בית הדין לעבודה או בית הדין לעובדים? - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בית הדין לעבודה או בית הדין לעובדים?

מאבקי עובדים על זכותם להתאגד, בקשות של ההסתדרות להשבתות וגם לא מעט עובדים שמבקשים סעד מפני מעסיק דורסני ■ בית הדין לעבודה נהפך בשנים האחרונות לזירה הכי סוערת בתחום יחסי העבודה בישראל והמאבק על דמותו נמצא בעיצומו

4תגובות

בינואר 2013 הטילה נשיאת בית הדין הארצי לעבודה לשעבר, נילי ארד, פצצה שהרעידה את עולם יחסי העבודה בישראל: השופטת דנה בתביעה שהגישה ההסתדרות נגד חברת פלאפון, בשל פעולות שזו נקטה לסיכול מהלכי ההתארגנות של אלפי עובדיה. הצדדים ציפו לעוד פסיקה שגרתית. ארד, מצדה, קבעה מסמרות שהפתיעו אפילו את ההסתדרות ואת המיליטנטיים שבין פעילי ההתארגנות, והגדירה מחדש את זכויות המתארגנים: לא זו בלבד שאסור למעסיק למנוע התכנסויות בתחומי החברה, לעקוב, לצלם או לזמן לשיחה עובדים ה"חשודים" כמובילים - הוא לא יכול אפילו להביע את דעתו.

אחרי שהתאוששו מהתדהמה שאחזה בהם, ערערו ארגוני המעסיקים לבג"ץ - וזה יכריע בעניין חודשיים הקרובים. פסיקת פלאפון נחשבת לשיא פעילותו של בית הדין לעבודה למען העובדים, ובמובן מסוים לאובדן האוביקטיביות שלו. "הסיכוי שיש למעסיק לנצח שם קטנה", אומר מנכל של חברה גדולה, "בית הדין הפך לכלי של העובדים. נקודה".

השנתיים האחרונות נחשבות לתור הזהב של העבודה המאורגנת בישראל. אחרי שנים של נהייה אחרי ההסכם האישי, נהפך ההסכם הקיבוצי לשאיפתו של העובד, שעצביו מרוטים מול חוסר הביטחון התעסוקתי הקשה. ניסיונות ההתארגנות הרבים יוצרים עימותים גלויים או סמויים בין עובדים לבין מעסיקים, ובית הדין לעבודה כבר אינו רק מפלטם של הוועדים. יותר ויותר עובדים פונים אליו כדי לקבל סעד מפני מעסיק דורסני, במדינה שבה, כפי שהגדיר זאת פרופ' מומי דהן, קיימת "מערכת חוקים מפוארת ומערכת אכיפה מכוערת".

ואז הגיע סטיב אדלר

הדברים לא תמיד נראו כך. במשך 30 שנות פעילותו הראשונות, נתפש בית הדין כפותר בעיות שמתעוררות בין העובדים למעסיקים - תוך מאמץ לשמור על אוביקטיביות. 1997 היתה שנת קו פרשת המים - אז נכנס השופט סטיב אדלר לכהונתו כנשיא בית הדין הארצי לעבודה. אדלר, שמונה בעת שכוחה של ההסתדרות היה בשפל המדרגה, הצהיר שהוא רואה בבית הדין כמשלים את ההסתדרות. "במקום שבו ההסתדרות חלשה, ישנו בית הדין לעבודה", אמר אדלר בגלוי, וקבע התנהלות שונה: לא עוד הכרעה פשוטה בסכסוכים שהגיעו למשבר, אלא כינוס נציגי הצדדים בלשכתו למשך שעות ארוכות ובסבלנות אין קץ, כדי להגיע להסכמות.

אוליבייה פיטוסי

גם ארד, מחליפתו של אדלר שפרשה בדצמבר האחרון, לא מסתירה כיום את עמדתה בעד התארגנויות של עובדים: "ההתארגנות היא לטובת שני הצדדים", היא אומרת בראיון ל–TheMarker. "היא לא רק מאפשרת לעובדים לשמור על זכויותיהם, אלא גם יוצרת אקלים של שיתוף פעולה - וזה פועל למען הגדלת ההכנסות של החברה", היא אומרת.

