גוגל לא שוכחת: השלדים שלכם לא נמצאים רק בארון - אלא גם ברחבי האינטרנט - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

גוגל לא שוכחת: השלדים שלכם לא נמצאים רק בארון - אלא גם ברחבי האינטרנט

פסיכולוג שורחק מארה"ב בגלל מאמר שכתב בשנות 
ה-60; מורה שלא קיבלה הסמכה כי העלתה לפייסבוק תמונה עם כוס בירה; שופט שחשב שאין מה להסתיר וגילה שאפשר לדעת איזה אוכל אשתו אוהבת ■ הזיכרון האינסופי של האינטרנט יכול להזיק - ועכשיו מתחילים להילחם בזה

25תגובות

ב–2006, בדרכו לאסוף חבר מנמל התעופה סיאטל־טקומה, גילה אנדרו פלדמר - פסיכותרפיסט ידוע מוונקובר -כיצד הפרטים השוליים ביותר בעברו עשויים לרדוף אותו. פלדמר, אז באמצע שנות ה–60 לחייו וללא תיק פלילי, עצר לביקורת דרכונים בגבול ארה״ב־קנדה, כפי שעשה יותר מ–100 פעמים בעבר.

אלא שהפעם משהו היה שונה: השומר בגבול הגדיל ראש ועשה עליו חיפוש בגוגל. אחת התוצאות היתה מאמר אקדמי שפירסם חמש שנים לפני כן, שבו תיאר חוויה של שימוש באל.אס.די בשנות ה–60. בעקבות הגילוי פלדמר נעצר, נלקחו ממנו טביעות אצבעות, הוא נאלץ לחתום על הודאה כי השתמש בסמים לפני ארבעה עשורים - וכניסתו לארה״ב, שבה התגוררו אז שניים מילדיו, נאסרה לצמיתות.

טלי מאייר

גם סטייסי שניידר גילתה על בשרה שהרשת זוכרת הכל - גם את הדברים שהיא היתה רוצה לשכוח. ב–2006, בעודה אם חד־הורית בת 25, חלמה שניידר להיות מורה. היא עברה את כל הבחינות, הגישה את כל העבודות, השלימה את כל חובותיה האקדמיים בהצטיינות - ובכל זאת, בכירי האוניברסיטה שבה למדה זימנו אותה יום אחד לפגישה כדי להודיע לה שהיא לא תקבל תעודת הוראה. הסיבה: ״התנהגות שאינה הולמת מורה״.

בפגישה נודע לה שהסיבה היא תמונה שהעלתה לחשבון המייספייס שלה כמה חודשים קודם לכן, שבה היא מחופשת לפיראט ולוגמת מכוס פלסטיק. הכיתוב לתמונה היה ״הפיראטית השיכורה״. הנהלת האוניברסיטה לא חשבה שזה מצחיק - התצלום, הם טענו, עשוי לעודד קטינים לשתות אלכוהול - ועל אף ניסיונותיה של שניידר להוריד את התמונה מהרשת, היא לא הצליחה. כבר היה מאוחר מדי: התמונה אונדקסה על ידי מנועי החיפוש, ויצאה משליטתה. בכל פעם שמישהו יחפש את שמה ברשת, הוא עשוי להיתקל ב״פיראטית השיכורה״.

בספטמבר 2009, בנאום שנשא בפני אנשי טכנולוגיה בווירג׳יניה, תקף שופט בית המשפט העליון האמריקאי אנטונין סקאליה, מהשמרנים הבולטים בארה״ב, את תומכי הזכות לפרטיות, בטענה שלפני 1967 ציתותים לשיחות על ידי סוכנויות ממשלתיות לא נחשבו להפרה של התיקון הרביעי לחוקה האמריקאית, שמגן על אזרחי ארה״ב מפני חיפוש על גופם או בביתם ללא צו בית משפט. ״בלה בלה בלה, זבל״, היו המלים המדויקות שבהן השתמש סקאליה כדי לתאר את פסיקת בית המשפט העליון שהגנה על אמריקאים מפני ציתותים לא חוקיים. בהמשך הוא טען שהפרת פרטיות ברשת לא מטרידה אותו, משום שאין לו מה להסתיר.

למזלו הרע של סקאליה, פרופ' ג׳ואל ריידנברג והסטודנטים שלו החליטו ללמד אותו לקח. ריידנברג, שמלמד קורס על פרטיות באוניברסיטת פורדהאם, החליט לתת לסטודנטים שלו אתגר: אתרו את כל המידע שאפשר למצוא ברשת על סקאליה. התוצאה היתה קלסר בן 15 עמודים שכללו את כתובתו האישית של סקאליה, את מספר הטלפון שלו, את השווי הנוכחי של ביתו, איזה מזון הוא מעדיף, אילו סרטים הוא אוהב, כתובת המייל הפרטית של אשתו, תמונות של נכדיו ועוד.

באמצעות התלמידים של ריידנברג גילה סקאליה כמה מחייו האישיים - בהווה ובעבר - גלוי ברשת. סקאליה, שבשבוע שעבר דן עם שופטים אחרים בבית המשפט העליון האמריקאי בשאלה אם להעניק למשטרה סמכות לערוך חיפוש בסמארטפונים של עצורים ללא צו בית משפט, נדהם לגלות כמה האינטרנט יודע וזוכר עליו - וזעם על מה שהוא זיהה כהפרה של פרטיותו.

