נעים מאוד, התקבלתם לפקולטה למדעי הנטוורקינג - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מוסף חג

נעים מאוד, התקבלתם לפקולטה למדעי הנטוורקינג

בלי מכונית פרטית ובלי מק-בוק, ניסה תומר מיכלזון להיהפך למשך שבוע לסטודנט במרכז הבינתחומי בהרצליה ■ "הבינתחומי מבצר את העשירים במקומם, אבל עוזר גם לכאלה שאינם עשירים להתקדם - אם הם משכילים ליצור קשרים"

311תגובות

שביל הכורכר מוקף שדה העשבים, המוליך מתחנת האוטובוס הקרובה אל המרכז הבינתחומי בהרצליה, הבהיר מיד את גודל הטעות – זאת אינה הדרך האידיאלית להגיע למוסד הזה, למי שמנסה להיטמע בו כסטודנט מן המניין. הסטודנטים הספורים שצעדו לצדי ומאות המכוניות החונות במגרש החניה רחב הידיים, הצביעו היטב על צורת ההגעה החביבה על שוכני הבינתחומי.

הטעות הקטנה הזאת חלפה כלא היתה ברגע שנגלה לעיני הכפר הקטן והפסטורלי שמעבר לגדר: דשא מטופח, עצים גבוהים שמטילים צל, מבני שיש מחופים עץ וזכוכית, ושום זכר לבסיס הצבאי הנטוש ששכן פה עד לפני 20 שנה, אז הוקם המרכז הבינתחומי. "מרגישים פה בבית", "הם ממש דואגים לנו, נעים לבוא לפה", מספרות סטודנטיות בסרטוני התדמית של המוסד ומוכיחות שלעתים יש אמת בפרסום. נעים ללמוד בקמפוס של הבינתחומי ובאמת יש כאן תחושה של בית. בית יוקרתי ונוח במיוחד.

כמו שיודע כל סטודנט בהווה או בעבר, התחנה הראשונה להיטמעות במוסד אקדמי היא הקפיטריה. הראשונה שנקרתה בדרכי היתה זו ששוכנת בבניין סמי עופר לתקשורת. הקשרים בין עולם התקשורת לסמי עופר המנוח אמנם היו מורכבים, אבל הקפיטריה המטופחת - עם רצפת השיש המבריקה וכורסאות העור המפנקות - לא מותירות זכר למאבק המתוקשר שניהלה משפחת עופר עם העיתונאי בעבר וחבר הכנסת בהווה מיקי רוזנטל, יוצר הסרט התיעודי הביקורתי על המשפחה "שיטת השקשוקה".

לא שזה ממש חשוב, כי סוגיות בתקשורת הן כנראה לא נושא השיחה המועדף על היושבים בקפיטריה. במוקד: בגדים, טיולים ומסיבת הסטודנטים הקרובה של המרכז באילת. שתי הבחורות שעומדות אחרי בתור לקפה, לבושות במיטב מחלצותיהן, מתעדכנות זו עם זו לגבי חופשת הסקי האחרונה: "היינו באיזה אתר מדהים בצרפת", מדווחת אחת מהן, בעוד שהשנייה מתעניינת אם הן היו במלון הגדול שבקצה ההר או בבקתות הקטנות למרגלותיו. מהר מאוד השיחה גולשת לעסוק במותגי אופנה אהובים (אורבן אאוטפיטרס) ומעגל המשוחחות מתרחב. "קניתי בגד ים ברזילאי, תראי", אומרת אחת, ומעבירה מיד את האייפון בין חברותיה לסבב תמונות קצר. "רציתי לקנות עוד אחד, אבל הוא היה ממש יקר ואבא שלי היה הורג אותי", פוסקת הרוכשת ואוספת את האייפון בחזרה לחיקה.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

השיחה אולי נשמעת קצת שטחית, אבל אפשר להבין את העיסוק בנושא - כאן לא תראו הרבה סטודנטים שמופיעים ללימודים בג'ינס בלוי ובטי־שירט פשוטה, כמיטב המסורת במוסדות אקדמיים אחרים. מרבית הצעירים פה לבושים בקפידה. בעוד שאני מנסה להיפטר מההנחות המקדימות שאיתן הגעתי למקום ולתת לו צ'אנס, אחת הסטודנטיות מספרת לי כי השביל המחבר בין בניין אפי ארזי ללימודי מחשבים לבין הקפיטריה המרכזית, מכונה על ידי הסטודנטים "קטווק" או "המסלול". "בשבוע הראשון ללימודים יש כאלה שמפגיזות ובאות עם לואי ויטון. אחר כך זה קצת נרגע", מאשרת שירן, 24, מרעננה, הלומדת בחוג לתקשורת.

