במקום פתרונות ידידותיים - בישראל מעדיפים להרעיל פירות - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
רימון רסס

במקום פתרונות ידידותיים - בישראל מעדיפים להרעיל פירות

מדי יום מגיעים למקרר שלנו פירות וירקות מרוססים בחומרים רעילים, אף שיש בנמצא פתרונות ידידותיים שיעילותם אינה מוטלת בספק ■ למה זה קורה ומי אשם?

90תגובות

ב–2005 רכשה גלית אבינועם דירה מול הפרדסים בנס ציונה, מיקום חלומי למי שמחפש איכות חיים כפרית ביישוב עירוני. "עברתי לפה בתור בחורה עירונית, שלא מודעת לחיים מחוץ לחולון־בת ים, וכך גם בעלי", היא מספרת. "מהיום הראשון ראיתי את מטוס הריסוס שעובר מעל המטעים שמול הבית פעם־פעמיים בשבוע בתקופות מסוימות. זה עורר בי שאלות, ובחיפוש קצר שערכתי בגוגל ראיתי שהחומר שבו משתמשים הוא מלתיון. בדקתי במה מדובר - וקיבלתי פטיש 5 קילו בראש".

מלתיון הוא זרחן אורגני המשמש כחומר הדברה, ועשוי לגרום למגוון פגיעות אצל מי שנחשף אליו בכמויות מסוימות. ב–2008 הוא נאסר לשימוש בריסוס מהאוויר, אבל המאבק של אבינועם נמשך - הפעם נגד סקסס, החומר שהחליף אותו. החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי השפעותיו ארוכות הטווח של הריסוס: יש הטוענים כי החומרים שבהם משתמשים כיום אינם מזיקים, בעוד שאחרים גורסים כי באזורים כפריים שנחשפו לריסוס יש עלייה בשיעור הפרעות הקשב והאוטיזם. ההשפעה הלא נעימה של ריסוס, כמו ריח רע וצריבה בעיניים, לא מוגבלת למי שחי ליד מטעים.

אייל טואג

"ליד כביש 6 יש המון מטעים מרוססים, ושם אין כל פיקוח, כך שמי שנוסע שם בזמן הריסוס נחשף לו", אומר מקור שפרש באחרונה מתפקיד בכיר במשרד החקלאות. "בדקנו מה שטח המטעים הסמוכים לכביש שעוברים ריסוס, והתוצאות היו מדהימות. כל כך הרבה אנשים שותפים לריסוסים, ואין להם מושג".

אבינועם ושכניה התדפקו על כל דלת אפשרית: הם פנו לאגף פניות הציבור במשרד החקלאות, לעיריית נס ציונה, למשרד לאיכות הסביבה ולרשות הטבע והגנים. כולם ציפו ממנה שתשלים עם גזירת הריסוס. "באיזה שהוא שלב הגעתי לפקחית של רשות שמורות הטבע, שאמרה לי: 'זה החומר. זה חוקי לרסס אתכם. אם תמשיכו לצעוק, זה ייגמר בכך שירססו חומרים חריפים יותר מהקרקע'".

זה לא היה סתם איום: על פי התקנות, מותר לרסס מהקרקע החל ממרחק של 50 מטר מבית מגורים - גם כשמדובר בחומר בדרגת רעילות מקסימלית. המגבלות היחידות נוגעות לכיוונה של הרוח ולעוצמתה. כשמדובר בריסוס ממטוס, המרחק גדל ל–120 מטר. אבינועם ושותפיה היו נחושים.

"זמן קצר לאחר תחילת המאבק חברה של בתי חלתה בסרטן. ילדה בת 10, שגרה בקו ראשון לפרדס, ויום אחד מצאו אצלה גידול סרטני. הבנתי שאי אפשר להיות נחמדים, כי ייתכן שאנחנו הבאים בתור. פתחנו קבוצה בפייסבוק וקראנו לה 'סרטן בעמק'. מהר מאוד קיבלתי איומים מאזרחים בשכונה, שאמרו שבגללי הם לא יצליחו למכור את הדירות שלהם. התייעצנו עם חבר עורך דין, שאמר שאם לא נוכיח קשר סיבתי יכולים לתבוע אותנו, וסגרנו את הקבוצה - אבל המשכנו במאבק".

