הטריק של החברות הגדולות: מה באמת כתוב באותיות הקטנות? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הטריק של החברות הגדולות: מה באמת כתוב באותיות הקטנות?

את הטריק הכל כך פשוט - ולא פחות מזה מסוכן - 
גילו הבנקים, חברות הסלולר, האינטרנט ושאר התאגידים: 
החוזים שלהם כל כך מתישים שאף אחד לא מצליח לקרוא את מה שכתוב בהם, גם לא מי שכתב אותם

25תגובות

בפרק הפותח את העונה ה–15 של סדרת האנימציה "סאות׳ פארק" מגלה אחד מגיבורי הסדרה, קייל, שהוא באמת היה צריך לקרוא את התנאים שלהם הסכים בפעם האחרונה שהתקין עדכון של תוכנת אייטיונס במכשיר האייפד שלו. הוא מגלה זאת כשלהפתעתו ניגשים אליו יום אחד סוכנים מטעם אפל, מודדים אותו, לוקחים ממנו דגימת דם ומבקשים בתקיפות שיבוא אתם. כשקייל מסרב, הם מזכירים לו - או ליתר דיוק, מיידעים אותו לראשונה - שהוא הסכים לכל זה כשחתם על הסכם השימוש. הבעיה? קייל, כמו כל אדם אחר שחתם על תנאי השימוש של אייטיונס, לא קרא את החוזה הארוך שבו הסבירה לו אפל בפירוט מה היא הולכת לעשות לו. הוא רק הקליק ״אשר״.

עד מהרה מגלה קייל עד כמה עמוק הבור שחפר לעצמו ברגע של קלות דעת. הוא נמלט בבהלה אל אביו עורך הדין, שמסביר לו במלים פשוטות: זאת תמיד אחריותו של הצד המסכים לדעת על מה הוא חותם. ״אבל זה באורך שמונה עמודים והם שולחים לי חוזה חדש כל שלושה שבועות!", הוא מוחה, אבל לשווא. משם הוא מגיע לצינוק של אפל, יחד עם גבר יפני ואשה צעירה, ומתבשר על ידי סטיב ג׳ובס (שעוד היה אז בחיים) שהוא הסכים לתרום את גופו למוצר הדגל החדש של אפל, שילוב בין מרבה רגליים אנושי לאייפד, ששואב השראה מסרט האימה החולני ״הנדל האנושי״ (The Human Centipede). קייל מוחה, אבל ג׳ובס מדגיש שוב ושוב (ושוב) שהוא והאחרים כבר הסכימו מראש לכל דבר שהחברה תעשה להם. ״איזה אדם מסכים למשהו שהוא לא קורא קודם לכן?״, סונט בו אחד מעובדי אפל כשהוא מוחה.

הפארודיה של "סאות׳ פארק" על תנאי השימוש של אפל אמנם קיצונית, אך היא נוגעת בבעיה שאתה אנחנו מתמודדים מדי יום. בין אם מדובר באפליקציה החדשה שאנחנו מתקינים בלי לקרוא את תנאי השימוש, טופס ההסכמה שעליו אנחנו חותמים בבית החולים בלי לעבור עליו ביסודיות, החוזה שעליו חתמנו עם חברת הסלולר, או חשבון הבנק שאנחנו פותחים מבלי לקרוא את עשרות העמודים של ההסכם - אנחנו רגילים לנפנף את הגילוי שחברות וגופים אחרים מעניקים לנו מבלי משים. אנחנו מניחים שגם אם לא נקרא הכל, יהיה בסדר - מישהו הרי קרא את זה, יש רגולטור שמפקח - אבל בפועל, בדרך כלל ההסכמה שלנו היא צורת הפיקוח היחידה שקיימת. האם זה אומר שמחר ניהפך לחלק ממוצר הדגל החדש של אפל? כנראה שלא, אבל זה לא שאין סכנות אחרות.

Llous De Grane

ספרו החדש של פרופ׳ עמרי בן־שחר מאוניברסיטת שיקגו, More Than You Wanted to Know: The Failure of Mandated Disclosure (״יותר משרציתם לדעת: כישלונה של חובת הגילוי"), עוסק בדיוק בבעיה הזאת: חברות, מעסיקים וארגונים בכל העולם מחויבים להעניק לנו גילוי לגבי כל פרט מהותי בעסקה או בהסכם שעליו אנחנו חותמים. הכוונה טובה, ונועדה להגן עלינו מפני ניסיון לנצל אותנו. חובת הגילוי - כלומר, ההסכמים שעליהם אנחנו מתבקשים לחתום מדי יום על ידי כל גוף שנותן לנו שירות - היא צורת הרגולציה הנפוצה בעולם המערבי, אבל גם הכושלת ביותר.

