תנו לנו את מה שהם לוקחים: כך נראה גן העדן של הצבעונים והעובדים - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תנו לנו את מה שהם לוקחים: כך נראה גן העדן של הצבעונים והעובדים

בחמש אחר הצהריים נופלים העטים במשרדים בהולנד ונחילי עובדים מדוושים על אופניים לבתיהם ■ הם עובדים הכי מעט שעות בעולם המערבי, מקדשים את ארוחות הערב המשפחתיות ולא חוששים מפיטורים ■ למרות זאת, הפריון בה הוא מהגבוהים ב-OECD

210תגובות

שש בערב בפירמת עורכי הדין הבינלאומית בראדה־קוטנר שבאמסטרדם. בחדר הישיבות יושבים שלושה אנשים. בתום הפגישה הם רוצים לצאת מהבניין, אך מתברר שהוא נעול. "הייתי צריך לחשוב על זה", אומר עו"ד דני ברנהולץ, ישראלי יליד הולנד, שותף במשרד. "בהולנדית יש משפט מוכר: ארוחת הערב בשש על השולחן, וכולם מצייתים".

ארוחת הערב המשפחתית, עד כמה שזה נשמע מוזר, מכתיבה במידה רבה את עקרונות שוק העבודה ההולנדי. כדי להספיק לארוחה בשש, וכמובן כדי להכינה, יש לצאת לפחות שעה קודם. ואכן, בסביבות חמש יוצאים נחילי עובדים במגזר הציבורי והפרטי (גם בפירמת עורכי דין שעובדת מול כל העולם), עולים על האופניים ונוסעים הביתה.

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים

לכתבות נוספות ממוסף החג של TheMarker

פצצת אנרגיה ישראלית // כך אלביט עושה כסף מתחבורה - ולא רק ממלחמות

10 צעדים אל האושר // החיים לפי עצות בספרי הדרכה לשיפור עצמי

ברור כשמש // "למה אין נשים בטכנולוגיה? כי הגברים שם מניאקים"

באותו רגע מסתמן גם קו פרשת המים היומי - לא מתקשרים לעובד הולנדי אחרי שעזב את המשרד. "משהו דרמטי צריך לקרות כדי להתקשר אחרי שעות העבודה", אומר ברנהולץ, "ודאי לא בסוף השבוע (שמתחיל בשישי אחר הצהריים ונגמר בשני בבוקר), ובשום אופן לא בזמן חופשה. אנחנו עובדים עם לא מעט חברות ישראליות ואנשים משתגעים לפעמים מההתנהלות הזו, אבל מי שנורמלי הוא כמובן ההולנדי. ההפרדה בין עבודה למשפחה ברורה מאוד, הם הרבה יותר רגועים". עם זאת, ברנהולץ עצמו לא תמיד מתנהל כמו הולנדי, ועובד מול לקוחות בישראל בכל זמן.

ההולנדים לא רק רגועים - עובדים בסך הכל 1,381 שעות בשנה, הנתון הנמוך במערב, לעומת 1,910 שעות של העובד הישראלי - הם גם נהנים מרמת פריון שבישראל אפשר רק לחלום עליה. הולנד מדורגת חמישית ברמת הפריון בקרב מדינות OECD, מעט אחרי לוקסמבורג, נורווגיה ואירלנד, עם תוצר של 59.8 דולר לשעת עבודה. ישראל, על עובדיה החרוצים, נמצאת פחות או יותר בתחתית - עם 33.8 דולר בלבד. איך הם עושים את זה? איך ייתכן שהם עובדים מעט כל כך ושומרים על רמת פריון כה גבוהה, גם בתקופה של משבר עולמי?

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

"העובד ההולנדי בא בתשע והולך בחמש, אבל בא כדי לעבוד", אומר כל מרואין בכתבה הזו. ברנהולץ נותן דוגמאות: "אם אני מבקש מסמך מסוים מהולנדי ומישראלי, יהיה הבדל גדול בהתנהלות. ההולנדי לא יקבל טלפונים, לא יפטפט בפינת הקפה - ואחרי שלוש שעות, המסמך יונח בשקט על שולחני. הישראלי, לעומתו, יעשה המון רעש, ישלח מיילים וידבר אתי חמש פעמים, וכשאקבל את המסמך, אחרי יום וחצי, יהיו בו גם הערות לשיפור ורעיונות חדשים. הוא ראש גדול, גם אם לא תמיד צריך.

"בניגוד לישראלי, ההולנדי לא רץ קדימה ולא מעגל פינות, ולכן חוסך המון זמן. יש לו מסגרת זמן ברורה והוא יעיל. צריך לזכור את התרבות שממנה הוא מגיע - נוצרים קלוויניסטים הם אנשים חרוצים וממוקדים, צנועים, כמעט סגפנים. הולנדי גם יודע לחשוב לטווח ארוך. הוא כאן כבר הרבה שנים ויהיה כאן עוד הרבה שנים, לכן הוא יכול להסתכל קדימה בביטחון. אם אני רוצה להכין תקציב או תוכנית חומש - רק הולנדי. הוא מתוכנן, מחושב, ממוקד ועמוק. בניגוד לישראלי, שחושב בעיקר לטווח הקצר ומצוין במקומות שבהם צריך לפעול מהר, ההולנדי חושב קדימה", אומר ברנהולץ.

אבל הקצב הישראלי הרבה יותר מהיר.

יפעת זהר

"נכון, ולפעמים זו בדיוק הבעיה. ישראלים חושבים שאם יצעקו על הולנדים הם יזרזו אותם, אבל הם לא מבינים שזה עושה בדיוק את ההיפך. לא צועקים על עובד הולנדי, כי המקום הזה באמת שוויוני. מדברים כאן בכבוד ובגובה העיניים. אם צועקים עליו, הוא מעיף מבט ומאט".

ממוקד וחרוץ, אבל לא ממש חושב מחוץ לקופסה.

