פלפלים עצובים: כך קרס מכרה הזהב של חקלאי הערבה - תעשייה ומקרו - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פלפלים עצובים: כך קרס מכרה הזהב של חקלאי הערבה

במשך שנים היו הפלפלים הבוננזה של החקלאים בערבה: הם עשו כסף, הבנים חזרו הביתה והעתיד נראה ורוד ■ אלא שאז האירופאים הפסיקו לקנות, הביקורת הציבורית על העסקת העובדים הזרים גברה והממשלה נטשה

62תגובות

מיתוס ותיק בשוק ההון מדבר על הכסף הגדול שמרוויחים מגדלי הפלפלים בדרום, כסף שבשבילו שווה לקחת את הפורד פוקוס ליסינג, לרדת עד לערבה - ואפילו להישאר יום־יומיים באחד הצימרים כדי לארגן מפגשים שבהם מנסים לשכנע את החקלאים "לתת לנו לנהל לכם את הכסף". בזכות המיתוס הזה, ובעיקר בזכות דמי הניהול השמנים שבצדו, עשו לא מעט אנשי פיננסים סיבוב בחלקו הרחוק הלוהט והמוזנח במיוחד של כביש 90.

ב-15 השנים האחרונות זה גם עבד לא רע. בניגוד למה שרבים אולי חושבים, המושבניקים מעין יהב, חצבה ושאר מושבי הערבה התיכונה לא נהפכו למיליונרים בזכות הפלפלים, אבל הם התפרנסו די יפה. הם בנו בתים, נסעו לטיולים, קנו מכוניות וגם - פתחו תיקי השקעות. אבל כמו חקלאים טובים, את רוב הכסף הם השקיעו בחזרה במשקים, בטרקטורים ובחממות.

שלא כמו פרחים וירקות אחרים, גידול פלפלים דורש יחסית מעט ידיים עובדות, וזה היה נוח למגדלים. אבל ההצלחה הגדולה נבעה מהמוצר הטוב שהם סיפקו לאירופאים ומכך שהוא התלבש לא רע על טרנד הבריאות ("בפלפל יש יותר ויטמין C מאשר בתפוז", אומרים בערבה). זאת הסיבה שכמעט כל החקלאים באזור עברו לגדל פלפלים. במשך השנים הם צברו ידע וניסיון, בנו בתי אריזה וקנו כלים מתאימים. כיום מתוך 150 אלף טון ירקות שיוצאים מהערבה לעבר הנמל, לא פחות מ–120 אלף טון הם פלפלים. בערבה מתלוצצים שאם אתה לא מדבר על גידול פלפלים או על ילדים מתחת לגיל 3 (לאור ריבוי הזוגות הצעירים שחזרו לגור באזור בשנים האחרונות) - אין לך על מה לדבר עם אנשים כאן.

התדמית של "העשירים מהערבה" תפסה חזק והגיעה אפילו למשרד האוצר. "לכם אין בעיה, אתם באים עם מסוקים לתל אביב", אמר לא מזמן אחד מבכירי המשרד שביקר באזור לראש המועצה, ד"ר אייל בלום, שביקש שוב, בפעם המי יודע כמה, לבדוק איך אפשר לקדם את הקמת קו הרכבת לאילת.

צחוק הגורל הוא שדווקא הפלפלים שבגינם נחשדו כמיליונרים, הם אלה שיכולים לסייע לאנשי הערבה לזכות בחזרה בתדמית המושבניקים הפשוטים שהיתה להם. הסיבה: הענף במשבר - והרווחיות צונחת. העלייה בהוצאות והתחרות הקשה מצד מדינות כמו ספרד, מרוקו וטוניסיה - בשילוב עם המטבע הישראלי החזק ("הדולר החלש לוקח לנו שקל לק"ג") ומזג האוויר הקיצוני - פגעו קשות בפרנסה העיקרית של תושבי הערבה.

עופר וקנין

מחזה עצוב של שיחים ועליהם פלפלים שמתחילים להירקב מתגלה כשאנו עושים סיבוב בין החממות בסיומה של העונה, ובאוויר מרחפים כל הזמן שמות של משקים שנסגרים ושל חקלאים שיוצאים מהעסק. מכאן נולדה גם מחאת הפלפלים האחרונה, שמעמידה במוקד הצרות של החקלאים במדינה כולה את פערי התיווך. "המדינה עשתה הכל כדי לחסל את חדוות היצירה של החקלאים", אומר ראש תנועת המושבים, מאיר צור. "חייבים חקיקה שתגביל את פערי התיווך, זה לא הגיוני שחקלאי מקבל 75 אגורות וברשת השיווק התוצרת נמכרת ב–4 שקלים".

מי דופק את כל העסק?

צור: "הרשתות וחברות השיווק שלהן. ההתערבות של המדינה נדרשת בגלל הצרכנים ובעיית יוקר המחיה, ולא בגלל החקלאים".