ההסכמים הארוכים האלה, מסביר בן־שחר, הם תוצר של עשרות שנים של מאבקים צרכניים שנועדו להגדיל את השקיפות, להגן על צרכנים מהתנהגות טורפנית של חברות וארגונים ולוודא שהם יקבלו את כל המידע הנחוץ להם כדי לקבל את ההחלטה הטובה ביותר לגבי ההסכמים שאליהם הם נכנסים. הבעיה? מדובר בשקר אחד גדול, אשליה שכולנו שותפים לה - הצרכנים שלא קוראים, הרגולטורים שנתלים בשקיפות כתירוץ לא לעשות שום דבר אחר והחברות שמנצלות אותה לרעה - שיוצרת מערכת שאיש אינו לוקח ברצינות ומונעת צורות אפקטיביות יותר של רגולציה. זהו משולש של עצלנות, שמרוב כוונות טובות ומלים גבוהות מותיר אותנו חשופים לחלוטין.

גם מרצים לכלכלה לא מבינים את המשכנתא שלהם

״לפני 100 שנה אמר השופט האמריקאי הדגול לואיס ברנדייס שאור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, ומחוקקים בכל העולם המערבי לקחו את זה ברצינות ואמרו 'אם אנחנו רוצים להגן על אנשים, אנחנו צריכים לדרוש אור שמש, שקיפות, גילוי נאות'", מסביר בן־שחר, יליד ישראל וכיום פרופסור למשפטים באוניברסיטת שיקגו, בראיון ל–Markerweek.

״הטענה שלי היא שכל התופעה שנקראת גילוי, כל התופעה שנקראת שקיפות, כל התופעה של לתת לאנשים יותר מידע - לא עובדת, ואי אפשר לתקן את זה. הטענה שלי היא שזה לא מגן על האוטונומיה של אנשים, כפי שזה אמור לעשות, אלא פוגע בה. האם כשאתה מקבל טופס ארוך בבית החולים אתה מרגיש שדואגים לך? שזה בשבילך? שזה עוזר לך? בדרך כלל אנשים חושבים, ובצדק, שזה עוזר לבית החולים, שמדובר בכיסוי תחת. וזה נכון, זה מה שזה״.

בספר, שאותו כתב עם עמיתו מאוניברסיטת מישיגן, פרופ׳ קארל שניידר, נוקט בן־שחר עמדה פרובוקטיבית שמבטלת עשרות שנים של הישגים צרכניים וקובעת באופן חד־משמעי שחובת הגילוי לא עובדת, ואף מזיקה - שאור השמש, אם להשתמש במטאפורה המפורסמת של ברנדייס, מסנוור אותנו עד שכולנו מתעוורים. הסיבה לכך פשוטה: מהצד האחד של המשוואה נמצאים צרכנים פשוטים, אנשים נטולי השכלה משפטית שצריכים לקרוא עשרות עמודים של הסכמים משפטיים סבוכים ביותר, לעתים כמה פעמים ביום; ומהצד השני ניצבים תאגידים או ארגונים ממשלתיים שמעסיקים עורכי דין שיודעים בדיוק כיצד לנסח מלכודות חוקיות לחלוטין.

כך, הודות למיסקונספציה רגולטורית, כוונות טובות של ארגונים למען הגנת הצרכן וקורטוב של תחמנות תאגידית, נהפכו הגילויים שעליהם מחתימים אותנו לארוכים יותר ויותר, מסובכים יותר ויותר, והדבר שנועד להגן על הצרכנים מטורפנות נהפך לדבר שמאפשר לטורפים לסחוט מהם הסכמה מדעת מבלי שהם בכלל מבינים מה קורה.

רויטרס

״אנשים פשוט מקליקים, או חותמים בלי לקרוא, ואז כשקורה משהו לא טוב הולכים לבית משפט ואומרים ׳היתה פה מרמה׳. ואז בית המשפט אומר שאם היה גילוי מלא כמו שהחוק דורש, עד קצה היו"ד, אין מרמה. הרי איך אפשר לקרוא לחובה החוקית לגלות מרמה? חובת הגילוי נועדה לתת לכולנו אפשרויות בחירה, אבל בפועל היא מכניסה אותנו לסוג של הלם: לא רק שכל גילוי עצמו נהיה ארוך, אלא שכל החיים מלאים כל הזמן בגילויים כאלה״, אומר בן־שחר.