"המרצה, ראיתי 
אותך בשסק"

נראה שמייסד הבינתחומי, פרופ' אוריאל רייכמן, יכול לסמן לפחות וי אחד על החזון שלו למוסד - שקיבל את השראתו ממודל אוניברסיטאות העילית (Ivy League) בארה"ב: הוא בהחלט הדבר הדומה ביותר למוסד אקדמי בחו"ל שאפשר למצוא בישראל.

דניאל בר און

המרכז הבינתחומי, שבו לומדים כמעט 7,000 סטודנטים בתשעה בתי ספר, מתפקד כמרכז פרטי לחלוטין, חריג בנוף הישראלי, ונהנה בשל כך מחירות ניהולית מלאה. שכר הלימוד במוסד, הנחשב למכללה לא מתוקצבת, הוא גבוה במיוחד - כמעט 38 אלף שקל לשנת לימודים. בתמורה מעניק הבינתחומי את החוויה האמריקאית המלאה, כמו באייבי ליג בארה"ב, עם המרצים הבכירים והטובים ביותר (השופט בדימוס, אהרון ברק, והמשנה לנגיד בנק ישראל לשעבר, צבי אקשטיין, הם רק שניים מהשמות הבולטים), סביבת לימודים נוחה ומפנקת, תוכניות העשרה, מועדונים ואפילו טקס סיום עם גלימות ומצנפות שעפות באוויר לצלילי שיר פופ מעורר השראה.

אבל עם האמריקנה הזאת באה גם הסטיגמה. השם הארוך "המרכז הבינתחומי הרצליה", מוחלף לא פעם בעגה הישראלית בשם הקצר יותר: ה"בינ־טחונים". הניחוח הבינלאומי היוקרתי, המיקום הנוח בפאתי הרצליה ותנאי הקבלה הנוחים יותר יחסית מהאוניברסיטאות - מושכים למרכז קודם כל את בני העשירים מהאזור, שמסוגלים לעמוד בשכר הלימוד הגבוה בלי להניד עפעף ושמעוניינים להמשיך וללמוד עם החבר'ה מהתיכון.

אבל לא רק הם זוכים לבוא בשערי המוסד המבוקש. הבינתחומי מתגאה בכך שכל סטודנט שישי במכללה לומד בה באמצעות מלגה, בעיקר יוצאי יחידות קרביות וכאלה המגיעים משכבות חלשות. בשנים האחרונות החליט המרכז לשאת את הדגל חברתי ביתר שאת, והוא ממתג את עצמו כמכשיר דור המנהיגים של העתיד, תחת הסיסמה החדשה: "חירות ואחריות".

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

אחרי קפה וסנדוויץ' אנטי פסטי בחברת הפאשניסטיות בקפיטריה, הגיע הזמן להכניס גם משהו לראש. שיטוט בין שבילי הקמפוס חושף עוד נדבך בדנ"א של המקום: בניין סמי עופר לתקשורת, כיתת יולי ורותי עופר, כיתת סמי ואביבה עופר, בניין לקיימות על שם בזן כיל והחברה לישראל (מחווה לעידן?), בניין אריסון למינהל עסקים ובית הספר החדש ליזמות על שם שלדון אדלסון. מתברר שהבינתחומי מצטיין בתורמים מוכרים מקצה הפירמידה העסקית הישראלית העכשווית. ישראל היום, אם תרצו.

השיעור הראשון שלי הוא דיני עונשין בחוג למשפטים. הנוכחות לא מלאה והשיעור קצת משעמם, מה שמותיר שפע של זמן להתרשם מהכיתה המרווחת, מכיסאות המנהלים המסתובבים לכל סטודנט, מהשקעים מתחת לכל שולחן ומהתאורה הרכה. לא דומה בדבר לכיתות הפלורוסנטים המיושנות עם כיסאות העץ הנוקשים בבניינים למדעי החברה או הרוח באוניברסיטת תל אביב שבה למדתי.

