כמו סטף ורטהיימר: "אני רוצה להשאיר אחרי תעשייה, לא הרבה כסף בבנק" - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כמו סטף ורטהיימר: "אני רוצה להשאיר אחרי תעשייה, לא הרבה כסף בבנק"

("לא צריך לבנות תעשייה שתייצר חולצות, כי המשאב שלנו אינו כוח אדם"), והדרך שלו להתמודד עם הדולר החלש והפריון הנמוך היא "חדשנות, יצירתיות ומוצרים עם ערך מוסף"

28תגובות

כביש האספלט בדרך לאשקלון לוהט, וסביב אזור התעשייה הדרומי של העיר יש רק חול וחול. אבל שמואל דונרשטיין, בעלי חברת רב בריח המייצרת דלתות פלדה ומנעולים, שמגיע לכאן בכל בוקר מרמת השרון הנינוחה, מסתובב קורן מאושר על רצפת הייצור. הוא מלטף את המכונות שתכננו מהנדסי החברה, מצביע על קו ייצור ידני שעוד מעט יהפוך אוטומטי ויגדיל את הפריון ומספר בגאווה איך הצליחו להעביר ייצור של פינים מקוריאה לאשקלון. "אני קם בבוקר ומרגיש שיש לנו מדינה נהדרת", הוא אומר.

זה לא שאין לו סיבות להתלונן. את החברה רכש ב–2008 לאחר שנקלעה לקשיים ועבד קשה כדי להפוך אותה לאחת המובילות בעולם במכירת דלתות ביטחון. חלק ממכירותיו מיועד ליצוא, וגם הוא מרגיש בכיסו את הירידה ברווחיות כתוצאה משחיקת שער הדולר מול השקל. ומעבר לכל זה, המפעל ממוקם בטווח הקסאמים מרצועת עזה, שבמלחמה האחרונה ירדו על האזור כגשם.

ואולם בניגוד לתעשיינים, שמהלכים איימים ומזהירים מקריסת מערכות אם הממשלה לא תסייע להם, דונרשטיין רואה את חצי הכוס המלאה, וסומך בעיקר על עצמו ועל מנהליו. "אני רואה בחיוב את זה שלמערכת היה אומץ להעמיד כאן למשפט ראשי ממשלה, שרים ונשיאים. יש הרבה מדינות שזה לא יעלה על הדעת אצלן. ואני גם מרגיש, שהילדים שלנו קיבלו יותר מאיתנו, שהדור משתבח. ברמה האישית אני מרוצה, כי אני נוסע כל יום לעבודה שאני נהנה ממנה", הוא מספר תוך כדי סיור שערך במפעל, שנמשך יותר משעה.

דונרשטיין רכש את רב־בריח ב–2008 לאחר שנכנסה להליכי פירוק, העביר את החברה תוכנית מיפנה והפך אותה לאחת המובילות בעולם במכירת דלתות פלדה. דונרשטיין משוכנע גם שהוא קרוב מרחק נגיעה ליעד של הפיכת החברה למובילה העולמית בייצור דלתות מגן.

שמואל דונרשטיין
עופר וקנין

אף שעשה כבר לביתו, דונרשטיין מגיע בכל בוקר למפעל וחוזר בערב. התוכניות האסטרטגיות שלו לחברה לא יבטיחו פחות שעות עבודה בשנים הקרובות.

הוא בקיא בכל הפרטים הקשורים למפעל שבבעלותו, גם כשמגיעים לסלילים בקוטר הקטן ממילימטר או למכונת ייצור שמאפשרת לו להפסיק לייבא חלקי מפתח מהמזרח ולייצר אותם באשקלון. מאז רכישת המפעל, שהוקם ב–1973 על ידי אברהם בחרי ומשה דולב, הוא שועט קדימה, ולא מפסיק להתפעל מעבודת מכונות הייצור, המחליפות אט־אט את העובדים. אלה, לדבריו, נקלטים בחברה בתפקידים אחרים.

"פס ייצור הפועל באוטומציה מלאה מייצר כל 97 שניות דלת — משלב של פלטות פלדה, כולל קיפול הצדדים. כיום לקפל משקוף לוקח לאדם 340 שניות, לעומת 34 שניות באוטומציה מלאה", הוא אומר. "כשאני מוריד שלושה עובדים מפס ייצור, אני חוסך 30 אלף שקל בחודש — שהם 360 אלף שקל בשנה".