במהלך התחקיר לספר טרח בן־שחר להדפיס את תנאי השימוש של תוכנת אייטיונס, אותם תנאי שימוש שלהם לעגה "סאות׳ פארק". התוצאה? 30 מטר של דפים צפופים בפונט קטנטן. הוא תלה אותם מהתקרה של הספרייה של אוניברסיטת שיקגו כדי להמחיש כמה ארוכים ובלתי אפשריים נהפכו החוזים שעליהם אנחנו חותמים. ״קולגה שלי קיבלה מידע מקומקאסט, חברת הטלקום האמריקאית, כמה אנשים קוראים את זה. יודע כמה? אפס. אחד מ–2,000 איש נכנס לתנאים, ומשקיע בזה בממוצע 10 שניות. זה הקורא המתוחכם. הדבר המדהים הוא שאפילו מי שמנסח את זה לא קורא: יש פה טעויות הדפסה. למשל, ישנו סעיף 4, ולאחר מכן מופיע עוד סעיף 4. ובאמת, מי יכול לקרוא את זה? זה ג׳יבריש מוחלט״.

לא מדובר כאן, מדגיש בן־שחר, בתרגיל משפטי תיאורטי. זו לא שאלה שצריכה לעניין רק עורכי דין. מדובר בתשתית החוקית שעליה מונחות כל ההתקשרויות בינינו לבין הגופים שמנהלים את חיינו, ברשת ביטחון חשובה מאין כמוה שלא מתפקדת. חובת הגילוי שחברות וארגונים מעבירים לנו היא לעתים קרובות צורת הרגולציה היחידה שמוטלת עליהם. כל עוד אותם גופים מעבירים לנו את כל המידע הרלוונטי, גורסים הרגולטורים, אנחנו מסוגלים לקבל החלטות מושכלות ולכן מוגנים מטורפנות.

הבעיה היא שחוזים ארוכים, מסובכים ובלתי קריאים כמו תנאי השימוש של אייטיונס יש הרבה, ואין לנו מספיק זמן לקרוא אותם. אז הגילוי הנאות מגן על רק המוסרים אותו, ולא על הצרכנים ההמומים. ומכיוון שהרגולטורים מקדישים את זמנם בעיקר להגדלת השקיפות באמצעות הוספת חובות גילוי, המסמכים שעליהם אנחנו מתבקשים לעבור מתארכים ומתארכים, וכך גם הלם המידע שמבטיח שההגנה שהחוק מספק לנו תהיה חסרת ערך לחלוטין.

״בספר אני מתאר צרכן היפותטי, שההבדל בינו לביניכם הוא שכל מה שהוא עושה זה שהוא כן קורא את כל ההסכמים האלה. הוא לא שם פילטרים. הוא חי חיים פתטיים״, אומר בן־שחר. ״בוא נגיד למשל שאכפת לך מנושא הפרטיות ואיסוף המידע, אז אתה קורא את מדיניות הפרטיות של האתרים והאפליקציות שבהם אתה משתמש. לפי חישוב שנעשה לפני שנתיים, אם היית קורא רק את זה, זה היה לוקח לך חודשיים מלאים מהחיים. לא היית עושה שום דבר אחר בחודשיים האלה - רק את הדבר הזה״.

אתה מסביר בספר שחובת הגילוי היא רשת ההגנה הראשונה שנועדה להגן עלינו מפני גופים טורפניים. לעתים קרובות היא גם רשת ההגנה היחידה. אם היא לא עובדת, מי מגן עלינו?

״לא רק שהיא לא עובדת, היא פרוצה לחלוטין, חסרת כל ערך ומזיקה. קח לדוגמה את אזהרת מירנדה (האזהרה ששוטרים בארה״ב מחויבים להשמיע בפני חשודים לפני שהם נחקרים וכוללת את זכות השתיקה והזכות לייצוג משפטי, א"ש.). תחשוב מה זה אומר: איך מגנים על אנשים? לא אומרים לצד החזק איך להתנהג, אומרים לצד החזק ׳תגיד לצד החלש איך להתנהג, תעביר לו מידע׳. אלא שמחקרים מראים שאפילו הנאשמים הכי משכילים, פרופסורים בייל שנעצרו בהפגנות, לא נשמעים לאזהרה הזאת. ואז המשטרה יכולה לנהל חקירות שהן לחלוטין דכאניות, לנצל את התמימות והחולשה של הנאשמים ולסחוט מהם הודאות בדרכים לא מקובלות״.