המקרים של פלדמר, שניידר וסקאליה הם שלוש דוגמאות בולטות לבעיה שבשני העשורים האחרונים מאפיינת יותר ויותר את העולם שבו אנחנו מנהלים את חיינו: עודף זיכרון. הודות להתקדמות הטכנולוגיה נהפך האינטרנט ל״כונן החיצוני״ שאליו אנחנו מעבירים יותר ויותר מהזיכרונות שלנו - מעובדות פשוטות ועד התמונות והזיכרונות האישיים.

pinguino k

אלא שהאינטרנט זוכר הכל, גם את הדברים שאנחנו שוכחים, או שהיינו רוצים לשכוח: הציונים הגרועים בתיכון, הסטטוסים המטופשים שבהם התלוננו על העבודה, התמונות שלנו שיכורים במסיבה או מעשנים ג׳וינט. כל החוויות האלה מאונדקסות ומאוחסנות לנצח במעמקי הרשת, מחכות לעין סקרנית - מעסיק פוטנציאלי, שוטר גבול, סוכנות ממשלתית - שתיתקל בהן.

פרופ׳ ויקטור מאייר־שונברגר מאוניברסיטת אוקספורד, מחבר רבי המכר Delete: The Virtue of Forgetting in the Digital Age (״מחק: ערך השכחה בעידן הדיגיטלי״) 
ו–Big Data: A Revolution That Will Transform How We Live, Work, and Think (״ביג דאטה: מהפכה שתשנה את האופן שבו אנחנו חיים, עובדים וחושבים״), מסביר כי במשך אלפי שנים ניסתה האנושות לזכור כמה שיותר.

באמצעות ספרים, ציורים, תמונות ואנשים שקרובים לנו, ניסו בני אדם להתגבר על מגבלות הזיכרון האנושי הפגום ולהציל כמה שיותר מהמידע על חייהם. ברירת המחדל של הזיכרון האנושי היא שכחה: אנחנו זוכרים רק את הדברים החשובים לנו, ואת כל השאר - כלומר הרוב - שוכחים.

אולם מהרגע שבו נולד האינטרנט, היה ברור שמדובר בכלי המושלם ביותר לאחסון מידע שהומצא אי פעם. לפתע נוצר כלי שמאפשר לנו לאחסן מידע בזול ומבלי להזדקק לשטח רב. עם הולדת הענן, ההתגברות המסיבית של כוח המחשוב וכמובן עלייתה של המדיה החברתית שגרמה לנו לתעד כל רגע בחיינו, ניתנה לבני אדם האפשרות לשמור הכל: המיילים החשובים וגם אלה שאין להם ערך, התמונות שהם אוהבים וגם אלה שפחות.

לראשונה בהיסטוריה ניתנה לאדם האפשרות לזכות במה שרדף אחריו במשך עשרות אלפי שנים: זיכרון אבסולוטי. וככל שיותר ויותר מחיינו עבר לרשת, כך השתנה המאזן בין זיכרון לשכחה: כיום, אומר מאייר־שונברג, זיכרון הוא ברירת המחדל ושכחה היא הדבר שהולך ונעלם.

היתרונות של המצב הזה רבים: אנחנו לא צריכים לבזבז תאי מוח יקרים על דברים טריוויאליים כמו מספרי טלפון או פילמוגרפיות של שחקנים. אנחנו יכולים, תמיד ובכל מקום, להתבונן בתמונות מהעבר שחשובות לנו, לעלעל בטיימליין שלנו ושל אחרים ולהיזכר בשנים קודמות בחיבה. העבר נהפך לקפסולת זמן שאנחנו יכולים תמיד לעיין בה. כשאנחנו עושים מיקור חוץ למטלות הזיכרון המעיקות, אנחנו יכולים, תיאורטית, להיות יצירתיים יותר.

רויטרס

אלא שהשינוי שעברנו בשנים האחרונות, מחברה שנוטה לשכוח לחברה שלא שוכחת דבר, עמוק מכדי להיות חיובי לחלוטין. ללא שכחה, העבר שלנו תמיד נוכח אתנו - ומי רוצה להיות כבול על ידי עברו לכל החיים? כל תמונה שהעלינו, כל סטטוס שפירסמנו, כל תגובה שהשארנו בשמנו בפורום כלשהו, כל פסיקה שנפסקה נגדנו או בעדנו בבית משפט קיימים ולא הולכים לשום מקום, והמידע על עצמנו יוצא מרשותנו ושייך כעת למרחב המקוון.

ומדי פעם, בהתאם לנורמות מוסריות משתנות או למקומנו בחיים, המידע הזה - שכבר הספקנו לשכוח, אבל הרשת זכרה עבורנו - עשוי לחזור ולנגוס בנו. בניגוד לקפסולת זמן פיסית, לזו המקוונת חשופות עיניים רבות שעל רובן אנחנו לא יודעים. אנחנו אולי גמרנו עם העבר, כפי שגורס המוטו של הסרט ״מגנוליה״, אבל העבר לא גמר אתנו.