"מייצר מוצרים עם ערך מוסף גבוה"

בהתאחדות התעשיינים בתל אביב טוענים שכמעט אין דור המשך לתעשייה, אבל בנו ובתו של דונרשטיין הצטרפו אליו למפעל. מאיה, 32, מנהלת את המותגים. "היא למדה משפטים ואז באה ואמרה לי, שהיא רוצה לעבוד בתעשייה. זה גרם לי אושר", אמר. "לפני ארבעה חודשים הבן ליאור גמר התמחות במחלקה הכלכלית בפירמת רואי החשבון KPMG. הציעו לו רילוקיישן בניו יורק. הוא אמר 'לא', לקח את האוטו ונסע לאשקלון. זה עלול להיראות ציני, אבל גם באותו יום הייתי הכי מאושר", הוסיף.

בהתאחדות התעשיינים אומרים עוד, כי אין השקעות בתעשייה וכי לא קמים כאן מפעלים חדשים, אבל כששלומית, אשתו של דורנשטיין, הציעה לו באחרונה לפרוש כדי ליהנות מהנכדים ובכלל, הוא החליט להשקיע 170 מיליון שקל בהקמת מפעל נוסף באזור התעשייה הדרומי של אשקלון, והוא מחכה לתחילת ההרחבה בכליון עיניים.

גם שיחה על הדולר, שתעשיינים מרבים לדבר עליו ולהזהיר מפורענות וחיסול התעשייה אם הממשלה לא תמהר להעלות את שערו מול השקל — באמצעות קנייה מאסיבית של דולרים, או קיבוע שערו — אינה גורמת לו להפסיק לחייך. הוא מסתובב בגאווה בין אולמות הייצור, מפרט באריכות את סגולותיה של כל מכונה, ומציין בסיפוק, שהגיע לשיא עולמי של 16 מיליוני קומבינציות בקידוד הצילינדרים, שמשמעותם שלכל אחד מ–16 מיליון המפתחות יש קידוד שונה. "זה מעיד על רמת הביטחון. למתחרה הכי קרוב יש 3 מיליון קומבינציות", הוא אומר בגאווה. ויש לו דרך משלו לפרוק מתחים: "כשמשהו מרגיז אותי ואני רוצה להירגע, אני מתיישב ליד המכונה לכיפוף משקופים ומתבונן איך היא עובדת", הוסיף.

איך אתה מתמודד עם היחלשות הדולר?

"אני מייצר מוצרים עם ערך מוסף גבוה. נניח, שכשאני מייצר מפתח מוגן פטנט, הוא עולה לי 30 סנט, ואני יכול למכור אותו ב–3.5 דולרים. בגלל שערי החליפין אני מרוויח פחות, אבל אני יכול להתקיים, כמו שחברת אלביט יכולה להתקיים. תעשייה שמייצרת ערך מוסף גבוה במוצרים שלה, יכולה להתקיים בתנודות דולר. עם זאת, דולר חלש לא טוב באופן כללי לתעשייה, כי הוא פותח צוהר ליבוא גדול יותר".

עופר וקנין

ישנו נושא נוסף שדונרשטיין אינו מקבל לגביו את דין התנועה, כלומר את עמדת התאחדות התעשיינים. זו לוחצת לרכישת מוצרים כחול־לבן כדי לשמר מקומות עבודה. לעומתה, דונרשטיין טוען נגד תעשייה שצריכה טובות כדי להתקיים.

"אני יודע, שהחברים שלי בהתאחדות לא יאהבו את זה, אבל אני נגד לחצים לכך, שייצרו את החולצה שלי בישראל. אנחנו לא צריכים לבנות תעשייה שתייצר חולצות, כי המשאב שלנו אינו כוח אדם. צריך לבנות כאן תעשיות שמבוססות על טכנולוגיה. זה לא אומר תעשיות היי־טק בלבד, כי טכנולוגיה זה גם קוטג'. אם הוא יהיה הכי טוב שיש, כמו הגבינה הצרפתית, נמכור קוטג' בכל מקום בעולם. נחלוב פרות בטכנולוגיה הכי גבוהה, להבדיל מההודי שעובד ידנית. כבר כיום מפעלי שטראוס וטרה הם גאווה גדולה מההיבט הטכנולוגי — ונמכור בחו"ל".

אחת הדאגות של הממשלה היא הפריון הנמוך יחסית של עובדים בתעשייה, ביחס למדינות המפותחות. הפריון של עובד בתעשייה שאינה היי־טק אף נמוך יותר. דונרשטיין מעיד על עצמו, שמצא את הפתרון בדמות חדשנות ויצירתיות. "הכנסנו מכונות אוטומטיות לפס הייצור, מספר העובדים לא ירד, כי פיתחנו מוצרים ושווקים חדשים. הפריון עלה מ–101 אלף שקל ברבעון הראשון של 2012 ל–196 אלף שקל ברבעון הרביעי של 2013", אמר.

