לתבוע מנהלים שמושכים שכר גבוה מדי ומוצצים את הפנסיה שלנו - שכר מנהלי חברות ציבוריות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
שכר בכירים

לתבוע מנהלים שמושכים שכר גבוה מדי ומוצצים את הפנסיה שלנו

חוק החברות שחוקק לפני כ-15 שנה נכשל כישלון חרוץ בכל הנוגע לשכר הבכירים ■ הטיעונים שבעזרתם מצדיקים בכירי המשק את השכר המנופח שלהם אינם רלוונטיים, וכך גם ההצעות של לפיד ויחימוביץ' בנושא

87תגובות

כשחוברה טיוטת חוק החברות לפני כ–15 שנה, עמדה לנגד עיני שושביניה בעיה מרכזית אחת: כיצד להגן על חסכונות המשקיעים מפני חמדנותם של מנהלים בכירים ושל בעלי שליטה. תפישה זו, המעמידה את הבעיה (המכונה "בעיית הנציג") בקדמת הבמה של החוק, התקבלה בסבר פנים יפות בוועדה בראשות השופט אהרן ברק שדנה בטיוטה, במשרד המשפטים, בוועדת השרים לענייני חקיקה, בכנסת ובוועדותיה. חרף הקונצנזוס מקיר לקיר שעיצב את חוק החברות, ניתן לקבוע בפסקנות כיום, במבט לאחור, כי החוק נכשל כישלון חרוץ בכל הנוגע לסוגיה הידועה בציבור כשכר הבכירים.

אנו חיים במדינה מדממת, שבה 360 אלף ילדים סובלים ממצוקה תזונתית; שרבים מקשישיה נאלצים לבחור בין מזון לתרופות; ושאין ביכולתה לקיים מערכות בריאות, חינוך ורווחה מתקבלות על הדעת. החברה הישראלית מציגה תמונה קבוצתית סוריאליסטית, שבצדה האחד מעמד ביניים עובד שחסכונותיו המיועדים ליום סגריר ולעת זקנה מופקרים בחברות ציבוריות, שלא לדבר על הרבבות שחיים מתחת לקו העוני ושאין להם בכלל מה לחסוך; ומצדה השני מסובים סביב השוקת כמה מאות בכירים המוצצים לתיאבון את מה שכה קיווינו להותיר לעצמנו ליום פקודה.

מי שמקשיב לגרגרנים האלה נחשף לגיבוב מדהים של צידוקים. ראשית, אנו שומעים שמה שנראה ממבט ראשון כשכר מופרז אינו, במבט מפוכח, גבוה כפי שהוא נראה - ולראייה בארה"ב יש מנהלים שמרוויחים יותר. לכן אילו קוצץ שכרם במשהו, המנהלים ה"מוכשרים" היו עוברים לרעות בשדות זרים - שם האחו עוד יותר ירוק מאשר אצלנו. אלה הם דברי הבל. לומר את האמת, ה"מופלאים" שלנו, שרבים מהם אינם שולטים בשפות אחרות ברמה מתקבלת על הדעת, ואינם מעורים די הצורך בתרבות העסקית המכתיבה את התחביר הפנימי של עסקים שמעבר לים, כלל לא היו מקבלים הצעות עבודה מחוץ לגבולות המדינה. אדרבא, שינסו.

עוד אנו שומעים כי השכר הגבוה נועד לתמרץ את בכירינו להשקיע בעבודתם את מלוא אונם, כך שעלינו להכיר להם טובה על שבזכות כישוריהם המיוחדים התשואה על השקעותינו כל כך יפה. לעתים יש בזה משהו. אך מעשה שטן, יש הצטברות מצמיתה של מקרים שבהם העובדות מספרות סיפור הפוך, דהיינו ששכר אסטרונומי משולם גם למנהלים ש"השכילו" להפסיד מיליארדים (כן, מיליארדים) מכספי החוסכים. לא זו אף זו, יש גם חברות שעושות קופה יפה, אבל הרווח שלהן נובע מתנאי שוק בלתי תחרותי (למשל חברות הסלולר בעידן הטרום־תחרותי) או מסיבות אחרות שאינן תלויות באיכות הניהול, ולכן מתן תגמול למנהליהן כפונקציה של שיעור הרווח אין בו יותר מהכנסת אצבעות דביקות לתוך קערת העוגיות.

