דמוקרטיה, אי-שוויון, ריכוזיות ואוליגרכיה 
- גרסת פיקטי - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

דמוקרטיה, אי-שוויון, ריכוזיות ואוליגרכיה 
- גרסת פיקטי

לפני הכל, יש לאפשר לכולם לגבש דעה על מקורות האי־שוויון על ידי שחרור מידע

53תגובות

לקראת סוף ספרו של תומאס פיקטי, ״הקפיטל במאה ה–21״, בעמוד 575 במהדורה האנגלית, הוא מצטט דברים שנכתבו בספר שפירסם ההיסטוריון הצרפתי פרנסואה פורה ב–1965 עם שני היסטוריונים צרפתיים אחרים: ״כל עוד ניתוח ההכנסה של מעמדות מסוימים בחברה נשאר מחוץ למחקר המדעי - אין לנו סיכוי לייצר היסטוריה כלכלית וחברתית מועילה״.

פיקטי משבח את ההיסטוריון הצרפתי, שבצעירותו ניסה לחקור את הנושא הזה, רק כדי לבקר אותו בעקיפין על החלטתו לנטוש בשלב מאוחר יותר את הסוגיה ולהתמקד במחקרים היסטוריים על חינוך. פיקטי רומז כאן ובמקומות אחרים בספרו שחבריו האקדמאים נמנעים זה שנים ארוכות מלחקור את הנושא שלו הקדיש חלק גדול מהקריירה שלו: אי־שוויון בכלל וההכנסות של המאיון והאלפיון העליונים בפרט.

רויטרס

ביקורת ממוקדת יותר מקדיש פיקטי לחבריו הכלכלנים, שרבים מהם - לפי השקפתו - מושפעים מהאינטרסים הכלכליים שלהם או חוקרים רק דברים שאפשר לייצר עבורם מודלים מתמטיים ורגרסיות יפות. הוא קורא להם ״ילדותיים״, וקובע שהלך המחשבה הזה, המאפיין כלכלנים רבים, מרחיק אותם מעיסוק בנושאים החשובים ביותר.

״אני אגיד זאת בצורה בוטה", כותב פיקטי. "הדיסציפלינה של הכלכלה עוד לא התגברה על התשוקה שלה למתמטיקה ולמודלים תיאורטיים טהורים, שהם לעתים קרובות ספקולציות אידיאולוגיות הבאות על חשבון מחקר היסטורי ושיתוף פעולה עם תחומים אחרים של מדעי החברה. לעתים קרובות מדי עסוקים הכלכלנים בבעיות מתמטיות קטנוניות, שיש בהן עניין רק להם.

"האובססיה הזאת למתמטיקה היא דרך קלה לשוות לעצמם חזות של מדעיות מבלי לענות על שאלות מורכבות יותר שהעולם מציג לנו. יש יתרון אחד גדול בלהיות כלכלן בצרפת: כאן אין הערכה גדולה לכלכלנים בקרב האליטות הכלכליות, הפוליטיות והאינטלקטואליות, ולכן הכלכלנים חייבים להשאיר בצד את הבוז שהם חשים כלפי דיסציפלינות אחרות ואת היומרה האבסורדית שלהם ללגיטימיות מדעית גדולה יותר, אף שהם יודעים כלום על שום דבר״.

אני משער שרבים מהכלכלנים החשובים בעולם לא אוהבים את פיקטי ואת הרעש התקשורתי שספרו מייצר בחודש האחרון. ״הסתכלתי על הפרסומים שלו עד היום - הוא כלכלן לא חשוב״, הסביר לי כלכלן מאוניברסיטת ניו יורק, מרצה למינהל עסקים, שרואה עצמו לעתים קרובות כמגנו של הקפיטליזם האמריקאי.

