תקשיבו לשקט - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מופנמים לשלטון

תקשיבו לשקט

החברה המערבית מתעלמת מאנשים מופנמים וביישנים - ומתגמלת מוחצנות, כריזמה ובולטות חברתית. ברב המכר "שקט" מסבירה סוזן קיין למה זה רע לעסקים, לתרבות ולחינוך - ואיך אפשר לתקן את זה

7תגובות

מופנמי כל העולם, התאחדו, המהפכה בדרך! אל תדאגו, אתם לא באמת צריכים לצאת מהבית. אתם גם לא צריכים לפגוש אף אחד חדש, או חלילה לצאת לרחובות ולהתחכך בהמוני אנשים. יודעים מה, אתם אפילו לא צריכים לדבר עם אף אחד באינטרנט. עד כדי כך שקטה היא ״המהפכה השקטה״ שמובילה הסופרת האמריקאית סוזן קיין בחודשים האחרונים.

קיין (44) היא המחברת של ״שקט: כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר״ (שתורגם באחרונה לעברית ויצא בהוצאת מטר) - רב־המכר שטילטל את ארצות הברית והעולם ב־2012 והעלה לכותרות את מצוקתם של המופנמים בתרבות שנשלטת על ידי אנשים מוחצנים, ובעולם שבו האדם שצועק הכי חזק הוא זה שדעתו הכי נחשבת. ספרה של קיין, עורכת דין שנהפכה לסופרת, מבקש להשיג שתי מטרות: האחת, להזכיר לעולם את ערכה של המופנמות - לולא אנשים מופנמים, היא כותבת, לא היינו נהנים מדברים כמו תיאוריית היחסות (איינשטיין, מופנם ידוע), תורת האבולוציה (דרווין, עוד מופנם), גוגל (סרגיי ברין ולארי פייג׳, עשירים אך מופנמים) ומדמויות חזקות ומעוררות השראה, אם כי מופנמות משהו, כמו מהטמה גנדי ואמא תרזה. למרות התפישה הרווחת שלפיה אדם שקט הוא אדם לא מרשים, מונה קיין שורה ארוכה (מאוד) של אנשים מרשימים, מצליחים, עשירים ומפורסמים, שדווקא העדיפו לבלות את ערביהם לבד בבית והשתדלו להתרחק מסיטואציות חברתיות. היא גם מונה את הדרכים שבהן מופנמים יכולים לשרת מעסיקים וחברות ולתרום לארגונים שלהם לא פחות, ולפעמים גם יותר, מחבריהם הקולניים יותר.

הדבר השני שקיין מנסה לעשות בספר - שמשלב בין ניתוח תרבותי נוקב וקולע, מניפסט רגשני וספר עזרה עצמית - הוא לעודד את המופנמים עצמם. את הילדים הביישנים שמפחדים לדבר בבית הספר, או להפך - מזייפים מוחצנות כדי לא לסבול מסטיגמה; את המבוגרים המופנמים, שאולי לא צועקים הכי חזק בישיבות ואולי לא יודעים תמיד איך לדחוף את עצמם, ולכן לעתים קרובות לא זוכים לקידום, אבל עשויים להחזיק בתובנות שיכולות לשנות את גורלה של חברה; וגם, ואולי יותר מכל, את המוני המופנמים שמזייפים מוחצנות, שעובדים קשה מאוד כדי להיראות חברותיים יותר משהם באמת וקולניים יותר משהם באמת, ולכן מקדישים פחות זמן למה שהם אוהבים באמת.

״התרבות שלנו עושה אידיאליזציה למוחצנות, ונוטה באופן קיצוני לטובת המוחצנים״, אומרת קיין בראיון 
ל־TheMarker W. ״כאדם מופנם, זה משהו שהתמודדתי אתו כל חיי: הצורך לבזבז תמיד את זמני על דברים שאינם באמת מה שאני רוצה לעשות״.