כלומר, לא רק שזה לא עובד, זה מזיק. זה מוביל לטורפנות במקום להגן ממנה.

״זה גם מסכל רבדים אחרים של הגנה. פעמים רבות זאת רשת ההגנה היחידה שיש. קשה להגיע לחקיקה בנושאים מסוימים, אבל לסוג אחד של חקיקה אף אחד לא מתנגד: גילוי נאות. אדם שחושב שצריך לעשות משהו צריך להיות מאוד מתוסכל מזה, כי שקיפות זה לומר ׳אני לא עושה כלום׳. מבחינת החברות, מדובר בכיסוי תחת. מבחינה משפטית זה מכסה אותן. אי אפשר לתבוע אותם על מרמה, כי הם נתנו גילוי. אז הבנק ששולח מכתב לסבתא ורנה ואומר לה ׳חדשות טובות, יש לנו בשבילך הלוואה של 2,000 דולר, תבואי, הצ׳ק מוכן׳ יכול לתת לה רק 200 דולר ולומר שהוא נתן לה את כל הטפסים, אז לא מדובר במרמה. בספר אני מצטט מנכ״ל שאומר שבכל מה שנוגע לתחום הצרכני הוא מעדיף גילוי על רגולציה: ׳כל מה שתגידו לי לגלות אני אגלה, רק שלא תעשו לי רגולציה׳״.

במידה רבה אפשר להבין למה: הרגולטור טיפל בבעיה מהרגע שהוא חייב בגילוי נאות, הארגונים מילאו את חובתם כלפי החוק בכך שנתנו גילוי מלא ושקוף. והצרכן, שאינו מסוגל לעכל את כמות המידע או לפענח אותה, נותר חשוף. האחריות עוברת מהרגולטור לצרכן, שאינו מסוגל לממש אותה.

״בדיוק״.

כלומר, מדובר בשקר אחד גדול.

״בתעשייה. זאת תעשייה״.

אולי הפתרון הוא סוג חדש של גילוי, שפה פשוטה יותר, צמצום ההסכמים לאורך נורמלי.

״נגיד את זה כך: הרשות להגנה על צרכנים פיננסיים (CFPB), שהוקמה בעקבות המשבר הפיננסי, עשתה עבודה נפלאה בפישוט טופס הגילוי שאנשים ממלאים לפני שהם לוקחים משכנתא. הוא היה נורא לא ברור, אז הם ניסו לפשט אותו. במשך שנתיים הם עבדו עם יועצים מתחום הפסיכולוגיה וההתנהגות, לקחו את הטופס הנוראי הזה ופישטו אותו ליצירת מופת. הבעיה היא שכאשר אתה בא לסגור משכנתא אתה לא מקבל רק את הטופס הזה. אתה מקבל עוד טפסים, בממוצע 50 טפסים, 100 עמודים, משהו כמו 75 חתימות. אז טופס אחד שופץ, אבל מה עם השאר? השאר לא בסמכותם, אלא בסמכות של רשויות אחרות.

Llous De Grane

"או, למשל, בארה״ב היתה שערורייה גדולה שקשורה לעמלות האוברדראפט של הבנקים. בכל פעם שאתה מגיע למצב של משיכת יתר, הבנק גובה ממך עמלות של עשרות דולרים גם על משיכה קטנה ביותר. אי אפשר לאסור על אוברדראפט, אבל מה שעשו זה לתת לך טופס הסכמה כשאתה פותח בחשבון, שבלעדיו לא תוכל להיכנס לאוברדראפט. אז ניסחו טופס מאוד ברור: ׳זהירות! אזהרה!׳. אלא שכאשר אתה פותח חשבון בנק, אתה לא מקבל טופס אחד, אתה מקבל ספר. הטופס הזה מוחבא בעמוד 17 מתוך 30 חתימות שונות שאתה צריך למלא. וזה כמובן לא פתרון. הפתרון הוא לעשות רגולציה על המחירים, לדאוג שישתלם לבנקים, אבל שלא יהיה מקור לרווח בלתי סביר. אבל זה כבר קשה בהרבה״.

כלומר, אי אפשר באמת לפשט את התהליך.