אדלר, ואחריו ארד, נטלו לעצמם את תפקידם של המעסיקים, הוועדים וההסתדרות כמנהלי המשא ומתן. ההתערבות הזו עזרה בעיקר להסתדרות, שהיתה במשך שנים רבות בעמדת נחיתות מול המעסיקים. אדלר גם קבע פסקי דין חשובים לטובת עובדים ישראלים וזרים, רבים מהם עובדי קבלן. המעסיקים לא אהבו את פסיקותיו, והחלו לראות בו יריב.

את הטריגר האמיתי למלחמת החורמה שניהלו כנגדו סיפק אדלר בכינוס אקדמי ב–2003, שם השווה את חברות כוח האדם לסוחרים המבריחים זונות מסיני. נשיא איגוד לשכות המסחר, אוריאל לין, בעצמו שותף בחברת כוח אדם, טען בלהט שאדלר אינו יכול להמשיך לכהן בתפקידו. לין פתח במערכה ציבורית לסגירת חמשת בתי הדין האזוריים לעבודה על ידי מיזוגם לתוך בתי המשפט המחוזיים, תוך ניצול העובדה שידידו, יוסף (טומי) לפיד, שר המשפטים, אף הוא לא היה מחסידי בית הדין לעבודה וההסתדרות.

לפיד מינה ועדה ציבורית בראשות פרופ' יצחק זמיר, שדווקא נמנעה מהחלטה על ביטול בתי הדין לעבודה. במקביל, לין מונה כנציג ציבור בבית הדין הארצי לעבודה על ידי שרי העבודה והתמ"ת, ככל הנראה בהסכמתו של הנשיא אדלר. וראה זה פלא: הסתיימה המערכה נגד בית הדין לעבודה.

הניסיון לבטל את בתי הדין לעבודה חזר על עצמו גם ב–2013, על רקע הביקורת הציבורית נגד ראשי הוועדים בנמלים. במשרדי האוצר והמשפטים עלה הרעיון להפנות מאבקי עובדים של מונופולים מבית הדין לעבודה לבית הדין להגבלים עסקיים, שנחשב אוביקטיבי יותר.

הממונה על השכר באוצר, קובי אמסלם, התבטא בשנה האחרונה יותר מפעם אחת נגד בתי הדין לעבודה. בין השאר, אמר כי "בעשור האחרון אי־אפשר להוציא צווי מניעה נגד שביתות פראיות או מסודרות. בתי הדין מבטאים את החשש מפני פגיעה בעובדים ובביטחון התעסוקתי שלהם, אלא שלפחות המגזר הציבורי הוא מעסיק הגון. הוא משלם שכר בזמן, והשכר מצוין ברובו". בהזדמנות אחרת אמר אמסלם כי "יש בעיה עם בתי הדין לעבודה. הם אינם מציבים גבולות בפני עובדים, ובכך הם מאפשרים להם להתנהג איך שהם רוצים".

לין, שנסוג מהצעתו לסגור את בתי הדין לעבודה, מסכים: "מפרים בשיטתיות את האיזון בין זכויות המעסיקים לבין זכויות העובדים, ולא מכירים בחשיבות המגזר העסקי לכלכלת המדינה. רוב שופטי בתי הדין כלואים בתפישה שלפיה המעסיק הוא החזק והעובד חלש, ולכן מוצדק לפגוע בחופש של המעסיק לנהל את עסקיו".

פוסקים גם 
לטובת מעסיקים

האם בית הדין לעבודה אכן רואה לנגד עיניו רק את העובדים? ארד דוחה את הטענה: "נשיא בית הדין הנוכחי, יגאל פליטמן, נמנע במשך חודשים מלאשר את בקשת עובדי הנמלים לשבות. במקום, הוא מאיץ מהלכי הידברות בין ההנהלות לוועדים. אני הפסקתי, באמצעות צו שהוצאתי, שביתה בנתב"ג וגם את שביתת ההסתדרות למען עובדי הקבלן לפני שנתיים, אישרתי לאחר שבועות ארוכים מקבלת הבקשה, לאחר שכלו כל הקיצין".