במשך יותר מעשר שנים היתה קיין עורכת דין תאגידית שהתמחתה במשאים ומתנים - לא בהכרח העבודה הכי מתאימה לאדם שמגדיר את עצמו כמופנם, אך קיין הצליחה לגרום לזה לעבוד. את המסע שהוביל לכתיבת ״שקט״, וממשיך מאז במסע של הרצאות ברחבי ארצות הברית ובהקמת ארגון חדש שיקדם את מה שהיא מכנה ״המהפכה השקטה״, היא התחילה בהחלטה פשוטה: לוותר על הקריירה המשפטית לטובת כתיבה.

המסר הבסיסי שמבקשת קיין להעביר באמצעות הספר פשוט למדי: התרבות המערבית, היא אומרת, מקדשת כיום מוחצנות מעל לכל דבר אחר. בתי הספר, האוניברסיטאות, מקומות העבודה, אפילו המוסדות הדתיים שלנו - כולם מכוונים להתאים למוחצנים, ובנויים כך שדעתו של האדם החברתי ביותר היא הדעה הקובעת בהם. זאת, אף שבמקרים שבהם כן התאפשר למופנמים להגיע לעמדות מנהיגות או להשמיע את דעתם, הם הקימו חברות מצליחות כמו מיקרוסופט והביאו לעולם יצירות אמנות על־זמניות. כלומר, אם התרבות שלנו לא היתה מוטה באופן כל כך קיצוני כלפי מוחצנות, היינו מרוויחים את תרומותיהם של אנשים כישרוניים ויצירתיים שאולי לא בהכרח מצטיינים בלעשות יחסי ציבור לעצמם.

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון נשים ועסקים השנתי של  מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

 

 

תרבויות במזרח הרחוק, לדבריה, דווקא מעריכות מאוד מופנמות ואנשים מופנמים. גם אצלנו זה לא תמיד היה כך: הערצת המוחצנים תפסה תאוצה, לדברי קיין, עם פרוץ המהפכה התעשייתית בארה״ב, שהובילה להולדתה של ״תרבות אישיות״ - שבה כריזמה היא חזות הכל ואנשים כמו דייל קרנגי, מחבר הספר האלמותי ״כיצד לרכוש חברים והשפעה״, הם האלילים שכולם מבקשים להתחקות אחריהם. ביישנות ומופנמות נהפכו לתכונות שמזוהות אצל ילדים כפגם שיש לטפל בו, ואצל מבוגרים כתכונה בעייתית, מאיימת ומעוררת חשש.

בדרך להוכחת התזה שלה, הרצופה נתונים מתוך מחקרים מדעיים, ניתוחים תרבותיים וראיונות עם אנשים מוחצנים (אקסטרוברטים) ומופנמים (אינטרוברטים) כאחד (רבים מהם, באופן לא מפתיע, בעמק הסיליקון - בירתם של המופנמים), שוחטת קיין גם כמה פרות קדושות. סביבת העבודה של ימינו, שמקדשת שיתופי פעולה וסיעור מוחות, היא טוענת, לא מעודדת יצירתיות או חדשנות - להפך. עבודה בקבוצה מעודדת חשיבה קבוצתית, שבה האדם 
הכריזמטי ביותר מכתיב את הלך הרוח. ״יש לנו תרבות של לשים אנשים יחד בישיבות, ומה שקורה בדרך כלל בישיבות זה שהולכים לפי הרעיונות של האדם הכי אסרטיבי בחדר, אבל זה לא מה שאנחנו רוצים״, אומרת קיין. ״מה שאנחנו רוצים באמת זה ללכת לפי הרעיונות של האדם שיש לו את הרעיונות הכי טובים בחדר. אולי הוא אסרטיבי, אולי הוא לא, אבל כדי שנמצא את האדם הזה, צריך מערכת חדשה שתאפשר לנו להחליט למי יש את הרעיונות הטובים יותר, כי המערכת הנוכחית נוראית״.

כמו כן, אם חשבתם שמופנמות היא תכונה נשית במובהק, או שנשים מופנמות יותר מגברים, אתם טועים. ״זה מתחלק חצי־חצי״, אומרת קיין. ״הרעיון שנשים מופנמות יותר מגברים או שרוב האנשים המופנמים הן נשים, הוא לא יותר מסטריאוטיפ. עם זאת, נשים וגברים חווים את המופנמות באופן שונה: לנשים, במובן מסוים, זה קל יותר, כי אם את אשה שקטה או ביישנית, זה נתפש כמושך מינית ותואם את מה שמצופה ממך. גברים מופנמים, לעומת זאת, מרגישים לחץ להיות סמכותיים, ׳גבריים׳ ומוחצנים יותר ממה שהם היו רוצים להיות״.

