"יש בארץ עיוות של החשיבה הכלכלית, המשפטית והמוסרית" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מנהיגים מנותקים

"יש בארץ עיוות של החשיבה הכלכלית, המשפטית והמוסרית"

לפני חמש שנים פרשה השופטת ברכה אופיר-תום מכס המשפט ומזה כשלוש שנים היא משמשת יו"ר משותף בוועדה לאכיפה מינהלית בשוק ההון ■ כעת היא מסבירה למה בעבירות פיננסיות עדיף להתפשר, אילו יתרונות יש לאבטחה צמודה, ולמה היא לא חוסכת ביקורת מרשות ני"ע

46תגובות

בעיצומו של המשפט של העבריין אסי אבוטבול הגיעו שוטרים לביתה של השופטת ברכה אופיר־תום, והודיעו לה שהיא צריכה אבטחה של 24 שעות ביממה כי קיימת סכנה לחייה. אופיר־תום, שכיהנה כראש ההרכב שדן במשפטו של אבוטבול, לא נתנה לזה להפריע לה, וגם לא הוטרדה במיוחד. "זאת היתה חוויה", היא אומרת בחיוך. "הייתי מאובטחת 
במשך כשנה וחצי, אופנוענים בבגדים שחורים ליוו אותי לכל מקום. גם כשהלכתי לקונצרטים, לתיאטרון, לסרטים, היו נכנסים אתי שני מאבטחים צעירים ויושבים לידי. זו היתה תקופה מעניינת - המאבטחים היו צעירים, אינטליגנטים ונחמדים מאוד, ונהפכנו לחברים". אבוטבול אגב, נידון ל-13 שנות מאסר.

ב-20 השנים שבהן ישבה אופיר־תום על כס השיפוט היא כיהנה כראש הרכב בכמה מהתיקים הקשים והמורכבים שנידונו בבית המשפט המחוזי בתל אביב וגזרה את דינם של נאשמים רבים. ב–2006 היא עמדה בראש הרכב שופטים שגזר 35 מאסרי עולם על עבאס אל־סייד, שהורשע בתכנון הפיגוע במלון פארק בנתניה בליל הסדר ב–2002, שבו נרצחו 30 בני אדם ונפצעו עשרות. היא גם גזרה עונש מאסר כבד על שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון, שהורשע בגניבה. במשפט של אבוטבול היא ישבה בראש הרכב השופטים. יחד אתה בהרכב ישב השופט דוד רוזן, שצפוי לגזור את דינו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.

דודו בכר

לימים ההם היא לא מתגעגעת. "לשלוח אדם לכלא זו משימה קשה מאוד", היא מספרת. "גם אם מדובר בעבריין קשה, הרי שמדובר באדם שמופיע באולם שלי כמעט מדי יום; אני לומדת להכיר אותו כאדם, מכירה את הרקע שלו ואת האישיות שלו, ומוצאת בו גם צדדים יפים". כיום, חמש שנים לאחר שפרשה מכס השיפוט לגמלאות, היא מודה: "הייתי שופטת קשוחה".

בימים אלה היא עומדת בראש הרכב הוועדה לאכיפה מינהלית של רשות ניירות ערך. לראיון הזה היא נענית כדי לספר על המוסד הזה, ועל הדרך מנצלת את ההזדמנות לירות לכל הכיוונים. כשהיא כבר לא מכהנת כשופטת מן המניין, היא מרשה לעצמה להתבטא ולחוות דעה בנושאים רחבים יותר: "כששופט יושב על כס השיפוט הוא מוגבל מאוד בדבריו. הוא יכול לבטא את דעתו רק דרך פסקי הדין. אחרי שהוא פורש הוא מרגיש צורך לומר את הדברים שאגר בתוכו זמן רב ושאמר אולי רק לחברים בערב", היא מסבירה.