התחנה הבאה: הקורס "תיאוריות באישיות" בחוג לפסיכולוגיה. השעה שעת צהריים, ורוב הסטודנטים פורשים על השולחן את הארוחה עד שיתחיל השיעור. אבל גם לאחר שהמרצה נכנסת לכיתה ומתחילה לדבר, האוכל ממשיך להיזלל במרץ. "נדבר היום על התיאוריה של אריקסון, שהיא הרבה יותר קלה לבליעה מזו של פרויד. שזה מצוין, כי גם ככה רובכם אוכלים", אומרת המרצה בחיוך. אחת הסטודנטיות מבקשת מהמרצה שתתחבר למערכת המקוונת, כדי שהם יוכלו לעקוב אחר המצגת. כמה דקות לאחר מכן מבקש סטודנט אחר לעמעם את האור, מה שגורר ויכוח על עוצמת האור הנכונה. לבסוף הסטודנטים מרוצים.

ככלל, הגישה הרווחת בבינתחומי - בדומה לאתוס השירות האמריקאי, שמבקש לשמור את הלקוח מרוצה תמיד - היא שהסטודנט הוא המלך, שזכאי לתנאים הנוחים ביותר בהתאם לשכר הלימוד שהוא משלם. כל הסטודנטים אתם דיברנו ציינו לטובה את היחס האישי שהם מקבלים מהמרצים, הכולל שיעורי תגבור מתי שרק צריך, מענה מיידי במיילים, מועדי ג' בבחינות וליווי צמוד בכל בעיה. משובי ההוראה פה נלקחים ברצינות, ומרצה שלא נהנה מאהדת הסטודנטים ימצא את עצמו בחוץ מהר מאוד. מרצה לשעבר שדיברנו אתו מודה: "הרבה פעמים הרגשתי שאני מנהל משא ומתן עם הסטודנטים על הקלות ודרישות שונות מצדם, שבאוניברסיטה כלל לא היו עולות לדיון". הוא הדגיש את האווירה הבלתי פורמלית שמייחדת את המרכז, "כשהתפישה המובילה היא שצריך לדבר ולראות את הסטודנט בגובה העיניים", כדבריו.

בקורס "סוגיות בתקשורת", בשיעור על עיצוב אינטראקציות, הבנתי על מה הוא מדבר. בזמן שהמרצה הראה סרטון מ"אודיסאה בחלל" נדמה היה שהסטודנטים מרחפים בספרה אחרת. "סליחה, זה מפריע לי", נזף בהם ומיד ריכך את דבריו: "סבבה שאתם לא רוצים להקשיב, אבל אם אתם רוצים לדבר תשתמשו בוואטספ לפחות". לאחר כמה דקות פרצה פתאום אחת הסטודנטיות בצחוק מתגלגל. "קרה משהו?", התעניין המרצה. "סתם, נזכרתי שראיתי אותך במסיבה בתל אביב ביום שישי, בשסק". המרצה הנבוך מילמל שאולי וייתכן, "אבל אוקי... חזרה לשיעור".

"אני פה בגלל הקשרים"

כדי להפנים ולארגן קצת את החומר שספגתי בשיעורים אני פונה לעבר חדר הלימודים הקרוב, המכונה אקווריום, בזכות קירות הזכוכית המקיפים אותו. החלל המרווח מאפשר למידה בקבוצות, תמה חוזרת וחשובה במרכז הבינתחומי, כחלק מהתשתית ליצירת קשרים ויוזמות משותפות בין הסטודנטים. החדר מלא בשולחנות ריקים, שעליהם מונחים עשרות לפטופים מהודרים. המותג השולט הוא מק של אפל, ואני מרגיש נבוך להוציא את האסוס השחור והצנוע שלי. טוב נו, המחשב הוא לא מה שיפריע לי להשתלב.

דניאל בר און

ליד השולחן אני פוגש את אלירן ורוני, שניהם יוצאי יחידות מובחרות, סטודנטים למשפטים, שהגיעו לבינתחומי על בסיס מלגה ללוחמים לשעבר ואף זכו בשל כך להקלות בתנאי הסף ללימודים (כמו ויתור על מבחן פסיכומטרי וממוצע בגרויות נמוך מהנדרש). "זה יפה ומבורך וכדאי שתדגיש את זה", דוחק בי אלירן, "שנותנים להרבה לוחמים ללמוד פה על מלגות מלאות ועם הקלות בלימודים, וגם עוזרים למילואימניקים. אתה מקבל פה שיעורי השלמה, דחיות במבחנים ובחנים. באוניברסיטאות יש לך מרצים שמאלנים, שיגידו לך שזה בעיה שלך ושתתמודד עם זה. פה זה לא קורה".

השאלה אם לא מקלים מדי בדרישות, מה שעלול להוריד את הרמה הכללית של הלימודים?