"פחות מהישראלים. כשישראלי רואה הזדמנות - הוא יקפוץ עליה. הולנדי יגיד 'תנו לי לחשוב עוד קצת'. לפעמים ההזדמנות תיעלם. בגלל זה הולנד היא לא סטארט־אפ ניישן, אלא מדינה שהתעשייה בה יותר כבדה ומסורתית - חקלאות, גז, נמלים, תחבורה ושירותים, אבל היא כן מדינה שבה הפרודוקטיביות גבוהה במיוחד. בנוסף, ההולנדי, בניגוד לישראלי, לא פה כדי להצטיין. משפט בהולנדית אומר: אל תרים את הראש מהדשא, כי יהיה קל יותר להוריד לך אותו. משמע, אל תבלוט. ככה מחנכים פה את הילדים - לעבודת צוות ולפעילות משותפת, לא להצטיינות אישית".

אחד הדברים שמדהימים את ברנהולץ כמעסיק, וכמי שמשמש חוליה מקשרת בין ישראלים להולנדים, היא רמת היעילות בהולנד - אף שהולנדים, לדבריו, לא מפסיקים לדבר. "מתקיימים כאן דיונים בלתי פוסקים עד להסכמה משותפת", הוא אומר. "לדעתי, 30%–40% מזמן העבודה עובר בשיחות. זה יכול לשגע את הישראלי שרוצה החלטה ותכל'ס, אבל מה לעשות - זה עובד".

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

בחזרה לבניין הנעול. בזמן שמזעיקים עובד שיצא לא מזמן כדי שיפתח את הדלת - חירום זה חירום - אחת מחבורת הנעולים מספרת איך במקום העבודה הקודם שלה היא היתה מקבלת טלפון בחמש ורבע, שהיה מזכיר לה לצאת בתוך רבע שעה מהבניין. בישראל, מסכמים השלושה, זה לא היה קורה.

אחר כך מזמינים מונית ומחכים לה 40 דקות על המדרכה. בעוד שהישראלית חסרת הסבלנות מציעה אחרי חמש דקות לחפש מונית אחרת, ההולנדים נינוחים. "אנחנו עובדים עם החברה הזו עשר שנים", אומר ברנהולץ, "למה למצוא פתרון מהיר כרגע ולקלקל יחסים טובים שיעזרו לנו בהמשך". חשיבה ותכנון לטווח ארוך כבר אמרנו?

רויטרס

פוליטיקה של 
רגליים יבשות

שוק העבודה, כמו החיים בהולנד, מוכתבים בידי די.אן.איי היסטורי, שחותר תמיד לקונסנזוס ושיתוף פעולה במקום עימות קבוע. המושג שמכיר כל ילד הוא "פולדר מודל" (Polder Model), מודל הייבוש בתרגום לא מחמיא, שנקרא גם "פוליטיקה של רגליים יבשות".

יש הטוענים כי מדובר בתיאור היסטורי־רומנטי, אך זהו ההסבר הנפוץ: מבחינה גיאוגרפית, חלק מהולנד נמצא מתחת לפני הים ויובש בעזרת מערכת שלמה של סכרים - המקור לסיפור על הילד ההולנדי שמחזיק את אצבעו בחור שנוצר בסכר. במשך מאות שנים נאלצו התושבים להילחם באויב המשותף שאיים להציף אותם, והמלחמה הבלתי־פוסקת יצרה הבנה כי רק שיתוף פעולה ארוך טווח ישמור על רגליים יבשות.

הסבר נוסף מזכיר גם את מצבה הקשה של הולנד אחרי מלחמת העולם השנייה, אז נאלצו כולם לשנס מותניים ולעבוד יחד. ההולנדים מזכירים עוד כי הולנד היתה הראשונה להיבחר לתוכנית מרשל האמריקאית, שנועדה לשקם את אירופה אחרי המלחמה, מכיוון שתרבות הקונסנזוס ושיתוף הפעולה בה היו כה חזקות עד שהיה ברור כי היא תהיה בין הראשונות להשתקם.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

ה"פולדר מודל" בא לידי ביטוי הן ברמה המבנית והן במהלך יום העבודה. ישיבות צוות שבהן דנים בעניין עד שכולם מסכימים ממלאות חלק נכבד מהיום. גם גורמים נצים לכאורה מגיעים במהירות גדולה יחסית להסכמות. "אנחנו אוהבים לדבר", אומרת קרולינה ריטברגן, בכירה ב–FNV, ארגון העובדים הגדול בהולנד (1.2 מיליון עובדים מתוך 1.8 מיליון מאורגנים), או ההסתדרות המקומית.

לדברי ריטברגן, "מול הממשלה וארגוני המעסיקים אנחנו מעלים לשולחן נושאים דרמטיים, אבל אנחנו עם של סוחרים ויודעים שעדיף לקבל 70% מהדרישות, כך שגם הצד השני, כמונו, ייצא מרוויח. חשוב לנו להגיע לקונסנזוס, כי ככה קל יותר לרתום את כל המשתתפים".

זו גם הסיבה לכך שכמעט אין בהולנד שביתות, או כפי שמגדיר זאת הכלכלן פרופ' אלכסנדר רינוי קאן, "יום שביתה בהולנד הוא קרנבל. אנשים יוצאים לרחובות, אוכלים, נהנים, מפגינים טיפה וחוזרים לעבודה. זו יותר מסיבה. על אלימות בכלל אין מה לדבר".

שיחה עם ארגוני עובדים ומעסיקים הולנדים נשמעת לאוזן ישראלית כמו חזון אחרית הימים. לא רק שהארגונים משתפים פעולה תמיד ופועלים מתוך קונסנזוס, כל תפישת העולם שונה. בעוד שבישראל ילחמו על הסכם קיבוצי שאינו רלוונטי למציאות, שמירה על גובה משכורות ספציפיות או העסקת בני משפחה, בהולנד מדברים על התמונה הגדולה: כיצד צעדיהם משפיעים על צמיחה ארוכת טווח, חוזקו של השוק והכלכלה המקומית.

"בהולנד יש מסורת ארוכה של שיתוף פעולה", חוזר על המנטרה המקומית גם נ.ג'יי.ג'יי ואן קסטרן, יו"ר ארגון המעסיקים הגדול בהולנד, VNO, המאגד עסקים קטנים, בינוניים וגדולים וממוקם בהאג. "זו גם הסיבה שהארגון שלנו מאוחד. במדינות אחרות יש הרבה ארגוני מעסיקים. אנשים עובדים יחד כדי ליצור צמיחה. בגלל זה אנחנו עובדים קרוב מאוד עם הוועדים. לכאורה אנחנו משני צדי המטבע, אבל למעשה אנחנו באותו צד".