בשנים האחרונות נהפך הזיכרון (או ליתר דיוק: השכחה) ברשת לאחד הנושאים העיקריים שמעסיקים חוקרי רשת וקובעי מדיניות ברחבי העולם. ליכולת של האינטרנט לזכור כל פרט מידע עלינו שהוכנס לתוכה מתלוות לא רק שאלות חוקתיות בנוגע לפרטיות וסוגיית הבעלות על המידע שלנו - כלומר, בנוגע לזכות להישכח - אלא גם שאלות תרבותיות (כיצד תיראה חברה עתידית שבה שכחה היא רק זיכרון רחוק?) ופילוסופיות (האם אנחנו מאבדים את היכולת לסלוח כשאנחנו מאבדים את היכולת להישכח?).

באירופה מנסים כיום רגולטורים לעגן בחוק את ״הזכות להישכח״. הסנאט האוסטרלי דן בבקשותיהם של ארגוני זכויות אזרח לעשות את אותו הדבר. ברזיל העבירה בחודש שעבר אמנה חלוצית לזכויות דיגיטליות. ובישראל, פסטיבל התרבות הדיגיטלית ״פרינט סקרין״, שמתקיים מדי שנה בסינמטק חולון, התמקד בשבוע שעבר בשאלת השכחה והזיכרון בעולם הדיגיטלי.

״הסיבה שזה מטריד אותנו היא שלרבים מאתנו יש אפים מדממים״, אומר מאייר־שונברגר 
ל–Markerweek. ״רבים מאתנו נפגעו על ידי זיכרון דיגיטלי. זה עלול להיות משהו שקרה לי או לחבריי או לאשתי או לחברה שלי. זה לא דיון תיאורטי. אני, למשל, הייתי פעיל פוליטי בימי כסטודנט, וכתבתי פעם בעד לגליזציה של מריחואנה - לא עישנתי, אבל אמרתי 'למה לא'. היום זה היה מאוחסן וקל לאיתור ברשת, ועשוי היה להוריד את הסיכויים שלי להשיג עבודה כמחנך או להיכנס לארה״ב״.

עם זאת, מאייר־שונברגר אופטימי בהרבה בימים אלה מכפי שהיה לפני חמש שנים, כשפירסם את Delete. עלייתן של אפליקציות כמו סנאפצ׳ט או Frankly, שמבטיחות למחוק כל תמונה או סרטון שנשלחים דרכה בתוך שניות, הוא אומר, משמעותה שבעתיד עשוי להיווצר שוק משמעותי מספיק למוצרים שישיבו לנו מחדש את הדבר החשוב יותר שאיבדנו ברשת: את השכחה.

© Oliver Berg/dpa/Corbis

ללא שכחה אין סליחה

ב–Delete ולאחר מכן ב–Big Data (שאותו כתב יחד עם קנת׳ קוקייר), חוקר מאייר־שונברגר את ההשלכות החברתיות, הפוליטיות והאנושיות של היעדר השכחה. מדובר בשאלה שרחוקה מלהיות תיאורטית: האם לשוטר גבול מותר לערוך חיפוש על שמנו בגוגל ולהשתמש במידע שהוא מוצא? האם התמונות שהעלינו לפייסבוק הן רשות הכלל? וכיצד התשובות לשתי השאלות האלה הולכות להשפיע על האופן שבו אנחנו מקבלים החלטות, מתקשרים עם העולם או מציגים את עצמנו?

לשאלות האלה יש קודם כל השלכות חוקתיות - הזכות להישכח היא אמנם זכות חדשה, תוצאה ישירה של התפתחות הטכנולוגיה בעשור האחרון, אך בשנתיים האחרונות העיסוק בה תופץ תאוצה באירופה וברחבי העולם. יש להן גם השלכות תרבותיות וכלכליות: אם הטעויות שעשינו כנערים ירדפו אותנו כל חיינו, מה זה אומר על שוק העבודה העתידי ועל האופן שבו נשתלב בו?

קחו, לדוגמה, דוגמה שקרובה ללבו של מאייר־שונברגר: חינוך. עידן הביג דאטה והאנליטיקס, הוא מסביר, עשוי להוביל להשלכות מרחיקות לכת על החינוך המסורתי ועל ההזדמנויות החינוכיות שלנו. ככל שהיכולות לאסוף מידע, לנתח אותו לבצע תחזיות על פיו משתכללות, כך קרב היום שבו מהפכת המידע תגיע לתחום החינוך, ותאפשר לנו למשל לחזות אילו תלמידים צפויים להצטיין בלימודיהם ואילו לא, על בסיס מה שעשו ביסודי, בחטיבה ובתיכון.

במידה מסוימת, זה כבר קורה כיום: אוניברסיטאות בארה״ב כבר נעזרות בתוכנות ובמערכות שעוזרות להם לחשב את סיכויי ההצלחה של תלמידים ולסייע להם לסיים את לימודיהם - אבל המידע הזה לא חייב להיעלם. מה קורה ביום שבו הוא מתחיל לא רק לשכב שם, באיזה מרתף וירטואלי נשכח, אלא לעקוב אחרינו?