אבל האמת היא שפערי התיווך הם הבעיה הקטנה של החקלאים בערבה, שאת רוב תוצרתם מייצאים בכלל לחו"ל. כנס סיכום העונה המסורתי שנערך בשבוע שעבר ביישוב ספיר היה אמנם עמוס במשתתפים, אבל עצוב (אם כי לא מייאש). "מה שמעודד אצל חקלאים", אומר חמי ברקן, יו"ר הוועדה החקלאית של המועצה האזורית, "שאצלם תמיד יש 'בעונה הבאה' - תמיד מקווים שבעונה הבאה יהיה טוב יותר".

מה, הם הפסיקו לאכול פלפלים שם בגרמניה?

ברקן: "ככה חשבנו בהתחלה, אבל כשבדקנו התברר שצריכת הפלפלים באירופה לא ירדה. הם פשוט רוצים לשלם פחות על מוצר טוב יותר. כל החקלאים כאן עברו לגדל פלפלים ועכשיו זה לא פשוט לחזור לגידולים אחרים - תהליך הדילוג מגידול לגידול עולה כסף. אבל ברור לנו שצריך לגוון את הגידולים".

גיוון הגידולים יכול גם לפגוע בהתמחות. "הקונפליקט כאן אינו פשוט", אומר עמי שחם, 72, מעין יהב. "תמיד היתה המנטרה של 'לא לשים את כל הביצים בסל אחד', וזה נכון, אבל מצד שני כדי להצליח צריך להתמקצע מאוד. פעם היינו מתפרנסים בסדר וב–17:00 היום היה נגמר עם קפה. פעם דונם היה נותן הרבה פחות יבול והיו עובדים עליו רק 4-5 חודשים בשנה. כיום הוא נותן פי כמה, אבל עובדים כל השנה וכבר לא מרוויחים כסף. התחרות גדולה. במדינות רבות כבר יודעים לעשות מה שאנחנו עושים. אבל אנחנו לא פסימיים. זו התיישבות מוצלחת ואנחנו מובילים בעולם בכמה תחומים".

ראש מועצה תאילנדי

כששחם נותן ציון טוב להתיישבות בערבה, זה כמעט כמו הנחתום שמעיד על עיסתו. ב–1959, כששחם בא עם קבוצת חברים להקים את עין יהב, היה להם ערך אחד מוביל - עבודה עצמית. במושבים של השנים הראשונות היו מתווכחים באסיפות אם זה בסדר שחקלאי מביא את אחיו לעזרה בקטיף ומשלם לו כמה גרושים. אבל ככל שהקמטים בפנים נחרשו כך נסדקה גם העבודה העצמית.

בשלב ראשון הגיעו מתנדבים מאירופה כדי לסייע בעונות הבוערות, מה שהפך לפרומו של הסתערות התאילנדים. ההבדל בין המתנדבים האירופאים לעובדים מאסיה לא ניכר רק בשקי אורז שהתאילנדים מקבלים כאן בכמויות (לפי דרישת המלך). עכשיו כבר מדובר בעבודה זרה של ממש, עם כל המחלות הנלוות לתופעה.

בערבה התיכונה מתגוררים כיום יותר תאילנדים מישראלים - 500 משפחות ויותר מ–3,000 תאילנדים - והבדיחה כאן אומרת שלו היתה להם זכות הצבעה, ראש המועצה היה תאילנדי. מהדיווחים על ההפיכה הצבאית בארצם התאילנדים לא מתרגשים. בשעות אחר הצהריים עין יהב נראה כאילו נכבש בעצמו על ידי הצבא התאילנדי. בין הדשאים והספסלים מפוזרים עובדים דבוקים לסלולרי או למחשבם, צופים באגרוף בשידור חי היישר מהבית או מקשקשים עם יקיריהם בשיחת סקייפ בלתי נגמרת. על הכבישים נראים תאילנדים על אופניים מרכיבים זה את זה, ואפילו ביוגורטריה המקומית התאילנדים תופסים את רוב מקומות הישיבה.

האווירה הפסטורלית לא מצליחה להסתיר את הלחץ של המושבניקים מתדמית החוואי הלבן המקומי שמעסיק עובדי דחק שחורים זרים. עכשיו זו כבר לא רק התדמית של בעלי הקרקעות שמשחקים בבורסה. יש בישראל לא מעט שמטפחים את התדמית הזאת, בלי להכיר את התמונה המורכבת. באופן פרדוקסלי, רבים מהם מגיעים דווקא מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, זה שבעבר היה הבסיס האידאולוגי להתיישבות, מה שמשתלב היטב עם התחושה של המושבניקים שמפלגת העבודה נטשה אותם. השמאל הזה נאבק בהם בגלל העסקת העובדים הזרים (ודורש הקפדה על חוקי העבודה), והשמאל הזה הוא גם בעל האידיאולוגיה הירוקה שפוגעת בהם.