איש מהגורמים שאליהם פנתה אבינועם לא סיפר לה שקיים פתרון אחר, אך חיפוש מעמיק חשף בפניה שזה אפשרי. "דיברנו עם אנשים בשה"ם (שירותי הדרכה ומקצוע של משרד החקלאות), ויצרתי קשר עם חקלאים שסיפרו לי שאצלם אין מטוסי ריסוס כבר חמש שנים", מספרת אבינועם.

בחיפושיה היא הגיעה לד"ר נמרוד ישראלי, אנטמולוג והבעלים של חברת ביופיד, בן קיבוץ צובה שנחשף לתחום ההדברה כשסדרן העבודה שלח אותו לעבוד במטע המקומי. "כמו בכל מטע במדינה, הריסוס שהיה נהוג אז בצובה היה ריסוס פרופילקטי – כלומר קבענו מראש את כל הריסוסים שנבצע עד סוף השנה. בין אפריל לאוקטובר היינו מרססים דונם תפוחי עץ יותר מ–40 פעם.

מוטי מילרוד

"למזלי, הצמידו לנו מלווים ממשרד החקלאות, שסיפרו לנו על הדברה משולבת: קודם בודקים מה מצב העצים ואז מחליטים כמה מרססים. כך הצלחנו להפחית את מספר הריסוסים ב–50%. אלא שההפחתה הזו עלתה לנו ביוקר, כי באותה עונה נפגענו מזבוב הפירות הים־תיכוני", אומר ישראלי.

זבוב הפירות הים־תיכוני הוא המזיק העיקרי לפירות. למרות שמו, מוצאו דווקא במזרח אפריקה, אבל הוא זוהה לראשונה באזור הים התיכון. הזבוב נמשך לרבים מהפירות שאנו צורכים, ומטיל בהם ביצים, שמהן בוקעות רימות. פגיעתו של הזבוב כה קשה, עד שללא טיפול מתאים מרבית היבול ייפגע ואי אפשר יהיה לשווקו. מזג האוויר הישראלי אופטימלי להתפתחות הזבוב, ולכן 80% מהריסוסים נועדו להילחם בו.

"על עץ תפוחים ממוצע יש סחורה ששווה 20,000–10,000 שקל", מסביר חקלאי. "כשעולה חשש ממזיק מסוים, בעל המטע אומר: 'ניתן ריסוס ב–100 שקל, ונוכל לישון בשקט'. ברגע שהרשויות במדינה זרה מוצאות פרי פגוע אחד, הם מחזירים את כל המכולה לישראל. זו הסיבה לכך שכל פירות ההדר שוכבים בבית הקירור לפני שהם מיוצאים: כדי להרוג רימות שאולי יש בהם".

ההזדמנות של ישראלי לעשות שינוי בתחום הגיעה כשבצובה ביקשו להתקדם לחקלאות אורגנית, ומנהל המטעים של הקיבוץ נשלח לארה"ב כדי ללמוד את התחום. "הוא חזר אחרי חצי שנה, ואמר: 'קדימה, נתחיל לעבוד עם גידולים אורגניים'", נזכר ישראלי. "היו לו פתרונות לכל המזיקים, חוץ מאשר לזבוב הפירות הים־תיכוני. אז הוא אמר: 'נמרוד ימצא פתרון', ואני התחלתי לערוך ניסויים בכל מיני שיטות על תפוחים, נקטרינות ואגסים. ב–1998 הגעתי לפריצת דרך, וזה היה האבטיפוס הראשוני של ביופיד".