אחד הנושאים שמרתיחים אותה הוא שכר הבכירים במשק. "חוסר הפרופורציות של שכר הבכירים אצלנו זועק לשמים. חברה שחיה תקופה ממושכת על פערים עמוקים כמו שנוצרו אצלנו לא תוכל לשרוד. אי אפשר לקיים חברה במצב של אי־שוויון עמוק, לא מן ההיבט המוסרי ולא מן ההיבט הכלכלי הפרקטי.

"גם אצלנו, כמו בארה"ב ובאירופה, קיימים עיוותים של החשיבה הכלכלית, המשפטית, הציבורית והמוסרית, שמאפשרים לחלק מסוים ומצומצם של החברה להתנשא מעל האחרים, ליצור סוג של מעמד עליון, פיאודלי כמעט, מול החלק האחר של החברה הנאלץ להתמודד עם פערים שאי אפשר לגשר עליהם. לא ייתכן שאנשים שלמדו וטרחו לפרנסתם יביאו הביתה משכורת דלה של כמה אלפי שקלים, כשהחלום על בית משלהם הולך ומתרחק מהם, וכאשר בקודקוד הפירמידה יושבת שכבה של בעלי הון ובכירים שמשתכרים פי 100. מה שאני לא מבינה הוא למה הקריאה לגישור הפערים לא יוצאת מתוך אותה שכבה דקה של עשירי הדור. למה אין שם אף אחד שמתעורר ואומר שזה לא ייתכן".

למה את מצפה שתצא משכבת העשירים קריאה להפחתת שכר הבכירים?

"משום שהם צריכים להרגיש איום ונורא בעצם לקיחת כספי עתק מהציבור, בלא כל יחס לאדם מן היישוב. מה בעצם הם עושים יותר? מה סוד הקסם שיכול להצדיק את הפער העצום הזה בין אלה שחיים ללא גבולות לבין כל היתר? צריכים להיות כמה אנשים שישימו לזה סוף, ויגידו שהם לא רוצים יותר, לא צריכים יותר. בארה"ב יש את וורן באפט למשל".

אבל אנחנו רוצים מנהלים טובים שיעבדו 24 שעות כדי להשיא רווחים לחברה, לא?

"קודם כל, צריכה להיות פרופורציה. אסור שהתגמולים של המנהלים הבכירים יתרמו ליצירת פערים ומעמדות בחברה. אני לא אומרת שמנהל חכם ומוכשר שתורם לחברה לא ירוויח את מה שמגיע לו, אבל השאלה היא איפה הפרופורציה - האם 600 אלף שקל לחודש הם השכר שבשבילו יהיה מוכן האיש המוכשר להקדיש לחברה שהוא מנהל את כל כולו, או שיהיה מוכן לעשות זאת גם תמורת 200 אלף שקל או הרבה פחות? שמעתי את הראיון עם מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק עמינח, שאמרה שהיא לא עובדת בבנק בשביל הכסף אלא בשביל ההנאה, שהיא אוהבת את מה שהיא עושה. נפלא, לא יכולה להיות אמירה יפה מזו. אז בבקשה, הגברת רוסק עמינח, צמצמי את סכומי העתק שאת מקבלת. אם את נהנית מהעבודה אין טוב מזה - אז למה את חייבת לקבל את כל הבונוסים האלה?"

מוטי מילרוד

איפה לדעתך מתחילה אצלנו הבעיה?

"זה מתחיל בחשיבה שלנו שלא מבחינה בין מה שלא חוקי, מה שלא מוסרי ומה שלא ראוי. גם אם אין בנטילת הכספים הגסה פגיעה בחוק, ואין שום חוק שאומר שאסור לנושאי המשרה הבכירים לקחת כמה שהם רוצים מכספי החברה, יש בנטילת הכסף הזה משום סטירת לחי לציבור. בוודאי שחסידי השוק החופשי דוחים כל ניסיון להתערבות מצד הרגולטור ואומרים 'מה אתם רוצים? אלה אנשים שתורמים לחברה שלהם ולחברה בכלל ומגיע להם שכר גבוה'. אבל לא כך יש להסתכל על הדברים: השכר אמור להיות פונקציה של הישגים ושל ביצוע, לצד יחס הוגן בין שכר הבכירים לשכר יתר העובדים.