הסכנה, הוא הזהיר בספרון דיגיטלי שפירסם לאחרונה עם קוקייר, Learning with Big Data, היא שבעתיד הרקורד החינוכי שלך ילך איתך לכל החיים, יהיה נגיש למוסדות חינוך ומעסיקים פוטנציאליים גם שנים רבות לאחר מכן, ובפועל יגביל את ההזדמנויות שלך לכל החיים. במידה רבה, זה עתיד שקורם עור וגידים לנגד עינינו: בשנה שעברה, למשל, חתם ארגון ללא מטרות רווח בשם inBloom - שנתמך בין היתר על ידי קרן הצדקה של ביל ומלינדה גייטס - על הסכם עם תשע מדינות בארה״ב שלפיו יקים מאגר של ציוני תלמידים. ההורים זעמו, ובעקבות הסערה הציבורית הקפיאו שש מדינות את התוכניות להקמת המאגר.

philosophygeek

למאייר־שונברגר אין ספק בנוגע לשני דברים: ההכרח בשכחה, והדברים שיקרו לולא נלמד מחדש לשכוח. ״יש שני סוגים של שכחה״, הוא אומר. ״ישנה היכולת הספציפית למחוק פיסת מידע מסוימת, כך שאפילו ה–NSA לא יוכל למצוא אותה, וישנו הסוג הפרגמטי של שכחה, של זיכרון שאין לו נראות ציבורית. אותי פחות מעניין אם אפשר למצוא את המידע הזה בגיבוי של גיבוי של שרת כלשהו. מה שאכפת לי הוא שמעסיקים פוטנציאליים יקלידו את השם שלי בגוגל ולא ימצאו את התמונה שלי שיכור״.

עתיד ללא שכחה, הוא מזהיר, הוא עתיד שבו נצנזר את עצמנו יותר ויותר. ״יש מומחי אינטרנט ואפילו אקטיביסטים שטוענים שההפך יקרה: שאם לכולם יש שלדים בארון ואם כל השלדים האלה יהיו בחוץ, אז לא יהיה אכפת לנו מהעבר שלנו ונוכל לקבל את זה שכולם עשו טעויות מתישהו בעבר״, הוא אומר.

״אבל אני לא מסכים עם זה. אני חושב שהרבה יותר סביר שיקרה ההפך: שנצנזר את עצמנו. לראיה, מספיק להסתכל בחברות לא דמוקרטיות. תחת השטאזי, למשל, מה עשו אנשים? הם צינזרו את עצמם, כי הם ידעו שזה מה שמקובל חברתית. מה שידוע לנו ממחקר של דיקטטורות ואוטוקרטיות הוא שאנשים לא ימרדו נגד צנזורה, אלא ישתיקו את עצמם. לכן עולם שבו כל הוויכוחים המטופשים והדעות המטופשות של עברנו לא נשכחים הוא עולם מסוכן״.

בזווית התרבותית, הוא אומר, עולם ללא שכחה הוא עולם שבו אי אפשר לסלוח. ״הבחירה לסלוח״, מסביר מאייר־שונברגר, ״קשורה קשר הדוק לבחירה לשכוח. כיום, לא רק שאנחנו לא סולחים כי אנחנו לא יכולים לשכוח, אלא שאנחנו נהפכים לפחות סלחניים וליותר זועמים. ככל שהסטנדרטים האתיים משתנים, אנחנו לוקחים אותם ומנסים להכפיף אותם בדיעבד על העבר. הבעיה היא שאנחנו זקוקים לשכחה כדי להיות מסוגלים לסלוח. אם ננתק את השניים משום שיש לנו מנגנון טכנולוגי לזיכרון אבל מנגנון אנושי לסליחה, הם ייצאו מסנכרון, וזה מטריד״.

עם זאת, מאייר־שונברגר אופטימי מאוד. אחת מהסיבות לכך היא עלייתן של אפליקציות שמוחקות באופן אוטומטי את ההודעות והתכנים שמועברים דרכן, כמו סנאפצ׳ט, שאותן הוא רואה כהוכחה האולטימטיבית לכך שהשכחה היא עדיין לא נחלת העבר. ״השוק מנצל הזדמנות", הוא אומר. "איפה שיש ביקוש יש היצע, וכשהיצע פוגש ביקוש ההיצע גדל. אלה לא אנשים בודדים, משוגעים לדבר, שמשתמשים בסנאפצ׳ט - אלה עשרות מיליונים. זה אומר שאנשים מחנכים את עצמם, שהם לומדים להשתמש בכלים שונים למטרות שונות. כל אדם צעיר שאני מכיר משתמש בפייסבוק כשהוא רוצה להעלות משהו שהוא שלם אתו, משהו שהוא רוצה לפרסם, ובסנאפצ׳ט לדברים אישיים, שהוא לא בהכרח רוצה לשמור״.

במקביל לעלייתה של סנאפצ׳ט, ועל רקע חשיפות על היקף אובדן הפרטיות ברשת כמו ההדלפות של אדוארד סנודן, פועלים רגולטורים באירופה ובמדינות אחרות בשנים האחרונות להגדיר את מה שזכה לכינוי ״הזכות להישכח״. כלומר, הזכות שלנו, כאנשים שהעלו מידע מסוים לרשת או שמידע מסוים הנוגע אליהם הועלה לרשת על ידי אחרים, למחוק אותו או למנוע מאחרים לעשות בו שימוש.