ישראלי השתמש בחומר שמרוסס מהאוויר, שיפר אותו, ומצא דרך לגרום לזבוב לאכול אותו ישירות ממתקנים שאותם הוא תולה על העצים. כך, במקום להשפריץ את הרעל על הפירות, ישראלי גרם לזבובים לאכול אותו. "תחילה זה חייב אותי לעבור בין העצים כל יום־יומיים, אבל כמות הפירות הנגועים בזבוב היתה נמוכה מאוד - 0.1%–0.2%".

ב–2000 עזב ישראלי את הקיבוץ, רשם פטנט על הפיתוח שלו, הקים את ביופיד והתחיל לעבוד עם חקלאים קונבנציונלים. המתקן של ביופיד הוא בסך הכל שקית בד צהובה, בגודל של 30X30 ס"מ, שעיגול אדום מצויר בתחתיתה. לכיס ייעודי בראש המתקן מושחל מכל פלסטיק, שבו פיתיון בצבע כהה.

מדי יום זולגות כמה טיפות מהמכל, נספגות בשקית הבד ומתפזרות בה. לאחר שהזבובים אוכלים את החומר - שאינו רעיל לבני אדם - הם מתים. כמות השקיות הנדרשת לדונם היא 5–15. כשאנחנו תוהים אם הצבע הצהוב מושך את הזבובים במיוחד, ואם העיגול האדום מתחזה לפרי, עונה ישראלי: "אני לא יודע מה הזבוב חושב, אבל הצבע והצורה האלה בשילוב הטעם והריח נמצאו אטרקטיביים עבור הזבובים. בסוף 2010 ערכנו סקר בשיתוף עם משרד החקלאות, ובדקנו כ–60 חקלאים שעבדו עם ביופיד ומגדלים הדרים, אפרסק, נקטרינה, תפוח, מנגו, אפרסמון וזית, שכולם סובלים מזבוב הפירות, למעט הזיתים שסובלים מזבוב הזית.

"ביקשנו מהחקלאים נתונים על התקופה שקדמה להכנסת המתקן שלנו לשימוש, ושאלנו אותם גם על ההשפעה של ביופיד על מזיקים אחרים. התברר שלפני המעבר לביופיד הם ריססו כל דונם 12 פעמים בממוצע, ושיעור הנגיעות היה 4.2%. לאחר המעבר הם צימצמו את מספר הריסוסים ב–98%, ושיעור הנגיעות ירד ל–0.3%. בעולם יש מוצרים שמביאים להפחתה של 20%, 40%, 50% בריסוסים, אבל אין מוצרים שמגיעים להישגים כאלה".

מה קורה כיום? מה הם נתוני 2013?

"0.1 ריסוס לדונם ו0.1%– נגיעות בפרי. לשם השוואה, הריסוס הרגיל מצמצם את את שיעור הנגיעות ל–1%–5% - וגם הורג אותנו. זה מזכיר לי את המאבק בסיגריות, וכמה שנים לקח עד שהכירו בכך שהן לא בריאות".

אז למה עדיין מרססים?

"או שבעל הבית לא הרגיש בטוח ורץ לרסס, או שלנו היו ספקות ולא רצינו לקחת סיכון, אז אמרנו לו 'תרסס פעם אחת'. גילינו שהשיטה שלנו יעילה גם במלחמה נגד מזיקים אחרים: לפני ביופיד החקלאים ריססו 2.7 פעמים בממוצע בשנה נגד מזיקים אחרים, ועם ביופיד הכמות ירדה לריסוס אחד. יש גידולים, כמו זית ומנגו, שהצלחנו להפסיק לרסס לגמרי".

למה המוצר שלכם משפיע גם על היקף הריסוס נגד מזיקים אחרים?

דניאל בר און

"כי כל ריסוס שתעשה, אפילו בחומרים שמשרד החקלאות קובע שהם ירוקים ולא מזיקים, גורם להפרת המאזן הטבעי. לדוגמה, בתחום ההדרים, שבו מרססים מהאוויר תכשיר המאושר על ידי משרד החקלאות ונחשב ירוק, היתה עלייה של פי שלושה במספר הריסוסים משנות ה–70 עד 2010. אנחנו מסבירים לחקלאים שהם חייבים לעשות כל שביכולתם כדי לא לרסס בכלל - לא נגד זבוב הפירות הים־תיכוני ולא נגד מזיקים אחרים - ואז הם ירוויחו בגדול. מבדיקות מדגמיות עם חקלאים מצאנו שהם צימצמו את סך עלות ההדברה ב–25%–50%".