עופר וקנין

"ככל שהממשלה יותר ימנית, כך יותר מעניין אותה לעזור להתיישבות בערבה", אומר ראש המועצה בלום. "דווקא אביגדור ליברמן אימץ את ההתיישבות באמצעות בחירת משרדים קשורים - חקלאות, תיירות, ביטחון פנים, ושליטה בחטיבה להתיישבות - אף שאצלנו יש מעט תושבים, כלומר אין מנדטים. אולי זה כדי לכסות על ההשקעה ביהודה ושומרון, ואולי כי ההתיישבות פשוט יותר קרובה ללבם. הירוקים נגדנו בעניין הרכבת, וגם בעניין העובדים הזרים אנחנו חוטפים. פעם היינו במרכז סדר היום של השמאל, וכיום אנחנו מצטיירים בעיניהם כעושקי קרקעות, גונבי מים ומנצלי עובדים. הסיטואציה מורכבת יותר מזה".

לא מפריע לכם המצב הדמוגרפי המעוות הזה?

בלום: "הלוואי שלא היו כאן תאילנדים. אנחנו מאמינים בערך של עבודה עצמית. אבל אתה בא לכנסת ושומע שאתה מתעלל בתאילנדים, וזה פשוט לא נכון".

"כשהם התחילו להגיע לא הבנו כמה גרוע זה יהיה בהמשך", אומרת ד"ר רבקי אופיר מחצבה. "עכשיו כבר אין ברירה. זו מלכודת דבש. אתה לא יכול בלעדיהם - אבל אתם זה קשה. "האם פה ושם אין ריבים וצעקות עם התאילנדים? יש, כמו בכל מערכת יחסים", מוסיפה אופיר, שבמחקריה מחפשת תרופה לסרטן בצמחי הערבה. "אבל אנחנו מרגישים שיש עלינו ביקורת של יפי נפש. אין כאן קיפוח, יש יחסים של עובד־מעביד. יש בחצבה חקלאי שנסע לתאילנד כדי לסייע לאחד מפועליו בעבר ביזמות חקלאית שהקים. לפעמים נרקמים יחסים מצוינים של עזרה".

לדברי צור, אחד הדברים שמפריעים הוא הטרנד של תביעות נגד חקלאים. "עורכי הדין הישראלים עושים עלינו רווח. תעשיית התביעות פוגעת בקשרים האישיים בינינו לתאילנדים".

אלעזר פויכטונגר, חקלאי צעיר מפארן, ניסה בהתחלה דווקא לא להעסיק תאילנדים. "הייתי תמים וביקשתי להעסיק נשים פלסטיניות. שלחתי מיילים וניסיתי למצוא עובדות, אבל עד היום לא חזרו אלי. כיום אני מעסיק ארבעה תאילנדים שמקבלים יחס מצוין. גם בבתי הקפה של תל אביב יש שחורים שעומדים מאחור ושוטפים כלים", הוא אומר. "זה לא שפשוט לנו כאן, אנחנו עובדים קשה, משקיעים הרבה כסף ולא תמיד בסוף השנה אפשר להתאזן. צדק מי שאמר שיותר טוב להתפרנס מחקלאים מאשר מחקלאות".

אני מחפש אצל שחם פתרון לבעיה. "אין לזה פתרון", הוא חורץ, "ככה זה בכל העולם. אתה חושב שבהולנד ההולנדים קוטפים? יש להם עובדים מטורקיה. במקסיקו, אם אתה צריך 200 עובדים, אתה מרים טלפון בערב ומקבל עובדים למחרת בבוקר. כשהעבודה נגמרת אתה לא רואה אותם יותר. 
אומרים לנו 'בדימונה יש הרבה עובדים שאין להם עבודה', אבל זה לא הולך ככה. משק בלי תאילנדים לא יכול להתחיל את העונה. יש להם מיומנות, נאמנות ומסירות. זה מחויב המציאות".

אז מה עושה מי שלא רוצה להעסיק תאילנדים?

שחם: "מי שהתלות בהם מפריעה לו, יוצא מהעסק וסוגר את המשק. אין להם תחליף. גם לקיבוצניקים היה פעם ערך עליון של עבודה עצמית. אבל צריך להיות מותאמים למציאות. כיום, כדי לשרוד, אתה חייב שטח מינימלי של 50 דונם. החקלאי מנהלל עם פרה אחת ושיח אחד כבר מת".

הבנים חוזרים הביתה

כששחם וחבריו באו ליישב את הערבה, הם רצו לעשות משהו רציני, "כמו ההורים שלנו", הוא אומר. "מיהרנו כי פחדנו שלא נספיק, שלא יישארו לנו מלחמות להילחם ויישובים להקים. בחרנו בערבה כי לא היה כאן כלום. היה לוקח יומיים רק להגיע לכאן וזה היה אתגר כל כך גדול וראשוני. נכון שהיה סינון וועדות קבלה, אבל הסלקציה העיקרית היתה של החיים, כי פשוט קשה כאן. לפעמים היו באים אנשים לראות את המקום ביום של סופת חול, והיו נשארים באוטו, אפילו לא יורדים. פקיד באוצר אמר לי פעם: 'אשתי לא תזוז לאף מקום שמרוחק 5 דקות מבית חולים'.

