איזהו עשיר?
 שנולד כזה - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
ניידות חברתית

איזהו עשיר?
 שנולד כזה

היכולת לטפס למעמד חברתי גבוה יותר בזכות חריצות וכישרון נתפסת כיום כזכות מולדת, אבל לאורך ההיסטוריה ניידות חברתית לרוב לא היתה אפשרית, ורק לעתים רחוקות נתפסה כרצויה או בעלת ערך. יש כלכלנים שסבורים שגם כיום היא אינה אלא אשליה

56תגובות

בפברואר השנה הניח ההיסטוריון הכלכלי גרגורי קלארק פצצה מתקתקת לפתחה של החשיבה הכלכלית של 100 השנים האחרונות. בספרו The Son Also Rises ("וזרח הבן", כותרת שמשחקת במודע על שם ספרו המפורסם של ארנסט המינגוויי, "וזרח השמש"), טוען קלארק שלמושג הניידות החברתית (מוביליות), המתאר את יכולתו של אדם לעצב את גורלו במו ידיו ולהתקדם מהמעמד החברתי שאליו נולד, אין בעצם אחיזה במציאות. כבר היו כלכלנים רבים שטענו לפניו, שרמת הניעות החברתית הצטמצמה מאוד בשנים האחרונות, או שצריך לשפר את רמת הניידות החברתית כיום. אבל הטענה של קלארק היתה קיצונית הרבה יותר: ניידות חברתית היא מושג שבא לתאר דבר שאינו קיים, הוא קבע ביחס לאחד ממושגי היסוד שעליהם נשענת המערכת הכלכלית והחברתית שלנו.

את הטענה הזאת מבסס קלארק על מחקר יוצא דופן שערך ובו בדק את את הניידות החברתית על בסיס שמות משפחה על פני מאות שנים - כולל תקופות שבהן מדידות סטטיסטיות לא היו שכיחות, אבל שמות משפחה שימשו כמדד מדויק למדי למעמד החברתי של כל אדם. הממצאים שאסף הראו שמשפחות שטיפסו ממעמד נמוך למעמד גבוה בדרך כלל לא עשו זאת בתוך דור אחד, אלא בתהליך שארך מאות שנים, ויותר מעשרה דורות בממוצע. כלומר, מה שאנחנו בדרך כלל מכנים "החלום האמריקאי", ומתמצה ביכולת לטפס מעוני מרוד או סתם מהמעמד הבינוני לעושר מופלג, הוא ברוב המכריע של המקרים לא יותר מסיפור אגדה.

מדובר במסקנה מדכאת במיוחד. אין זה משנה מה נעשה או עד כמה נשתדל לשבור את התבנית, קובע קלארק. הניסיון של 1,000 השנים האחרונות מלמד שלא ניתן להאיץ את קצב הניידות החברתית, וכל ההישגים החברתיים האדירים של 200 השנים האחרונות - המהפכה התעשייתית, הדמוקרטיה המודרנית, מדינת הרווחה, התפוצצות ההשכלה, הנסיקה ברמת החיים - לא שיפרו בהרבה את יכולתנו לעשות זאת. גם כיום, בוודאות של יותר מ־50%, ניתן לחזות את גורלו של אדם לפי הרקע המעמדי של אבותיו, והניידות החברתית במדינות העולם אינה גדולה יותר מאשר באנגליה הפיאודלית. הדבר נכון, אומר קלארק, אפילו במדינות שנראות כמופת של שוויון הזדמנויות, כמו שוודיה, שבה האליטות של שנת 1700 הן עדיין האליטות כיום. אפילו בסין, שם חלו במאות השנים האחרונות טלטלות שלטוניות דרמטיות, האליטות ששולטות במדינה כיום דומות במידה מטרידה לאלה ששלטו בה בימיה האחרונים של שושלת צ׳ינג, בראשית המאה ה־20.

שלומי ברנטל

המחקר של קלארק פסימי במיוחד, אבל הוא גם דורש מאיתנו לחשוב שוב על מושג הניידות החברתית. מושג שמתייחס לתופעה מודרנית, שנהפכה למטרה חברתית ולגורם מארגן רק עם עליית הבורגנות, המהפכה התעשייתית והמהפכה האמריקאית, ועד לא מזמן בכלל לא היתה ניתנת למדידה.