הריסוסים הם עדיין הנורמה

מספר הריסוסים האוויריים לדונם נמצא בעלייה מאז שנות ה–70. בתחום הפירות הנשירים, לדוגמה, עלה המספר מחמישה ריסוסים בשנה לדונם ב–1995 ל–15 ב–2010. מבחינות מסוימות ההדברה הקונבנציונלית היא מפלצת שמזינה את עצמה: היא מכחידה לא רק את זבוב הפירות הים־תיכוני, אלא גם את אויביו הטבעיים – ולכן לעתים קרובות גורמת להתפרצות מזיקים. לאור זאת, אפשר היה לצפות שהפיתוח של ביופיד יכבוש את השוק - אך לא כך. מתוך כ–500 אלף דונם של פרדסים, מטעים וכרמים בישראל, פתרונותיה של ביופיד משרתים רק כ–30 אלף דונם.

ביופיד אינה החברה היחידה המשווקת מתקן קטילה לזבובים: מתחרות בה סרה טראפ ונו מד פליי, שתי חברות המשווקות מתקני קטילה שפותחו בחו"ל, המורכבים ממכלי פלסטיק שהזבוב נמשך לתוכם וטובע בנוזל. המתקנים האלה מותקנים ב–100 אלף דונם בישראל, ומרבית המטעים, הפרדסים והכרמים ממשיכים להיות מרוססים.

העובדה ששיעור החדירה של מתקני הקליטה כה נמוך מוזרה גם לאור העובדה שהעלויות הכרוכות בשיטה זו אינן גבוהות יותר מאלה הכרוכות בריסוס הקונבנציונלי. ממסמכים שהגיעו לידי Markerweek, המפרטים תחשיבים פנימיים שערכו גורמים במשרד החקלאות לפני שלוש שנים, עולה כי העלויות של הדברת מזיקים באמצעים ידידותיים נמוכה ב–36% מעלות ריסוס מהאוויר כשמדובר בהדרים, ב–11% כשמדובר בזית למאכל, ב–1.1% כשמדובר ברימון וב–20% כשמדובר באפרסמון.

הדבר נובע מחיסכון בשעות העבודה של הטייס, תשלום עבור הדלק של המטוס, וכמויות חומר ההדברה, שלעתים גדולות פי 160 מאשר בהדברה ידידותית. חקלאים שעמם שוחחנו העידו כי העלויות שלהם לא עלו בעקבות המעבר להדברה ידידותית. חלק מהם אמרו כי השימוש במתקנים של ביופיד יקר מהשימוש במתקנים של המתחרות, אבל בשורה התחתונה המעבר השתלם. ישראלי אומר: "בטווח הקצר החקלאי עשוי לחשוב שפתרון הביופיד יקר יותר, אך בסוף השנה הוא רואה שסיים עונה טובה עם פחות נגיעות בפרי ופחות הוצאות על הדברה".

אליהו הרשקוביץ

"בשנה שעברה השתמשנו במתקנים של ביופיד בחצי מהשטח. לא היינו צריכים לרסס, לא היו מקרי נגיעות", אומר חקלאי המגדל תפוחים ודובדבנים. "השנה השתמשנו במתקנים האלה בכל המשק, והחלטנו לוותר לגמרי על ריסוס. זה זול יותר, ובסוף נקבל יותר כסף על הסחורה. יש כל מיני גורמים שמשפיעים על המחיר, וזה תלוי בכמה ריסוסים מנעת באמצעות המלכודות. אם מנעת שני ריסוסים מהאוויר, זה ייצא לך יקר יותר, אבל אם מנעת חמישה ריסוסים - ההדברה הידידותית זולה יותר".

