בתצלום חגיגי של הזוכים במכרז. לאכזבתו, כעבור כמה שבועות נפסלה אקספון, מכיוון שלא השיגה את הערבות הבנקאית הנדרשת לפי תנאי המכרז: 700 מיליון שקל. כך נכנס לשוק גולן, בעל הגב העסקי החזק מצרפת, במקומו של בצלאל.

בצעירותו היה בצלאל (63) סטודנט מבריק לכלכלה באוניברסיטת תל־אביב, ובן טיפוחיו של פרופ' חיים בן־שחר, מבכירי הכלכלנים בישראל. הוא עבד במשך כמה שנים כמרצה במחלקה, אך החליט להמיר קריירה אקדמית מבטיחה בעבודה כבנקאי בבנק דיסקונט. באמצע שנות ה־80 קיבל הצעת עבודה מבנק השקעות בריטי ועקר למזרח אפריקה. כעבור כמה שנים בעסקי המימון החליט לפתח עסקים עצמאיים משלו. הוא עבד בעיקר באוגנדה, אך גם במדינות נוספות באפריקה. המדינות שבהן פעל מככבות מדי שנה בראש מדד השחיתות - דבר שלא תרם לתדמיתו בישראל. כמו כן היה בצלאל מעורב גם בכמה עסקות ביטחוניות, ובעקבות זאת נוצרה לו תדמית של סוחר נשק.

עופר וקנין

בשל מעורבותו בעסקות נשק ובשל הקשר שלו לתעשיות הביטחוניות בישראל, נהנה בצלאל מקשרים טובים במיליה הביטחוני, ובין היתר הוא מעסיק את יחיאל חורב, לשעבר הממונה על הביטחון במערכת הביטחון. היו לו גם עסקות עם מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, עמוס ירון. עם זאת, למועדון הבנקים ובתי ההשקעות לא הצליח בצלאל להתברג, למרות הידע והניסיון הרב שלו בתחום ההשקעות והמימון. לאחר פסילתה של החברה שלו, אקספון, פרסמה ג'ודי שלום־ניר־מוזס, אשתו של השר סילבן שלום, ציוץ בטוויטר. "מצחיק", כתבה אשת השר, "בצלאל לא יודע שאם הוא לא אחד מ־18 המשפחות אין מצב למימון בבנקים בארץ - בלי קשר למצבו הכספי?".

 

חבר לא מתייצב נגד חבר

נראה כי אין אדם רחוק יותר מהמועדון מאשר מוטי בן משה, בעל השליטה החדש בקונצרן אי.די.בי, ביחד עם איש העסקים אדוארדו אלשטיין. בגיל 39 נחת בן משה לפתע בישראל עם 600 מיליון שקל במזומן, שאפשרו לו להשתלט על הקונצרן הגדול במדינה, צעד שהדהים - וממשיך להדהים עד היום - את שוק ההון הישראלי. הבלבול שאחז בחברי המועדון נעוץ בין השאר בעובדה שבן־משה שונה מהם כל כך. הוא מתגורר במודיעין, נוסע במכונית יונדאי המשועבדת לבנק, ובאופן כללי מנהל אורח חיים צנוע שמתאים, אולי, למעמד הבינוני־גבוה, אבל רחוק מחיי התפנוקים הנהוגים במעגלים החברתיים של סביון, הרצליה פיתוח וכפר שמריהו.

בשנה האחרונה, על רקע המאבק החריף על אי.די.בי, ספג בן משה השמצות רבות מדנקנר וחבריו במועדון. דנקנר אפילו שכר חוקרים פרטיים. אלא שהמאבקים לא עזרו, והשופט איתן אורנשטיין, שניהל את תיק הפירוק של חברת אי.די.בי פיתוח בבית המשפט המחוזי בתל־אביב, פסק באופן חד משמעי שבן משה כשיר להיכנס לנעליו של דנקנר כבעל השליטה. "אני הבעלים של אקסטרה הולדינג. השותף היחיד שלי הוא הקדוש ברוך הוא. אין לי עסקים עם המאפיה. אין לי עסקי הימורים. אין לי עסקי זנות. אין לי עסקים עם איראן ולא עם עיראק. לא היו ולא יהיו", הצהיר בן משה בדצמבר האחרון, בראיון ל־TheMarker, בשיאו של המאבק על השליטה באי.די.בי. "בגלל שנוחי דנקנר נלחם על השליטה, השמועות הללו יצאו מכל פרופורציה. לא העליתי על דעתי שיחברו אותי לעסקי זנות ומאפיה כשבאתי לרכוש את אי.די.בי".