בתוך המושג הזה, על הטיותיו השונות, אצורות כל ההבטחות של העת המודרנית, על כל התקוות והאכזבות שנלוות לה. כיצד נוכל להצדיק את המערכת הכלכלית שלנו, על האי שוויון המובנה שבה, על הפערים בבריאות, בשכר, בחינוך, בתוחלת החיים ובאיכותם, בלי לדעת שגם לנו, לא משנה למי או איפה ניוולד, יש את היכולת להגיע ממעמדנו הנמוך יחסית לפרס הגדול? איך יוכלו החלשים בחברה לקבל את חולשתם ואת הפערים המתרחבים בינם לבין העשירים, לולא היו יודעים שגם הם, אולי, באמצעות עבודה קשה, השכלה וכישרון, יוכלו יום אחד להיות עשירים מופלגים גם הם?

 

מעוני לעושר

חלוקתה של החברה האנושית למעמדות, ושאלת היכולת לנוע במעלה הסולם המעמדי, העסיקה הוגים ומנהיגים רבים לאורך ההיסטוריה. אפלטון, למשל, חילק את החברה האידיאלית לשלושה מעמדות שכל אחד מהם הופקד על היבט אחר של ניהול המדינה: פשוטי העם, השומרים והשליטים. אף שאפלטון הכיר בכך שניידות מסוימת אפשרית, הן כלפי מטה והן כלפי מעלה, השיטה שבה דגל היתה זו שבה המיקום במדרג החברתי הוא נתון ועובר מאב לבן. לעומתו, הפילוסוף בן המאה ה־18 עמנואל קאנט ראה בחברה שאינה מוגבלת על ידי מסורות מעמדיות את האידאל לנאורות וקדמה. חברה נאורה באמת, אמר קאנט, היא זו שבה אדם חופשי לקחת בידיו את האחריות לגורלו.

התפיסה המודרנית של מושג הניידות החברתית נולדה במהפכה האמריקאית, שחרתה על דגלה, בהכרזת העצמאות של ארצות הברית, כי "כל בני האדם נבראו שווים". אמנם באותם ימים הכוונה ב"בני אדם" היתה אך ורק לבעלי רכוש, אך הכרזה זו בכל זאת הניעה מיליוני מהגרים מאנגליה המעמדית, מאירלנד הענייה, מארצות המזרח הנחשלות של אירופה ומכמעט כל פינה נידחת אחרת להגר לעולם החדש, כדי להפוך בו לאנשים חדשים, מצליחים ועשירים יותר. "אין לנו מעמד קבוע של פועלים בקרבנו", אמר אברהם לינקולן. "לפני 25 שנים אני הייתי פועל. הפועל של היום יעסיק אחרים שיעבדו עבורו מחר. התקדמות היא סדר הדברים בחברה של שווים".

 

הכתבה מתפרסמת גם במהדורה הדיגיטלית המיוחדת המיטב 2014

הורידו את האפלקצייה באפל סטור או בגוגל פליי

 

 

איש לא משקף את אתוס הניידות האמריקאי טוב יותר מבנג׳מין פרנקלין, "האמריקאי הראשון", שנולד למשפחה ענייה בת 17 ילדים (תשעה מהם היו אחיו ושישה אחיו למחצה), שיכלה לשלוח אותו לבית ספר רק לשנתיים. בנעוריו, כתב פרנקלין שנים לאחר מכן, ברח לפילדלפיה כשבכיסו דולר אחד, בבגדי עבודה מלוכלכים ו"כיסים מלאים בחולצות וגרביים", כדבריו, ובתוך חודשים בודדים הצליח למצוא עבודה ולהפוך לאדם מכובד, לבן בית בקרב האליטה המקומית ולמקורבו של מושל העיר. באמצעות תבונה, קסם אישי, חוש עסקי מפותח ועבודה קשה, הצליח פרנקלין להפוך לכל מה שהרקע האישי שלו היה אמור לשלול: מדינאי, מדען, ממציא, סופר, ולבסוף גם לאחד מהאבות המייסדים של האומה האמריקאית.