משה קרוטר, בעל מטעים ממושב לימן שבצפון העוסק בתחום כבר 50 שנה, משתמש במלכודות זו השנה השנייה. "במשך שתי עונות לא ריססתי פעם אחת נגד הזבוב. זה פתרון פנטסטי מבחינה זו. אני משתדל לא לרסס גם נגד מזיקים אחרים. השנה פיספסתי עם מזיק שלא קשור לזבוב הפירות הים־תיכוני, וספגתי נזק גדול. זה פתרון מצוין, רק שהשירות יקר. המדינה משתתפת ב–30% מהעלויות של הדברה קונבנציונלית נגד הזבוב, אבל לא מסבסדת את הפתרון הזה".

"אנחנו מכירים את שיטות ההדברה החדשות ומשתמשים בהן", אומר מנהל אגף ההדברה במועצה לשיווק פרי הדר, דורון טימר. "כל שיטה חדשה נכנסת לשימוש בצורה מדורגת. שיטת מתקני הקטילה לא מתאימה לכל מקום. היא יקרה יותר משיטות הריסוס הקיימות, דורשת מומחיות של אנשי מקצוע ונוכחות של פקח הדברה בכל חלקה. אם נרצה לעבוד בכל הארץ עם מתקני קטילה כגוף מרכזי, נצטרך לעבור מסגל של עשרה אנשים שעוסקים בהדברת זבוב הפירות הים־תיכוני להעסקה של 100 איש. אני לא מכיר חקלאים שמוכנים לזה.

"מאז 2009 לא עושים שימוש בזרחנים אורגניים לצורך ריסוס. החומר שבו משתמשים כיום, סקסס, קיבל פרסים על היותו ידידותי לסביבה ולא מזיק לדבורים. נוח להילחם בנו כי אנחנו גוף ציבורי גדול. גם אני נגד ריסוסים, אבל הכל בגבולות האפשר".

מדוע הריסוסים ממשיכים להיות הנורמה, למרות העדויות על הנזק שהם גורמים והנתונים על הצלחתן של השיטות האחרות? התשובות נמצאות במקומות שאליהם הולך הכסף בענף ההדברה. בענף שולטות שתי חברות: כים ניר ותלם. כים ניר, חברת תעופה שעוסקת בין השאר בריסוס, נסחרה בבורסה עד 2013, והכנסותיה מריסוס הסתכמו ב–28 מיליון שקל בשנה, מחצית מכלל הכנסותיה. בדו"חותיה מציינת כים ניר שבעוד שוק ריסוס השדות הוא שוק חופשי, שבו הלקוח מתקשר ישירות עם החברה במסגרת שנתי, בשוק ריסוס הפרדסים יש לקוח אחד - מועצת הצמחים, שתפקידה הוא לפקח ולבצע את פעולות ההדברה בכל הפרדסים בישראל.

אייל טואג

מועצת הצמחים מאגדת כמעט את כל מגדלי ההדרים בישראל, ומאחר שזהו הענף הגדול בישראל בתחום המטעים, יש משמעות רבה לעובדה שכמעט לא עושים בו שימוש בהדברה ידידותית. המועצה גובה מהחקלאים היטלים מרוכזים עבור הדברה, פיתוח, מינהלה, פתיחת שווקים חדשים ושאר פעילויות שהיא מבצעת עבורם. "מגדלי ההדרים משלמים לבית האריזה היטלים, כולל עלות הריסוס, ולא משתלם להם לחשוב מחוץ לקופסה", אומרת אבינועם. "לעומת זאת, אם חקלאי עובר לביופיד, מנכים לו חלק קטן מההיטל, אבל הוא צריך לקנות את המלכודות ולהתעסק בזה בעצמו. הם לא רוצים את זה".