"היו כאן בעיות של עקיצות עקרבים שנפתרו רק בעזרת מסוקים, או של לידות באמבולנס. גם כיום באמבולנס עם יולדת מחליטים בצומת עין יהב אם לפנות ימינה לסורוקה כשיש חשש, או שמאלה ליוספטל אם הכל בסדר. שעה וחצי לאילת, שעה וחצי לבאר שבע. 
רק בעוד חודש יפתחו כאן מרפאה שתהיה פעילה 24 שעות ביממה".

ותחושת השליחות קיימת גם כיום?

שחם: "יש עדיין תחושה של שליחות, אבל אנשים אוהבים פינוקים. כל דבר כאן יקר בהרבה מאשר במרכז. להביא אנשי מקצוע מבאר שבע, למשל, עולה 30% יותר. כשאתה קונה מכונת כביסה ומזמין שירות, פתאום מראים לך שבכוכבית למטה כתוב שהשירות ניתן בכל הארץ - חוץ מאשר בערבה.

"מצד שני יש עדיין את רוח המקום, הטבע והילדים שנהנים כאן. גם העשייה החקלאית היא יצירתית, ובימים שאתה רואה משאיות יוצאות בהמוניהן זה באמת כיף. גם יש עדיין עזרה הדדית, אנחנו משתפים אחד את השני ולא מתחרים - מדברים על נתונים, כמה הרווחנו ואיך לעשות טוב יותר בעתיד. פעם היו אפילו סוגרים את בית הספר כדי שהילדים יילכו לעזור להורים. החברותא חשובה ויש תחושת שייכות. הבעיה הגדולה היא מה עושים חוץ מחקלאות. זה כבר לא מספיק כדי לקיים את היישוב. צריך כל הזמן לחפש".

עופר וקנין

ב–2013 נקלטו בערבה 19 משפחות לחקלאות ועוד 10 משפחות לא חקלאיות, ונולדו 80 תינוקות. במושבים יש קליטה חקלאית למשקים חדשים וגם קנייה של משקים. רוב החוזרים לערבה והתושבים החדשים אינם נקלטים בקליטה חקלאית ותחומי הפרנסה והעיסוק מגוונים - חינוך, תיירות, מקצועות חופשיים ויזמות.

"יש רצון של בנים לחזור, כי מי שגדל כאן רוצה לגדל פה את ילדיו, אבל חייבים לעשות מאמץ גדול למצוא עבודות לא חקלאיות - כי לא יהיה להם איפה לעבוד", אומר שחם. "בעבר, כשהצעירים האלה גדלו כאן, כל המשקים היו פעילים, כיום כל שנה נסגרים 10%–15% מהמשקים. מה לעשות, אין כאן עבודה לעורכי דין. זה קונפליקט לא נורמלי, כי הם רוצים לחזור וגם ההורים רוצים שיחזרו - ויש לא מעט שחוזרים. למעשה אין מקום בישראל שחוזרים אליו כל כך הרבה בנים. ועדיין, יש חששות גדולים כי המצב לא טוב ונשאלת השאלה ממה הם יתפרנסו ומה יהיה בעתיד. חייבים להיערך לדור החדש שרוצה לבוא לכאן, אבל בלי קרקע ובלי מים תהיה בעיה".

פויכטונגר ואשתו איה, בני 34, דווקא באו לכאן מירושלים עם שלוש בנותיהם מתוך החלטה להיות חקלאים. במקצועו הוא עובד סוציאלי, וגם כאן הוא ממשיך לעסוק בהדרכת נוער ומתנדב בפרויקטים שונים. "בתוך האין כלום קורה כאן המון", הוא אומר. "אחד הגורמים שדחפו אותנו לכאן, מעבר לציונות, האחיזה בקרקע וגידול מזון כביטחון, הוא המשפחתיות. כאן אני קרוב הרבה יותר לבנות, לוקח אותן לגן בבוקר ומבשל להן ארוחת צהריים כשהן חוזרות. אנחנו סוג של בועה בתוך החברה הישראלית". בכלל בערבה מדברים הרבה על משפחה וקהילה מגובשת כמוטיב מרכזי בחיים, ועל חזרת הצעירים כמדד מספר אחת להצלחה.

האם ההתיישבות תקרוס בלי גידול הפלפלים?

פויכטונגר: "יש כאלה שחושבים ככה, אני יודע שאתו או בלעדיו אנחנו נישאר חזקים".

העתיד טמון
 בכביש 90

לא רק פויכטונגר מרגיש שהערבה היא סוג של בועה. תושב אחר מסביר: "בתקופות טובות אנחנו אוטונומיה עצמאית נעימה, אתה לא מרגיש את ישראל, אין בעיות של ערבים־יהודים, דתיים־חילונים־חרדים - והכל רגוע. הבעיה היא בתקופות הפחות טובות, כשצריך סיוע, ובעיקר מטרידה השאלה מה יהיה בעתיד".