בנוסף לכל ההישגים האלה, היה פרנקלין גם המנסח הראשון של החלום האמריקאי, בין היתר באמצעות אלמנכים (לוחות שנה) שפרסם תחת השם Poor Richard’s, ושבהם כלל בין היתר עצות כלכליות שעודדו עבודה קשה, חסכנות וכוח רצון כדרך להגיע לעושר. חלק מהעצות האלה קובצו לאחר מכן לקובץ "הדרך אל העושר", רב מכר שממנו למדו דורות של אמריקאים כי ניתן להתקדם בסולם החברתי באמצעות עבודה קשה, חיים הגונים וחסכנות.

אחרי פרנקלין והאבות המייסדים היה זה הסופר האמריקאי הורציו אלגר שניסח את מיתוס ה"מעוני לעושר" (Rags-to-riches) ושכלל את המבנה הנרטיבי שעד היום, במידה רבה, מאפיין כל סיפור "מעוני לעושר" שאנחנו מכירים מהקולנוע ומספרים. אלגר, בנו של כומר שהפך לאחד מהסופרים האמריקאים הכי משפיעים של המאה ה־19, כתב יותר מ־120 ספרים על נערים שהצליחו לעלות מעוני מחפיר לעושר ולגדולה באמצעות עבודה קשה, ולפעמים גם בעזרתם של נדבנים זקנים. המפורסם שבספרים אלה, "דיק המסמורטט" (Ragged Dick), פורסם ב־1867, ומדגים היטב את מה שכונה "המיתוס של אלגר": גיבור הספר הוא מצחצח נעליים בן 14 מניו יורק, נער קשוח וגס רוח שמעשן, שותה ונוהג לנמנם בשעות העבודה. עם זאת, דיק נואש לצאת מחיי העוני ולהפוך ל"אדם מכובד". יש לו הרגלים רעים, אבל הוא ניחן ביושר, ובניגוד לעמיתיו למקצוע הוא לא גונב מלקוחותיו. יושרו האישי משרת אותו ומאפשר לו להתקדם בחברה, הודות לזרים שמתרשמים מתכונותיו החיוביות ועוזרים לו: אחד מהם לוקח אותו לכנסייה, אחר נותן לו 5 דולרים ומאפשר לו לפתוח חשבון בנק ולשכור דירה, שבה הוא לומד לקרוא, לכתוב ולבצע חשבון בסיסי הודות לעזרה של שותפו לחדר. לאחר שהוא מציל נער אחר מטביעה, אביו של הנער מעניק לו חליפה חדשה ועבודה בחברה שלו. לבסוף מגשים דיק את שאיפת חייו, נהפך לעורך דין ומשנה את שמו לריצ׳רד האנטר. כל זאת הודות ליושר אישי, חוכמת רחוב ומוסר עבודה פוריטני.

AP

 

שדרג את עצמך

במידה רבה היה אלגר תועמלן של "החלום האמריקאי", מונח שטבע ההיסטוריון ג׳יימס טראסלו אדמס ב־1931, שהגדיר אותו כ"חיים טובים יותר, עשירים יותר ומלאים יותר לכל אדם, שבהם כל אדם זוכה להזדמנות לפי יכולותיו והישגיו". הוא גם היה יעיל במיוחד: בימי חייו מכר אלגר מיליוני עותקים מספריו, וכ־20 מיליון עותקים מהם נמכרו עד היום. הם אמנם נתפסו בשעתם כנחותים מבחינה ספרותית, אך רבים מהקוראים ראו בהם יותר מסתם רומנים זולים: לתקופה, הם נראו, על האופטימיות המופרכת שלהם כמו מדריכים לחיים נכונים. הם לימדו דורות של אמריקאים שניידות חברתית היא אפשרית, אבל גם שכדי להשיגה יש לעבוד קשה ולא לצפות לעזרה מהרשויות.