״אני מלמד אשראי צרכני, וכשאני לוקח משכנתא אני מרגיש חסר אונים. לא יודע מה נכון ומה לא. מבקש מחברים להמליץ לי על ברוקר שאוכל לסמוך עליו שלא ידפוק אותי. כבר 30 שנה אנשים מחפשים איך לפשט את התהליך, מחפשים את הדאוס אקס מכינה, את השפן בכובע, את תרופת הקסם שתפתור הכל, ולא מצליחים. הסיבה שאי אפשר לפשט את זה היא שהחלטות מסובכות אי אפשר לפשט. בכל מה שנוגע לטיפול רפואי, למשל, האם אתה רוצה בתופעת לוואי א׳ או תופעת לוואי ב׳? זה מסובך. יש המון שיקולים״.

הרגולטור צריך 
לעבוד במקום הצרכן

אבל יש גם הצלחות בתחום. למשל, סימון תזונתי.

״זה נכון. הצלחנו לפשט את סימון הקלוריות. זה מסוג הגילויים הפשוטים שאנשים שמים לב אליהם, וגם מחזירים למדף אם הם ראו שמוצר מסוים מכיל הרבה קלוריות. אבל חשוב להבין שהממצאים המדעיים לגבי ההצלחה של זה שונים לגמרי מהאינטואיציה שלנו. יש הרבה מאוד אנשים שלא משתמשים בזה, ובספר אני סוקר יותר מ–100 מאמרים שבחנו רק את הנושא הזה. השינוי זניח: לפעמים אוכלים פחות הודות לסימון הקלוריות, אבל אז אוכלים יותר פעמים ביום.

"מאז שהתחילו לסמן קלוריות בסטארבקס, מספר הקלוריות במזון שאנשים מזמינים ירד ב–5%, אבל במספר הקלוריות במשקאות לא היה שינוי. כלומר, אנשים אולי לא מזמינים את המאפין, אבל את הפראפוצ׳ינו עם 800 הקלוריות עדיין מזמינים. כלומר, אפילו בהחלטה שאנחנו צריכים להבין בה כי אנחנו מקבלים אותה עשרות פעמים ביום, ואפילו אחרי שפישטנו את חובת הגילוי שלה, עדיין לא הצלחנו להשיג את המטרה - צמצום בעיית ההשמנה״.

אז רשת ההגנה הזאת - הראשונה והיחידה שיש לנו - לא עובדת. אבל מה אפשר לעשות? בלעדיה נהיה אפילו יותר עירומים.

״זאת השאלה. אם זה לא עוזר לנו, ולא מחזק לנו את האוטונומיה, ואנחנו לא משתמשים בזה, למה אנחנו כל כך דבקים בזה? יש כאן פרדוקס. יכול להיות שיש כאן תועלות סמויות ואני לא מוצא אותן״.

ועדיין, ודאי יש איזשהו ערך לאוטונומיה הזאת. נלחמנו הרבה מאוד שנים כדי להרוויח את חובת הגילוי.

״ואנחנו עדיין ממשיכים להילחם עליה, בעלויות חברתיות עצומות. קח למשל את התחום של ניסויים בבני אדם, שהוא תחום מאוד מאוד רגיש. בכל העולם מתבצעים ניסויים של תרופות וטיפולים על בני אדם. יש ועדות רגולציה שמפקחות על זה, אבל הן לא מומחות בכל תחום, אז הדבר שהן מפקחות עליו זה טופסי ההסכמה מדעת, שגם הם נורא ארוכים. פעם הם לא היו. יש תחושה נאיבית בתחום הזה בקרב אנשי הביו־אתיקה שזה עוזר, אבל הם לא מבינים את המציאות של בתי החולים שבהם עושים את זה: אין כאן הסכמה מדעת אמיתית, כי אין לך דרך להבין ושם אי אפשר לפשט - להפך, שם חייבים לומר לך הכל״.

אז מה כן אפשר לעשות? הרי גם אם אנחנו עירומים כיום, זה לא המצב האידיאלי. את רשת ההגנה הלא־אפקטיבית הזאת צריך להחליף ברשת שתגן עלינו, בכל זאת.

״כמו שברפואה אין פתרון יחיד שמתאים לכולם, כך גם ברגולציה. יש הרבה דברים ברגולציה שלא צריך לפתור ויש המון דברים שצריך לפתור בניתוחים כואבים, ודברים שאף אחד לא יודע איך לעשות. אבל מה שבטוח זה שאי אפשר להמשיך ברגולציה 'לייט' הנוכחית, או יותר נכון הרגולציה הלא קיימת, ששם אבל לא באמת שם״.