אני לא בטוח שפיקטי אינו כלכלן חשוב, אם לשפוט על פי מספר הציטוטים של עבודותיו והמודלים החדשניים שהציג מאז שקיבל את הדוקטורט שלו בגיל 22, לאחר שלמד כלכלה ומתמטיקה. אבל מה שבטוח הוא שבכל הקשור להשפעה על השיח הציבורי - וייתכן שבעתיד גם על המדיניות הכלכלית - הוא עשוי להתברר כחשוב יותר מכמה מהגאונים ומחתני פרס נובל לכלכלה בעשור האחרון.

פיקטי החל לצבור תהודה ציבורית בעקבות תנועת Occupy Wall Street, שהשתמשה בנתונים שאסף עם פרופ' עמנואל סאז על הכנסותיו של ה–1% העליון בארה"ב. בחודש האחרון הגיעה החשיפה שלו לרמה חסרת תקדים עם פרסום המהדורה האנגלית של ספרו. בשבועיים האחרונים חרש פיקטי את כל הערים החשובות בארה"ב, והעניק עשרות ראיונות לכלי התקשורת המרכזיים. החשיפה הזו חסרת תקדים נוכח העובדה שהספר המדובר הוא בן 700 עמודים, שחלק ניכר מהם מוקדשים לטבלאות, לנתונים, למספרים וגם לכמה נוסחאות. הספר מדורג מזה שבוע במקום הראשון ברשימת רבי המכר של אמזון.

מחוסן מרעיונות קומוניסטיים

יותר מ–175 שנה חלפו מאז פירסם אלכסיס דה־טוקוויל את רשמי סיורו בארה"ב, שבסיומו כתב את ספרו Democracy in America. בניגוד גמור לעולם החדש שדה־טוקוויל התפעם ממנו, פיקטי מציג תמונה כמעט הפוכה של ארה"ב 2014: חברה שבה האי־שוויון הקיצוני מחסל את הדמוקרטיה.

לכאורה, ההצלחה העצומה של פיקטי משקפת את הנתונים החדשים שהוא מציג על האי־שוויון בארה"ב ובאירופה. אבל הנתונים לבדם לא יכולים להסביר אותה. פיקטי פשוט הגיע בעיתוי קריטי ונגע בעצב חשוף אצל מאות מיליוני אמריקאים ואירופאים ממעמד הביניים, ובתחושתם שהשיטה הכלכלית והפוליטית בנויה כדי לשרת מעטים.

ב"וול סטריט ג׳ורנל", נציג הימין הרפובליקאי, תויג השבוע פיקטי כמרקסיסט. השם היומרני שהוא בחר לספרו מסייע לעניין, שכן הוא מתכתב עם "הקפיטל" של מרקס. הדיון בשאלה אם פיקטי הוא מרקסיסט או שהוא מציג תיאוריה מעודכנת יותר על עידן הקפיטליזם האוליגרכי יימשך עוד זמן רב. מה שבטוח הוא שפיקטי מציג הרבה נתונים המסבירים מדוע הקפיטליזם של 2014 מאיים על הדמוקרטיה מחד גיסא, ומדוע בכל הקשור למיסוי ולמעורבות ממשלתית העולם השתנה ללא הכר מאז ימי מרקס מאידך גיסא.

המתקפה על פיקטי לא הגיעה רק מהימין: גם המחנה הליברלי והדמוקרטי הצטרף. הכלכלן הליברלי פרופ' ג׳יימס גלברייט, בנו של ג׳ון קנת גלברייט, אחד הפרופסורים לכלכלה הידועים ביותר מהמפלגה הדמוקרטית, ביקר בשבוע שעבר את פיקטי וטען שהטענה כאילו הוא הראשון להביא נתונים משמעותיים על ההכנסה של המאיון העליון אינה מדויקת, ושהמודל התיאורטי שלו מאכזב ביחס להיקף הספר וליומרנותו.