"תעשייה זה 
יצירת מורשת"

לדברי דונרשטיין, לפני כשנתיים קיבל הצעה מחברה גדולה זרה לרכוש את רב בריח בסכום גבוה במיוחד. "דיברתי על זה עם שלומית אשתי, שאמרה שהגיע הזמן לראות יותר את הנכדות ולטייל עם המשפחה, כפי שחלק גדול מהחברים שלי עושים", סיפר דורנשטיין. "חודש לאחר מכן הלכנו למסעדה בתל אביב לחגוג לי 60. הבן הגדול, שגר בניו יורק ועובד כבנקאי בכיר בוול סטריט, הגיע לישראל לארוחת הערב ושלומית דיברה על הצורך לשכנע אותי למכור. אמרתי להם שלא הכרתי את אלי הורביץ (שהפך את טבע מחברה מקומית קטנה לחברה גלובלית מובילה, א"ק), אבל אני חושב שהוא חייך כשעצם את עיניו. 30 ומשהו שנה לפני כן הוא שטף מבחנות בקיבוץ, ולבסוף השאיר אחריו חברה עם מורשת שהיא מעבר לאדם הבודד.

"תעשייה זו בנייה של מורשת. דן פרופר, מיכאל שטראוס, דוביק לאוטמן, אלי הורביץ וסמי סגול — אלה אנשים שהשאירו או ישאירו אחריהם מורשת של יצירת ערך, מקומות עבודה. אם אפרוש, זה יהיה ב–2020. עד אז אני מתכנן לבנות עוד מפעל. אני מגיע כל יום ועובר דרך פיסת האדמה שעליה יקום המפעל, כי יש לי חלום. אם אבנה 42 אלף מ"ר שייצרו בהם עשרות אלפי צילינדרים ומישהו אחר יבנה מפעל אחר — נשאיר מאחורינו מורשת. זה מה שאמרתי לילדים, שאני רוצה להשאיר מאחורי תעשייה ולא הרבה כסף בבנק".

"ישקר של דלתות הביטחון בעולם"

המודל לחיקוי של דונרשטיין הוא סטף ורטהיימר, שאת הביוגרפיה שלו קרא בטיסה אחת מתל אביב לארה"ב, ומה שלא הספיק בטיסה השלים בשדה התעופה.

TheMarker

"ורטהיימר עלה לארץ ובנה מפעל מפואר מכלום. כשקניתי את רב בריח ביולי 2008 אמרתי שאני רוצה לעשות ממנו ישקר של דלתות הביטחון בעולם. ביולי הקרוב רב בריח תייצר את מספר דלתות הביטחון הגבוה בעולם — 1,100 ביממה, 250 אלף בשנה. רבע מיליון דלתות, שיימכרו ברובן בחו"ל בעשרות מדינות.

"התחזית ל–2015 היא שבסופה נבנה כאן מפעל חדש במעלה הרחוב. יהיו בו למעשה ארבעה מפעלים שייצרו מוצרי נעילה, דלתות ביטחון, שערים לתעשייה ולצבא (למוסדיים) ומוצרי מיגון".

איך העברת חברה בקשיים לחברה בצמיחה?

"בשנתיים האחרונות הצערתי את דרג המנהלים בחברה. לקחתי את הטובים ביותר מכל חברה אחרת. לרובם נתתי אופציות בחברה שיוכלו לממש אם ננפיק אותה או שיוכלו לפדות אם נישאר חברה פרטית. נתתי להם חזון שהם עובדים בעסק שלהם. יש לי מרקם מנהלים שהם כל הסיפור. כי חזון, דרייב ולהט זה נכון, אבל עיקר העבודה נעשית על ידי חבר'ה טובים, שבנו את רב בריח לסיפור גדול".

ומה היה לפני אותן שנתיים?

"באוקטובר 2008, אחרי שרכשתי את החברה, ישבתי עם רואה חשבון חיצוני, שני מהנדסי ייצור חיצונים ומהנדס מהחברה. עברנו מחלקה מחלקה. המפעל היה קטן. דיברנו עם כל מנהל מחלקה מה צריך לעשות כדי שתהיה הכי טובה. רשמנו 1,800 משימות. כל חודש כל מנהל מחלקה דיווח אם השלים את המשימה או רק את חלקה. שנה וחמישה חודשים לאחר מכן גמרנו את המשימות. החברה היתה מאוזנת. עד 2012 גמרנו לייצר 85 סדרות של מוצרים חדשים לגמרי בכל תחום בדלתות. ממהנדס אחד עלינו ל–59 וצמחנו ב–35% בשנה".