"אני לא חושב. בדרך כלל אנשים שעברו כזה שירות צבאי יעשו את המאמץ וישקיעו את המקסימום שלהם. אם לא, מעיפים אותם".

מעיפים פה אנשים?

"בטח. אם יש לך שלושה נכשלים בשנה, יש ועדה, אבל היא נותנת לך צ'אנס לתקן בשנה הבאה".

אתה מכיר מישהו שעף?

"אני מכיר מישהי אחת שהיו לה כמה נכשלים. אמרו לה שהיא תעוף אם היא לא תתקן אותם בסמסטר הבא".

בשלב זה רוני מתערב: "אני חושב שצריך להסתכל על זה בצורה שונה, כלומר לא למדוד אנשים רק לפי הציונים שלהם. אם אנשים שירתו שנה וחצי במקום קשה, זה אומר שמדובר באנשים מצוינים, שיעמדו באתגר של הלימודים פה".

אחרי מנת הפטריוטיות הבריאה באקווריום, הגיע הזמן לקצת שמש ועסקים. אני מתקדם לעבר המדשאה הסמוכה לבניין אריסון למינהל עסקים, ומרחוק מבחין בנועה, חייכנית ואנרגטית שהופכת את הסאב־טקסט של המקום לטקסט בהיר ובלתי מתנצל. "למה באת ללמוד מינהל עסקים בבינתחומי?" אני מתעניין. "בגלל הנטוורקינג!" היא צוחקת בלי להתבלבל. "אין מה לעשות, מי שבא ללמוד פה זה 'בנים של', 'אחים של'. אני חושבת שיש פה אוכלוסייה ברמה גבוהה מאוד, אם תשווה את זה, למשל, למכללה למינהל. אפילו שזה כולה 5,000 שקל הבדל בשכר לימוד. אם תלך נגיד למסיבת פורים של המכללה למינהל, אתה תרגיש הבדל. לאנשים שלומדים פה יש כסף".

דניאל בר און

אבל שכר הלימוד פה גבוה מאוד, כמעט 38 אלף שקל בשנה. לא קשה לעמוד בזה?

"נכון, אבל זה שווה את זה. אני מסתכלת על עצמי: אני לא באה מבית מיוחס, ואני עובדת קשה כדי לממן את התואר, אבל אני כבר רואה איך אני מכירה המון אנשים, מכל מיני תחומים, שיעזרו לי בעתיד. בכיתה שלי יש אחד שקשור לבכיר בבורסה, אחד מתחום הנדל"ן ואחד מהמסעדנות. הקשרים האלה חשובים, במיוחד כשלומדים מינהל עסקים. זה טוב להיות קשורה לאנשים האלה ולהתנהל סביבם. גם העובדה שאתה נמצא בסביבה שבה כולם שואפים נורא גבוה או נמצאים במקום גבוה ומתעסקים בדברים חשובים, מדרבנת אותך. אתה גם רוצה להגיע לשם".

ואכן, הנטוורקינג והיזמות האישית הם חלק עיקרי וחשוב מהלימודים בבינתחומי. מלבד האפשרויות שנקרות מעצם הישיבה על ספסל הלימודים עם 'הבנים והבנות של', המרכז עצמו משאיל מאוניברסיטאות העלית האמריקאיות את מסורת המועדונים ותוכניות ההעשרה. כמעט כל סטודנט שדיברנו אתו בקמפוס מעורב בתוכנית יזמות או הצטיינות כזו או אחרת, נסע למשלחת בחו"ל לפחות פעם אחת וחבר במועדון כלשהו (מדיבייט ועד מועדון הנדל"ן). הפעילות הזאת מייצרת תשתית עניפה ליצירת קשרים ושיתופי פעולה להמשך.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

"אומרים לך את זה כבר ביום הפתוח", מסבירה נועה. "אם אתה בא לפה רק בשביל הלימודים, אין טעם. הדברים שנותנים לך מעבר ללימודים, זה מה ששווה פה. גם בסופו של דבר איך בודקים מה המוסד שהכי שווה ללמוד בו? לפי הכסף שהבוגרים שלהם עושים אחר כך. אני מאמינה שבעוד כמה שנים הבינתחומי יוביל בעניין הזה".