אז מה כן?

״הדבר הכי חשוב, הכי גדול והכי משמעותי במלחמה נגד התנהגות טורפנית היא הזכות להחזיר. לפני 20 שנה היה פסק דין ידוע בשיקגו, שקבע שכאשר אתה קונה מחשב או תוכנה זה בסדר שלא תראה את התנאים מראש. הסיבה, קבע השופט, היא שמדובר רק בעלויות עסקה, והגילוי הוא בזבוז זמן ואף אחד לא קורא את זה. אבל משום שהוא הבין שאנשים כן צריכים לדעת את התנאים והזכויות שעליהם חתמו, הוא קבע שהחוזה נכרת רק אחרי שהגעת הביתה ופתחת את הקופסה. לכן יש לך באופן טבוע את הזכות להחזיר. אני, כצרכן, קראתי את זה וחשבתי ׳הללויה׳״.

אבל להחזיר מחשב זה קל. איך אפשר להחזיר אפליקציה או משכנתא?

״בכך שלא תהיה חייב לשלם. אבל אני חושב שזכות ההחזרה לא צריכה להיות מחויבת בחוק. אני חושב שהאירופאים עושים טעות כשהם מחייבים כיום את חובת החזרה. בארה״ב אין חובה לעסקים לאפשר לך להחזיר שירות או מוצר, אבל וולמארט נותנים לך 90 יום להחזיר וזה פתר את הבעיה: אם וולמארט עושים את זה, כולם עושים את זה. בזמן שהאירופאים מדברים על 14 יום לאמריקאים יש 90, וזה כך מפני שהיתה תחרות. וביום שבו נושא הפרטיות יהיה חשוב לאנשים, ביום שיהיו סיפורי זוועה, גם בתחום הזה תימצא הדרך להחזיר״.

אבל זה פתרון בעייתי. אתה אומר בעצם שהצורה הכי בסיסית של רגולציה שיש לנו, חובת הגילוי, היא שקר אחד גדול, אשליה שלא מגנה עלינו כמו שאנחנו חושבים, אז בואו כבר פשוט נלך עירומים. אם צורת הרגולציה הזאת לא עובדת, לא צריך רגולציה?

״את זה אני לא רוצה לומר. אני לא רוצה שיישמע שאני ליברטריאן מאוניברסיטת שיקגו שחושב שהשוק יפתור כל דבר. יש דוגמאות מאוד יפות לאופן שבו השוק פותר בעיות, אבל יש הרבה בעיות שהשוק לא יכול לפתור. אם חושבים שהמשטרה מתנהגת בצורה אגרסיבית מדי בחקירות, יש דברים שאפשר לעשות: מצלמות בחדר החקירות, למשל. כמובן שיש מחיר שצריך לשלם אם רוצים להילחם בפשע ושאלות קשות שרגולטורים צריכים להתמודד אתן. בתחום של עמלות בנקים, למה לא להטיל רגולציה על העמלה עצמה, אם אנחנו יודעים שהיא בעייתית?

"בסוגיה של הלוואות מסוכנות, לאנושות יש דרכים אפקטיביות לטפל בבעיה הזאת עוד מאז ימי חמורבי. בחוקי חמורבי יש איסור על נשך. איסור על לקיחת ריבית של יותר מ–12% על דברים מסוימים, למשל, זאת רגולציה שעובדת: הבנקים לא יוכלו לקחת ריביות גבוהות מדי, ואנשים שהם לווים מאוד מסוכנים לא יקבלו אשראי. יש לזה גם מחיר, כמובן, כי זה מוציא אנשים מהשוק, אבל בגלל זה בדיוק יש רגולטורים, כדי לדון בשאלות כאלה״.

כלומר, לא מדובר פה בקריאה לצמצם את הרגולציה.

"ממש לא. אני חושב שצריך לקיים יותר רגולציה. כיום הרגולטור אומר ׳עשיתי את שלי, גרמתי לחברה לתת גילוי נאות׳, ומעביר את האחריות לצרכן שאין לו כלים לטפל בזה. הרגולטור הוא זה שצריך לעבוד במקום הצרכן, ולהפסיק להעביר את האחריות. המחוקקים צריכים להפשיל שרוולים ולברר מה עובד ומה לא, ולשנות אם זה נכשל. אבל כיום כל המנגנון הזה נעצר כי יש איזה תחליף אנמי שנקרא גילוי, שקיפות, אוטונומיה. וזה פשוט לא עובד״.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#