חקלאי שבוחר לא לרסס צריך לבקש היתר, ולדרוש החזר על עלות הריסוס מתוך ההיטל ששילם. רבים מהחקלאים לא מודעים להתפלגות ההיטלים שהם משלמים ולא יודעים כמה כסף בפועל הם משקיעים בריסוס מהאוויר. גובה ההיטל עבור ריסוס נע בין 40 ל–70 שקל לטונה, שעוברים למכון להדברה ביולוגית, השייך למועצת הצמחים. המכון לא עוסק בפתרונות הדברה ידידותיים, ואם חקלאים יאמצו את השיטות האלה, תקציבו ייפגע. "מועצת הצמחים פשוט מעוניינת להמשיך להפעיל את המערכת שהיא בנתה במשך שנים", אומר מגדל הדרים שהפסיק להשתמש בריסוס.

"ההון המושקע במערכות האלה אדיר, והרבה אנשים נהנים מזה", אומר המקור שעבד בעבר במשרד החקלאות. "כשמגדל הדרים מתלבט אם להשתמש בריסוס קונבנציונלי או בשיטות האלטרנטיביות, הוא חושב לעצמו: 'למה לי לקחת סיכון?'. מאחורי ההדברה באמצעות מלכודות לא עומדת מערכת שתבטיח לו שבמקרה של תקלות ילכו לקראתו".

טל עמית, מנהל ענף ההדרים במועצת הצמחים, אומר כי מתוך 192 אלף דונם של הדרים שגדלים בישראל, ב–26 אלף דונם משתמשים במתקני קטילה, וב–15 אלף דונם בזבובים עקרים. בכל היתר פועלים בהדברה מהאוויר.

אבל הפתרון של הדברה באמצעות מלכודות קיים כבר יותר מעשור.

"בעבר היו בשוק מתקנים אחרים, שלא השיגו אותה הצלחה כמו המתקנים שפועלים כיום. אנחנו אחראים להדברה בענף ההדרים בלבד, ואנחנו מחויבים לייצא תוצרת עם אפס זבובים. אם פרדסן אחד יעשה עבודה טובה וזה שלידו לא יעשה עבודה טובה - אכלנו אותה. לכן חשוב הטיפול המרכזי. אימצנו את שיטת המלכודות במקומות בעייתיים, למשל בקרבת בתים, מקורות מים או שמורות טבע, היכן שהחוק מכריח אותנו. זה לא קרה בהיקפים גדולים משתי סיבות. ראשית, המתקנים מחייבים אותנו להציב פקח שיעבור מדי שבוע על הפירות ויבדוק שהם לא נגועים - ואנחנו לא יכולים להעמיד צבא של מפקחים. שנית, בישראל יש מזיקים חדשים, שלא נמשכים למלכודות. כיום אנחנו שוקלים לערוך שינוי בתחום: לא נוציא את המלכודות משימוש, אבל בוודאי לא נרחיב את השימוש בהן".

מדוע אתם מציבים קשיים בפני מגדלים שמבקשים להפסיק לרסס?

"יש קריטריונים ברורים: חייב להיות גוש חקלאים שמתארגן ומבקש להפסיק לרסס, כדי שלא אצטרך לשלוח מטוס לאזור מסוים כדי לרסס רק 10 דונם. אנחנו חייבים לראות ש–100% מהחקלאים באזור מוכנים לעבור לשימוש במלכודות".

עוד גורם בעל אינטרס בתחום הריסוס הוא קבוצת אי.די.בי, שלה אחזקות בשתי חברות הקשורות לתחום: חברת מהדרין, יצואנית ההדרים הפרטית הגדולה בישראל, ויצרנית חומרי ההדברה מכתשים אגן. האחזקה הצולבת הזו עשויה לפגוע באינטרס של חברת מהדרין לעבור להדברה ידידותית.

זבוב אחד מקלקל לכולם

גם במשרד החקלאות מודים שיש בעיות בדרך שבה המשרד מתייחס לפתרונות ההדברה הידידותיים. בהרצאה שנשא בכנס הדברה ירוקה שנערך בשבוע שעבר, התייחס מרכז תחום הגנת הצומח במטעים במשרד החקלאות, ד"ר שאול בן יהודה, לבדיקות שערך המשרד על השפעת מתקני הקטילה על זבובי הפירות.