גם אופיר סבורה שהקהילה בערבה חזקה, בין היתר, בגלל הריחוק מהמרכז. "היו שנים שזה היה אחרת", היא מודה, "אבל עכשיו יש חזרה לקהילתיות. נמאס מהניכור, רוצים לחזור למה שהיה. חזרנו להיות מה שהיינו".

ואם יש בועה, יש גם מי שמאיים עליה. במקרה שלנו - זו המדינה. התושבים מלאים תלונות בלי סוף על המדינה שאינה מסייעת לאזור שמהווה 6% משטחה, אך כמעט אינו מיושב ויש לו בעיות תשתית קשות.

"פעם ההתיישבות ניהלה את המדינה", אומר צור. "הערבה היא הפריפריה האמיתית היחידה בישראל: ממרכז הערבה צריך לנסוע 120 ק"מ לכל כיוון כדי להגיע לעיר. היתרון הגדול שלנו הוא אוכלוסייה איכותית ושמש בחורף. כל השאר הם חסרונות: מזג אוויר רע, קרקע מלוחה, מחסור במים, וכמובן ריחוק - כל ילד שנשברות לו המשקפיים או שצריך לקנות נעליים חדשות צריך לנסוע שעתיים. שובר השוויון יכול להיות רק בזכות המדינה. יש דברים שרק היא יכולה לטפל בהם".

עופר וקנין

פה ושם יש גם ציניות: "אני מתלונן משמע אני חקלאי", מלגלג אחד התושבים. אבל הרוב מיואשים למדי מהשלטון המרכזי ואף מבטאים תחושה של פספוס. מה לגבי העתיד? "ברור לי שחקלאות זה לא העתיד", אומר בלום. "נכון שזה ההווה שלנו, אבל משם לא יבוא הגידול המאסיבי של הערבה. זה לא רק אצלנו, בכל העולם קשה לחקלאים קטנים להתפרנס. פעם הערבה היתה משימה לאומית. היום כל אחד נדרש להסתדר בעצמו, כל אחד שיפתור את הצרות שלו. על רכבת לאילת מדברים כבר שנים במקום להתחיל לעשות".

אולי לא צריך? באוצר אומרים שזה בזבוז כסף.

בלום: "ברור שצריך. כמו שאי אפשר לתאר את המדינה בלי כביש 6, כך זה עם הרכבת. זה ייצור שינוי דרמטי לכל האזור ויקצר את הדרך. האתגר באזור עדיין לא נגמר, וטוב שלא נגמר. כאן הנדל"ן לא שווה הרבה ולא בטוח שנוכל להחזיק עוד הרבה זמן כשאין פרנסה".

בלום, שנושא בתפקיד ציבורי, קצת יותר מנומס מאסף שחם, בנו של עמי. "באפגניסטאן מצב החשמל טוב יותר מאשר בערבה. כל יום יש אצלנו הפסקות חשמל", הוא אומר.

אז מה עושים בחום מטורף כזה?

שחם: "כשאתה מבין שחייך אינם חיים, אתה קונה גנרטור".

אסף יודע על מה הוא מדבר כשהוא מתלונן על החשמל, שכן גובה חשבונות החשמל של העסק שלו מגיע ל–10,000 שקל בחודש. אסף הוא אחד מאלה שמיישמים את האסטרטגיה של יצירת אלטרנטיבות לחקלאות המסורתית, וכבר שש שנים מגדל אלמוגים באקווריומים ענקיים במחסן מאובזר מאחורי ביתו. אסף הוא מעצב תאורה במקצועו, אבל כיום מרצה לתואר שני בביולוגיה ימית. "קניתי אלמוג בשקית לפני חמש שנים, ומאז הכל נעשה באמצעות רבייה. אם בים הם גדלים 3 ס"מ בשנה, אצלי בתנאי מעבדה האלמוגים צומחים ב–3 ס"מ בחודש".

איך מתפרנסים?

"בהתחלה הייתי מוכר אלמוגים, אבל כיום אני בעיקר עובד מול חברות סטארט־אפ שעוסקות בביולוגיה ימית. הן מבצעות אצלנו ניסויים ומשלמות על כך".

בלום מעורב בכל מה שמייצר תוספת תעסוקה באזור, למשל פרויקט של חילופי סטודנטים מאסיה שמביא לכאן בכל שנה 1,000 סטודנטים, מה שמאפשר תעסוקה של עוד 60–70 איש. אבל העיקר בעיניו הוא למצוא איך לנצל את הכוח הכלכלי של 6 מיליוני האנשים שעוברים על כביש הערבה מדי שנה, רובם בדרך לאילת וממנה. "אני משוכנע שמי שייצר תוכן על הכביש יהיו לו ביקוש".