"החשיבה הנכונה עוד לא הגיעה לכדי גיבוש. ההצעות להגבלת שכר הבכירים או למיסוי גבוה יותר על שכרם נראות עדיין בלתי ישימות, ולמרבה הצער שום דבר ממשי לא נראה באופק. שמעתי את ההצעה של פרופ' אוריאל פרוקצ'יה בעניין הגשת תביעות ייצוגיות כנגד תאגידים ונושאי משרה שמגזימים בקביעת שכרם. נראה לי שגם בנושא הזה, בסופו של דבר לא יהיה מנוס אלא לחזור לבית המשפט".

תפקידו של בית המשפט לתקן את החברה?

"לא. ודאי שזה תפקידם של הפוליטיקאים. זה תפקידם של מנהיגי הדור. אבל יש מנהיגים שמנותקים מהציבור, ולכן אנחנו נמצאים במקום שבו אנחנו נמצאים. אסור היה לנו להגיע למצב של היום, שבו יש לא מעט אנשים שכמעט רעבים ללחם. אני לא יודעת אם כיום המונח רעב הוא בהכרח ללחם מילולית: יש עניים שרעבים למחשב או למכשיר סלולרי, לחינוך והשכלה ראויים, שאם היו להם - היו יכולים להתקדם ולחיות חיים טובים יותר".

אולי הפתרון צריך להגיע בכלל מהחינוך?

"כן אני מאוד בעד, זה חד־משמעית צריך להתחיל מחינוך. צריכים ללמד ילדים כבר מכיתה א' איך מתנהלת חברה אנושית עסקית מתוקנת. אבל אצלנו זה הפוך: היום יש תחרות קשה מאוד גם בין ילדי הגן והילדים בבית הספר במישור הכלכלי, ומי שאין לו נותר מאחור".

אם כבר מדברים על מי שאין לו, את חושבת שכסף קונה צדק בבית המשפט?

"לדעתי לא. אני יכולה לדבר על הניסיון האישי שלי בבית המשפט: אני לא חושבת שמכל התיקים שהיו בפניי היה מישהו שזכה מפני שהיה לו עורך דין טוב יותר, ואני לא חושבת שהיה מישהו שנפגע בגלל עורך דין פחות טוב".

ילדות חרדית ירושלמית

אופיר־תום נולדה למשפחה חרדית בשכונת נחלת יצחק בתל אביב. אביה עלה לארץ בשנות ה–30 מארה"ב. "הוא הגיע כקפיטליסט עם רכוש די יפה, אבל הכל הלך לו במלחמת העולם השנייה. הוא שמר על הכסף והאינפלציה שבאה עם המלחמה שחקה הכל. הוא לא שמע בקול אמי שאמרה לו להשקיע את הכסף במפעל כלשהו, והעדיף לחסוך ליום גשום, כלשונו. היום הגשום הגיע, וכספו ירד לטמיון". במלחמת השחרור משפחתה גורשה על ידי הבריטים והתגלגלה לירושלים. "הייתי ילדת אגודת ישראל, חרדית, עם שרוולים וגרביים", היא נזכרת.

בגיל 13 התעוררו בה הספקות הראשונים בנוגע לקיומו של האל והיא התחילה לשאול שאלות. "הרגשתי חרדה נוראית, אבל זה לא בא במכה אחת. כבר כילדה קראתי כל פיסת נייר שנפלה לידי, והשאלות על האמונה באו בצרורות, אף שהחינוך שקיבלתי הגביל אותי. היו לי בבית ויכוחים קשים עם אמי על ענייני דת ואמונה, ואני יודעת היום שגרמתי הרבה כאב לב לאמי, שהיתה אשה רליגיוזית מאוד. על כך אני מצרה". לאחר לא מעט מלחמות היא הצליחה לעבור מבית הספר החרדי לבנות בית יעקב לתיכון חורב בירושלים, שבאותם ימים נחשב ליברלי יותר. היום היא כבר לא דתייה שומרת מצוות. "זה היה תהליך ארוך, עד שיום אחד, כשכבר הייתי אדם בוגר, זרקתי כל שיכולתי".