דונרשטיין מאמין שישנם שני סוגים עיקריים של מנהלים. כאלה שיושבים במשרד, מאצילים סמכויות וסומכים על המנהלים במורד הפירמידה, וכאלה שמכירים את תהליכי הייצור על בוריים.

"מנהיגות והובלה בתעשייה זה קודם כל לדעת. אני יודע מה תפקידו של כל בורג במפעל שלי. את זה למדתי מדן פרופר (יו"ר אסם, א"ק). ניהלתי אצלו מפעל בשדרות ב–1985. הייתי אז בן 35 והידע שלו הרשים אותי.

"זה לשבת עם הרכש ולדעת כל מה שצריך על כל חומר גלם שיש לך, לשבת עם הנדסה ולהבין בקווי ייצור, ולדעת לדבר בגובה העיניים עם כל מנהל בחברה על הבעיות שלו. גם לסטיב ג'ובס היתה הבנה במה שנעשה באפל.

דרור ארצי

"יש מי שאומר שההצלחה היא בזה שהוא לא עושה כלום ושיש לו מנהלים טובים שעושים הכל. אכן, ישנם עסקים שמנוהלים על ידי שרלטנים, כי מי שבא לשם לא באמת בנה את העסק. גם לי יש מנהלים טובים, אבל אני גם אחד מהם".

דונרשטיין נכנס לתעשייה בגיל 24, כשייצר את הבננית, ממתק בצורת בננה מצופה בשוקולד. "ב–1983 עשיתי אקזיט ראשון, מכרתי 75% מזה לעלית. אז עלית קנתה כל מי שהפריע לה, כולל ליבר וצה־דה (יצרניות שוקולד, א"ק)", אמר.

ב–1978 הצטרף דונרשטיין לדור ההמשך בהתאחדות התעשיינים. "באותה תקופה, 99% מהמנהלים היו בעלי העסקים — ורטהיימר, פרופר ושטראוס. כיום יש מנהלים שכירים. חלק מהשכירים רואים בתעשייה קריירה. הם יהיו כאן שלוש־ארבע שנים, יעלו את מחיר המניה, תבוא חברה אחרת והם יעברו אליה. פתאום תעשייה זה מחיר המניה ויחסי ציבור.

"ורטהיימר הוא תעשיין, שמאמין שיצירת מקומות עבודה זו ציונות. אני מאמין כמוהו, שלהקים תעשייה ליצוא זו התשובה להשאיר את הילדים בארץ. אני לא נאיבי. אני מאמין, שאם ניצור תעשייה יוצרת ערך ליצוא, עם טכנולוגיה, נצליח להתחרות בשוק העולמי. אנחנו צריכים להתחרות בגרמנים, לא בסינים — ליזום, להמציא ולייצר באיכות של השוויצים והגרמנים.

"הפריון אצל ורטהיימר היה גבוה מאוד וכך גם הערך המוסף של המוצר. מפיסת מתכת שוורטהיימר ייצר הוא הרוויח מיליארדים. אותה מכונה יכולה לייצר בסין מוצרים, אבל עם ערך מוסף שנמדד בסנטים.

"אני מייצר מפתח שהערך המוסף שלו נאמד במאות אחוזים. עצם יצירת הפטנט וההגנה שהוא נותן לנו מאפשרים לנו למכור את צילינדר הלוקסיס בכל העולם, מבלי לחשוש שמישהו מחקה אותו. אנחנו לוקחים מכונה שמייצרת מוצרים בעלי ערך שתמיד יהיה להם ביקוש".

ומה בעתיד? העולם צועד למפתח מתוחכם עם שלט או זיהוי בעל הבית. איך אתם נערכים לזה?

"המפתח תמיד יהיה — מסיבות פסיכולוגיות, כמו מפתח לאוטו. לצדו תהיה הדלת העתידית. הפתרון יהיה צרור מפתחות שיישאר בכיס. המפתח ישדר לצילינדר קוד שיזהה אותו. היד שנושאת את המפתח תאחוז בידית והדלת תיפתח. היד למעשה סוגרת מעגל חשמלי. כיום אפשר לקנות את המפתח החכם ב–2,400 שקל. כשזה יהיה 240 שקל כולם ישתמשו בזה.