אלגר, כמובן, לא היה הראשון שעסק באופן ספרותי בהתקדמות חברתית. היכולת להתקדם בסולם המעמדי ריתקה את האנושות זה אלפי שנים. דוד, למשל, היה רועה צאן עני לפני שנמשח למלך ישראל; פיפ, גיבור "תקוות גדולות של צ׳רלס דיקנס", היה יתום ועני שלמד להיות ג׳נטלמן המתנשא על חבריו הישנים, שנותרו עניים; פול מיינר, גיבור "בנים ואוהבים" של ד.ה. לורנס, הוא בנו של כורה פחם שמצליח להפוך לחבר רשמי במעמד הביניים הודות לאהבת אמו.

אבל כל אלה היו רק סיפורים, ללא מסקנות או המלצות. מישהו, בסופו של דבר, היה צריך לתרגם את הכמיהה הזאת להתקדמות חברתית לעצות מעשיות, אלא שמאז ימי פרנקלין, ובמקביל לאתוס העבודה הקשה וההגינות שטיפח אלגר בספריו, צמח לו מיתוס אחר: הפנטזיה על התעשרות מיידית. חלום שהתבטא באלפי הנוודים שנהרו לקליפורניה באמצע המאה ה־19 כדי לחפש זהב.

לתוך הביקוש האנושי הזה להכוונה - שלא לומר קיצורי דרך - נכנס נפוליאון היל, מחבר רב המכר האלמותי "חשוב והתעשר" (Think and Grow Rich), אחד מספרי העזרה העצמית הראשונים ועד היום אחד מרבי המכר הגדולים בהיסטוריה של תעשיית הספרים, עם מכירות של יותר מ־70 מיליון עותקים. היל, שנולד בבקתה קטנה בדרום־מערב וירג׳יניה, ונהפך מאוחר יותר ליועצו של הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט, עיבד את המפגשים בינו לבין התעשיין אנדרו קרנגי ו־500 עשירים אחרים - הנרי פורד, ג׳ון ד. רוקפלר ומאות אחרים - ויצר נוסחה להצלחה שבה, כך האמין, כל אדם יכול להשתמש ולהפוך את עצמו לאדם מצליח ועשיר. התעשרות, לשיטתו של היל, אינה אלא תוצאה של הרצון להתעשר, והיכולת לדמיין את העושר, להתרכז במטרה ולהדחיק פחדים ומחשבות שליליות. עד היום, כפי שתיעד העיתונאי האמריקאי ג'ורג' פאקר בספרו The Unwinding מ־2013, שואבים אמריקאים עניים השראה מעצותיו של היל, ובמיוחד מהציטוט המפורסם ביותר מתוכו: "כל מה שאתם יכולים להגות ולהאמין בו, אתם יכולים להשיג".

היל ובן דורו, הסופר נורמן וינסנט פיל, מחבר הספר "כוחה של חשיבה חיובית" (The Power of Positive Thinking), היו חסידיה של אסכולת החשיבה החיובית, לפיה ביכולתו של אדם להתעשר אם רק ירצה בכך באמת. במקביל לפרנקלין, אלגר ואחרים, שרטטו השניים את קווי המתאר של פילוסופיית הניידות החברתית בנוסחה האמריקאי: כפועל יוצא של כוח רצון וחריצות וכדבר הנתון לאחריותו של האינדיבידואל, והוא לבדו. אותו עיקרון עומד ביסודו של כמעט כל סיפור של ניידות חברתית שהופיע בסרט או בספר אמריקאי ב־100 השנים האחרונות, מ"גטסבי הגדול", עבור ב"רוקי" ועד האוטוביוגרפיה של סטיב ג׳ובס. בסיפורים אירופיים שבהם אדם מנסה לעקוף את משוכת המעמד אליו נולד, כמו "עלובי החיים" של ויקטור הוגו, התוצאות הן בדרך כלל עגומות במיוחד.