בלום ועמיתו הדרומי, ראש מועצת חבל אילות אודי גת, מנסים להתמודד עם הפסיכולוגיה של הציבור ששואף להגיע לאילת כמה שיותר מהר כדי לתפוס את החדר במלון. "תיירים רבים מגיעים לאילת מוקדם מדי ונאלצים לחכות בלובי עד שהחדר יהיה מוכן. אין סיבה שלא יעצרו אצלנו בדרך", אומר גת. "זאת אחת הסיבות, למשל, שרשת פתאל מתכננת לפתוח משרד צ'ק־אין במרכז המסחרי החדש שנפתח באחרונה בקיבוץ יהל".

בשלב זה נראה שהמרכז בקיבוץ יהל, שהוקם בהשקעה של 20 מיליון שקל ורק חלק ממנו של הקיבוץ, הוא כישלון. באמצע היום החנויות עומדות ריקות, והבדואים שהקימו דוכן למכירת כלי קרמיקה ארמנית כבר מתקפלים. באותה שעה, במזנון של עין יהב עוצרים עורכי דין ושופטים בדרך לכנס השנתי באילת.

בימים אלה מתכננים בשתי מועצות הערבה (הערבה התיכונה וחבל אילות) את מיתוג כביש 90 - מצומת הערבה עד אילת. משהו בדומה למיתוג שיש לכבישים דומים "עם סיפור" בעולם. בין היתר, נשקלים מהלכים כמו הקמת תחנת רדיו מקומית, הדפסת חולצות ומחזיקי מפתחות. המטרה היא לסייע לכל העסקים שפועלים על הכביש ולהגדיל את מספר עצירות המכוניות בדרך מאילת. בטווח הרחוק יותר מתוכננים עוד מרכזי מבקרים ואטרקציות.

בנוסף למרכזים ביהל ובעין יהב פועלים כיום על כביש הערבה עוד שלושה מתחרים: עין חצבה, עם סניף ארומה מצליח ועמוס; פונדק ה–101 של כושי רימון; והמקום המוצלח וההומה מכולם, וגם זה שהכי קרוב לאילת - המזנון של קיבוץ יטבתה.

ליטבתה, הקיבוץ העשיר בערבה ובין העשירים בישראל, היה הרבה מזל. מאז מכר 50% ממניות המחלבה שלו לשטראוס, הוא רק הצליח והתעשר יותר. "אנחנו לא אוכלים שתי ארוחות צהריים ביום ולא גרים בבתי ענק, אבל אנחנו מסודרים", אומר אבי רמות, ראש הוועדה החקלאית במועצת אילות ותושב הקיבוץ. לדבריו, גם הקיבוצים האחרים בערבה מאוזנים (כולם מוכרים חלב ליטבתה), ואין אף דירה פנויה אחת בכל האזור. "ברור שנוח להיות סוציאליסט כשאתה מבוסס".

אימפריה של תמרים

כפי שזה נראה מרחוק, החיים של גת, ראש מועצת אילות, קצת יותר נוחים מאלה של עמיתו מהצפון: מספר התאילנדים אצלו נמוך ב–90%, וגם בעיית ההתמקדות בגידול פלפלים, המצויים במשבר, אינה קיימת. אם הערבה התיכונה היא המועצה של המושבניקים, חבל אילות היא המועצה של הקיבוצים, שם כמעט לא מגדלים פלפלים או ירקות, בין היתר בגלל העבודה הזרה המאסיבית שנדרשת לצורך זה. "גם 300 תאילנדים שעובדים אצלנו זה יותר מדי בשבילנו", אומר גת.

קבוצות "עבודה עברית", פרויקט המביא לערבה בוגרי צבא לתקופות עבודה של חצי שנה, מחליפות במידה מסוימת חלק מהתאילנדים. "יש לזה ביקוש עצום של משוחררי צבא ועל כל מקום פנוי יש כמה קופצים. חבל שזה לזמן קצר", הוא אומר. "למושבניקים היו שנים טובות מאוד וזה משך אנשים לערבה, אבל באחרונה הם מתמודדים עם קשיים בפלפלים. עם זאת, זה לא אומר שאצלנו אין בעיות. גם אצלנו יש בעיה של מים מליחים ומיעוט אפשרויות תעסוקה מלבד חקלאות. נכון שיותר קל קצת לנסוע לאילת כי זה קרוב יותר. אבל דווקא הם מצליחים יותר מאתנו ביזמויות אישיות. את הקיבוצניקים יותר קשה לאתגר ברמה האישית".