נועה לא רחוקה מהאמת. למעשה, ממוצע השכר של בוגרי הבינתחומי בתחומים כמו משפטים, מינהל עסקים ומדעי המחשב נמצא בפסגת המוסדות האקדמיים בישראל, לצד אוניברסיטת תל אביב והטכניון, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ–2012. האם מדובר בתוצאה של הקשרים הנכונים שהיו לסטודנטים או תוצר של איכות הלימודים במקום? השאלה נותרת פתוחה.

"הבינתחומי הוא מוסד שמקבע את העשירים במקומם ודואג לבצר אותם שם", מאבחן יובל כהן, 32, בוגר החוג למינהל עסקים בבינתחומי שסיים את לימודיו במרכז ב–2009 וכיום עוסק בפיתוח מדיה דיגיטלית: "עם זאת, הוא מאפשר גם לאלה שאינם עשירים להתקדם, אם הם משכילים ליצור קשרים נכונים ולהפיק את המרב מהלימודים".

תומר מיכלזון

גם נילי, שני ומורן, סטודנטיות לשנה א' בחוג לממשל, מדגישות שהקשרים שאפשר לטוות במרכז הם אחת הסיבות שמשכו אותן למקום. "הנטוורקינג פה הכי טוב", מספרת נילי. "יש פה המון קלאבס ותחרויות בינלאומיות ששולחים אותנו אליהם. יש לך מרצה שמכיר את כל העולם ואשתו, ואם אתה צריך עבודה או המלצה הוא ייתן לך. נגיד הכרתי בשבוע שעבר את העוזר של מייקל אורן (לשעבר שגריר ישראל בוושינגטון, ת"מ), שעובד פה. ידעתי שאפגוש פה הרבה אנשים מקושרים, גם דרך הסטודנטים. יש לי חברים שלמדו פה והשיגו עבודה שלא היו משיגים אם היו לומדים במקום אחר".

אילו עבודות למשל?

"מישהו שלמד אתי ממשל הוא כיום השליח של הסוכנות היהודית בניו יורק; אחר עובד במשלחת הישראלית באו"ם. אתה יכול להשיג פה יותר עבודות שקשורות לתחום שלך. בקיצור, יש כאן אנשים יפים, נטוורקינג טוב, יחס אישי מהמרצים - לא כיף לך להסתובב פה?"

סמינר בשיווק 
בחסות מרצדס

אבל לא רק אנשים יפים, קלאבס ומייקל אורן יש כאן. הנטוורקינג במרכז הבינתחומי חודר גם לתוכניות הלימודים עצמן. וכך, אחד הקורסים בחוג למינהל עסקים, למשל, הוא סמינר מעשי בשיווק - בשיתוף חברת כלמוביל, יבואנית מרצדס. הסמינר כולל ביקורים במתקני מרצדס ישראל, הרצאות על שוק הרכב בישראל ובעולם, ותחרות על בניית אסטרטגיה שיווקית למרצדס ישראל. "יש השקה בין מרצדס למרכז, וזה ללא ספק זה תורם למרצדס", אמר לפני כמה שנים רענן אלכסנדר, שהשתתף בסמינר כסטודנט, לכתב הרכב של TheMarker, דניאל שמיל. "המרכז הבינתחומי הוא מותג יוקרתי, ומתאים למרצדס להתחבר עם מותגים יוקרתיים. זה מחזק את המעמד שלהם בקרב הורי הסטודנטים ובקרב הסטודנטים עצמם. נטוורקינג הוא הדבר הכי חשוב בשיווק".

כנראה שהדבר נכון לא רק בשיווק מרצדסים, אלא גם בשיווק המרכז הבינתחומי. כמעט כל בוגרי המכללה שאתם דיברנו נזהרו מלמתוח ביקורת על המקום, ושפעו מחמאות על היחס האישי ותוכניות הלימוד המעשירות. אחד הגורמים לשביעות הרצון הגבוהה הוא הקשרים שיצרו - ובעיקר אלה שנשמרו גם לאחר סיום הלימודים, בעידוד ארגון הבוגרים שמנהל המרכז, לצד יחידת ההכוון התעסוקתי (שכמותה יש כיום בכל מוסד אקדמי).

דניאל בר און

אחד הבוגרים, שביקש להישאר בעילום שם, ציין שהיעדר כל ביקורת מצד הבוגרים אולי קשורה לחשש לפגיעה בסיכויים לפתח קשרים או לקבל הצעות עבודה מארגון הבוגרים. "ארגון הבוגרים של הבינתחומי הוא אחד הארגונים החזקים באקדמיה הישראלית", אומרת עדי פלד־אולמרט, ראש הארגון, שגם למדה באחד המחזורים הראשונים של המרכז. "הארגון הוקם ב–1998, כשעינינו נשואות אל עבר מודלים מוצלחים בארה"ב.