לדברי ואן קסטרן, "כל הולנדי יתאר את השיטה: אנחנו עם של סוחרים, פרגמטיים מאוד במשא ומתן. אם אני מקבל 65%–70% ממה שאני רוצה - זה טוב לי. סוחר תמיד צריך לשאול את עצמו אם הוא חושב גם על האינטרסים של האחר. איגודי עובדים שמגנים בחירוף נפש ובעיוורון על מה שלכאורה זכו לו בעבר, גם אם זה לא רלוונטי להווה, עושים טעות. אנשים בהולנד חושבים על האינטרס של המדינה".

תן לי דוגמה לדיון חשוב שנערך פה לאחרונה.

"אנחנו דנים ממש בימים אלה בתהליך הפיטורים הייחודי להולנד. שוק העבודה שלנו נהפך לנוקשה בגלל הגנת יתר על עובדים, והדיון נעשה עם האיגודים והממשלה. זה לא פשוט במקום שבו לעובד יש רשת ביטחון מדהימה, אבל האיגודים מבינים שהגנת יתר יוצרת בעיה לכלכלה שלנו. הם משתפים פעולה כדי לעזור ליצור כלכלה בריאה יותר, כי אם השוק יוגמש - גם ייווצרו מקומות עבודה.

"אנחנו מצדנו מקפידים, למשל, על רמות שכר. אי־השוויון בשכר פה נמוך, כי המעסיקים לא מעריכים משכורות עתק. רק 10% מהעובדים מרוויחים יותר מ–50 אלף יורו בשנה. זה גם חלק מהתרבות שלנו. כשהמנכ"ל לא מקבל משכורת מנקרת עיניים והעובד מצדו מרגיש מוגן ומקבל משכורת הוגנת - כולם חדורי מוטיווציה לעבוד. זה טוב לעובדים, זה טוב למעסיקים, זה טוב לכלכלה. כמו שכבר אמרתי, אנחנו עם פרקטי שחושב תמיד גם על הרווח של הצד השני".

ריטברגן מ–FNV מחזקת את הדברים: "כשאני מספרת לארגוני עובדים במדינות אחרות על מה אנחנו מוותרים, הם תולשים שיערות. בהולנד מחפשים את הפשרה, וכשדנים בנושאים קשים - מנסים שהדיון לא יסלים. המטרה היא שלעובדים ולמעסיקים תהיה עמדה אחת, כי יש לנו מטרה אחת חשובה - שהכלכלה תהיה טובה".

אי–פי

היתה עליכם לא מעט ביקורת בנושא גיל הפרישה.

"הסכמנו להעלות את גיל הפרישה מ–65 ל–67 לגברים ולנשים, אבל בהדרגה - עד 2020. אנשים כעסו עלינו, חשבו שלא התנגדנו מספיק, אבל גם אנחנו הבנו שאין ברירה. הנזק הכלכלי למדינה ולאזרח יהיה גדול אם גיל הפרישה לא יעלה. אנחנו חיים כבר כיום ב'חברה מאפירה' (Graying Society), כי 16% מהאוכלוסייה עברו את גיל 65 וב–2060 הם יהיו 26%. כבר כיום אנחנו מחפשים את הדרכים להשיב אותם לשוק העבודה, בעיקר בהתחשב בכך שהעובדים הסובלים ביותר הם בני 50 ומעלה, שאם פוטרו יתקשו מאוד למצוא עבודה".

מה הנושא הבוער עכשיו בשוק העבודה?

"הולנד מאבדת את בעלי המלאכה שלה. אנחנו פועלים לקיים תוכניות לימוד מקצועיות רבות ושונות, ומעודדים מעסיקים לקחת נערים ונערות להתמחות. פועלות כיום תוכניות מקצועיות בתיכונים, אבל הממשלה לא מקצה לזה מספיק משאבים".

20% מהעובדים בהולנד מאוגדים, אבל אתם מאבדים חברים.

"נכון, אנשים לא רוצים לשלם אפילו 16 יורו בשנה לאיגוד, כי הסכמים קיבוציים חלים על כולם ויש כאן מערכת חוקים חזקה שמגנה על העובדים, אבל אנחנו נמשיך להילחם עבור כל עובד במדינה הזו, בין אם הוא חבר ובין אם לא".

כנראה שהגישה הזו היא בדיוק הסיבה שבגללה ההולנדים מעריכים מאוד את העומדים בראש האיגודים. "ארגוני העובדים והמעסיקים בהולנד נחשבים לגופים נקיים", אומר פרופ' רינוי קאן, כלכלן נחשב בהולנד, שבעבר כיהן כראש המועצה החברתית־כלכלית המאגדת את ארגוני העובדים, המעסיקים והממשלה.

לדבריו, "בראש ארגוני העובדים והמעסיקים עומדים אנשים אידיאליסטים, שמשתכרים מעט ושיצרו לעצמם דימוי טוב בהרבה מפוליטיקאים, למשל. כשהם מפרטים את תפישת הבסיס שלהם - הכלכלה חשובה יותר - הם מתכוונים לכל מלה".

אי–פי
עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

המועצה החברתית־כלכלית, גוף ייחודי במבנהו, הוא ארגון פרטי שממומן בעיקר על ידי המעסיקים דווקא, והוקם אחרי מלחמת העולם השנייה, כדי לשקם את החברה ההולנדית. המועצה מתנהלת כשולחן עגול, שסביבו יושבים 33 נציגים - 11 מארגוני המעסיקים, 11 מארגוני העובדים ו–11 מהממשלה. אף שזהו גוף פרטי, הממשלה מתחשבת מאוד בעצותיו ומתייחסת אליהן בבניית המדיניות.

"מה שמאפיין את המועצה, שעובדת כבר יותר מ–60 שנה, זה האמון", אומר קאן. "אתה לא מרמה, לא מלכלך על אחרים בתקשורת, סומך על היושרה ועל השיטה. פה חושבים לטווח ארוך. אם תתעקש על הדרישות שלך, אולי תצליח הפעם - אבל מה יקרה בפעם הבאה?"