בעלה הראשון היה דתי. "הוא היה פיזיקאי שעבד באוניברסיטת תל אביב ומבאי ביתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ. הוא היה דתי כמוהו, שומר מצוות בלי קשר לאלוהים. עשה מה שצריך לעשות כאדם דתי, כי טען שזו התכלית של האדם". היום היא מנהלת אורח חיים חילוני ונשואה בשנית למשה תום, ביולוג ימי במכון לחקר ימים ואגמים. "בן זוגי הוא חילוני שמאלני, והוויכוחים בינינו לא מועטים, כשאני מייצגת את הצד הדתי ומוצאת את עצמי משמשת כמליצת יושר לדת. משום מה אני תמיד נוטה לעשות כן כשמתחילים להשמיץ דתיים וחרדים".

כשהיתה צעירה בכלל לא חשבה להיות עורכת דין. היא קיבלה הסמכה להוראה ממשרד החינוך ולימדה ספרות, אנגלית והיסטוריה. אחר כך החליטה ללמוד משפטים בלימודי ערב. היא התמחתה אצל שרה סירוטה בפרקליטות מחוז מרכז, בהמשך עבדה כיועצת משפטית בבית המכס, ולאחר מכן הצטרפה לפרקליטות מחוז תל אביב ועסקה בתיקי מס הכנסה וניירות ערך. ב–1989 מונתה לשופטת בית המשפט השלום, ובהמשך התקדמה לבית המשפט המחוזי וכיהנה כסגנית הנשיא של בית המשפט. ב–2011 היא מונתה לראש הרכב הוועדה לאכיפה מינהלית של רשות ניירות ערך.

עד 2011 היתה לרשות ניירות ערך סמכות לפתוח בחקירה פלילית בלבד. אם נמצאה תשתית ראייתית לכך שנעשו עבירות פליליות, העבירה הרשות את התיק לפרקליטות לצורך הכרעה אם להגיש כתבי אישום. כיום קובע החוק כי בנסיבות שלא מצדיקות הליך פלילי, הרשות תוכל להעביר את התיק לחקירה מינהלית שבסופה מתקיים הליך מעין־שיפוטי מול הרכב האכיפה המינהלי. ועדת האכיפה המינהלית מוסמכת להטיל קנסות של עד 5 מיליון שקל על תאגידים, עד מיליון שקל על יחידים וגם הגבלות על עיסוק.

"תיקון החוק וישום חוק האכיפה המינהלית באו למלא חלל ששרר לפני התיקון", מסבירה אופיר־תום. "לפני כינונה של האכיפה המינהלית היתה מצד אחד אכיפה פלילית מוגזמת, ומצד שני תת־אכיפה, משום שבמישור הפלילי חייבת התביעה להוכיח את כל יסודות העבירה מעבר לספק סביר - כלומר, צריך להוכיח שהאיש התכוון להשפיע על השוק, לגרום נזק ולפגוע במשקיע הסביר. הבעיה היתה שיש הרבה תיקים שבהם אי אפשר להוכיח את הכוונה לפגוע, ובמקרים כאלה הרשות נמנעה מטיפול בהם, מפני שאילו היתה מגיעה אתם לבית המשפט הם היו נופלים - שלא לדבר על כך שההליך בבית המשפט מסורבל ונמשך שנים".

איך מחליטים אילו תיקים מתאימים לתחום הפלילי ואילו מתאימים לאפיק המינהלי?