"רב בריח נושאת את חזון הטכנולוגיה והחדשנות בנכונות להשקיע ולייצר בכמות גדולה את פיתוחי העתיד. להוריד את המחיר ולהיות אבן דרך של חדשנות. כרגע מייצרים את זה ויש לנו פטנטים חדשניים נוספים. אנחנו עובדים כדי להפוך אותם למוצרים מתועשים".

"התעשייה 
לא צומחת"

בחודש הקרוב ייכנס פס ייצור אוטומטי נוסף למפעל, שמפתח חלק ממכונות הייצור שלו בעצמו. "השקענו ברובוטיקה, וזה מאפשר לנו לייצר 'מאס קסטומזיישן' – ייצור המוני אבל לפי הזמנה ייחודית של הלקוח — במחיר שווה לכל נפש. אנחנו יכולים להתחרות בכל יצרן בעולם", אומר דונרשטיין.

מה קורה לתעשייה בארץ?

"התעשייה לא צומחת. לפני חודש גדי לסין (מנכ"ל שטראוס, א"ק) סיפר, שעלית סגרה ארבעה מפעלים בישראל בשנה אחרונה. האחרון, מפעל הקפה בצפת, נסגר ערב פסח, וקווי הייצור עברו לחו"ל. פחות אנשים צעירים רוצים ללכת לתעשייה. פחות אנשים גומרים מקצועות טכנולוגיים מיועדים לתעשייה.

"אבל הסיפור האישי שלי מראה שאפשר אחרת. אני מאמין שמעבר לכך, הממשלה צריכה לתמוך בתעשייה בישראל, להשקיע בחינוך טכנולוגי, למנוע מעיריות להעלות ארנונה לפי רצונן ולטפל במונופול החשמל ובמונופול הנמלים כי שם אנחנו משלמים את המחיר — אנחנו התעשיינים יכולים לעשות את זה אחרת. אני מאמין שעם רמת העובדים, חזון תעשיינים ויכולת טכנולוגית שמאפשרת לי לייצר כיום בישראל את הפין הקטן שפעם ייצרו בקוריאה — אפשר לפתח כאן תעשייה מפוארת.

"העובדה שהבן שלי, ליאור, החליט ללכת לתעשייה ולא לשוק ההון, ושהבת שלי עובדת כאן, מעידה שהם מאמינים בתעשייה. זה קשור לחינוך. זה מכלול של דברים. במכלול צריכים גם חינוך, ממשלה אוהדת ותעשיינים שיאמינו.

"אני מתכוון להשקיע כ–170 מיליון שקל ולבנות מפעל חדש. זה המון כסף. אני הולך הביתה וצריך לתת דין וחשבון לאשתי. היא פותחת עיניים ושואלת אם השתגעתי. הרי אנחנו 3.5 ק"מ מרצועת עזה. במלחמה האחרונה נפלו כאן 40–50 מטחי קטיושות ביום, ולא קיבלנו אגורה מהממשלה".

אז למה אתה ממשיך להשקיע?

"בגלל הביוגרפיה של ורטהיימר. אני אוהב את התעשייה. אני מאמין בזה. ואני מאמין שתעשייה זו ציונות — יישוב הארץ, עבודה. אם המוצרים יימכרו בעולם, הפריון יעלה. תעשייה זה מרקם חברתי של נשים ועובדי משק שמחלקים ארוחת צהריים, נהגים, מלגזנים, מהנדסים ועורכי דין. תעשייה זה גובה העיניים, לא משהו אליטיסטי מרמת החי"ל. לא שאני חושב שסטארט־אפ זה לא טוב — זה מדהים. אבל המצאות כמו וייז לא יביאו פתרון ציוני לעם שיושב כאן. כדי שאנשים יגורו באשקלון צריך לתת להם מקומות עבודה".

מה אתה מציע לתעשיין צעיר?

"תאמין שאתה יכול. צריך נחישות ורצון אמיתי להתמודד עם כל הבעיות. ישנם תעשיינים שבוכים, ואני קם בבוקר ורואה את הצד הטוב שבזה. כל אחד צריך לעשות את זה בדרכו. מדינת ישראל היא מדינה שהייעוד והחזון שלה הוא בתעשייה טכנולוגית בעלת ערך מוסף גבוה ליצוא. לא צריך להתעקש להציל מפעל שצובע בדים או מפעל נגרות שאינו תחרותי מול מפעל בחו"ל. אבל כן אפשר לעשות כאן תעשייה בטכנולוגיה גבוהה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#