אבל מפני שהמטרה היא קונסנזוס, הדיונים אצלכם אינסופיים.

"נכון, וזה יכול להאט את קבלת ההחלטות, מה שגם יכול לפגוע בנו. עם זאת, ההולנדים מגיעים לקונסנזוס מהר יותר מאשר במדינות אחרות, והשיטה הזו גורמת לכולם להירתם לנושא. כך שאולי לוקח לנו יותר זמן להחליט, אבל אופן ההחלטה מונע את ההתנגדויות הטבעיות שמאטות את הביצוע. אנחנו אחת הכלכלות המשגשגות בעולם, גם בזמן משבר. כנראה שהשיטה בכל זאת עובדת".

קביעות בתוך 
שלוש שנים

במובנים רבים, הולנד היא גן עדן לעובד, ולא רק מכיוון שהוא עובד שעות מועטות יחסית ונהנה מסופי שבוע רגועים וחופשות שנתיות ארוכות. הסוציאליזם ששטף את המדינה אחרי מלחמת העולם השנייה פרש רשת ביטחון ייחודית לעובדים, שכוללת חוקי עבודה מרחיקי לכת במיוחד - שעבור המעסיק טומנים לא מעט מכשולים.

כך למשל, נוצר מצב שבו רוב העובדים ההולנדים (80%) נהנים מקביעות גם ב–2014, הן במגזר הפרטי והן בציבורי. החוק ההולנדי קובע כי לא ינתנו לעובד יותר משלושה חוזים זמניים, ואם יעבוד במקום אחד שלוש שנים ברציפות, בכל תפקיד ובכל מגזר, יש להעניק לו קביעות.

את העובדים האלה קשה במיוחד לפטר. אם המעסיק והעובד לא מגיעים להסכמה על סיום עבודה, המעסיק חייב להגיע לבית המשפט האזרחי, העוסק גם ביחסי עבודה (אין בהולנד בית משפט ייחודי לעבודה) - ולבקש את אישורו. בית המשפט, שלדעת ההולנדים מוטה בדרך כלל כלפי העובד, דורש הסבר. "צריך להיות למעסיק תיק חזק", אומר ברנהולץ, "אחרת לא יאשרו את הפיטורים והוא ייאלץ לחיות עם העובד עד גיל הפרישה".

רויטרס

כך נוצרה בהולנד מערכת שלמה של תוכניות יעדים ומשובים אישיים: פעם־פעמיים בשנה נערכת שיחת הערכה עם העובד. אם ביצועיו אינם מספקים, המעסיק נדרש לעזור לו להשתפר. רק אם לאורך זמן הוכיחו המשובים וניסיונות הסיוע שהעובד אינו עומד בציפיות, או לחילופין שהעסק במצוקה כלכלית, יאשר בית המשפט את הפיטורים.

בית המשפט הוא גם זה שקובע את גובה פיצויי הפיטורים, על פי נוסחה מורכבת שכוללת את גיל העובד, הוותק שלו וגם את האשם בפיטורים - העובד או המעסיק. "עובדים ותיקים ומבוגרים הם המוגנים ביותר, מכיוון שהנוסחה קובעת שיקבלו פיצויים בסך שתי משכורות לשנת עבודה ואף יותר, כך שלעתים לא משתלם לפטר אותם", אומר ברנהולץ.

לדבריו, "השיטה הזו מייצרת לא מעט אנומליות. למשל, אסור לפטר עובד בחופשת מחלה, רק שבהולנד היא יכולה להגיע לשנתיים אם עובד מקבל אישור מיוחד מרופא, כמו היעדרות בגלל שחיקה. העובד יישב בבית שנתיים ויקבל 70% מהמשכורת, והמעסיק, גם אם הוא יודע שיש פה ניצול לרעה, לא יכול לעשות כלום. יתרה מכך, אם מתדלק למשל בא לעבודה שיכור, או גנב מהמעסיק, תוכל להגיד לו שלא יגיע יותר - אבל גם במקרה הזה צריך להגיע לבית המשפט כדי לקבל אישור. זה יכול לקחת חודשים, ובינתיים אתה משלם".

הקושי לפטר עובדים מזיק לשוק העבודה, מכיוון שחברות לא הולנדיות חוששות לפתוח סניפים בהולנד ולהיתקע עם עובדים שלא ניתן לפטר. גם למעסיקים, בעיקר בזמן משבר כלכלי, לא נוח בשוק עבודה כל כך לא גמיש. זו הסיבה שבגינה כמיליון מתוך 7 מיליון העובדים בהולנד נהפכו בשנים האחרונות ל"מעסיקים ללא עובדים" (ZZP - מקביל לסטטוס פרילנסר).

"כשהשוק לא גמיש נוצרים מעקפים", מסביר יול היינריך, עורך לענייני שוק העבודה בעיתון הכלכלי הגדול בהולנד, FD. "במדינות אחרות מעסיקים בחוזים אישיים, אבל אצלנו, על פי חוק, יכול כל אדם ליהפך לעסק קטן שמעסיק רק את עצמו. הרעיון שעמד במקור מאחורי הסטטוס הזה לא היה לעקוף את הקביעות, אלא לעודד יזמות קטנה ולאפשר עבודה עם כמה מעסיקים, אבל בפועל קורה משהו אחר: לא רק יועצים או אנשי צווארון לבן מגישים חשבונית בסוף החודש. גם פועלי בניין נחשבים ל–ZZP, כי המעסיק אומר להם 'או פיטורים, מכיוון שאני אוכיח בבית משפט שמצבי הכלכלי קשה, או שינוי סטטוס מעובד קבוע לפרילנסר', ולעובדים האלה אין ברירה. כך נמנעים מעסיקים מיחסי עובד־מעביד בעזרת ניצול פרצה בחוק".

הדרישה ל–ZZP, אומר היינריך, זינקה במאות אחוזים בשנים האחרונות. "מצבם של עובדים אלה עדיין טוב, כי אף שמדובר בעובדים שמתקשים לדרוש סכומים גבוהים עבור עבודתם בגלל התחרות, הם עדיין משתכרים יפה. עם זאת, הם הרבה פחות מוגנים וכמובן צריכים לדאוג לעצמם לעבודה כל הזמן".