"כבר לפני עשור הורדנו את מספר הריסוסים להדברת זבוב הפירות לאפס, במקביל לירידת אחוזי הנגיעות", הוא אמר. "גם מספר הריסוסים האחרים ירדו. הדברה באמצעות מתקני קטילה היא גורם חשוב בהתמודדות עם זבוב הפירות. מרבית הפתרונות במרבית הגידולים כבר קיימים כיום. יש לשנות סדרי עדיפויות במימון כדי ליישמם. הגיע הזמן שמשרד החקלאות יתמוך במגדלים ובמלכודות".

ניר כפרי

אחד האפיקים שהמדינה מקדמת הוא פרויקט הזבוב העקר, שמובילה הוועדה לאנרגיה אטומית בשילוב הסוכנות לאנרגיה אטומית של האו"ם. הרעיון, שנוסה בהצלחה בכמה מקומות בעולם, הוא להשתמש בקרינה רדיואקטיבית כדי להנדס זבובי פירות עקרים, להפיץ אותם בכמויות גדולות כך שיזדווגו עם הנקבות - וכך להכחיד את זבוב הפירות הים־תיכוני.

בישראל עוסק בתחום מפעל ביו־פליי מקיבוץ שדה אליהו, שהמדינה השקיעה בו עשרות מיליוני שקלים. יש הטוענים כי המדינה השקיעה בכיוון הלא נכון: לדבריהם, הניסיון להכחיד את הזבוב בישראל חסר טעם, משום שהוא עלול לחדור אלינו ממדינות שכנות. "שנים כולם מדברים על צמצום אוכלוסיית הזבובים, אבל הרעיון של הזבוב העקר לא מחזיק את עצמו ולא יכול להחזיק עצמו כלכלית בלי תמיכת המדינה", אומר בכיר במשרד החקלאות. "כדי שהפרויקט הזה יצליח, חייבים לפזר זבובים עקרים בכל מקום, גם בערים וגם בבוסתנים".

"כשמשתמשים בזבובים עקרים בקנה מידה ענק, למשל במדינה כמו מקסיקו, זה מצליח", אומרת פרופ' רחל גלון מהאוניברסיטה העברית, מומחית לחרקים מעבירי מחלות. "אבל כשעושים את זה ברמה המקומית, נכנס זבוב מבחוץ ומקלקל את העסק. בכל מקום שבו השתמשו בשיטה הזו ממשיכים לרסס עשרות שנים. מי שדוחף את הרעיון הוא הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, שהשימוש באנרגיה אטומית לצורכי שלום חשוב ליחסי הציבור שלה, וזה בעוד שהמלכודות הן שיטה מצוינת. לא רק שהאדם לא נפגע פה - גם הפרי לא נפגע".

"בכל הגליל מיישמים כיום את פרויקט הזבוב העקר, וזה עולה המון למשלמי המסים", אומר פקח הדברה. "המתקן של ביופיד מייתר את הפרויקט הזה, אבל מאחר שזה פרויקט עתיר כסף - נלחמים בו. היישובים שהשתמשו בזבוב העקר וסיפרו על ההצלחה האדירה שלו עומדים בפני קטסטרופה שהרבה שנים לא היתה כמוה. מזיקים שבמשך שנים כמעט נעלמו חזרו בכמויות גדולות, ובסופו של דבר יצטרכו לרסס את המטעים הרבה יותר".