"יו"ר רשות ניירות ערך והמליאה, יחד עם ראש מחלקת האכיפה, עו"ד אילנה מודעי, בוחנים את התיקים לפי כובדם ומשקלם ולפי הנזק שהם גורמים לציבור המשקיעים ולמסחר בשוק. התיקים החמורים, שיש בהם ניצול ונזק של ממש, מנותבים להליך הפלילי, ובשנים האחרונות הטילו בתי המשפט לא מעט עונשי מאסר על עברייני השוק".

חוק האכיפה המינהלית קובע כי בהרכב של האכיפה המינהלית יישבו יו"ר, משפטן ומומחה בשוק ההון, וההרכב יכריע ברוב קולות. ברשות לניירות ערך החליטו לבחור שני יו"ר הרכב חיצוניים: האחת היא אופיר־תום, והשני הוא השופט בדימוס יהושע גרוס. מלבדם לוקחים חלק בהרכב המשפטנים ד"ר לאה פסרמן־יוזפוב ועו"ד רוני טלמור והמומחים בשוק ההון מאיר סוקולר ורו"ח אייל נייגר. חלוקת התיקים בין השניים נעשית לפי עומס העבודה.

ירון קמינסקי

"במסלול המינהלי מספיק להוכיח שהיתה רשלנות"

עד היום ניהלה הוועדה 15 תיקים. חמישה בלבד התנהלו עד סופם, והשאר הסתיימו בהסדר פשרה עם הרשות. אופיר־תום מודה כי היא מעדיפה את ההליך ההסכמי בתחומי שוק ההון, ועד היום אישרה הוועדה המינהלית את כל הסדרי הפשרה שנערכו על ידי רשות ניירות ערך. למרות זאת, בלא מעט פעמים אופיר־תום לא חסכה את הביקורת שלה כלפי הרשות והסדרי הפשרה.

אחרי יותר משנתיים של דיונים והחלטות של ועדת האכיפה המינהלית, אפשר לומר כי מה שמאפיין את ההרכבים הוא האקטיביסטיות שלהם: הם לא חוששים להביע ביקורת על החלטות הרשות. לפני כמה חודשים, למשל, אישר הרכב האכיפה המינהלית בראשותה הסדר טיעון שערכה הרשות עם חברת החשמל, שלפיו החברה תשלם קנס של 5 מיליון שקל ותמנה מפקח חיצוני למשך שנתיים, בעקבות טעות חישובית שעשתה בשנה שעברה בדו"ח תזרים המזומנים שלה שכמעט הביאה לקריסתה הפיננסית. הרכב האכיפה המינהלית, בראשות אופיר־תום, הביע תמיהה על החלטת יו"ר רשות ניירות ערך, פרופ' שמואל האוזר, לפטור מאחריות למחדל את בכירי חברת החשמל ולהסתפק בענישה של החברה.

היתה לך ביקורת קשה על ההסדר. איך זה שבסופו של דבר הוועדה בראשותך אישרה אותו?

"אישרנו את ההסכם משום שהאינטרס הציבורי מחייב לאשר אותו, כי הוא היה טוב. חברת החשמל קיבלה על עצמה למנות מפקח חיצוני ולקחה על עצמה ליישם תוכנית אכיפה פנימית. זה מוסד שקיים בארה"ב ובקנדה, והמשמעות היא שברגע שתאגיד מקבל על עצמו להנהיג תוכנית אכיפה פנימית עם פיקוח של הרשות, יש חזקה שהמנהלים עשו ככל יכולתם כדי למנוע את ההפרה".

אבל מי שאחראי לתקלה היו נושאי המשרה, ובסופו של דבר הם יצאו ללא פגע.

"אני מסכימה שהמגמה צריכה להיות נגד נושאי משרה בכירים, והחוק מאפשר זאת. חוק האכיפה מעמיד גם את המנכ"ל וגם את הסמנכ"ל ועוד נושאי משרה כנושאים באחריות להפרות התאגיד המפוקח".