הפרילנסרים בישראל הם בתחתית הסולם, ונחשבים לא פעם לעניים.

יפעת זהר

"זה לא המצב כאן, אבל ימים יגידו. אין ספק ששוק העבודה דורש יותר גמישות, והדרישה לעובדים האלה תגבר אם ארגוני העובדים לא יידעו לשחרר קצת את החבל".

ארגוני העובדים מודעים לנושא, ואחד העניינים המדוברים כיום במועצה החברתית־כלכלית הוא משך הקביעות, לצד משך התקופה שבה מקבלים דמי אבטלה בגיל מבוגר, הכולל ותק בשוק העבודה - עד שלוש שנים וחודשיים.

בהולנד, עם זאת, אין מערכת מוסדרת של הכשרה מקצועית שמסייעת במעבר של מובטלים מתחום לתחום, כמו במדינות סקנדינוויה השכנות (מודל הפלקסקיוריטי). וגם התנאים הטובים הנוכחיים כנראה לא יוותרו על כנם בעתיד. "דברים משתנים בזמן משבר", אומר קאן, "והטבות מקוצצות. כשמתוך תקציב שנתי של 360 מיליארד יורו, המדינה נותנת 80 מיליארד יורו כתשלומי ביטחון סוציאלי ועוד 80 מיליארד יורו לבריאות, חייבים לחשוב שוב על ההטבות".

בסופו של דבר, רשת ביטחון שכוללת קביעות היא טובה או רעה למוטיווציה של העובד?

"אנחנו בהולנד מניחים שעובד מוגן הוא עובד בטוח, ולכן יכול להשקיע בעבודה, במקום בחיפוש אחר עבודה אחרת. לטווח הארוך עדיף עובד בטוח על עובד שחי בסביבה הישרדותית. עובדה שמדדי הפרודוקטיביות שלנו הם מהגבוהים בעולם, למרות הקביעות".

שיא עולם 
במשרות חלקיות

אחת התופעות המיוחדות להולנד היא ההסתמכות על עבודה חלקית. בעוד שבמדינות אחרות זהו דרך כלל אילוץ, הרי שבהולנד הדבר נתפש כמשמח. "אנחנו שיאני העולם בעבודה חלקית", אומר הכלכלן פול דה בר, מומחה לכלכלת עבודה מאוניברסיטת אמסטרדם. "כ–38% מהעובדים ההולנדים מועסקים במשרה חלקית, בעיקר מרצון". בישראל, לשם השוואה, 15% מהעובדים עובדים במשרה חלקית, והממוצע ב–OECD הוא 16.9%.

לא מעט גברים הולנדים עם ילדים קטנים עובדים רק ארבעה ימים בשבוע, ולא פחות מ–75% מהנשים עובדות במשרות חלקיות - 28 שעות ופחות בממוצע, במקום 36–40 בשבוע. "זה התחיל בשנות ה–80, אז הולנד היתה במשבר ואנשים נאלצו לוותר על חלק משעות העבודה כדי להימנע מפיטורים", אומר דה בר, " אבל זה מצא חן בעיני ההולנדים. כשהמשרה החלקית עדיין משתלמת, אפשר גם לעבוד וגם לחיות חיים שפויים".

יפעת זהר

האם עובדים רבים כל כך במשרה חלקית לא פוגעים בכלכלה?

"בוודאי. אחת הבעיות של שוק העבודה ההולנדי היא שהצמיחה לא מגיעה בזכות חדשנות או יצרנות גדולה או אוטומציה, אלא בעיקר בזכות הגדלת שוק העבודה, אבל הפוטנציאל הזה מתמעט. 80% מההולנדים כבר עובדים, ומה יקרה אז? אם בעלי המשרות החלקיות, בעיקר נשים, היו עובדות יותר, הכלכלה שלנו היתה נראית אחרת. זה חשוב בעיקר עכשיו, כשהולנד סובלת ממשבר, לעבור לעבודה מלאה במקום חלקית".

זה יקרה?

"כנראה שלא. בהולנד, שאנשיה אינם מוכווני משכורת, העבודה היא לא החיים וההצלחה בעבודה לא מגדירה אדם. החיים שמחוץ למשרד לא פחות חשובים, לעתים יותר. כשהמדינה כה עשירה ומסוגלת לשאת כלכלה כזו, אין סיבה להשתנות. עובדה. גם משבר חריף כל כך לא גורם לאנשים לעשות שינוי דרמטי באורחות החיים".

הגברים עובדים - והנשים בבית

הולנד נתפשת בעיני רבים כאחת המדינות הליברליות ביותר. הסמים הקלים חוקיים, הזנות ממוסדת והיחס לקהילה הגאה ידוע בעולם. ניתן היה לצפות שגם היחס לנשים בשוק העבודה יהיה ליברלי ומעודד, אלא שלא כך הדבר. הולנד היא אחת המדינות שבהן יש הכי פחות מנהלות (11% בלבד, לעומת כ–30% בישראל) ופערי השכר המגדריים עומדים על 18% (בישראל 30%).

"ההולנדיות נמצאות במלכוד האמהות", אומרת ד"ר רנה רומקנס, מנכ"לית ATRIA, ארגון הנשים המרכזי שממומן בין היתר על ידי הממשלה. "70% מההולנדיות עובדות, אבל שני שלישים מהן עובדות במשרה חלקית. נשים רבות מקבלות שכר, אבל אנחנו בתחתית הדירוג של נשים אירופאיות שמסוגלות לקיים את עצמן. 52% מההולנדיות העובדות משתכרות פחות מ–900 יורו בחודש".

למה זה קורה?

"בהולנד קיימת תרבות של אמהות מלאה, במקביל לתפישת 'המפרנס העיקרי' (Breadwinner), שהוא תמיד הגבר. זהו עניין תרבותי שנובע מהשפעות דתיות נוצריות קלוויניסטיות עתיקות: אבא עובד, אמא בבית. זה השפיע בעבר גם על רמת הילודה, אף שזו יורדת מאוד וכיום יש 1.7 ילדים בממוצע במשפחה הולנדית.