רויטרס

בחודש שעבר, למשל, אישר האיחוד האירופי שורה של חקיקות להגנת הפרטיות ברשת, כמו סעיף הכולל את ״הזכות להישכח״, שיעניק למשתמשי אינטרנט זכות לבקש שמידע מסוים יימחק מהרשת - ויכפה על חברות כמו גוגל ופייסבוק ולציית. ככל שיותר משתמשים חרדים לפרטיות שלהם וחוששים מהמצב הנוכחי, שבו כל אתר שבו ביקרו, כל רכישה שביצעו, כל תמונה שהעלו וכל ציוץ שהקלידו מוקלט, משוכפל, מנותח על ידי חברות שיווק ומאוחסן לנצח, כך עולה הדרישה מרגולטורים להגדיר חוקים שיסדירו את סוגיית הפרטיות ברשת ויספקו לגולשים אפשרות לשלוט במידע על עצמם שמסתובב בעולם. מבחינה טכנית לא בדיוק אפשרי למחוק דברים שהועלו לרשת - מה שאפשרי יותר הוא לאלץ את מנועי החיפוש לא להפנות לתוצאות שמפנות למידע הספציפי שמבקשים למחוק - אבל הדיון מעיד על הביקוש.

לא כולם תומכים ב״זכות להישכח״. סוכנויות ממשלתיות וסוכנויות ביון לא משתגעות על הרעיון, וגם חברות האינטרנט טוענות שאם הן יצטרכו להתמודד עם אינספור בקשות לשנות, להוריד או למחוק מידע דיגיטלי זה יהיה רע לעסקים. החקיקה האירופית עדיין לא אושרה סופית - היא זקוקה לאישור של 28 ממשלותיהן של חברות האיחוד האירופי - ולכן ייתכן בהחלט שהיא לא תאושר, לאור הלחצים העצומים שמופעלים מצד הלוביסטים של חברות הטכנולוגיה.

באפריל 2012 החליט בית המשפט העליון באיטליה לאכוף וריאציה משלו על ״הזכות להישכח״: הזכות לקונטקסטואליזציה. נושא הדיון היה פוליטיקאי מלומברדיה שבצפון איטליה, שנעצר ב–1993 והואשם בשחיתות. המקרה פורסם בהרחבה בעיתונים, אבל העובדה שהפוליטיקאי זוכה לאחר מכן לא סוקרה. שנים אחר כך, כל חיפוש של שמו היה מעלה ידיעות ישנות על מעצרו. לכן, בית המשפט החליט לכפות על ״קוריירה דלה סרה״ ועיתונים אחרים לעדכן את הארכיונים שלהם.

״קונטקסט הוא דבר חשוב״, אומר מאייר־שונברגר. ״זיכרון לא קורה בוואקום, הוא תמיד קורה בהקשר מסוים. משהו שהיה מקובל לומר לפני 40 שנה, בדיחה סקסיסטית למשל, אינו מקובל כיום. בזמן נעוריי באוסטריה תהיתי בנוגע לתפקיד שמילאו הוריי וסביי, במיוחד סביי, בתקופת השלטון הנאצי. לקחתי את הקונטקסט שלי וניסיתי לכפות אותו עליהם ולשאול ׳למה לא עשיתם כלום? איך יכולתם?׳, והתשובה שלהם היתה ׳אתה לא יודע איך זה היה׳. הזכות לקונטקסט חשובה מאוד, משום שאיננו יכולים לסלוח אם אנחנו מנסים לשנות את העבר. אבל דברים כמו 'הזכות להישכח', למרות הכוונות הטובות, הם בסך הכל מנגנונים שנועדו לרסן את השד שכבר יצא מהבקבוק״.

"הזמן לא עובר יותר"

לדברי עו"ד איילת עוז מהסנגוריה הציבורית, האתגרים החוקיים שמעלה שאלת הזיכרון ברשת הם עמוקים ורבים, אך הכלים שעומדים לרשות הציבור מצומצמים במיוחד. ״הבעיה היא שהמשפט נמצא במרדף אחרי הרשת ולא מצליח לתפוס אותה. אפשר לומר שאנחנו נמצאים כיום בשלב ההתנסות המשפטית. הבעיה היא שהרשת מאוד מאוד מבוזרת, וצריך לרדוף אחרי כל אדם ואדם שמפיץ את המידע. היכולת לעשות את זה בדברים ויראליים היא אפסית״.

רויטרס

אנשים שהתחככו במערכת המשפט, למשל, בין אם כעבריינים או כתובעים או נתבעים, חשופים הרבה יותר מאחרים לסכנותיה של היעדר השכחה ברשת. ״בניגוד לעבר, שבו פומביות הדיון לא רדפה אחריך, כיום הדברים האלה ממשיכים לרדוף אנשים. צריך איזון חדש״, אומרת עוז. ״מאחר שפסקי הדין פומביים, כל מה שאני צריכה לעשות הוא לחפש את שמך בגוגל, וכך אוכל לדעת במה הורשעת ומתי. יש לכך כל מיני השלכות חוקתיות שצריך להבין: ברגע שמעביד לומד שלמישהו יש עבר פלילי, למשל, מדובר כמעט תמיד בפסילה על הסף. הוא לא שואל אם זה רלוונטי, אם זה חדש. בארה״ב ובאוסטרליה אסור למעסיקים להפלות על סמך עבר פלילי כל עוד העבר הפלילי לא רלוונטי, אבל כשאתה מחפש בגוגל אתה לבד - היכולת שלנו לדעת אם מישהו יודע משהו שאסור לו לדעת היא אפסית.