מה אומר "המודל האמריקאי" מבחינתכם?

"ארגוני בוגרים שנמצאים בקשר הדוק עם הבוגרים שלהם, שנייה אחרי שהם יצאו מהמוסד. ביום שהלימודים מסתיימים מתחיל עולם שלם של רשת קשרים שהארגון טווה. ההצלחות של הבוגרים שלנו הן ההצלחות של המקום - שמסייעות גם ליצור את התדמית הטובה של המרכז הזה. יש לנו בוגרים שעומדים בראש חברות גדולות במשק, והם מעדיפים להעסיק את בוגרי הבינתחומי. יש איזושהי גאוות יחידה, זה חלק מהדנ"א של המקום הזה".

"גאוות יחידה" הוא מושג שמוזכר שוב ושוב על ידי בוגרי הבינתחומי, המרגישים שהצטרפו ליחידה עילית מובחרת של האקדמיה הישראלית - לאו דווקא בגלל רמת הלימודים או הסקרנות האינטלקטואלית, אלא בעיקר בגלל חוש היזמות והתחרותיות שפיתחו במקום והקשרים האישיים שיצרו עם מרצים בכירים ובוגרים המחזיקים בעמדות מפתח במשק.

קארין קאופמן, ראש המחלקה להכוון תעסוקתי, מספרת ש"כמעט כל יום בוגרים של המרכז שולחים לנו מייל שהם מחפשים עובדים, והיו מעוניינים לקבל בוגרים פוטנציאלים מפה. זה משהו שמאוד מייחד את הבינתחומי, ושמנהלי ההכוון תעסוקתי באוניברסיטאות ובמכללות מקנאים בי בגללו. הסטודנטים פה רוצים לתת בחזרה, ושומרים על קשר, כי הם גם נעזרו בנו כדי למצוא עבודה. זה מעגל שמזין את עצמו. כמו שרואים פה את הסטודנטים כנכס, ככה אנחנו רואים את הבוגרים שלנו כנכס. זה תואם את התפישה של פרופ' רייכמן, שהאקדמיה לא נועדה רק עבור הלימודים כמגדל שן, אלא כמקום שבונה את עצמו מהסטודנטים שלו".

פלד־אולמרט מוסיפה: "יש בוגרים שהצליחו מאוד, למשל מנכ"לים של חברות גדולות במשק, שעוזרים לנו בתרומות ובמתן חסויות לאירועים. כשאני באה למשל לפגישה עם מנכ"ל אשדר, ארנון פרידמן, שהוא בוגר שלנו, ובפגישה יושבים אתנו אחד הסמנכ"לים שלו ומנהל השיווק, שגם הם בוגרים שלנו, נוצרת דינמיקה כזו שאני מיד רותמת אותם לעזור לארגון הבוגרים או להשתתף בתוכניות להכשרת מנהלים".

לומדים פה גם הרבה אנשים מיוחסים, ילדים של בכירים במשק. זה בוודאי גם מסייע ליצירת קשרים, לא?

פלד־אולמרט: "ההתייחסות לכולם פה היא שווה ונקבעת לפי הכישורים שלהם. מטבע הדברים נוצרים פה קשרים, ואנחנו מעודדים ומטפחים את זה בעזרת התוכניות לעידוד מצוינות ויזמות שאנחנו מציעים. כך למשל, לפני תחילת שנת הלימודים אנו עורכים שבוע חונכות לתלמידי שנה א'. הם מגיעים למרכז ומכירים זה את זה, את החונכים שלהם (סטודנטים ותיקים יותר) ואת הבוגרים - ככה שחלק מקבלת הפנים לכאן היא הנטוורקינג עצמו. זה חלק מליבת המקום".

קאופמן טוענת שהיא לא כל כך יכולה לענות על השאלה שלי, "כי הם לא מגיעים אלי, כלומר ה'בנים של'".

טוב, כי הם לא ממש צריכים את העזרה של ההכוון תעסוקתי.

קאופמן: "יכול להיות, והם גם לא פונים לעזור ולגייס באמצעותנו. אני לא רואה מי מגיע מאיזה רקע".