יפעת זהר

"מכיוון שזו התרבות הבסיסית והלחץ הכלכלי פחות משפיע - אנחנו מדינה עשירה - נשים ממשיכות להתנהל באופן ייחודי. הן לומדות, מתחילות לעבוד, מתחתנות, יולדות ילדים וחוזרות הביתה בערך בגיל 30. אחר כך הן חוזרות לעבודה חלקית, והכל בעידוד המערכת. מנשים הולנדיות מצופה לעבוד מעט ולהיות הרבה עם הילדים".

גם גברים יורדים לעתים לארבעה ימי עבודה בשבוע.

"מעשית רק 10% מהם עובדים במשרה חלקית, לעומת 75% מהנשים, וההשלכות ברורות. לא רק שהן לא מתקדמות בשוק העבודה, הן גם משתכרות פחות ועניות יותר בפנסיה. עקרונות דתיים רואים במשפחה גוף אחד לנצח, לכן נשים רבות שנשאלות מדוע הן במשרה חלקית משיבות - כי לבעלי יש שכר גבוה ואחרי הפרישה יהיה לנו מספיק. אלא שכל זוג שלישי בהולנד מתגרש, ופתאום האשה בבעיה".

"על נשים קרייריסטיות מסתכלים בהולנד בעין עקומה", אומרת פרדריקה ואן רנדביק, אם לשלושה שעובדת במשרה מלאה במשרד המשפטים. "האמהות האחרות מתנדבות בבית הספר, למשל, וכועסות על אלה שאין להן זמן. קרייריסטיות נתפשות כאמהות רעות, כמי שמזניחות את ילדיהן. הולנד לא מעודדת נשים עם קריירה".

האמירה הזו מגובה במדיניות הממשלתית, שלא ממש מסייעת. "החינוך עד גיל 4 יקר מאוד", אומרת רומקנס. "עד כדי כך יקר שעדיף להישאר בבית. בנוסף, חסרות פלטפורמות שמאפשרות משרה מלאה. הלימודים בבתי הספר מתחילים בתשע ואת צריכה להיות בעבודה בשמונה, מה תעשי? בצרפת, ילדים יכולים להיות במסגרת בין שמונה בבוקר לשש בערב, אבל בתי הספר נסגרים בשלוש, ואפשר ללכת לצהרון יקר. המדינה מאורגנת כאילו יש תמיד הורה אחד שיכול לקחת את הילד באמצע היום".

חצי מיליון הורים דווקא קיבלו ב–2011 החזר מס על תשלום עבור מעונות יום, ושילמו בממוצע רק 73% מהעלות, אבל באחרונה, אומרת רומקנס, עם המשבר הכלכלי, עולה גם הנושא הזה לדיון תקציבי. לדבריה, "הממשלה אומרת ככה ועושה הפוך. יש פה שר חינוך שאומר 'לא יכול להיות שנשים משכילות לא יעבדו במשרה מלאה'. אני אומרת נהדר, מה אתם עושים כדי לעזור? אנשים חושבים שהמדינה ליברלית בגלל הזנות והשוויון המגדרי, אבל אנחנו בעצם שמרנים מאוד. אנשים תמיד מופתעים כשהם מגלים את זה".

מה עם העדפה מתקנת שמעודדת נשים להגיע למשרות בכירות ולהשתכר יותר?

"לא אצלנו. זה לא דמוקרטי. אנחנו מדינה שוויונית. הממשלה אומרת 'לא נכריח אף חברה לקחת אדם כזה או אחר'. הולנד היא באמת מדינה שוויונית מאוד, ולפעמים זה פוגע בנו".

אף ששליש מהפרלמנט נשים.

"נכון, אבל זה לא באג'נדה של הפוליטיקאיות. הבעיה מתחילה ונגמרת בעובדה שיש לנו, ההולנדים, דעה חיובית מאוד על עצמנו. אנחנו מעדיפים לחשוב על עצמנו כנאורים, ולא להסתכל על הבעיות. כבר לפני 20 שנה פירסמתי מחקר שקבע כי רמת האלימות נגד נשים כאן גבוהה מאוד. אמרו לי שאני משוגעת. אנחנו? מה פתאום. עכשיו התפרסם מחקר אירופי שקובע כי 22% מההולנדיות סובלות מאלימות. נכון שהממוצע באירופה הוא 25%, אבל עדיין - כל אשה חמישית. רק עכשיו מתחילים להבין כמה חשובים מקלטים לנשים מוכות. אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו נהדרים, אבל אנחנו לא - ולא תמיד רוצים לשמוע את זה".

יפעת זוהר

בכל זאת, הולנד נחשבת לגן עדן לאדם העובד.

"לא לאשת קריירה".

המשרד ההולנדי הגמיש

במה שקשור למקום העבודה העתידי, הולנד היא ככל הנראה המתקדמת בעולם. סיור במשרד הפנים מזכיר ביקור במשרדי גוגל הצבעוניים. בשנתיים האחרונות עבר המקום מהפכה של ממש, והוא משמש "משרד גמיש" שסיסמתו "אפשר לעבוד מכל מקום ובכל זמן". משרד הפנים אינו הראשון שעשה את המעבר - לפניו היתה רשות המסים, וגם בנקים וחברות ביטוח אימצו את השיטה.

המשרד הגמיש קובע כי לאיש מלבד השר אין משרד משלו. העובדים באים בבוקר, מוצאים חלל פנוי, מחברים את המחשב הנייד או את הטאבלט ועובדים. לכל עובד יש מדף של 2 מטרים (כל שיטת העבודה חופשית מניירת), וגם לוקר אישי קטן שלתוכו הוא יכול להכניס את המחשב בסוף היום. ל–4,000 עובדי המשרד יש רק 3,000 מקומות, ואף פעם אין בעיית מקום - מכיוון שמעודדים אותם לעבוד מהבית. החלל מורכב מחללים בגדלים שונים, כולל חדרי ישיבות, מטבח גדול וסלון רחב ידיים שבו כורסאות ססגוניות.