"השימוש בזבוב העקר אכן קשה בשטחים קטנים", מגיב ד"ר גל יעקובי, האחראי על יישום התוכנית של ביופליי בשטח. "עם זאת, בישראל הצלחנו ליישם את השיטה בהצלחה שאין לה אח ורע בעולם. השיטה הוכיחה את עצמה כיישום היעיל ביותר, הרולס רויס של שיטות ההדברה. אנחנו מיישמים אותה כאן ב–40 אלף דונם, ולא הגדלנו את השטח מפני שהמדינה לא הגדילה את התקציב. כשהתחילו ליישם כאן את פרויקט הזבוב העקר, חשבו על מזרח תיכון חדש ושיתוף פעולה אזורי, אבל הדברים האלה לא קרו. הכלכלה כאן לא מתאימה לתוכנית העסקית שהוצגה לנו, ובכל זאת, המגדלים שמשתמשים בשיטה הזו לא רוצים לחזור אחורה. אנחנו מעורבים כיום בחמישה פרויקטים, ובכולם הפחתה ניכרת במספר הריסוסים".

מוטי מילרוד

"פועלים לצמצום השימוש בחומרי הדברה"

ממשרד החקלאות נמסר בתגובה: "אנו פועלים רבות לעידוד חקלאים למעבר לשימוש בשיטות הדברה ידידותיות, ובשנים האחרונות משקיע המשרד עשרות מיליונים מדי שנה בנושא. ב–2014 הוקצו לטובת העניין 22 מיליון שקל. לאור זאת, רואים מדי שנה ירידה בכמות החריגות של שאריות חומרי הדברה בתוצרת חקלאית.

"המשרד מקדם שימוש בתנשמות ובבזים כמדבירים ביולוגיים, הדברה ירוקה משולבת (שילוב בין טיפולים כימיים לבין שימוש בחרקים, המהווים אויבים טבעיים לחרקים המזיקים), במטרה להקטין את השימוש בחומרי הדברה, שימוש במתקני האכלה וקטילה ושימוש בזבוב העקר. במקביל, פועל המשרד לצמצום השימוש בתכשירי הדברה בכלל והוצאה כליל של חומרים מהדור הישן. במסגרת זו יזם באחרונה המשרד מהפכה של ממש, שבה נאסרו לשימוש תכשירי הדברה המכילים זרחנים אורגניים, טריאזינים ופחממנים כלוריים בירקות ופירות.

"מתוך כ–80 אלף דונם מטעים המקבלים תמיכה מהמשרד להדברת זבוב הפירות הים־תיכוני, כ–60% משתמשים כבר בהדברה באמצעות מלכודות. משנה לשנה עולה השימוש במלכודת אלה. יש לציין כי המלכודות עדיין אינן מספקות פתרון מלא ויש צורך בריסוסים משלימים. בנוסף, המשרד תמך במעבר מגדלי פלפל ותות שדה לשיטות של הדברה משולבת. כ–80% ממגדלי הפלפל והתות משתמשים כיום בשיטה זו. רק כאשר יש נגיעות נמוכה של זבוב הפירות, השימוש במלכודות יעיל. כאשר הנגיעות עולה, חייבים להוסיף ריסוס קונבנציונלי כדי להתגבר על הנגע.

"ריסוס ההדרים נגד הזבוב, שנתמך על ידי מועצת הצמחים, מבוצע בחומר ידידותי לסביבה ומותר אפילו לשימוש בחקלאות אורגנית.

"ההשקעה במפעל ביו פליי היא השקעה פרטית ולא של המדינה. שיטת הדברה זו מקובלת בעולם להדברת זבוב הפירות הים תיכוני. כ–60 אלף דונם בארץ עושים שימוש בשיטה זו (בעיקר הדרים). בנוסף, היא מופעלת בכל אזור הערבה, בפרויקט ערבה נקייה (כ–40 אלף דונם נוספים). השיטה הזאת דורשת אורך רוח וסבלנות, מכיוון שהיא עובדת לטווח ארוך. אין מתפקידו של המכון להדברה ביולוגית לקדם שיטת הדברה מסוימת על פני רעותה. תפקיד המכון הוא לבצע מחקרים על התנהגות הזבוב לאורך זמן, כדוגמת ניטור האוכלוסיות לעמידות לחומרים שונים, הביולוגיה של הזבוב ובדיקת חומרי משיכה לזבוב".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#