לא רק בחברת החשמל היתה לכם ביקורת על ההסדר: גם בפרשת תנובה, כשמבטח שמיר הציגה את תנובה בדו"חותיה לפי עלות ולא לפי שווי הוגן ואיפקס ותנובה לא סיפקו למבטח שמיר את הנתונים הדרושים, מתחתם ביקורת על כך שהחברות לא הודו בעובדות ולא הודו בהפרות.

"בארה"ב אין הפרדה בין הודאה בעובדות להודאה בהפרות. פרשת סיטי בנק היא פרשה קלאסית של הסדר בין רשות ניירות ערך שם לבין התאגיד, מבלי שהיתה הודאה בעובדות שיוחסו לו. הרשות וסיטי בנק הגיעו להסדר שבו הסכים התאגיד לשלם קנס של 300 מיליון דולר, אלא שהשופט לא אישר אותו, בין היתר מפני שהתאגיד לא הודה. השופט גם סבר שהעונש של 300 מיליון דולר אינו פרופורציונלי לנזק העצום שגרם התאגיד לציבור המשקיעים.

"בערעור לבית המשפט לערעורים חלקה הרשות על עמדת השופט. עדיין לא ניתן פסק דין בערעור, אבל בהחלטה מקדמית נקבע כי לא היה על השופט להתערב בהסדר. זו אמנם היתה החלטת ביניים לא סופית, אבל היא יצרה מהומה בארה"ב. בית המשפט לערעורים הסביר כי אם תידרש בכל תיק כזה הודאה של המפר בעובדות - לא יהיו הסדרים, וההסדרים הם לב לבה של האכיפה הכלכלית, שצריכה להתנהל בדרך מינהלית ובדרך הסכמית. נראה כי זו המגמה שאנחנו הולכים אליה היום. זו דרכנו ולזה חותרים במישור הכלכלי".

זה אומר שוועדת האכיפה המנהלית תאשר כל הסדר שיגיע לפתחה?

"עד היום אישרנו את כל הסדרי האכיפה, והיו לנו מספיק נימוקים לכך. אני מברכת על כך, כי אני חושבת שזו הדרך הנכונה. מצד אחד חשוב להטיל מורא על כל ציבור המשחקים בשוק מן היד המפקחת, שאולי לא תשלח אותם לבית הסוהר אבל תטיל את הסנקציות האחרות שבחוק - כמו עיצום כספי או שלילת רישיון. התמונה היא של פיקוח על השוק, גם אם לא עם כל המקלות. הסדרי האכיפה בהליך המינהלי, להבדיל מהסדרי טיעון בהליך הפלילי, הם הגיוניים וראויים בעיני רוב המשפטנים. העולם צועד לקראת דחיקת מרבית התיקים בתחום הכלכלי אל המישור המינהלי, ומרבית התיקים במישור המינהלי זורמים אל שביל ההסכמה, זאת אומרת שרק תיקים חריגים בחומרתם ידונו במישור הפלילי".

העובדה שעד כה אישרתם את כל ההסכמים לא הופכת את הוועדה לחותמת גומי?

"אנחנו לא חוששים למתוח ביקורת, אבל כדי שיהיה הסדר שלא נסכים לאשר זה צריך להיות מקרה קיצוני מאוד. אם יש לי שאלות ויש לי קשיים לגבי הסדרים, הם הרבה יותר מינוריים וקלים בתחום הכלכלי מאשר בתחום הפלילי. בתחום המינהלי אנחנו מכים בכיס, אומרים לאדם 'הרווחת יתר על המידה ולא כדין, שלם'. בתחום הפלילי, לעומת זאת, דנים בדיני נפשות ובשלילת חירותו של אדם, ולכן הסדרי הטיעון במישור הזה מעוררים הרבה יותר קשיים. כשהייתי שופטת היו הסדרי טיעון שאישרתי בקושי רב. היו גם שני הסדרי טיעון שלא אישרתי ובית המשפט העליון החזיר לי כדי שאאשר אותם, למשל ההסדר שהיה קשור במשפחת פריניאן".