ללחץ שאתו מתמודדים אנשים מופנמים 
יום־יום - הלחץ להידמות למוחצנים, לא להיות שקט מדי, לזייף עניין באירועים חברתיים ולהתנהג באופן שלא בהכרח תואם את האישיות שלך - מוקדש חלק גדול מספרה של קיין. בכמה מהמקרים מדובר במעמסה פסיכולוגית שיכולה אף לפגוע בתפקוד, אך במקרים אחרים, כשהמופנם מחצין את עצמו למען דבר שנראה בעיניו חשוב - בין אם זו עבודה שהוא מאמין בה או אדם שהוא אוהב - ההקרבה היא בחירה שמשלימים אתה.

Aaron Fedor

״אני עצמי מופנמת, אבל יש לי קריירה של מרצה, ואני מופיעה בתקשורת. אני מסוגלת לעשות את זה, כי אני מאמינה שמה שאני עושה חשוב״, היא אומרת. כדי להוכיח את התזה של הספר נדדה קיין לעמק הסיליקון, שם שוחחה בין היתר עם סטודנטים מופנמים ממוצא אסיאתי באוניברסיטת סטנפורד, שמתקשים להתמודד עם ההתנהגות הפרועה של חלק מחבריהם המוחצנים לספסל הלימודים, וגם עם אנשים שלפי כל אמת מידה נחשבים מצליחים במיוחד. ״כל הסופרסטארים של עולם הטכנולוגיה כיום הם מופנמים: סרגיי ברין, לארי פייג׳, מארק צוקרברג. האינטרנט והמדיה החברתית עשו פלאים עבור המופנמים. עמק הסיליקון ומרכזי ההיי טק בכל העולם מלאים בהם״.

 

חיים בשקר כבר מילדות

הספר, שיציאתו לוותה בהרצאת TED פופולרית שצברה עד היום יותר מ־3 מיליון צפיות, הפך את קיין לאלילתם של אנשים מופנמים מכל העולם, שראו במסר המעודד שלה עדות לשיח המשתנה. אבל הספר של קיין שנוי במחלוקת. למרות הרצון הכן שלה להוכיח כל טענה באמצעות נתון וכל ניתוח באמצעות ראיות תומכות, לא חסרים לה מבקרים.

אחת הביקורות הבולטות נגד הספר היא שלא ברור, עד סופו, למה מתכוונת קיין כשהיא אומרת ״מופנמים״ - האנשים שלטענתה (ולפי מחקרים), הם כשליש מהאנשים המוכרים לנו. האם היא מתכוונת להגדרה הקלאסית של קרל יונג, שרואה במופנם אדם שמעדיף לטפח את עולמו הפנימי על פני העולם החיצוני? האם היא מתכוונת לאדם עדין, שקט ולא אגרסיבי? או שהיא פשוט מתכוונת לאדם שמעדיף לפעמים להיות בבית במקום להשתתף באירוע גדול? הספר לא מספק תשובה ברורה לשאלה הזאת, ומחליף לעתים בין ההגדרות. קיין עצמה מודעת לערפול הנוגע להגדרת המופנמות, ובסוף הספר מנסה לתקן זאת באמצעות הבהרת המושג כפי שהיא רואה אותו: אדם מופנם, לדבריה, הוא אדם ״עיוני, שכלי, למדני, צנוע, רגיש, מתחשב, רציני, מעמיק, מעודן, מתבונן פנימה, עדין, רגוע, עניו, מתבודד, ביישן, נרתע מסיכונים ובעל עור דק״. זו הגדרה רחבה, ולא בהכרח מדעית, שכוללת בתוכה חלק כל כך גדול מהאנושות, שכמעט כל אדם יכול לזהות בה את עצמו.