ב־1925 קרו שני דברים ששינו את התפיסה שלנו לגבי ניידות חברתית. האחד, היא קיבלה את שמה. באותם ימים סוערים, התחרו על לבם ומוחותיהם של ההמונים תאוריות חברתיות קיצוניות, מקומוניזם ועד לפשיזם. פיטרים סורוקין, סוציולוג רוסי שהיגר לארצות הברית והקים את המחלקה לסוציולוגיה בהרווארד, היה יריב מושבע של הקומוניזם, וכשהשתמש לראשונה במונח ״מוביליות חברתית״, עשה זאת כדי לתאר ירידה בניידות החברתית בחברה האמריקאית. זו התאפיינה בשנות ה־20 באי שוויון קיצוני (קיצוני יותר מכל תקופה שאינה ההווה שלנו), שבו המעמדות הגבוהים נסגרו בפני מצטרפים חדשים והעשירים החלו להיראות כמו קאסטה סגורה. הדבר השני שקרה באותה שנה, היה פרסומו של הרומן ״גטסבי הגדול״ מאת פ. סקוט פיצ׳ג׳רלד, שכמו אישש את אבחנתו של סורוקין, והוא אולי הסיפור הידוע ביותר אי פעם על כישלון לנוע במעלה ההייררכיה החברתית.

NICK BRIGGS

 

אפשר להתנייד גם למטה

כדי לעמוד על חשיבותה ההיסטורית של התפיסה האמריקאית לניידות החברתית ועל החשיבה המהפכנית שעמדה מאחוריה צריך לזכור ממה ביקשו האבות המייסדים של ארצות הברית להימלט. בחברה האנגלית של התקופה שקדמה למהפכה התעשייתית היתה נהוגה חלוקה מעמדית נוקשה ביותר: עובדי הכפיים היו מתחת לאיכרים, שמעליהם עמדו אנשי הכמורה, עורכי הדין והמשכילים; מעל המשכילים היו האבירים והקצינים הבכירים, שבעצמם היו נחותים מבעלי הקרקעות והלורדים; מעל כולם ניצבו האריסטוקרטים ובני משפחת המלוכה. "שימו שלושה אנגלים באי בודד ובתוך שעה הם ימציאו שיטת מעמדות", אמר פעם המחזאי הבריטי אלן אייקבורן על האובססיה הבריטית לחלוקה מעמדית.

שיטת המעמדות לא היתה ייחודית לאנגליה, ובמקומות אחרים באירופה ובעולם היתה נהוגה חלוקה דומה לקאסטות, שהיתה לעתים נוקשה עוד יותר (מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים דווקא על רמה מפתיעה של ניידות חברתית באנגליה הוויקטוריאנית). לא פעם נלוותה למעמד החברתי גם צורת לבוש שנכפתה לפי חוק. באירופה של המאה ה־19 שרידי הפיאודליזם של ימי הביניים עוד היו שרירים וקיימים.

במידה רבה היחס של אירופה הישנה לניידות חברתית לא השתנה בהרבה מאז שהסאטיריקן הרומאי פטרוניוס לעג ב"סאטיריקון" שלו לטרימאלכיו, העבד המשוחרר שמתעשר עד כדי כך, שהוא אינו יודע כמה כסף יש לו באמת. טרימאלכיו הוא טיפוס גרוטסקי, נובוריש שעורך משתים מפוארים, לובש בגדים ראוותניים ומגיש לאורחיו מעדנים אקזוטיים. הוא בונה לעצמו קבר מפואר, והאובססיה שלו עם עושרו החדש מובילה אותו להכריח את כל עבדיו להמחיז את הלווייתו.

בחברה הרומאית היו דרכים מסוימות שבהן יכלו אנשים להתקדם במעלה הסולם החברתי. עבדים, למשל, יכלו לזכות בחופש אם בעליהם העניקו להם אותו, והצבא, עולם המסחר והדת שימשו כמקפצות לשיפור המיקום בהייררכיה החברתית. ואולם היחס לאדם שנע ממעמד אחד לאחר נותר חשדני במאות השנים שאחרי סאטיריקון, כשם שהוא היה ביצירת המופת של פטרוניוס: גם אם אדם הצליח, כטרימאלכיו, לזכות בעושר ובמעמד משופר באמצעות עבודה קשה, הוא עדיין היה חסר את העידון והאצילות שבה ניחנו בני המעמדות הגבוהים באמת. במידה רבה, בדיוק מסוג החשיבה המעמדית הזאת ניסו לברוח המהגרים הראשונים שנהרו לחופי העולם החדש - נרדפים, רבים מהם בני מעמדות נמוכים או משתייכים למיעוטים דתיים או אתניים - ונחושים בדעתם ליצור חברה חדשה ואחרת.