"צימצמנו את שטח המשרדים בכמחצית", אומרת מנדי סמיתס ממחלקת הלוגיסטיקה. "שטחי נדל"ן הם יקרים, וברובם אין צורך. העובדים נהפכו לדיגטליים בעזרת הכלים הטכנולוגיים, ויכולים לעבוד מכל מקום. את ישיבות הצוות קובעים מראש. זה דורש היערכות, אבל מתברר שזה לא ממש קשה".

היערכות נוספת נדרשה בשל שיטת העבודה החדשה. מכיוון שלא נמדדות עוד שעות העבודה, יש לעבוד על פי משימות ותוכניות ביצוע בלבד. "היו לא מעט התנגדויות בהתחלה, ולא בהכרח רק מצד עובדים מבוגרים, אבל דברים הסתדרו מהר מכפי שחשבנו. בסקר שביעות רצון שנערך באחרונה גילינו רמת שביעות רצון גבוהה מאוד. עובדים עצמאים הם כנראה שמחים יותר", אומרת סמיתס.

הצד הפחות מרנין של המשרד הגמיש עלול דווקא לפגוע באורח החיים ההולנדי המסורתי, שמקדש את האיזון בין עבודה לבית. העובדים יכולים להיות הרבה יותר בבית, אבל הם בשלבי התמכרות מתקדמים לטכנולוגיה, וכפי שסמיתס אומרת: "כשאתה עובד על פי יעדים ונחוש לעמוד בהם, תעבוד גם באמצע הלילה".

האם היא לא חוששת מפגיעה באיזון המפורסם? דווקא לא. שיתוף הפעולה המקומי עובד גם כאן. "הקמנו קבוצות חברים שתפקידן לדאוג זה לזה. אם קולגה שלי עובד יותר מדי, אני אזכיר לו לשמור על גבולות - והוא יהיה זה שיזכיר לי".

בלומברג

בתים מתחת למים

יש גם קשיים בגן העדן ההולנדי. המשבר הכלכלי העולמי של 2008 הזיק מאוד למדינה הצנועה. האבטלה קפצה מ–3% ל–8% כיום, עסקים רבים נסגרו, והמצב השפיע מיידית על תחום שבאופן מפתיע נהפך לרגיש מאוד - נדל"ן.

עד שנות ה–70, נטו ההולנדים לחיות בדירות שכורות. סייעה לכך מדיניות ממשלתית שקבעה כי 20% מהדירות יהיו בפיקוח, במחירים נמוכים שאי־אפשר להעלות. הולנדי בן 17 רשאי להירשם בעיר מגוריו ולהמתין לדירה שכורה בפיקוח במחיר של 100–700 יורו בחודש. את הדירות האלה לא ניתן לזהות מבחוץ. אף שהן מיועדות לצעירים ולחסרי אמצעים, הן לא מצויות בגטאות או בשכונות ספציפיות. ההנחה ההולנדית, שמבוססת על אמון, היא כי אדם יתבגר, יתקדם בשוק העבודה ויעזוב את הדירה הקטנה לטובת דירה גדולה יותר.

כמובן שיש מי שמנצל את המחירים הנמוכים אף שהתקדם, ונותר בדירה המסובסדת. יש גם מי שמשכירים אותה לאחרים, מכיוון שהפיקוח, שנעשה על ידי חברות שהוקמו על ידי הממשלה, אינו הדוק דיו. למרות אפשרויות הניצול, לא חושבים בהולנד לשנות את השיטה - שמצמצמת, לטענתם, את אי־השוויון ומהווה חובה של המדינה כלפי אזרחיה החלשים או הצעירים.

עם זאת, בשנות ה–70 בערך החלה המדינה לעודד רכישת בתים. השיטה היתה פשוטה: משכנתא, שבמשך שנים עמדה על 110% משווי הנכס ואף יותר, ניתנה ל–30 שנה, שבמהלכן אין צורך לשלם את הקרן (אפשר לשלם הכל בסוף התקופה), אלא רק את הריבית. חלק מהריבית אף יכול להיות מוכר במס, מה שהופך את קניית הבית לאטרקטיבית עוד יותר.

ההולנדים, שנחשבים לעם מחושב, שלא עסוק בניקור עיניים ולא משתמש כמעט בכרטיסי אשראי אלא בעיקר בכרטיסים לחיוב מיידי - "כי חיים ממה שיש", הפגינו עיניים גדולות מאוד. התנאים שהפכו את הקנייה לאטרקטיבית גרמו לרבים לרכוש בתים בסכומים גדולים ולקחת משכנתא עצומה. ב–2008 התפוצצה הבועה. אנשים שאיבדו את עבודתם לא יכלו גם לשלם את הקרן. הבנייה פסקה, מה שהזיק מאוד לענף הבניין ועובדיו, ומחירי הבתים צנחו כך שהערך של חלקם נמוך מגובה המשכנתא, מה שזכה לכינוי "בתים מתחת למים".

"המצב לא פשוט ועדיין טוב ממדינות אחרות", אומר הכלכלן פרופ' טר וויל מ–CPB, מכון המחקר למדיניות כלכלית של משרד הכלכלה ההולנדי בהאג. "מספר הבתים שעיקלו הבנקים נמוך מאוד. הפגיעה בעובדי הבניין אמנם גדולה, אבל גם הם מתחילים להתאושש. מאז המשבר, הממשלה והבנק המרכזי עוסקים בשיקום התחום, בין היתר בדיונים ארוכים על גובה המשכנתא המקסימלי ותנאי ההחזר. מבינים כאן שאין ברירה אלא להדק את הדרישות. ההתנהלות היתה פזרנית מעט, אבל הכלכלה מתאוששת - ולא נחזור על אותה טעות".

יפעת זהר

טורקים, מרוקאים, 
סורינמים - וימין קיצוני

3 מיליון מתוך 17 מיליון תושבי הולנד הם מהגרים: כחצי מיליון מרוקאים, חצי מיליון טורקים, אנשי המושבות לשעבר (סורינאם והאנטילים) ומזרח אירופים. אף שהטורקים והמרוקאים החלו להגיע כבר בשנות ה–60, 
אז נדרשו בהולנד ידיים עובדות, הדור השלישי עדיין מתקשה להתאקלם.