ייתכן שגלברייט צודק מבחינת העובדות, אבל מחמיץ בהבנת התמונה הרחבה וההקשר הפוליטי, הסוציולוגי והתקשורתי של עבודתו של פיקטי: יכולתו של הכלכלן הצעיר להציג עושר עצום של מידע היסטורי ומעודכן על האי־שוויון באירופה ובארה"ב, בשילוב עם הדרך היסודית שבה הוא מנתח את המידע ובעיקר ההקשר שהוא נותן להם, יהפכו את הספר הזה למשמעותי הרבה יותר ממה שגלברייט חושב.

כדאי גם לקרוא את הראיון שערך איתן אבריאל עם פיקטי, ובשורות הבאות אני מבקש להציג כמה רעיונות מרכזיים והערות אגב מעניינות שמצאתי בספר, ויש סיכוי טוב שילוו אותנו בחודשים ובשנים הקרובות.

הרעיון הבסיסי ביותר שמציג פיקטי הוא שהגידול שאנחנו רואים בשנים האחרונות באי־שוויון בכל העולם אינו תופעה חריגה וגם לא קשורה רק לכשלי השוק, אלא עניין שמובנה לתוך השיטה הקפיטליסטית. הקפיטליזם מייצר אי־שוויון גדל והולך, שיגדל בעתיד, קובע פיקטי.

אולם בסופו של דבר - וכאן צפויה אכזבה לרבים שהתכוונו לנצל את המומנטום סביבו כדי לקדם רעיונות ישנים - פיקטי הוא קפיטליסט בכל הנוגע לתפישתו לגבי רכוש פרטי, שווקים ויוזמה פרטית. בראיונות הוא חוזר ואומר שמאחר שהחל את חייו הבוגרים אחרי נפילת חומת ברלין, הוא מחוסן לחלוטין מכל הרעיונות הקומוניסטיים, והוא מציע לקוראים, לכלכלנים ולקובעי המדיניות לנטוש את הדיון הישן של קפיטליזם מול אנטי קפיטליזם, שלדבריו כבר אינו רלוונטי.

פיקטי מוכיח את טענתו לגבי הנטייה הבסיסית של הקפיטליזם לייצר אי־שוויון באמצעות עושר עצום של נתונים שהוא אוסף יותר מעשור, וטוען שכל עוד התשואה על ההון גדולה לאורך זמן מקצב הצמיחה, האי־שוויון ימשיך לגדול. הנתונים שמביא פיקטי מראים שהתשואה על ההון גדולה משמעותית לאורך מאות שנים מקצב הצמיחה של הכלכלות, ורק מלחמות העולם של המאה הקודמת שיבשו את המגמה הבסיסית הזאת כשגרמו להרס נרחב של עושר והון.

אם פיקטי אינו אנטי קפיטליסט, מדוע הוא מוטרד כל כך מהאי־שוויון? כאן טמונה הטענה העיקרית של ספרו: אי־שוויון הוא דבר מקובל ולגיטימי כל עוד הוא פועל לתועלת החברה כולה. אבל כשריכוזיות העושר מגיעה לרמה קיצונית, היא מאיימת על הדמוקרטיה. החולשה העיקרית של הספר היא שפיקטי לא רוצה לדון לעומק בשאלה איזה סוג של אי־שוויון כן מייצר תועלת לחברה, לחופש ולקדמה (הוא מסכים שחלק מהאי־שוויון הוא הכרחי), ואיזה אי־שוויון גורם נזק לחברה. הוא מציע פתרון אחד להכל: מיסוי.

לא צריך להיות כלכלן, היסטוריון, איש מדע המדינה או סוציולוג כדי להבין את מה שאומר פיקטי על ריכוזיות העושר, הכוח הכלכלי והפוליטיקה: בעוד שדמוקרטיה מבוססת על שוויון זכויות לכל האזרחים, השיטה הקפיטליסטית מייצרת אי־שוויון בהזדמנויות וזכויות יתר לחלק מהם. את הסתירה הזאת אפשר ליישב כל עוד האי־שוויון נשמר ברמה מסוימת. מרגע שהוא נהפך קיצוני ולא מייצר תועלת לכלל החברה — אין דמוקרטיה.