השאלה היא מה לעשות. בהקשר זה שמענו בליל של הצעות, וכולן בעייתיות. פתחה במחול חברת הכנסת שלי יחימוביץ' (העבודה) בהצעה להגביל את שכר הבכירים על כפולה כלשהי של השכר הנמוך ביותר בארגון. זו הצעה פרימיטיבית, כי יש להתאים את התרופה לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ולא לחפש תרופת פלא המתאימה לכל המצבים. הצעתו האחרונה של שר האוצר, יאיר לפיד, שלא להכיר לצורכי מס בהוצאת שכר בתאגידים הבנקאיים והביטוחיים בהיקף של יותר מ–3.5 מיליון שקל לגולגולת, אינה טובה יותר. ניתן "לסמוך" על תאגידים גדולים אלה שישכילו לגלם את ההפרש, כך שכל שקל שייתוסף לשכר הבכיר יעלה למעבידיו שקל שלם במקום שקל פחות שיעור המס החל עליו. ביג דיל: התאגידים ישלמו קצת יותר מסים וספירלת השכר תמשיך להאמיר.

משחק מכור

גם חוק החברות ניסה להתמודד עם אותה הבעיה. ראשית, הוא קובע שכל התקשרות חוזית בין חברה לנושאי משרה או בעלי שליטה בה, כולל התקשרות בנוגע לחבילת השכר, היא אסורה, ועשייתה היא הפרה של חובות האמון של מקבל השכר (ובעקיפין, במקרים מסוימים, גם של מי שאישר את השכר), אלא אם התמלאו הדרישות הקבועות בחוק למירוק ההפרה. דרישות אלה כוללות שני נדבכים.

הנדבך הראשון הוא פרוצדורלי, ומתמצה בדרישה שההתקשרות תאושר במוסדות שונים בחברה: בוועדת התגמול, בוועדת הביקורת, בדירקטוריון, ובחלק מן המקרים - כולל מרבית המקרים הרלוונטיים לרשימה זו - גם באסיפה הכללית. הניסיון המר מלמד שברוב המכריע של המקרים, אישורים פרוצדורליים אלה אינם מהווים מכשול של ממש בדרכם של הבכירים אל משמני העונג, כי האישים האמורים לתת (או לא לתת) את אישורם לתשלומי השכר נתונים, ביותר מידי מקרים, להשפעת ה"בכירים" שאת שכרם הם נדרשים לאשר, ורבים מהם גם חוששים כי יבולע להם (פירוש רש"י: יפוטרו) אם יעמדו בפרץ.

במלים פשוטות, המשחק מכור ואנו משלמים את המחיר. דוגמה בולטת לכך היא התיקון לחוק שהוכנס באחרונה עקב המלצות ועדת נאמן, שלפיו מדיניות התגמול חייבת להיות מאושרת באסיפה הכללית ברוב מיוחד, אך הדירקטוריון רשאי, מטעמים מיוחדים, "להתגבר" על מכשלה זמנית זו, גם אם האסיפה הכללית לא אישרה את מדיניות השכר. ובכן, מעשה של יום־יום במקומותינו שגם כשהאסיפה מסרבת לאשר את מדיניות התגמול, יושבים נקיי הדירקטוריון על המדוכה, ולאחר דיון "מעמיק" מחליטים לאשר את השכר בכל זאת. נשק הבושה, למדתי כבר מזמן מחבר חכם, אינו נשק מנצח בישראל.

ואולם למרבית המזל החוק קובע כי אישורי השכר חייבים לעבור עוד משוכה אחת. עד לאחרונה החוק קבע כי אין לאשר חבילות שכר (ועסקות אחרות עם נושאי משרה ובעלי שליטה) שהן "לרעת החברה". כעת תוקן החוק והוא דורש דרישה תובענית הרבה יותר: אישור ההתקשרות יהיה, באופן פוזיטיבי, "לטובת החברה". זהו נטל הוכחה כבד בהרבה ממה שידענו בעבר.