"אין פה שאלות ביקורתיות"

אחרי שיחה עם קאופמן ופלד־אולמרט אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בשתי נשות שיווק ממולחות שמייפות את המציאות. אבל שיחות שניהלנו עם בוגרים של הבינתחומי הוכיחו שהן לא הגזימו כלל. בוגרי המרכז, כך נראה, מגויסים לטובת המוסד ומוקירים לו תודה. זהר דיין, 30, מנכ"ל Wibbitz, המפתחת טכנולוגיה להמרת טקסטים לקובצי וידאו, סיים את לימודי מינהל העסקים בבינתחומי ב–2010. את החברה שבראשה הוא עומד כיום הקים במסגרת תוכנית היזמות היוקרתית ("רק 20 איש מתקבלים אליה בשנה") על שם סם זל שבה השתתף.

לדבריו, אחד היתרונות בבינתחומי הוא שארגון הבוגרים חזק ומורגש. "יש הרבה אירועי בוגרים, לפחות פעם בחודש. אתה יכול גם ליזום אירוע בוגרים משלך. עשינו אחד במשרדים שלנו, וזה היה נחמד מאוד. יש גם רשת חברתית שמיועדת לשמירת הקשר בין הבוגרים, ככה שאם אתה צריך מישהו שמתמחה בשיווק או שעובד בחברת ייעוץ - זה בהישג יד".

אסף צחור, 30, בוגר תוכנית ארגוב למנהיגות ודיפלומטיה בחוג לממשל וכיום ממונה על האסטרטגיה במשרד להגנת הסביבה, טוען שהקשרים הטובים שיצר בזמן הלימודים הם תוצאה של הרבה עבודת צוות וחוויות משותפות שהמרכז דוחף להן ומארגן אותן, לצד תוכניות לימודים מגוונות ומשלחות לחו"ל. לדבריו, הנטוורקינג המשמעותי ביותר שיצר בלימודים היה הקשר ההדוק עם המרצים הבכירים, שסייעו לו ודחפו אותו להתקבל ללימודי התואר השני באוניברסיטת אוקסופורד היוקרתית בבריטניה.

מה לגבי קשרים עם סטודנטים שלמדו איתך? אתה נתקבל בהם במהלך הקריירה?

"הרבה אנשים שהכרתי שם הם קולגות שלי כיום בעבודה. אני פוגש אותם במשרד ראש הממשלה ובכנסת. יש המון עוזרים פרלמנטריים בכנסת שלמדו בבינתחומי, בעיקר ביש עתיד של יאיר לפיד. הקשרים האלה עוזרים. זו גאוות יחידה שנמשכת גם אחרי הלימודים".

עד כמה הנטוורקינג משמעותי במהלך הלימודים עצמם? האם העובדה שהמוסד מקבץ אליו בני עשירים עוזרת?

"הנטוורקינג מהותי, אבל לאו דווקא בגלל הרקע המבוסס של חלק מהסטודנטים, אלא משום שהבינתחומי משקיע בהנחת הבסיס ליצירת הקשרים האלה. אין לי חבר אחד שלא נסע לחילופי סטודנטים במהלך התואר. אתה מבלה עם אנשים במשלחות ובתוכניות לימודים מיוחדות, עובדים הרבה בקבוצות, והקשרים וגאוות היחידה נוצרים".

לדבריו, "שיעור הסטודנטים שמגיעים מרקע מבוסס הוא פחות מ–50%. כלומר, אתה תמצא את הסטודנטים המיוחסים, אבל לא בטוח שהרבה יותר מאשר באוניברסיטת תל אביב. ככה לפחות אני הרגשתי כשהתחלתי ללמוד בבינתחומי ב–2006. מה שכן, האווירה החו"לניקית בבינתחומי מאוד מוסיפה לדימוי היוקרתי. כל סטודנט רביעי בערך מגיע מחו"ל, אתה שומע המון שפות במסדרון, רואה המון מותגים שהם לובשים. זה מוסיף לארומה של לימודים בינלאומיים".

חו"ל הוא ללא ספק מרכיב חשוב בלימודים בבינתחומי. בית הספר הבינלאומי שפועל במרכז, ומקבץ אליו 25% מהתלמידים (כולל החברה הנורווגית של יאיר נתניהו), מציף את הקמפוס בשפות זרות ומסייע לנטוורקינג הבינלאומי. דינה לקאו, למשל, שלמדה משפטים בבינתחומי בסיוע מלגת "ישראל שבלב", המקדמת את בני העדה האתיופית, מספרת שיצאה לשלוש משלחות לחו"ל במהלך הלימודים.