יריב כץ

עסקים של בן משה מרוכזים בגרמניה, בחברת אקסטרה שאותה הקים, וששוויה נאמד ב־1.1 מיליארד יורו. הקבוצה כוללת עסקים מגוונים  בתחום חיוב לקוחות (בילינג), אנרגיה, מסחר, קול־סנטרס, ביטוח ותיירות. הוא נולד בבאר שבע כמרדכי (מוריס) מושיאשווילי, וגדל בלוד. הוריו, יעקב ואתרי מושיאשווילי, מתגוררים עד היום בפרויקט בנה ביתך בעיר, אחרי שנים שבהם התגוררו בשיכונים. אביו מנהל סניף של מזרחי־טפחות ברמלה, ואמו עבדה בעבר כפועלת ייצור במפעל טלרד.

כבר מגיל צעיר היה בן משה בעל חושים עסקיים חדים. כשהיה בן 14 ניסה להתקבל לעבודה במפעל בזמן חופשת הקיץ. מנהל המפעל הסביר שהוא לא זקוק לעובדים אלא לאיש מכירות, והציע לבן משה לבחור בין תשלום של עשרה שקלים לשעה או 10% מסך המכירות שיציג. בן משה העדיף את האופציה השנייה, וכבר בסוף יום העבודה הראשון הרוויח 3,500 שקל. בתיכון למד בישיבת נחלים הסמוכה לפתח תקווה, ובצבא שירת ביחידות עורפיות שונות במסגרת חיל כללי, ובשעות הערב למד תכנות. לאחר שחרורו נרשם ללימודי כלכלה וחשבונאות באוניברסיטת בר אילן, אך בשנה השנייה ללימודיו עזב לטובת הקמת חברת תוכנה משלו. את החברה, סייבר גייט, הקים בן משה באמצעות הלוואה של 5,000 דולר שנטל, תוך שהוא משתמש במענק השחרור שקיבל מהצבא כעירבון.

בסוף שנות ה־90 החליט להגר לגרמניה, שם ניצל כשל שוק שנוצר באירופה לאחר פקיעת בועת הדוט.קום: ריבוי של תשתיות תקשורת מפותחות, שנותרו ללא דורש בשל המשבר. הוא רכש את התשתיות במחירים זולים, ויצר קשר עם חברות תקשורת באירופה כדי להציע שירותי תקשורת ללקוחות קצה. עסקיו התרחבו במהירות, והוא הקים את אימפריית אקסטרה.

סיפור ההצלחה הזה, שהיה לחלוטין לא מוכר בישראל, לא עזר לבן משה כאשר הוטחו בו ההכפשות שיצאו משורות המועדון. אגב, לכאורה ניתן היה לצפות שבן משה יותקף על ידי חברים במועדון שיתחרו מולו על אי.די.בי, אבל זה דווקא לא קרה. "הופתעתי במיוחד לגלות את עומק החשש שהיה לגורמים עסקיים בישראל להתחרות בדנקנר על השליטה בקבוצה", אמר בן משה ל־TheMarker. בכיר המכיר היטב את הלך הרוח במועדון מסביר איך הדברים נראים מהזווית ההפוכה. "זה כלל בסיסי", הוא אומר, "אתה לא מתייצב מול חבר אחר במועדון, בטח לא אחד עם עמדה חזקה כמו שהיתה אז לנוחי".

בחודשים הקרובים יתברר אם בן משה יפעל בישראל כשם שהוא פועל בגרמניה - מתוך תחרותיות, שאיפה למחירים הזולים ביותר ובאופן כללי עשיית עסקים לגופו של עניין, ללא אינטרסים זרים. למרבה ההפתעה, לפני חודשים אחדים נקט בן משה דווקא צעד שאותת בכיוון ההפוך: הוא מינה את אהרון פוגל, מנכ"ל האוצר לשעבר, מנכ"ל חברת הביטוח מגדל לשעבר, ובשר מבשרו של המועדון, לתפקיד יו"ר אי.די.בי פיתוח. ואולם, רגע לפני שבן משה קיבל באופן פורמלי את השליטה על אי.די.בי, החליטו הוא ואלשטיין לפטר את פוגל. צעד זה מוסיף לאי הוודאות באשר לאופן שבו ינהל בן משה את אי.די.בי, בוודאי במצב שבו יש לו שותף שווה.

עם זאת, גורם המקורב למועדון טוען שלפיטוריו של פוגל אין משמעות רבה, מפני שהוא מונה מראש רק כדי להיות גורם מגשר מול אלשטיין, תפקיד שבו לא ממש הצליח. "עד עכשיו המועדון לא מבין את תופעת בן משה", הוא אומר. "מי שנפגש אתו מעיד שזה אדם עם חושים והבנה כלכלית באמת יוצאת דופן, שנכנס לעומקם של דברים, אבל קשה מאוד לדעת איך הוא מתנהל. לדעתי, אם הוא לא ילך 'אנטי', הוא יהיה בתוך המועדון. בסוף, בעסקים, הכסף מדבר. ובישראל, כשאתה חבר במועדון, אתה עושה הרבה יותר כסף".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#