הבה נבחן כיצד יש ליישם (מכאן ולהבא) את הדרישה החדשה על סיטואציות משני סוגים. קראנו באחרונה על בכיר בחברת טבע ששכרו היה 25 מיליון שקל בשנה. אם נחלק סכום צנוע זה למספר ימות השנה, יתברר ששכרו של איש עמל זה הסתכם ב–68,493 שקל ליום. אם הוא ישן שמונה שעות בלילה, הסכום הנשפך אל תוך קופסת החסכונות שלו במהלך השינה הוא 22,831 שקל. טבע היא חברה רבת זכויות במשק, ומותר להניח כי אותו בכיר השתייך לליגה גבוהה של שחקני צמרת. אך האם זה סביר להניח כי תשלום המיליונים האלה, מאוצרם הגרום של חוסכים קטנים, הוא "לטובת החברה" - כלומר לטובתם? ייתכן כי זו שאלה קשה שעדיף להותיר אותה בצריך עיון (כלומר ללא פתרון). מדוע היא קשה? כי תמיד יימצא מי שיטען שאף שהשכר היה כה גבוה, גם החוסכים הקטנים לא יצאו נפסדים, בשל הרווחיות הנאה של טבע.

לכן קל יותר לפתור את הדילמה בסיטואציה מהסוג השני. נניח כי שכר דומה, או קרוב לשיא שנקבע בטבע, ניתן לבכיר בחברה מפסידה. איך אפשר לטעון כי שכר כזה היטיב עם בעלי מניותיה של החברה, בשנים שבהן ערך מניותיהם הידרדר מטה? וכיצד ניתן להצדיק שכר גבוה למנהלי חברות שכפו תספורות כואבות על נושיהן, שלא לדבר על בעלי מניותיהן שראו את כל השקעתם יורדת לטמיון?

תביעות גם נגד דירקטורים

וכעת לרשימת דרושים. ראשית, דרושים כמה פעילים שיגישו תביעות נגזרות בשם החברות הנעשקות נגד הבכירים ומי שאישרו להם את חבילות השכר העושקות (תביעה נגזרת - תביעה המוגשת על ידי בעל מניות בשם החברה כנגד מי שפגע בזכויותיה. בעל המניות ועורך דינו מתוגמלים על מאמציהם מתוך הסכום שהצליחו להחזיר לקופת החברה). בתביעה נגזרת כזו הנטל יהיה על מי שרוצה להצדיק את השכר להוכיח כי תשלום השכר "היטיב" עם החברה. בתביעה מעין זו ניתן לדרוש לא רק את החזרת השכר המופקע אלא גם פיצויי נזיקין על הנזק התדמיתי שנגרם לחברה מפרסום אורחותיה הנלוזות.

התביעה יכולה להיות מוגשת לא רק נגד מקבלי השכר, אלא גם נגד הדירקטורים שתיפקדו על תקן של חותמות גומי וביזבזו שלא כדין את חסכונות הציבור. בהיותה של תביעה כזו מושתתת על הפרת חובות האמונים של מקבלי השכר ושל הדירקטורים, אסור לשפות בגינה ואסור לרכך את תוצאותיה על ידי רכישת פוליסות ביטוח. הגשת תביעה מעין זו עלולה להיות כרוכה בהוצאות. לפי מיטב התרשמותי, רשות ני"ע תהיה מוכנה לשקול נשיאה בהוצאות אלה במקרים המתאימים, כשהקריטריון העיקרי להחלטתה יהיה סיכויי הצלחת התביעה. לפי הבנתי, הרשות מעדיפה לתת ידה לאכיפה פרטית מעין זו מאשר לאכוף בעצמה, בכשירותה הרגולטורית, את כללי ההגינות התאגידית; וכך גם יאה.

שנית, דרושים שופטים אמיצים. שופטי המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב הוכיחו באחרונה, פעם אחר פעם, כי ניחנו בתכונה הנדרשת. בכוחם של השופטים לחולל את השינוי ולהפסיק את שערוריית השכר - פשוט על ידי הטיית אוזן קשבת להמיית הציבור ולתביעותיו הברורות של החוק. בכך גם יתרמו להחזרת אמון הציבור בשוק ההון שלנו, שיתחיל לעבוד גם עבורנו ולא רק עבור חתולי השמנת שמעלו בתפקידם. הגיע הזמן.

המחבר הכין את טיוטת חוק החברות והוא פרופ' למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#