"הנטוורקינג שם הוא מטורף", היא אומרת. "יש לי קשרים בפדרציה היהודית בצפון אמריקה, הייתי במשלחת למוזיאון השואה, נפגשנו עם אנשים כמו רעיה שטראוס (ממקימי שטראוס השקעות ופילנטרופית, ת"מ). זה מרחיב אופקים. אתה מבין בלימודים שם עד כמה נטוורקינג זה דבר חשוב. אבל זה לא משהו ייחודי של הבינתחומי, זה ישראלי. אתה רואה את זה גם בחברת החשמל או בנמלים. מה ההבדל?"

מה ההבדל, באמת? במידה מסוימת הבינתחומי מספק תמונת מראה מדויקת של החברה הישראלית. או האמריקאית. טוב, זה קצת מבלבל כשמדברים כל כך הרבה אנגלית מסביב. כך או כך, מדובר בחברה אולטרה־קפיטליסטית, המבוססת על יזמות, מצוינות - ובעיקר המון קשרים במקומות הנכונים. זו גם חברה המפריטה עצמה לדעת כדי להקטין את הנטל על הציבור הרחב, ודורשת שכר לימוד גבוה מאוד, במקביל לניסיון להכיל ולקדם את כל שכבות האוכלוסייה באמצעות מערך מלגות ותרומות נדיב מצד בעלי הון ובוגרים לשעבר.

יותם, אחד הסטודנטים שפגשנו, הלומד בחוג לממשל במלגה חלקית, מוצא בכל זאת ביקורת על המוסד שכל תלמידיו ובוגריו משבחים. לטענתו, אחת מנקודות התורפה בבינתחומי היא העובדה שיש בו מעט מאוד שיח ביקורתי ואינטלקטואלי, ושכמעט כולם מקבלים את כללי המשחק כמובנים מאליהם.

"מכשירים פה את האנשים איך להצטיין במשחק ברגע שייצאו החוצה", הוא אומר. "כלומר: זו החברה, זו הכלכלה, זה השוק התחרותי - בוא תהיה הכי טוב בזה, תקים את החברה הכי גדולה ורווחית שיש. לא מעלים פה שאלות ביקורתיות ופילוסופיות כמו למה זאת המערכת שבתוכה אנחנו פועלים, ולמה היא נראית איך שהיא נראית, ולא דנים בכלל בעובדה שאולי המערכת הזאת לא מקדמת את האינטרס הרחב, אלא רק את האינטרס של קבוצה מסוימת".

הדברים של יותם מתיישבים היטב עם העובדה שהקמפוס של הבינתחומי, כמו במכללות אחרות, נעדר כמעט לחלוטין מפעילות פוליטית - שאסורה לפי אגודת הסטודנטים. האפשרות היחידה לקיים דיונים חברתיים ביקורתיים וסוערים, כפי שאולי אפשר לצפות ממרכז "שמכשיר את דור המנהיגים של העתיד", לפחות לפי הפרסומים שלו, מצטמצמים לשבוע דמוקרטיה אחד בשנה ואולי לכמה הרצאות מעוררות השראה של שופטים ופוליטיקאים לשעבר.

בסרטו המצוין של ג'ייקוב קורנבלות' "אי־שוויון לכל", שהוקרן לא מזמן בישראל, מתאר הגורו הכלכלי רוברט רייך את שנות השגשוג הגדול של ארה"ב בין שנות ה–40 לשנות ה–70 של המאה הקודמת - שבהן האבטלה ירדה, השכר והפריון עלו ורמת החיים זינקה. אחת הסיבות לכך, הוא טוען, היתה ההשקעה הנרחבת בהשכלה הגבוהה, שניתנה במחיר סמלי לציבור.

רייכמן, ללא ספק, הביא את אמריקה לישראל במוסד שהקים במרכז הבינתחומי, המשמש חממה נעימה לתלמידיו ולבוגריו. אבל זו אינה אמריקה של אותם שלושה עשורים מדוברים, אלא דווקא אמריקה של שנות ה–80 ואילך - זו המופרטת עד דק, הלוקה באי־שוויון קיצוני; אמריקה שבה ההון החזק והמקושר מטיל צל כבד על הדמוקרטיה, ושהשכבות החלשות בה נתמכות בעיקר על ידי עמותות ונדבות. השאלה אם אנחנו רוצים להיות שם ועד כמה. אם לפשוט לפי מה שקורה בבינתחומי, הבחירה כבר נעשתה והיא מצוינת. אין טעם למחשבה מחודשת על המודל הקיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#