עופר וקנין

ואולם מה שבאמת מבדיל בין הערבה התיכונה לחבל אילות הם התמרים - גידול רווחי ביותר. גם במושבים יש מטעי תמרים, אבל לא בסדר גודל של מטעי קיבוצי חבל אילות. הביקוש לתמרים בעולם זינק בשנים האחרונות וממשיך לגדול כל הזמן, גם כאן בהתאם לטרנד הבריאות העולמי: התמר גם מתוק, גם מספק אנרגיה מהירה, וגם מגיע מהטבע ללא כל עיבוד. מבחינה זו, עבור רבים הוא משמש אלטרנטיבה לשוקולד - והוא גם פרי מומלץ למתאמנים במכוני כושר ולרוכבי אופניים. המוצרים המופקים מהתמר, כמו חטיפי בריאות וסילאן, נהנים גם מצמיחה. מבחינת המגדלים, לעיסוק בתמרים יש יתרונות רבים, שכן מדובר בגידול נוח יחסית שאינו דורש הרבה ידיים עובדות ויש לו חיי מדף ארוכים (שנה ללא קירור, ובהקפאה - כמעט לנצח). "זו רק ההתחלה, אנחנו לפני פריצת דרך גדולה", אומר צור, שמעבר למשרה הציבורית שלו בתנועת המושבים, יש למשפחתו בית אריזה לתמרים.

"אין חקלאות חוקית רווחית יותר מתמרים", אומר חואן גומז, שעולה מקולומביה מנהל כבר 16 שנים את מטעי התמרים של קיבוץ גרופית. "ההתארגנות הארצית בתמרים היא אימפריה", הוא אומר. כשקיבלתי את התפקיד היו בגרופית 1,000 עצים, כיום אנחנו מגדלים 12 אלף עצים ויש לנו את המטע הגדול בערבה. בשנים האחרונות הפכנו את התמרים לפרנסה העיקרית של האזור".

בסך הכל משווקים בערבה כ–4,000 טון תמרים בעונה, כאשר כל עץ מספק כ–150 ק"ג פרי. תנאי הגידול נוחים במיוחד בערבה והבעיה היחידה היא המים, שכן גם העצים שותים הרבה - כ–1,000 ליטר ביום. תמר הוא מוצר שעד לא מזמן רק מוסלמים אכלו ממנו, ורק בשנים האחרונות נהפך פופולרי בכל העולם. היצואנית הגדולה של תמרים בעולם היא איראן, עם יותר ממיליון טון בשנה. לישראל נתח שוק של פחות מ–2% מהיצוא העולמי, אבל לדברי גומז אין לישראל מתחרים באיכות, "שכן כאן מגדלים את זן המג'הול - המלכה של התמרים. גם אם תמלא את כל הבקעה שלנו בתמרים עדיין יהיה לזה ביקוש בעולם", הוא אומר.

כחלק מאסטרגיית מציאת מקורות תעסוקה חדשים, מוביל גת ענף חדש של אנרגיות מתחדשות. במועצה שלו משקיעים בכך משאבים רבים ואף מקימים לצורך זה בניין משרדים ומחקר חדש בסמוך למזנון יטבתה בהשקעת מיליוני שקלים. מי שנוסע בדרך לאילת יכול לראות את השדות הסולאריים של הקיבוצים בערבה, שמספקים 65% מהחשמל של אילת והערבה במשך היום.

אבל במועצת חבל אילות משקיעים בשיטות רבות נוספות לייצור אנרגיה - חלקן סודיות, ואחרות סתם מסעירות את הדמיון. "כל העולם מחפש שמש וקרקע, ולנו יש את שניהם בחינם והרבה", אומר גת. החזון שלנו הוא להיות עמק הסיליקון לאנרגיה מתחדשת וזה חזון שמחבר חינוך, הנדסה, טכנולוגיה ומקומות תעסוקה".

דורית דוידוביץ בנט, האחראית מטעם המועצה על הענף, שולטת על מאות דונמים של פרויקטי אנרגיה והחברות הפועלות בתחום עומדות אצלה בתור. "לכל קיבוץ יש 4,000 דונם לחקלאות, אבל רק על 2,000 דונם הם יכולים לגדל בגלל המחסור במים, ולכן לא היתה בעיה לקחת מכל אחד מהם 300 דונם לייצור אנרגיה", היא אומרת. "החזון שלנו הוא להגיע ל–400 מגה־ואט, מה שיספק את כל החשמל שצריך מאילת ועד סדום לכל היממה וגם ייתן עבודה לעוד 400 איש".

"הזמן הוא לא פקטור"

גם התיירות מתפתחת כאן, אך לאט מדי. בערבה פועלים כ–300 צימרים ולפי ההערכות באזור אפשר להגיע בקלות ל-800 חדרים. אחת ההצלחות בתחום היא הלינה בשטח, לכן נפתחו כאן כבר חמישה חאנים (מאהלים בדואים).

"אנחנו בתחום חקלאות האקסטרים", אומרת אורית קורץ, שמפעילה את חוות התנינים קרוקולוקו שבצומת עיר אובות בחלקה הצפוני של הערבה, יחד עם עופר קובי, אגרונום במקצועו שאותו פגשה לדבריה "על מרק תנינים מוקרם לפני 25 שנים במומבסה".