לא מעט ביקורת נמתחה על מנגנון האכיפה המינהלית של רשות ניירות ערך עם הקמתו. אחת הטענות המרכזיות היתה כי הרשות משמשת כגוף חוקר, תובע, שופט ומעניש, והכל בעת ובעונה אחת, ללא האיזונים והבלמים שקיימים במשפט הפלילי. את הביקורת הזו דוחה אופיר־תום בתוקף. מבחינתה המטרה של ועדת האכיפה המינהלית היא אחת — הגנה על זכויותיו של המשקיע בשוק ההון. "שוק ההון הוא שוק פרוץ, הוא ג'ונגל", היא מדגישה. "כללי המשחק בשוק ההון הם שכל אחד דואג לעצמו. באה הרגולטורית, רשות ניירות ערך, ועושה סדר — מעמידה כללים שימנעו את שחיקתו של המשקיע הקטן, שיגנו עליו ויסיטו לאחור את הזאבים הטורפים".

אתם מינוי של רשות ניירות ערך ואתם עובדי הרשות, ומופיעים בפניכם אנשים שנחקרו על ידי הרשות. איפה פה הפרדת הרשויות?

"זה לא מדויק, כי לצד כל אחד מאתנו, ראשי ההרכבים, יושבים שני שופטים מן החוץ שהם אובייקטיביים ואין להם אינטרס. יש בינינו לא פעם ויכוחים קשים על תיקים. אנחנו יושבים שעות, גם ברשות, גם בשיחות ועידה, גם באינטרנט, מחליפים דעות. כל טקסט עובר בין שלושתנו ובין העוזרת המשפטית שלנו, עו"ד מור ברנשטיין, שמוזמנת להביע דעה, ואין לנו כל חשש למתוח ביקורת על הרשות. בשנה הראשונה הרשות נקטה דרך של מתינות והטילה רק מחצית מהעיצום הכספי שאפשר היה להטיל, ואנחנו מתחנו ביקורת על הרשות שהלכה ביד קלה מדי. יש לנו עצמאות מוחלטת, כולל ויכוחים עם האוזר, שלעתים אני לא מסכימה אתו בעניינים שונים, ולזכותו ייאמר שהוא אדם פתוח ביותר ומוכן לשמוע הכל".

האם הרגולציה הזו לא מחליפה התנהלות נכונה של השוק? לא עדיף שהשוק יאזן כבר את עצמו?

"אם היתה לנו חברה שמבוססת על חינוך לערכים, על שוויון, על דאגה לזולת ועל צדק חלוקתי, אולי לא היינו נזקקים להתערבות הרגולטור. אבל בחברה משתוללת, שחלק ניכר ממנה מוכן לפרוץ את כל הגדרות למען רווח כספי ואין שובע להתעשרות, חייב להיות רגולטור שיאזן ושיעשה סדר. התיאוריה של השוק הפתוח החופשי המתוקן היא תיאוריה יפה אבל היא לא ישימה. מאז שבאה לעולם, היא נכשלה הלוך וחזור לאורך ההיסטוריה. במאה ה–19 ובמאה ה–20 כלכלנים האמינו שהשוק מסוגל לאזן את עצמו. התיאוריה אמרה שאם כל אחד מהשחקנים בשוק ידאג לרווחים של עצמו יצטרפו כל רווחי היחידים ויתגבשו לרווח גדול של החברה כולה, וכך כולם ייהנו והשוק יאזן את הניגודים שיצמחו בין שחקניו. אבל המשברים החוזרים בשוקי ההון בעולם הוכיחו שזו אשליה".

במסלול הפלילי קל לומר שמעשה מסוים נחשב פלילי, אבל במסלול המינהלי רשות ניירות ערך בוחנת את סבירות ההחלטות. זה לא הופך את התחום לאפור? מי יקבע מה נחשב סביר? מה זה מעשה לא ראוי?