אבל אם פיקטי מאמין ביוזמה חופשית, ברכוש פרטי ובתמריצים, מדוע הוא לא מוכן לקבל את האי־שוויון הקיצוני? משום שלפי שיטתו רוב היזמים נהפכים במוקדם או במאוחר לבעלי רנטות, שמתעשרים בקצב גובר ללא קשר לתרומתם לחברה. חלקם, הוא מזכיר, הם בעלי רנטות כבר בשלב היזמי של הקריירה שלהם: כאשר הם מגיעים למעמד מונופוליסטי או שהם מקבלים הטבות מהמדינה או חוקים התפורים למידותיהם.

בכל עושר עצום, כותב פיקטי, יש חלק שהוא כישרון וחלק שהוא רנטה. ״ביל גייטס כנראה הרוויח מכך שהיה לו מונופול על מערכות הפעלה, כמו רבים מיזמי ההיי־טק והתקשורת, כולל פייסבוק. התרומה של גייטס מבוססת על עבודתם של אלפי מהנדסים ומדענים שערכו מחקר בסיסי במחשבים ותוכנה, ובלעדיהם ההמצאות שלו לא היו אפשריות״.

במקום אחר הוא כותב: ״היזם נהפך בהכרח למקבל רנטות (Rentier) יותר ויותר דומיננטי מאלה שיש להם רק את פרי עבודתם. ברגע שנוצר ההון הוא משכפל את עצמו מהר יותר מהגידול בתוצר. העבר טורף את העתיד. התוצאות ארוכות הטווח של הדינמיקה הזאת מפחידות ומחרידות, בעיקר כאשר מביאים בחשבון שהתשואה על ההון תלויה בנתח המקורי ושהגידול באי־שוויון מתרחש ברמה הגלובלית״.

כדאי לשים לב שהביטוי Rentier שבו משתמש פיקטי שונה מההקשר שבו הוא מופיע בטור הזה לעתים קרובות. אצל פיקטי Rentier אינו רק מי שצובר עושר על חשבון אחרים באמצעות מונופולים, קרבה לשלטון, הגנה מתחרות והשפעה על רגולציה - שיטות הטייקונים הישראלים בכלכלת ההון־שלטון־עיתון - אלא כל מי שצובר עושר משמעותי בצורה פסיבית, בלי לעבוד - מנדל״ן, רכוש, מניות, דיווידנדים וריבית. התזה שלו גורסת שצבירת עושר כזה לאורך זמן, בשפיץ העליון של התפלגות ההכנסות, יוצרת חברות לא דמוקרטיות שבהן הציבור מאבד תקווה.

אחרי שאמר את זה נזכר פיקטי שהוא קפיטליסט שמאמין בשוק החופשי, ובפרק הסיכום הוא שוב כותב: ״אם נטיל מיסוי כבד בלי אבחנה על ההון - אנחנו מסתכנים בכך שנהרוג את מנוע צבירת (העושר, ג"ר), ובכך נגרום להורדת שיעור הצמיחה. ליזמים לא יהיה זמן ליהפך ל–Rentiers, משום שלא יהיה עוד יזמים״. כלומר, גם פיקטי, כמו רבים אחרים, מדלג הלוך וחזור בין הרצון לעודד יזמות ולשמור על השוק החופשי לבין החשש מהתפוצצות האי־שוויון ומחיסול הדמוקרטיה.

כאן מציע פיקטי רעיון שנוי במחלוקת אף יותר, גם בקרב אלה שמוטרדים מהאי־שוויון הקיצוני: ״בואו נפסיק לעשות דירוג מוסרי של העושר״, כלומר מי צבר את עושרו ממונופולים ומקפיטליזם של מקורבים ומי צבר את עושרו רק ״בגלל הדינמיקה הבסיסית של ההון, ונחשוב כיצד להשתלט על הגידול באי־שוויון באמצעות מיסוי״.