הנוקשות האירופית בכל מה שנוגע לחלוקה למעמדות לא התחילה להשתנות באמת עד שהמהפכה הצרפתית, שתודלקה על ידי הרעיונות של עידן הנאורות אודות חירות ושוויון, חיסלה את האצולה הצרפתית והניפה את דגל החירות, השוויון והאחווה. בתוך כך, המהפכה התעשייתית שהחלה זמן קצר לפני כן יצרה אף היא טלטלה מעמדית, אלא שזו התבטאה לא רק ביכולת לטפס במעלה הסולם החברתי, אלא גם באפשרות לניידות חברתית כלפי מטה, בעיקר של חקלאים ובעלי מקצוע שאיבדו את עבודותיהם בעקבות תהליך התיעוש. בשנות ה־80 של המאה ה־19 המציא קאנצלר פרוסיה, אוטו פון ביסמרק, את מדינת הרווחה המודרנית בכך שהעניק לפועלים הטבות כגון פנסיה וביטוח אבטלה ואפשר להם להתקדם במעלה הסולם החברתי.

ב־1914 השיא התעשיין האמריקאי הנרי פורד תרומה ענקית משלו לניידות החברתית של אלפי אנשים, כשהעלה את השכר המינימלי במפעלים שלו ל־5 דולרים ליום. בכך הפך פורד המוני פועלים לבני מעמד ביניים בן לילה ויצר מהפכה שהובילה ליצירתו של המעמד הבינוני כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.

AP

אבל עוד לפני שפורד הכריז על מהפכה באמריקה, היתה אירופה אובססיבית בנוגע לשאלת המעמד. קרל מרקס ראה את ההיסטוריה כדברי ימיה של מלחמה בין שני מעמדות: אלה שמחזיקים באמצעי הייצור ואלה שמדוכאים על ידם. במקום לחשוב על כיצד ניתן לסייע לפרולטריון להתקדם במעלה הסולם החברתי, רצה מרקס להפוך את הסולם החברתי על פיו ולהקים חברה שבה הפרולטוריון הוא המעמד השליט ושלכן היא, בפועל, נטולת מעמדות. הסוציולוג מקס ובר, לעומתו, ראה את שאלת המעמד כסוגיה מורכבת יותר מכפי שתיאר מרקס, ותיאוריית הריבוד החברתי שלו זיהתה את שאלת המעמד כמשחק גומלין בין שורה של מרכיבים כמו בעלות על הון וסטטוס חברתי (להבדיל מסטטוס כלכלי). למרות שניידות מעמדית היא לא דבר קל להשגה תחת משטר קפיטליסטי, היא עדיין קלה יותר באופן יחסי לעומת שיטות אחרות, סבר ובר.

 

הטיפול באי השוויון הוא המפתח

בצדו המזרחי של העולם המצב לא היה שונה בהרבה. בסין העתיקה (ולתקופות מסוימות גם במדינות שהושפעו מסין, כמו יפן, וייטנאם וקוריאה) חולקה החברה לארבעה מעמדות: בראש עמדו המלומדים, אלה שחוקרים את הטבע האנושי ושתפקידם להעביר את הידע; מתחתיהם היו האיכרים, יצרני המזון; בדרגה השלישית היו האומנים, העובדים, יצרני הכלים והדברים שלא היו מזון; ובתחתית היו הסוחרים, שזכו למעמד חברתי נמוך כיוון שלא יצרו כלום.

בשונה מאירופה, ההייררכיה החברתית הסינית לא נועדה לשמש כמדרג של חשיבות, אלא רק להסדיר את המקצועות החשובים בעיני החברה, אך למרות זאת ניידות חברתית היתה נדירה ביותר. במאה השביעית לספירה, בהשפעת קונפוציוס שדגל במריטוקרטיה, החלה שושלת טאנג ששלטה במדינה ליישם בחינות לתפקידים בשירות המדינה, במטרה לקבל רק את המוכשרים ביותר. למרות שהצלחתן של הבחינות נתונה במחלוקת, היתה זו דוגמה מוקדמת מאוד למנגנון שאפשר ניידות חברתית.