תומר אפלבאום

לדברי ארד, גם במקרים שבהם שופטי בית הדין מאשרים שביתה, הם מתנים את מתן האישור בכך שהשביתה תהיה מידתית, כך שפגיעתה בציבור תהיה מוגבלת. "כך, למשל, כשהחלה שביתת הרופאים האחרונה, אסרנו על קיומה בכל בתי החולים, והנחיתי את הרופאים להודיע לציבור באיזה בית חולים יינתן שירות רפואי רגיל".

גם ריקי בכר, יו"ר ועד העובדים של בנק דיסקונט, חש את נחת זרועו של בית הדין. בכר, 69, נחשב לכל יכול בבנק. על אף שגילו שנתיים לאחר גיל הפרישה הרשמי, דרש להמשיך בעבודתו לפחות עד לבחירות הבאות לוועד, שיתקיימו בעוד שנתיים. לאחר שסירבה ההנהלה להיענות לדרישתו, עתר בכר לפני כחודשיים לבית הדין האזורי לעבודה. השופטת נטע רות "גילגלה אותו מהמדרגות" ומתחה ביקורת על עצם הגשת התביעה, תוך שציינה את תנאי הפרישה המפליגים שהובטחו לו. בכר, שהיה בטוח בניצחונו, אמר שהוא "מופתע מאוד, עד כדי כך שאין לי מה להגיד עליה", וויתר על ערעור. פסיקה בולטת אחרת לטובת המעסיקים ניתנה על ידי שופטת בית הדין האזורי בתל אביב, אורנית אגסי, שקבעה ביולי 2013 כי מעסיקים אינם מחויבים לשלם למלצרים שכר בנוסף לטיפים שמתקבלים מהלקוחות.

"לבית הדין לעבודה הישגים רבים", מסכמת עו"ד תמר גולן, מומחית לדיני עבודה. למשל, הנוהג שהשתרש שעל פיו צריך המעסיק לקיים שימוע לעובד לפני פיטורים, או אכיפת חוקי המגן שהתקבלו בשנות ה–50 וה–60, כמו חוק שכר מינימום וחוק שעות עבודה ומנוחה.

"ללא אכיפה בתחומים אלה היינו חיים בג'ונגל", אומרת גולן, ומוסיפה שבתי הדין לעבודה הרחיבו וביססו את מונח ההטרדה מינית וקבעו ענישה ראויה. אך גם גולן מוטרדת מפסק דין פלאפון: "יש פה הפרה של האיזון בין המעסיק לעובד", היא אומרת, "פסק הדין הזה היה צריך לתת למעסיק את הזכות לדבר, ולא לקשור את ידיו".

שליש מהדיונים בבית הדין לעבודה: אזרחים נגד ביטוח לאומי

בית הדין לעבודה הוקם ב–1969 לפי החלטה של ההסתדרות והתאחדות התעשיינים (שעוגנה בחקיקה). הכוונה בהקמת בית הדין לעבודה היתה הפעלה של מערכת משפטית נפרדת מזו הכללית, שתכריע במחלוקות בתחום יחסי עבודה, כמו הסכמי שכר קיבוציים, קידום מקצועי, פיטורים, ניוד עובדים, הפרשות לפנסיה, זכויות עובדים ומעסיקים - וגם שביתות ועיצומים.

תוך זמן קצר התרחב תחום פעולתם של חמשת בתי הדין האזוריים לעבודה ושל בית הדין הארצי (הממוקם בירושלים) לעבודה גם לתחום הסוציאלי, דוגמת תביעות של אזרחים נגד החלטות המוסד לביטוח לאומי בעניין הקצבאות המגיעות להם. כיום, כשליש מכלל הדיונים בבתי הדין עוסקים בתחום זה.

לבתי הדין לעבודה יש אופי "עממי". עובד שתובע את מעסיקו אינו מחויב בעורך דין, ולצד השופטים פועלים נציגי ציבור. מחצית מנציגי הציבור מייצגים את העובדים, ומחצית את המעסיקים. נציגי הציבור אינם מביעים את דעתם אוטומטית לפי "שיוכם". בפסקי דין רבים ניתן לראות את נציג המעסיקים תומך בהחלטה בעד העובדים, ולהיפך. מעמדם הוא כשל השופט, והם רשאים לכתוב דעה נפרדת מזו של השופט במסגרת פסק הדין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#