ואולי, בעצם, זה לא משנה: התרבות שבה אנו חיים כיום מקדשת תכונות המקושרות למוחצנות ודוחה, בין אם ביודעין ובין אם לא, תכונות הקשורות למופנמות. היא מעדיפה את האישיות המגנטית והביטחון העצמי, ומייצרת סביבה שבה תכונות כמו עידון וצניעות הן פחות נחשקות במקרה הטוב, ובמקרה הרע מובילות לסנקציות חברתיות ומקצועיות. אולי זה לא משנה מיהו ״מופנם״, כל עוד הרעיון הכללי ברור.

"אם הייתי צריכה לתמצת את זה במשפט, הייתי מגדירה מופנמים כאנשים שצריכים להטעין את הסוללות לבדם, או באווירה שקטה", אומרת קיין. "אנשים שהם לא בהכרח לא חברותיים, אבל אחרי שעתיים במסיבה ירצו ללכת הביתה. הספר עוסק גם בביישנות. חלק מהאנשים המופנמים הם ביישנים, אבל לא בהכרח כולם - יש מופנמים שהם לא ביישנים, ויש ביישנים שהם בכלל מוחצנים. ההטיה החברתית נגד ביישנות אולי גרועה אפילו יותר מההטיה נגד מופנמים״.

הזירה שבה החלוקה למופנמים ומוחצנים היא הכי קולעת, וגם הכי כואבת, היא אצל ילדים. ההטיה החברתית נגד מופנמות מתחילה בילדות: במורים, בגני הילדים, במגרש המשחקים. שם ילדים מופנמים לומדים שמופנמות היא תכונה שלילית, ושעליהם לזייף מוחצנות אם הם לא רוצים להיות מנודים. שם, בבתי הספר שבהם הם צריכים לשבת בכיתות גדולות, שבהן הרועש והאלים שולט, ההערכה העצמית שלהם נפגמת, ושם כישרונותיהם נחסמים.

מופנמות בקרב ילדים, טוענת קיין, נתפשת לעתים קרובות בשוגג כביישנות שניתן "לתקן", ומאיימת לא פעם על ההורים ועל המבוגרים מסביבם יותר מאשר על הילדים עצמם. ילדים מופנמים, היא טוענת, לא זקוקים לתיקון אישיות, אלא לצורת חינוך אחרת - למשל, התמקדות בקבוצות קטנות יותר - שמכבדת את הסגנון שלהם ואת האינטנסיביות שבה הם מתעניינים בתחומים מסוימים, ובמקביל מעודדת אותם לעבוד בשיתוף פעולה עם אחרים, בתנאים שמתאימים להם.

גם מעסיקים, אומרת קיין, צריכים להבין כמה ערך טמון בעובדים המופנמים שלהם - וכמה הם מפספסים כשהם לא יוצרים מצבים שבהם יהיה להם נוח להוביל את השיחה או לתרום לה. ״ג׳ים קולינס, מחבר רב־המכר ׳מטוב למצוין׳, אמר שרבים מהמנהיגים שהוא עקב אחריהם היו כה מצליחים משום שהיו מופנמים. רוב המנהיגים שהוא חקר היו שקטים וביישנים. הם הגיעו לעמדות מנהיגות כי הם היו מחויבים לרעיון ולחברה - כדי לשרת את התשוקה שלהם, את הרעיון שלהם, את החברה שלהם. זה תהליך חיובי יותר מלהגיע למנהיגות רק על סמך כריזמה. כריזמה היא נטל עבור מנהיגים״, אומרת קיין.

עם זאת, היא אומרת, המטרה שלה אינה להוביל להפיכה שבה ״יודחו״ כל המוחצנים. העולם, היא אומרת, זקוק לשני סוגי האנשים - מופנמים ומוחצנים כאחד. הבעיה היא שבחברה של ימינו רק סוג אחד מהשניים הוא רצוי. ״אני מאמינה באיזון, ביין ויאנג. חשוב שגם מעסיקים יבינו שרבים מהעובדים שלהם הם מופנמים, ויתנו להם את השקט שהם צריכים, כדי שיוכלו לעשות את העבודה הכי טובה שלהם״.