ההיסטוריון האמריקאי אלן ג'ונס מאוניברסיטת טרוי באלבמה טוען בספר שפרסם ב־2009 כי החברה הברברית של גאליה העתיקה, במאות החמישית והשישית לספירה, הצליחה למנוע יצירה של מעמד אריסטוקרטי קבוע שעובר בירושה, אך דוגמאות כאלה הן מעטות. ניידות חברתית, כמושג וכתופעה שניתן למדוד, ויותר מכך — כאידאל המניע אנשים לקום בבוקר, היא תופעה חדשה יחסית. עכשיו בא גרגורי קלארק ואומר שמוטב שנשכח מכל מה שחשבנו שאנחנו יודעים עליה עד היום.

עוד לפני שקלארק פירסם את ספרו החלו להתעורר בעולם ספקות לגבי הניידות החברתית ושכיחותה האמיתית. כך למשל, באפריל 2013 פורסם בבריטניה מחקר שהעלה תוצאות עגומות לגבי רמת הניידות החברתית במדינה. לפי הסקר, שנערך על ידי הבי.בי.סי ואקדמאים משש אוניברסיטאות שונות, בריטניה היא עדיין חברה מעמדית ביותר. בבריטניה של ימינו, גילה הסקר, יש לא פחות משבעה מעמדות - הרבה יותר מהחלוקה המסורתית ל"מעמד נמוך", "מעמד בינוני" ו"מעמד גבוה". במונחי ניידות חברתית, בריטניה נמצאת באחד מהמקומות הנמוכים בעולם המפותח. האליטיזם המובנה שלה, מתברר, עודנו חי וקיים ולא מתכוון ללכת לשום מקום.

אם בעבר היתה האפשרות לניידות חברתית הדבר העיקרי שיש להבטיח כדי לאפשר כללי משחק הוגנים ושוויוניים במגרש הכלכלי, הרי שכיום, לא מעט הודות לעבודתם של כלכלנים כגון תומאס פיקטי ורוברט רייך, ברור שאי אפשר לקדם ניידות חברתית בלי לטפל בבעיה הגדולה האחרת של המאה הנוכחית: אי השוויון. ניידות חברתית אינה יכולה להתקיים היכן שישנו אי שוויון קיצוני, ולפיכך אידאה כמו החלום האמריקאי לא תוכל להתקיים ללא טיפול מעמיק בבעיית האי שוויון. דברים ברוח זו אמר גם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, בנאום שנשא בדצמבר 2011 בעיירה אוסוואטומי שבקנזס: "אי שוויון מסכן את ההבטחה שבלבה של אמריקה: שזה המקום שבו אתה יכול להצליח אם תנסה". קלארק טוען גם הוא שבבעיית הניידות החברתית אי אפשר לטפל - אבל את האי שוויון אפשר גם אפשר לצמצם.

באופן אירוני, החלום האמריקאי חי כיום בעיקר באירופה. מחקר של מכון Pew מהשנה שעברה הראה שכ־62% מהאמריקאים שנולדו בחמישון העליון יישארו בעשירון העליון, וכ־65% מאלה שנולדו בחמישון התחתון יישארו בעשירון התחתון. בעוד שבדנמרק הסיכוי של ילד עני להגיע לחמישון העליון הוא כפול מזה של ילד הנולד לתוך תנאים כלכליים מקבילים בארצות הברית.

השאלה היא האם אנחנו, כבני אדם, מסוגלים להתמודד עם מציאות שבה חלום שליווה אותנו מאות אם לא אלפי שנים - לצאת מגבולותיו הצרים של המעמד החברתי שלתוכו נולדנו ולהיות מצליחים בכוחות עצמנו - מתברר כאשליה. איך נוכל, אם נכיר בכך, להצדיק את המירוץ שבו אנחנו מתנהלים כל חיינו אם היעד יוכח כבלתי מושג לפתע? יהיה מה שיהיה, אי אפשר לומר שזה לא היה חלום יפה. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#