הילדים נולדו באפריקה, אך בגלל התחזקות האסלאם הם החליטו לחזור לישראל. מאז 1994 הם מנסים להקים את החווה. רק אחרי 12 שנים עלו על הקרקע והם עדיין לא מחוברים לרשתות מים, ביוב וחשמל. הסיבה שבגללה מוקמות חוות תנינים בעולם היא למנוע את ציד התנינים, שעורם נחשק. אופרה ווינפרי, למשל, שילמה 38 אלף דולר על תיק עשוי עור תנינים.

"בישראל חיו תנינים עד לפני 100 שנה, ואין סיבה שלא יהיו כאן תנינים גם היום. זו חיה שלא השתנתה כמעט ב–150 מיליון השנים האחרונות ובית הגידול המתאים לה הוא בערבה", אומרת קורץ. לדבריה, תנין בוגר שוקל כ–300 ק"ג וכבר יש כאן 20 כאלה שהובאו מאפריקה. בחווה בקעו עד כה 2,000 תנינים, שמתחרדנים להם רוב שעות היום בשמש. התנינים אוכלים רק בשר ורק פעם בשבוע־שבועיים, והזכרים מנהלים מערכות יחסים עם 5–10 נקבות בשנה.

קורץ וקובי מתפרנסים כיום מהדרכת תיירים בחווה, אך מתכננים להקים מתחם אירוח עם צימרים, בית קפה ומרכז מבקרים. מתי זה יקרה? קשה לדעת. לדברי קורץ, הזמן כאן הוא לא פקטור, כי הכל הולך לאט וקשה. לתנינים לא בוער, הם חיים עד גיל 150.

פלפלים, תמרים, תיירות, תנינים - שיירה המובילה טנקי מרכבה, ששעטה לפנינו בדרכנו חזרה מהערבה והאטה את התנועה באחד הכבישים העמוסים והמוזנחים בישראל - הזכירה לנו מה באמת חשוב לממשלה, ולאן הולך רוב הכסף.

עבודה עברית, הווי - ומענק של צה"ל

בכל בוקר אפשר לראות ליד המגורים של אנשי "עבודה עברית" ביישובי הערבה שיירה של טרקטורים נהוגים בידי תאילנדים - כל אחד בא לאסוף את הישראלי שלו - צעיר או צעירה אחרי צבא שמגיעים לערבה דרך פרויקט "עבודה עברית", המרכז כמה עשרות חיילים משוחררים שמקבלים מגורים וזוכים גם להשתלמויות בנושאים שונים. בסוף הדרך מובטח להם גם פרס קטן - המענק של צה"ל למי שעובד חצי שנה בעבודה מועדפת.
מרכזת התוכנית במושבים עידן וחצבה היא סמדר גרייף, שחזרה עם משפחתה לערבה לאחר שחייתה כמה שנים במרכז ("חזרתי מהקריירה").

"קשה לקחת ישראלי שיעבוד בחקלאות בערבה עם תנאי מחיה כמו התאילנדים, כלומר במגורים במשק החקלאי באופן נפרד, אבל בקבוצה של 20 חבר'ה זה יותר קל. בשבוע הראשון קשה להם, הם עייפים והשרירים תפוסים, אבל אחר כך זה מסתדר", היא אומרת וכשמדברים אתם אחרי כמה חודשי שהות הם מספרים על עייפות אחרת - הם פשוט יושבים עם החבר'ה, ומדברים וצוחקים עד השעות הקטנות של הלילה, אפילו שבבוקר צריך לקום מוקדם.

הפרויקט נתמך על ידי הממשלה, המועצות האזוריות ותרומות. החקלאים נהנים ממנו, כי הם מקבלים תשלום בעבור כל ישראלי שהם מעסיקים (בעבר קיבלו 1,000 שקל בחודש לכל עובד ובקרוב התשלום יעלה ל–2,000). לדברי גרייף, החקלאים שמחים שפתאום הם יכולים לדבר עברית עם הפועלים ולהעניק להם מניסיונם. היחסים עם התאילנדים מצוינים, אומרים כאן, "חוץ מהוויכוח הקבוע איזו מוזיקה הם ישמעו על משטח העבודה כשעולים לגובה לקטוף תמרים".

"זה טוב ליישובים גם כי מדובר בפלח גיל שלא נמצא כאן, שכן ילידי הערבה המשוחררים בורחים לחו"ל, לתל אביב וללימודים", אומרת גרייף. "החזון הוא שזה יקרה בלי התוכנית הזאת כמובן, אבל בינתיים נדרשת השקעה גדולה כדי להביא לכאן ישראלים, וגם זה לזמן מוגבל. הרי אחר כך הם ייצאו לטיול בחו"ל, יילכו ללמוד ולהקים משפחות". בינתיים זה נוח לכולם. "הם מכניסים שמחה לאזור" אומר אחד התושבים. "ביום העצמאות היו מעגלי ריקודים של תושבים וחיילים משוחררים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#