"ניקח את הדוגמה הכי פשוטה: שחקן יום, לא מאריות השוק, שמעביר פקודות מתואמות. לפני תיקון החוק, שחקן יום כזה חמק מהעמדה לדין על עבירת מניפולציה, בשל קושי להוכיח את כוונתו לפגוע במשקיע הסביר. התיקון הרחיב את סקאלת האכיפה וקבע כי היא תחול על אנשים שפועלים לאו דווקא בכוונה לפגוע בזולת, והם ייתנו את הדין בתחום המינהלי. באפיק המינהלי יש הפרות גם אם לא מוכיחים כוונה: די ברשלנות. זו לא המצאה שלנו, זה מקובל בעולם, בארה"ב, בבריטניה, בצרפת ובקנדה. ככלל, נראה לי שההליך המינהלי מתאים לאופיו של שוק ההון, שהוא שוק דינמי ומשתנה שצריך הכרעות מהירות".

מצד שני, זה יכול ליצור מצב שבו אדם יגיד לעצמו, "אז יתפסו אותי ואשלם קנס קטן, אבל אם הרווחתי מאות מיליונים זה משתלם לי - הרי גם ככה לא יעמידו אותי לדין פלילי".

"אתם יודעים כמה המפרים נלחמים בקנסות וכמה קשה להם? עד כה נקטנו ענישה פרופורציונלית ולא היכינו בכל השוטים. אנחנו מטילים עיצומים בסכומים קטנים על סוחרי יום, להבדיל מתאגידים. עבור הסוחר הקטן, גם מאות ואולי עשרות אלפי שקלים הם ענישה קשה. עם מה שמתרחש היום בארץ, עם משכורות הבכירים והפערים הבלתי נתפשים בין פלגי האוכלוסיה השונים, התחושה שלי כרגע היא שיש להגביר רגולציה, במיוחד על בעלי ההון שמפרים את החוק - תאגידים או יחידים. זו הדרך היחידה להבטיח שוק יעיל שבו המשקיע הקטן אינו נרמס".

"אולמרט צריך לתת את הדין בגדול"

רגע לפני פרישתה ב-2009 גזרה אופיר־תום עונש מאסר של חמש שנים וחמישה חודשים על שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון. הירשזון הורשע בגניבה של יותר מ–1.7 מיליון שקל מקופת הסתדרות העובדים הלאומית שבראשה עמד. עונש המאסר הזה הוא אחד העונשים החמורים שהוטלו על איש ציבור בישראל. עוד נגזרו עליו שנת מאסר על תנאי וקנס בסך 450 אלף שקל. בגזר הדין כתבה אופיר־תום: "אין מנוס מהכבדת עונשו, וזאת כמסר לציבור כי האחריות הרובצת על כתפיו של הבכיר ובעל השליטה חמורה היא פי כמה".

בימים הקרובים צפוי בית המשפט לגזור את דינו של חברו של הירשזון, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. אופיר־תום חושבת שגם אתו יש להחמיר. "האיש הזה היה חייב לעמוד למשפט וצריך גם לתת את הדין ובגדול", היא אומרת.

בעבר ביקרה אופיר־תום את שופטי בית המשפט בירושלים שדנו בתיק של אולמרט וזיכו אותו בפרשת מעטפות הכסף. ביום עיון שנערך באוניברסיטת בר אילן אמרה: "העליון אמר בערעור שהגיש הירשזון, כי על מעטפות כסף שמקבל איש ציבור מאדם שקשור אליו, בסתר ולא תחת עין השמש, מתנוסס דגל אדום. למה הירשזון הסתיר את מעטפות הכסף? למה אולמרט לא דיווח? במקרה הזה מתנוסס דגל אדום, כמו שהשופט העליון לשעבר אדמונד לוי אמר - זו שחיתות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#