כאן שוב מגיעה ביקורת, ושוב מגלברייט, ששואל: אם לב הבעיה היא תשואה גבוהה מדי על ההון, מדוע פיקטי לא מציע להילחם ״בבנקים הענקיים, בחברות הענק, בעורכי הדין, ברופאים", או להכניס עוד תחרות? ייתכן שגם כאן גלברייט צודק, אך הוא שוב מפספס: פיקטי לא שולל את החשיבות של עידוד התחרות או מלחמה בקפיטליזם המקורבים ובקבוצות האינטרס - הוא פשוט ממוקד בזווית של הדינמיקה הבסיסית, שלטענתו קיימת, של גידול אינסופי באי־שוויון שטמון בקפיטליזם.

אי–פי

מבלבלים בין אינטרס אישי לאינטרס ציבורי

הפתרון שמציע פיקטי לגידול האינסופי באי־שוויון שמחסל את הדמוקרטיה הוא מיסוי פרוגרסיבי גלובלי על ההון ומס הכנסה של עד 80% על משכורות גבוהות במיוחד. בעוד שהמידע שהוא מביא על אי־שוויון מזכה אותו בדרך כלל בתגובות חיוביות, הרי שהמדיניות שהוא מציע זוכה לביקורת רבה.

פיקטי מציע מיסוי של 80% על משכורות מעל חצי מיליון דולר או מיליון דולר בשנה, אבל מסביר שהמס הזה כלל לא יביא לממשלה הכנסות משמעותיות במסים למימון מדיניות רווחה, משום שזה יביא מיד להגשמת המטרה של המס - הורדת האי־שוויון בהכנסות - באמצעות ירידה דרמטית בשכר הבכירים במאיון ובאלפיון העליון. הוא קובע שזה לא יגרום לפגיעה בפריון של הכלכלה האמריקאית, ולשם כך הוא מציג את הנתונים על הפריון ב–100 השנים האחרונות, שלדבריו היה גבוה יותר דווקא בתקופות שבהן המיסוי השולי על משכורות גבוהות היה גבוה הרבה יותר.

אחרי שפיקטי זורק את הפצצה הזאת, הוא פונה להזהיר מפני תהליך אוליגרכיזציה ומפני כלכלנים שמונעים מהאינטרסים האישיים שלהם: ״ההיסטוריה של המס הפרוגרסיבי במאה ה–20 מלמדת כי הסחף לכיוון של אוליגרכיה אמיתי ומשאיר מעט מקום לאופטימיות לגבי הכיוון שבו נעה כלכלת ארה"ב. זאת היתה מלחמה שהביאה את ההעלאה במס הפרוגרסיבי, ולא התוצאה הטבעית של מתן זכויות הצבעה.

"הניסיון של צרפת בתקופת הבל־אפוק ("העידן היפה" של השנים 1870–1914, ג"ר) מוכיח, אם אנחנו בכלל צריכים הוכחה, שאין צביעות גדולה יותר מהצביעות של אליטות פיננסיות וכלכליות המחויבות להגן על האינטרסים שלהן - וזה כולל כלכלנים שכרגע תופסים מקום מעורר קנאה בהיררכיית השכר בארה"ב. לחלק מהכלכלנים יש נטייה מצערת להגן על האינטרסים האישיים שלהם בעוד שהם טוענים שהם מקדמים את האינטרס הציבורי הרחב.

"המידע על זה אינו מלא, אבל נראה שפוליטיקאים אמריקאים בשתי המפלגות עשירים הרבה יותר מאשר מקביליהם באירופה, והם נמצאים בקטגוריה שונה לחלוטין מהאמריקאי הממוצע - מה שמסביר מדוע הם נוטים לבלבל בין האינטרסים האישיים שלהם לבין האינטרס הציבורי. ללא זעזוע רדיקלי יש סיכוי טוב ששיווי המשקל הנוכחי יימשך זמן מה והאידיאל השוויוני החלוצי יתפוגג לתהום הנשייה, והעולם החדש ייהפך בהדרגה לאירופה השנייה של המאה ה–21".