 

יש מנהיגות שקטה

ללא קרדיט

הוצאת הספר שינתה את חייה של קיין מהקצה אל הקצה. אם את הקריירה שלה במשפטים היא עזבה כדי לחיות חיים שקטים בבית, לגדל את שני ילדיה ולכתוב, כיום היא נוסעת ממקום למקום כל הזמן, מרצה ומשוחחת עם אנשים, מופנמים ומוחצנים כאחד, על כוחה וערכה של המופנמות. בפרסום הספר ובנסיעותיה הרבות היא מנסה לקדם את מה שהיא מכנה ״המהפכה השקטה״. היא עוד לא לגמרי יודעת כיצד המהפכה הזו תיראה, אבל היא כן יודעת שהיא רוקמת עור וגידים: מופנמים, היא כותבת בספר, הם כמו הנשים בראשיתה של התנועה הפמיניסטית - קבוצה שסובלת מתת־ייצוג ומחזיקה מאגרים עצומים של כישרון בלתי מנוצל.

בימים אלה היא מקימה ארגון שיקדם תוכניות מנהיגות והכשרה מקצועית למופנמים, מרצה לקהל גדל והולך של תומכים, ומשכנעת אוניברסיטאות, חברות וארגונים לשנות את מדיניות הקבלה והענקת הציונים שלהם כדי לעודד מופנמים להצטיין. ״חברה ללא מופנמים בתוכה תאבד הרבה מהדברים שעושים את החברה שלנו מצוינת״, היא אומרת, ״אבל משום מה, אנחנו חושבים שרק מוחצנים צריכים או יכולים לקבל כוח. עם זאת, אני אופטימית: אנו נמצאים בתחילתו של שינוי. מרגש לראות כמה בתי ספר וחברות קשובים לרעיונות שלנו ורוצים להשתנות, וזאת רק ההתחלה״.

התנועה שלה, היא אומרת, מקימה בימים אלה ״מכון למנהיגות שקטה״, ש״יעבוד עם מנהיגים עסקיים כדי ללמד את החברות שלהם להפיק את המיטב מעובדים מופנמים, ישתף פעולה עם בתי ספר כדי לעודד את הילדים השקטים, ויאמן מופנמים לצאת לעולם ולהתחזק - למשל, דרך קורסים בדיבור מול קהל ובמנהיגות״. את המכון, אגב, ינהל פרופסור מהאקדמיה הצבאית ווסט פוינט, שאותו מגדירה קיין כ״מוחצן״. האם מופנמים לא יכולים אפילו לנהל את המכון של עצמם? ״לא״, היא צוחקת. "רציתי לשכנע לא רק מופנמים כמוני, אלא גם אנשים מוחצנים. לפעמים הם צריכים לשמוע את זה מאדם שנראה ונשמע כמוהם״.

במקביל להקמת המכון וההרצאות מקימה קיין אתר, שלדבריה ״יאפשר למופנמים לתקשר ביניהם באופן דינמי״. לאתר יהיה גם ערוץ וידאו משלו בשם Quiet TV, שבו קיין תראיין אנשים מפורסמים ומופנמים על האופן שבו הם הצליחו להתגבר על המופנמות שלהם, או להשלים אתה, ולהצליח למרות מופנמותם או בגללה.

עם כל הפעילות הזאת, קשה לשכוח שקיין בכלל מגדירה את עצמה כאדם מופנם, שלא אוהב במיוחד לצאת מהבית. ״בגלל שיש לי קריירה שבה אני מדברת מול קהל, אנשים אומרים לי, ׳הנה, הפכת למוחצנת׳ - אבל זה לא נכון. אני פשוט עובדת על זה ועושה משהו שאני אוהבת, אז אני מסתדרת״.

ועדיין, יש כאן אירוניה: כדי לקדם ספר על מופנמות, נהפכת לסוג של אקסטרוברטית.

״לא היתה לי הרבה ברירה. התגובות לספר היו כל כך עמוקות וכל כך אישיות, שהרגשתי שאני צריכה לעשות משהו. אבל בפנים אני אדם מופנם. אני סופרת, ואני לא יכולה לחכות עד שזה יסתיים ואוכל לכתוב שוב״.

 

asher.schechter@themarker.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#