"בישראל יש יותר ממיליון איש עם אישום פלילי או משטרתי, ול–70% מהם יש הרשעה אחת. כשמביאים בחשבון שהחלוקה של עבר פלילי בישראל נוטה להשתנות בין אוכלוסיות אתניות שונות, העבר הפלילי מתורגם להדרה מוחלטת משוק העבודה, מה שמגביר עוד יותר את חוסר השוויון שממנו סובלות הקבוצות האלה״.

אבל הבעיה הזאת לא משפיעה רק על אלה שיש להם עבר פלילי, אלא על כל מי שבא במגע עם מערכת המשפט והתנסויותיו חשופות לכל באתרים כמו "תקדין". ״לפני כמה שנים״, מספרת עוז, ״היה מקרה של פלונית שהגישה בקשה לבית המשפט למחוק את שמה מפסק דין. היא עברה תאונת דרכים, ובתביעת הנזיקין שהגישה דובר הרבה על המצב הנפשי והבריאותי שלה וציינו פרטים אחרים אודותיה, מאוד מביכים.

במשך שלוש שנים, היא טענה, בכל פעם שיצאה לדייט או ניסתה למצוא עבודה, בכל פעם שמישהו פגש אותה וחיפש את שמה - הוא נתקל בפרטים האינטימיים האלה עליה. היא הגישה בקשה למחוק את שמה מפסק הדין, והאגודה לזכויות האזרח הצטרפה לתביעה, והיא ניצחה. בית המשפט מחק. אבל לא כולם יודעים שאפשר לעשות את זה״.

כמו מאייר־שונברגר, גם עוז מזהה נטייה גוברת לצנזורה עצמית מצד תובעים פוטנציאליים, מחשש ששמם יעלה בתוצאות החיפוש. "תאר לעצמך שאתה עובד שרוצה לתבוע את המעביד שלו, ואתה יודע שמהיום כל מעביר יידע שתבעת את המעביד שלך. מבחינתך יש סכנה גדולה מאוד בפנייה לבית משפט, ואתה יודע שלא תוכל להשתחרר מזה. על אנשים חזקים זה פחות משפיע - הם יודעים להוציא צווי איסור פרסום, לפנות לבוררות שאותה אף אחד לא מפרסם, להם יש אלטרנטיבות. אלה החלשים שאומרים ׳אני לא רוצה שיידעו, אני אשב בשקט׳״.

דוגמה למה שעוז מדברת עליו היא סיפורו של מקס מוזלי, לשעבר נשיא פורמולה 1, שב–2008 תועד במסיבת סקס סאדו־מאזוכיסטית בעלת תמה נאצית ונהפך לכוכב של שערוריית מין שכיכבה בכותרות. מוזלי תבע את ״ניוז אוף דה וורלד״, הצהובון שפירסם את הקלטת (ומאז נסגר לאחר שחדר לפרטיותם של מסוקריו פעם אחת יותר מדי), ולאחר מכן תבע את גוגל בגרמניה ובצרפת בדרישה שתסיר את תמונות הסקס שלו מהתוצאות, כך שלא יעלו אוטומטית. ההצלחה של מוזלי היתה חלקית, בלשון המעטה.

אדם שותה אלכוהול
philosophygeek

תופעה אחרת שעוז הבחינה בה מתקשרת לאזהרתו של מאייר־שונברגר על החברה שאינה יודעת לסלוח. ״בשנים האחרונות אנחנו רואים תופעה של יצירת מאגרי מידע פרטיים, כמו האתר האמריקאי Who's A Rat שאוסף שמות של מודיעים וסוכנים ממשלתיים. בישראל קיים מאגר הפדופילים ׳תנו לגדול בשקט׳, שבכניסה אליו אומרים שגם אם לא הורשעת, גם אם זוכית, אתה נשאר במאגר. גם בארה״ב יש אתר כזה, ובסין יש אתר שאוסף מידע על עבריינים ומעודד אותך, אם אתה מכיר את העבריין, להתנכל לו״.

לא תמיד, היא אומרת, יש לציבור מה לעשות, ולכן ״תמיד כדאי לא להעלות או לקבוע הגדרות פרטיות. התפישה של אנשים לגבי כמה הם שולטים במידע שלהם רחוקה מהמציאות. זה נכון עוד יותר לגבי בני נוער, שהם לא חכמים במיוחד בעניין הזה ובטוחים שהם מבינים היטב את המצב, אולם ההבנה שלהם את ההשלכות הרבה הרבה יותר קטנה. משהו שנראה לך משעשע בגיל העשרה לא ייראה משעשע כל כך בעתיד. טיפלנו באחרונה במקרה של צעיר שהועמד לדין בגלל התעללות בחיות ועבר לינץ׳ באינטרנט. פירסמו את השם שלו, איפה הוא גר וכו׳. הפרטים שלו היו באתר מסוים, אז פנינו לאתר שיוריד, אבל אז היינו צריכים לפנות למטה של פייסבוק בפינלנד. כשסוף סוף הצלחנו להגיע אליהם הם הורידו את זה, אבל כמה אנשים בכלל יודעים שיש לפייסבוק מטה בפינלנד?