לפני שיתחיל הדיון אם התרופות שפיקטי מציע הן ריאליות וכדאיות, כדאי לקרוא את הנחות הבסיס שלו בנושא הפיסקלי - הממשלה והמסים שהיא גובה. כאן דווקא צפויה אכזבה לחובבי הרעיון שהפתרון לאי־שוויון הוא ממשלה גדולה ומסים גבוהים.

את חלק 4, פרק המלצות המדיניות, פותח פיקטי בגרף שמציג את שיעור ההכנסות ממס מהתוצר בארה"ב, בצרפת, בבריטניה ובשוודיה מאז 1870. הוא מתחיל עם הגרף הזה כדי להכניס את הדיון על מיסוי ועל גודלה של הממשלה לפרספקטיבה, ולהיפטר, כדבריו, מכמה מיתוסים. חלקם מוכרים היטב לקורא הישראלי, בעיקר מאז המחאה החברתית.

״גם המחנה 'נגד השוק' וגם המחנה 'נגד הממשלה' צודקים חלקית״, כותב פיקטי. ״כלים חדשים נדרשים כדי להשתלט על קפיטליזם פיננסי שהשתגע, ובאותו זמן מערכת המס ותשלומי ההעברה שבמרכז מדינת הרווחה המודרנית צריכים לעבור כל הזמן רפורמות ומודרניזציה, מפני שהם הגיעו לדרגת מורכבות שהופכת אתם לבלתי מובנים ומאיימת על האפקטיביות הכלכלית והחברתית שלה״.

פיקטי לועג לאלה שקוראים ״להחזיר את הממשלה למעורבות בכלכלה״ ומסביר שהם פשוט לא מכירים את המספרים: ״מעורבות הממשלה בכלכלה כיום גדולה מתמיד... במונחים של גביית מס והוצאות ממשלתיות הממשלה מעולם לא שיחקה תפקיד גדול יותר מאשר בעשורים האחרונים. שום מגמה של ירידה במעורבות הממשלה לא נרשמה, וזאת בניגוד למה שנטען לפעמים... העובדות בכל מקרה הן שהמסים מהווים כמעט 50% מהתוצר ברוב מדינות אירופה, ואף אחד לא חושב ברצינות שנראה בעתיד עלייה נוספת, דומה למה שהיה בין 1930 ל–1980 (שבהן נוצרה והתפתחה מדינת הרווחה במערב, ג״ר).

״אחרי מלחמת העולם השניה היה הגיוני לחשוב שאפשר לפתור את בעיות הקפיטליזם באמצעות הגדלת מעורבות הממשלה והוצאותיה. כיום האפשרויות בהכרח יותר מורכבות. הזינוק הגדול במעורבות הממשלה כבר התרחש. לא יהיה זינוק נוסף, לא כזה שהיה, בשום מצב... קשה מאוד לדמיין עלייה כללית ונמשכת בשיעור המס הממוצע. העובדה ששיעורי המס התייצבו ברוב המדינות המערביות, וזאת למרות התחלפות הממשלות, אינה מקרית. זאת ועוד: כלל לא בטוח שצרכים חברתיים מצדיקים הגדלה של המסים. הצרכים הגדלים בתחום החינוך והבריאות אולי יצדיקו עלייה זעירה במסים בעתיד, אבל לאזרחי המדינות העשירות יש צורך לגיטימי לשמור על הכנסה (פנויה) מספיקה כדי לצרוך מוצרים ושירותים בשוק הפרטי כמו תיירות, בגדים, דיור, תרבות והטאבלט החדש ביותר.