המהגרים הם השכבה הסוציו־אקונומית החלשה ביותר - רמת ההשכלה בקרבם נמוכה יחסית, רמת האבטלה גבוהה והם מהווים כ–50% מהאסירים בבתי הכלא - בין היתר, משום שבמשך שנים הממשלה העדיפה להתעלם מהבעיה. במקביל, האיסלאם בולט יותר לעין והמצב הכלכלי הידרדר - מה שהרים את קרנה של מפלגת הימין הקיצוני. על אף זאת, המפלגה נחלשה בבחירות האחרונות, וקיבלה רק 15 מושבים בפרלמנט, לעומת 24 בפרלמנט הקודם. בשנים האחרונות הודק הפיקוח על ההגירה, ורק איחוד משפחות או חתונה מתירים הגירה להולנד.

למי שייך הגז ההולנדי?

בסוף שנות ה–50 נמצאו בהולנד מאגרי גז עצומים, רובם ביבשה וחלקם בים הצפוני. עד היום הגז הוא אחת התעשיות החשובות במדינה. הולנד לא רק משתמשת בגז לצרכיה, אלא נחשבת גם ליצואנית גדולה. אף שהיא שותפה בקידוח והעברת הגז עם חברות פרטיות, הממשלה שומרת כ–90% מהרווחים בכיסה. החגיגה תסתיים כנראה בעוד 20–30 שנה, והממשלה מחפשת חלופות - בעיקר בתחום הביו־אנרגיה.

גילוי הגז יצר בעיה כלכלית שזכתה לכינוי "המחלה ההולנדית", לאחר שהכניס הון פתאומי, חיזק את המטבע ההולנדי ופגע בשוק המקומי, שמוצריו נהפכו לא תחרותיים. במקביל, השאיבה המוגברת יצרה רעידות אדמה רבות באזור כרונינגן, שפוגעות בבתים ותשתיות. עכשיו מתבקשת הממשלה לא רק לתקן, אלא גם לפצות את התושבים על ירידת ערך נכסיהם.

20 אלף ישראלים

על פי הערכות, חיים בהולנד כ–25–30 אלף יהודים, ועוד כ–20 אלף ישראלים - המרוכזים בעיקר באמסטרדם ובהאג. משפחות ישראליות אוהבות לגור ליד בתי ספר בינלאומיים, בפרברי הערים הגדולות. הקהילה היהודית מורכבת מקבוצת יהודים חילונים, קבוצה קטנה של חרדים, ועוד קבוצה משמעותית של יהודים ליברלים, בסגנון הרפורמים בארה"ב.

הישראלים מתחלקים לשניים בתפישת המקומיים: הטובים - אלה שהגיעו לרילוקיישן לחברות היי־טק או בעלי מקצועות חופשיים, והרעים - סוחרי סמים, סרסורים ואנשי מאפיה שנהפכו מוכרים בהולנד.

החיבור בין היהודים לישראלים קיים - אך רופף. הקהילה הישראלית שומרת על קשרים חברתיים עמוקים דרך אתר מקומי בשם "סבבה", ומקיימת מפגשים שונים, שמיועדים בעיקר למשפחות עם ילדים. השגרירות יוזמת גם ביזנס קלאב שמחבר בין אנשי עסקים הולנדים וישראלים מתוך שתי הקהילות.

מה עושים בקרון שקט ולמה אין מכונות כרטוס

חלק מהרכבות המצוינות של הולנד מצוידות ב"קרון שקט" - קרון רגיל, שעל החלונות בו כתובה המלה "שקט". אם תתחילו לדבר תתקלו במבטים נזעמים ובהוראה חסרת סבלנות לשתוק.

עניין אחר הוא האמון שרוחשים ההולנדים זה לזה, שניצולו לרעה גורר תשלום גבוה. בתחנות הרכבת אין מערכות כרטוס אוטומטיות. אם הנוסע מתבקש על ידי כרטיסן להציג כרטיס וזה אינו בידיו, הוא ייקנס מיד בכ–60 יורו.

למה The Netherlands 
ולא פשוט הולנד?

אנחנו אומנם קוראים לה הולנד, אבל למעשה הולנד הוא שמן של שתי פרובינציות (הולנד צפון והולנד דרום) מתוך 12 המרכיבות את המדינה ששמה הוא The Netherlands.

בין יתר הפרובינציות אפשר למצוא את פריזלנד שבצפון וזילנד שבדרום (מקור השם של ניו זילנד). פרובינציות הולנד צפון ודרום הן הגדולות והמרכזיות, ונהפכו, בשל נוחות השימוש לצורכי שיווק (Cheese from Holland), לשמה השני של המדינה. אבל אם תגידו בזילנד "אני בהולנד" - נורא ייעלבו.

חינוך חינם מגיל 4, מלגת קיום ותחבורה לסטודנטים

שנת לימודים אקדמית בהולנד עולה כ–7,000 שקל. הסטודנטים מקבלים מלגת מחיה קבועה (240 יורו בחודש) אם הם גרים מחוץ לבית ההורים. הם זכאים גם לבתים בפיקוח במחיר נמוך במיוחד, ולנסיעות חינם בתחבורה ציבורית - או בימי חול או בסוף השבוע.

חינוך חינם מתחיל בגיל 4, אך עד אז מעונות היום יקרים מאוד. ב–2011 קיבלו 537 אלף הורים החזר ממס ההכנסה עבור מעונות - כ–5,300 יורו לילד בממוצע (כ–25% מההוצאות על מעון).

גם המלך נוסע באופניים לעבודה

בהולנד חיים 17 מיליון תושבים לצד לפחות 17 מיליון זוגות אופניים. הילד ההולנדי מתחיל לרכוב בגיל 3 ויתמיד בכך כל חייו, לכל מקום ובכל מזג אוויר.

ההולנדים רוכבים בלי קסדות, אך תאונות הדרכים מעטות. שבילי האופניים עוברים בכל מקום. גם ראש הממשלה ויורש העצר (שירש באחרונה את התפקיד מאמו) נוסעים לעבודה באופניים. ככה זה במדינה מישורית ובמזג אוויר שלא הופך את הרוכב לשלולית זיעה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#