״הזכות להישכח היא זכות חדשה. בעבר לא היינו חושבים על זה. זה היה מובן מאליו. זמן עובר, אימפריות נופלות. אבל העובדה היא שהיום הזמן פשוט לא עובר יותר. זה משהו שקשה מאוד לאנשים להבין. הם אומרים ׳זה קרה לפני כמה חודשים, למי אכפת׳. החיים לא מתקדמים בצורה ליניארית יותר".

שאלת השכחה ברשת לא עוזבת אותנו גם אחרי המוות. הבלוגרית והמרצה ורד שביט, למשל, גילתה זאת לאחר שאחיה נהרג מפגיעת מכונית ב–2011. שביט לקחה על עצמה לטפל ב״עיזבון הדיגיטלי״ של אחיה, וכך היא גילתה עד כמה בעייתי נושא הזיכרון הדיגיטלי כשהאדם הזוכר כבר מת, אבל הזיכרונות שלו עוד אתנו. ״כולנו משאירים אחרינו עיזבון דיגיטלי, כמויות עצומות של חומרים״, היא אומרת. ״בנכסים פיזיים ברור מי היורשים, גם אם אין צוואה, אבל בכל מה שנוגע ליורשים דיגיטליים המצב לא ברור ואין להם זכויות. יאהו, למשל, לא ייתנו לך את הססמא לחשבון המייל של הנפטר, לא משנה אם אתה בן הזוג או ההורה״.

מאז מות אחיה מקדמת שביט את המודעות לחשיבותו של העיזבון הדיגיטלי. ״יש הרבה מאוד אתרים שמציעים פתרונות, כמו Legacy Locker, שבהם אתה מכניס את רשימת האתרים שבהם יש לך חשבונות ואומר ׳זה מה שאני רוצה שיקרה עם החשבונות שלי אחרי מותי, זה מי שאני רוצה שיקבל גישה למייל הזה׳. צריך להבין שאם לא ננהל את הזיכרון הזה בעודנו בחיים, נותיר המון כאב למי שנשאר אחרינו ונכריח אותם להתמודד עם הרבה שאלות אתיות, משפטיות וכלכליות״.

במקרה של אחיה, גרוש בן 55, היתה צריכה שביט להתמודד עם שורה של שאלות קשות: האם היא נותנת לילדיו גישה מלאה לכל ההתכתבויות של אביהם, גם הרומנטיות? האם היא מרשה לעצמה להסתכל בדברים שאחיה אולי היה רוצה לשמור לעיניו בלבד? ״אין פתרון נכון אחד. כל אחד מתמודד עם אבל בדרך שלו״, היא אומרת. ״מה שכן, צריך להבין שהעידן הדיגיטלי משנה לא רק את האופן שבו אנחנו זוכרים, אלא גם את האופן שבו יזכרו אותנו״.

בלומברג

"להשתמש בכלים שכבר יש לנו"

בניסוי שנערך בשנה שעברה על ידי פרופ׳ בטסי ספארו מאוניברסיטת קולומביה וחוקרים אחרים, התבקשו הנבדקים להעתיק 40 עובדות לתוך מחשב (למשל: ״העין של בת יענה גדולה יותר ממוחה״). לחצי מהנבדקים נאמר שהעבודה שלהם תישמר במחשב. לחצי השני נאמר שהיא תימחק מיד אחרי שיסיימו. במקביל, 50% מהמשתתפים בכל קבוצה התבקשו לזכור את העובדות שהם מקלידים. התוצאה: האנשים שהאמינו שהמחשב שמר את העובדות שהקלידו בקושי זכרו את המידע שקראו. במקום להעביר את המידע לזיכרון האישי שלהם, הם העבירו את המידע לענן.

הניסוי של ספארו מדגים עד כמה נהפך האינטרנט לסוג של כונן זיכרון חיצוני שבו אנחנו מאחסנים מידע, במקום לזכור אותו בעצמנו. אם בעבר היינו מעבירים את הזיכרונות האלה לאדם אחר, או פשוט לפיסת נייר, כיום הענן הוא השותף הזה. יש לכך סיבה ברורה: אם פעם המוח האנושי היה המכשיר הטוב ביותר לאחסון מידע, כיום הוא משתרך מאחור.

״מנקודת מבט קוגניטיבית זה לא חדש. תמיד השתמשנו במקורות חיצוניים שיעזרו לנו לזכור. המשפחה שלך זוכרת דברים בשבילך, החברים שלך זוכרים דברים בשבילך, בן או בת הזוג שלך היו זוכרים דברים בשבילך. האינטרנט פשוט גדול יותר, מהיר יותר, חזק יותר. הוא מיידי - כבר ברגע שאתה שואל את השאלה אתה מוצא לה תשובה״, אומר הפסיכולוג והחוקר אדריאן וורד מאוניברסיטת קולורדו בבולדר.