"ללא קשר לשאלה כיצד יוקצו המקורות שתייצר הצמיחה בין הצרכים השונים, נשארת העובדה שברגע שהמגזר הציבורי גדל מעבר לגודל מסוים, הוא מתמודד עם בעיות ארגוניות קשות. אפשר לשער בסיכוי גבוה מבנים ארגוניים חדשים, מבוזרים יותר, עם שיטות חדשניות של ממשל שיאפשרו למגזר ציבורי גדול לפעול ביעילות... לפני שנוכל לחשוב על כיצד לארגן ביעילות מגזר ציבורי גדול יותר יהיה טוב אם נשפר את הארגון והתפעול של המגזר הציבורי הנוכחי - עניין לא פשוט כלל ועיקר.

"הדיונים הציבוריים במדינות המפותחות יסובו בשנים הקרובות בעיקר סביב סוגיות של מבנה, מודרניזציה והתייעלות: אם סך גביית המס וההוצאה החברתית יישארו פחות או יותר בשיעורם הנוכחי, או יעלו בשיעור זעיר. כיצד אנחנו יכולים לשפר את התפעול של בתי חולים ומעונות יום, להתאים את המשכורות של הרופאים ואת עלויות התרופות, לבצע רפורמות באוניברסיטאות ובבתי הספר היסודיים וליזום רפורמות בפנסיה ובאבטלה בתקופה שבה כמעט 50% מהתוצר הולך להוצאה ציבורית - אלה דיונים לגיטימיים ואפילו הכרחיים. אם לא נשאל ללא הפסקה כיצד להתאים את השירותים החברתיים שלנו לצרכים של הציבור, הקונצנזוס סביב שיעורי מיסוי גבוהים ומדינת הרווחה לא יישאר לעד״.

רויטרס

אף שפיקטי מתייחס כאן בעיקר לעולם המערבי, הקורא הישראלי יכול להתחבר לרעיון הזה בקלות: מצד אחד ברור לכולם שכדי להתמודד עם האי־שוויון העצום, שגדל ככל שהפער בין התשואה על ההון לצמיחה גדל, צריך להפעיל מיסוי על רכוש ונדל״ן. מצד שני, הציבור מכיר היטב את הצורך האדיר לייבש את בורות השומן, הבזבוז והשחיתות במגזר הציבורי. הדרך היחידה, מסביר פיקטי, לקיים לגיטימיות למדינת רווחה שמנסה לתת הזדמנויות שוות לכל אזרחיה, היא תהליך שבו אנחנו שואלים ״ללא הפסקה״ כיצד להוביל רפורמות, לייעל ולשפר את המגזר הציבורי כדי למנוע ממנו לשרת את עצמו - במקום את האזרחים.

פיקטי מסיים את ספרו בקריאה רלוונטית לישראל בעידן שלאחר המחאה החברתית, שבו הציבור מחפש פתרונות חדשים לכלכלה ולחברה: ״העימות הקוטבי של 1917–1989 נמצא באופן ברור מאחורינו. ההתנגשות בין קפיטליזם לקומוניזם עיקרה, במקום לעורר, את המחקר על ההון והאי־שוויון בקרב היסטוריונים, כלכלנים ופילוסופים. כבר מזמן הגיע הזמן לזוז קדימה ולהשאיר מאחור את המחלוקות הישנות האלה״.

בישראל, לצערנו, יש מכשול טכני, מהותי ומשמעותי נוסף בפני הדיון הזה, והוא שהממשלה לא משחררת לציבור מידע על הרכוש וההכנסה של העשירונים והמאיונים השונים. לא צריך להתחבר לרעיונות של פיקטי או להתנגד להם כדי לתמוך, בשלב ראשון, בשחרור המידע לציבור כדי לאפשר לנו לגבש דעה על מקורות האי־שוויון בחברה הישראלית, איזה חלק ממנו הוא בעל תועלת חברתית ואיזה הוא סכנה לדמוקרטיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#