וורד חוקר בשנים האחרונות את הקווים המיטשטשים בין הרשת לזהות העצמית שלנו ואת האופן שבו הרשת משנה את הזיכרונות שלנו ואת האופן שבו אנחנו זוכרים. את האינטרנט הוא מגדיר כ״תמריץ סופר־נורמלי״ (Supernormal Stimulus), כלומר כזה שלוקח נטיות קוגניטיביות קיימות ותהליכים קיימים ומעצים אותם עד אין גבול. האינטרנט, הוא אומר, גורם לנו להרגיש בטוחים וחכמים יותר. הוא תמיד קיים, תמיד נוכח ותמיד יודע הכל. ככל שהקווים בינינו לבינו, בין מה שחיצוני לנו ומה שפנימי, הולכים ומיטשטשים, אנחנו בטוחים שאנחנו אלה שיודעים. היכולת שלנו לזכור, בינתיים, הוחלפה ביכולות הזיכרון של גוגל, ויקיפדיה ו–IMDB.

השאלה היא מה כל זה עושה לנו. הסופר והחוקר ניקולס קאר, למשל, חושב שהאינטרנט עושה אותנו טיפשים יותר. ברב המכר זוכה הפוליצר שלו מ–2010, The Shallows, טען קאר שהאינטרנט משפיע לרעה על היכולות השכליות שלנו: הוא מקשה עלינו לקרוא לעומק ומקשה עלינו להתרכז.

האם האינטרנט משפיע גם על היכולת שלנו לזכור דברים? וורד פוסל את הטענה הזאת על הסף. ״אני אומר שזה מגוחך״, הוא אומר. ״לתהליכים קוגניטיביים־אבולוציוניים לוקח הרבה זמן להתפתח. האינטרנט קיים 20–25 שנה. אז הוא לא משנה את האופן שבו אנחנו חושבים, מבחינת תהליכים קוגניטיביים, אבל הוא כן משנה את התוצאות שלהם. השאלה אם זה פוגע בנו או טוב לנו, זה פחות חשוב. מה שחשוב הוא שזה שונה״. אחת מההשלכות של האינטרנט על הזיכרון, הוא אומר, היא שהוא תורם ליצירתם של זיכרונות כוזבים: אנחנו קוראים משהו ברשת, והודות לטשטוש הגבולות בין מה שקורה בראש שלנו למה שקורה על המסך, אנחנו מתחילים להאמין בו.

״האינטרנט היא צורה אמינה של אחסון זיכרון, אבל פרועה ובלתי נשלטת״, הוא אומר. ״אתה לא תמיד שולט במידע שמגיע אליך, אתה לא יודע לחלוטין מה תקבל או אם מדובר במשהו שהגיוני עבורך. זה לא שונה בהרבה מאופן שבו הזיכרון שלנו עובד, זה פשוט מהיר יותר, חזק יותר ויש לך פחות שליטה".

"זיכרון דיגיטלי לא עולה על זיכרון אנושי", מבהיר מאייר־שונברגר. "זיכרון אנושי כל הזמן נבנה מחדש, אבל כך גם זיכרון דיגיטלי. להרבה אנשים, אפילו לאנשים שנולדו לתוך העידן הדיגיטלי, יש אמונה שחפצים דיגיטליים, כמו מיילים, תמונות ווידאו, אי אפשר לזייף. שיש בהם אותנטיות. כמובן שזה לא נכון. תמונות דיגיטליות אפשר לזייף הרבה יותר בקלות״.

הפתרון לבעיות המוסריות, התרבותיות והחוקיות, אומר מאייר־שונברגר, הוא להחזיר לעולם את השכחה. למשל, אם המידע שלנו היה נמחק באופן אוטומטי לאחר זמן מסוים. כך נוכל להיות בטוחים שנוכל להשתחרר מהעבר, ושהוא לא יחזור לרדוף אותנו שנים לאחר מכן. לכן, הוא אומר, הוא מאוד אופטימי - סנאפצ׳ט ואפליקציות דומות הן בדיוק הדבר שעליו הוא חשב.

״הדבר החשוב ביותר הוא להיות פרגמטי ולהשתמש בכלים שכבר יש לנו", אומר מאייר־שונברג. "אם נעשה את זה, נתקדם לקראת פתרון ולא נצטרך ללכת לבית משפט כל הזמן כדי ליישם את זכותנו להישכח, כי נוכל לעשות את זה בדרך הרבה יותר קלה וזולה ופחות מסוכנת. חשוב להבין שאנחנו בסך הכל בני אדם, בשר ודם, שנכנסים לעידן הזיכרון הזול והאינסופי הזה בלי תוכנית מושלמת. אז לוקחים צעד קדימה, צעד אחורה, צעד שמאלה. מדובר בניסוי וטעייה. עשינו התקדמות אדירה בחמש השנים האחרונות, ואני מאמין שנוכל להמשיך לעצב את הטכנולוגיה הזאת - זה מה שאנחנו חייבים לעשות. שכחה היא אפשרית, גם בעידן הביג דאטה. עלייתן של סנאפצ׳ט ואפליקציות דומות מראה שאנחנו כחברה יכולים להבין שאנחנו ניצבים על סף תהום, ומסוגלים לעשות צעד אחורה ולומר: זה לא הכיוון שבו אנחנו רוצים ללכת, אנחנו רוצים ללכת בכיוון אחר״.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#