בנקאי ההשקעות עובדים יותר מדי מכדי ליהנות מהכסף שלהם - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
לא סמים ולא סקס

בנקאי ההשקעות עובדים יותר מדי מכדי ליהנות מהכסף שלהם

במשך שלוש שנים עקב העיתונאי האמריקאי קווין רוס אחרי בנקאי ההשקעות הצעירים בוול סטריט, וגילה שהם הדבר הכי רחוק מהדימוי של ״הזאב מוול סטריט״ ■ בספרו החדש הוא חושף דור של צעירים בודדים, שמתביישים לספר לחבריהם היכן הם עובדים

15תגובות

לפני כחמש שנים, צ׳לסי בול, צעירה אמריקאית שבדיוק סיימה את לימודיה באוניברסיטת ג׳ורג׳טאון היוקרתית, התקבלה לעבודה באחד מהמוסדות הפיננסיים הגדולים בוול סטריט. העבודה היתה כאנליסטית זוטרה - עבודה יוקרתית למדי למגויסים חדשים בוול סטריט, ודאי לבוגרת קולג׳ טרייה, אבל גם המשרה הכי נמוכה בשרשרת המזון של בנקאות ההשקעות; אבל ככה כולם מתחילים, השכר היה גבוה, ובטח לא מזיק שיש לך את השם ״בנק אוף אמריקה״ בקורות החיים. שנה לפני כן היא עשתה התמחות באותו בנק, וזה נראה כמו הצעד ההגיוני. העובדה שהקולג׳ הותיר אותה עם חובות של יותר מ–100 אלף דולר עזרה לה להיענות להצעה בחיוב.

אלא שהסימנים המוקדמים לא היו מעודדים. ימים לאחר שקיבלה את העבודה, בשיאו של המשבר הפיננסי העולמי, בלע בנק אוף אמריקה את מריל לינץ׳ ונזקק לסיוע של 45 מיליארד דולר. לאחר כמה ימים מתוחים, התברר לה שהיא לא הפסידה את המשרה. אלא שכבר בתחילת ההכשרה המקצועית שלה - קורס פיננסים בסיסי בן ארבעה שבועות במלון קראון פלאזה במנהטן - היא התחילה להרגיש שמשהו לא בסדר. כולם, היא הרגישה, היו יותר חכמים ממנה. מה גם שרוב המגויסים החדשים במחזור שלה היו כאלה שהתקבלו לעבודה במריל לינץ׳, והם התנשאו על כל מי שהתקבל לבנק אוף אמריקה. בנוסף לכל, היא לא התקבלה למחלקה שבה רצתה לעבוד, אלא למחלקה אחרת, שעסקה בתחום שבו לא הבינה דבר. העבודה דרשה ממנה תשומת לב לפרטים והמון מקצוענות. הלחץ היה אדיר. משום שהיתה שקדנית באופיה, רק לעתים נדירות היא הרשתה לעצמה לעזוב את המשרד לפני חצות.

בהדרגה היא השתלבה בעבודה, אלא שהחיים האישיים שלה הידרדרו. היחסים בינה לבין החבר שלה מהקולג׳ היו הקורבן המיידי של שעות העבודה הארוכות. בהתחלה הם עוד ניסו לגרום לזה לעבוד, אבל בהדרגה הקשר התקרר ונעשה מרוחק. בול התחילה להרגיש יותר ויותר בודדה. השותפה שלה היתה רואת חשבון, וגם היא עבדה שעות ארוכות. לא היה לה זמן לראות את החבר או את שאר החברים שלה, אפילו למכון כושר לא היה לה זמן, והיא התחילה לעלות במשקל. אבל לפחות היתה לה עבודה, שלא כמו אחיה הבכור, שסיים את הקולג׳ והתקשה למצוא תעסוקה. בניגוד למים העכורים של שוק העבודה בעיצומו של המשבר, אפילו השעות הארוכות והבדידות נראו כמו סוג של גן עדן. היא היתה אז רק בת 22 - וכל מה שהיא רצתה היה קצת יציבות.

בול היא אחת משמונה בנקאי ההשקעות הצעירים שנמצאים במרכז ספרו החדש של העיתונאי האמריקאי קווין רוס ממגזין ״ניו יורק״, Young Money: Inside the Hidden World of Wall Street's Post–Crash Recruits (״כסף צעיר: בתוך העולם החשאי של מגויסי וול סטריט שאחרי המשבר״). אם מספר על צעירי וול סטריט אתם מצפים להילולה של סקס, סמים והמון, המון כסף, אתם לא נמצאים בסרט הנכון. בול שייכת לדור חדש של פיננסיירים צעירים שנכנסו לתעשייה בשנים שאחרי המשבר, ובמקום שמפניה, קוויאר ונשים יפות קיבלו טבלאות אקסל, כאבי גב, תחושת בדידות עמוקה ומקום עבודה שהם מתביישים לציין בדייטים. במקום להיות זכרי אלפא שאפתניים עם רצח בעיניים ותאווה לסיכונים, הפיננסיירים החדשים - לפחות אלה שבהם רוס מתמקד - נקלעו למקצוע הזה כמעט בטעות, חולמים להתפטר ומפחדים פחד מוות מסיכונים, כראוי למי שנכנסו לתעשייה חודשים קצרים אחרי שהתאווה שלה לסיכונים כמעט חיסלה אותה ואת הכלכלה העולמית.

Bloomberg

״זה לא הזאב מוול סטריט. זה יותר כמו הכבשים העצובות של וול סטריט״, אומר רוס בראיון 
ל–Markerweek. ״אלה לא אנשים שמגלגלים עשרות מיליוני דולרים. הם לא טסים במטוסים פרטיים. אין להם התמכרויות לקוקאין שהם צריכים לתחזק. המציאות של הצעירים האלה היא בערך הדבר הרחוק ביותר שאפשר לדמיין מהסטריאוטיפ ההוליוודי של וול סטריט שאנחנו מכירים מהסרטים״.

בניגוד ל״פוקר שקרנים״, ספרו האלמותי של מייקל לואיס מ–1989 על וול סטריט שנכתב כדי להניא צעירים מלעבוד בפיננסים אבל נהפך למקור השראה להמוני פיננסיירים צעירים שהשתמשו בספר כמדריך לחיים, קשה לדמיין שמישהו יקרא את ספרו של רוס וירצה לעבוד בוול סטריט. הדיוקן שהוא משרטט בספר, של צעירים בני 20 וקצת בוול סטריט של אחרי המשבר, הוא דיוקן של דור חדש של פיננסיירים כמעט בעל כורחם, צעירים פגיעים וחסרי ביטחון, שפותו להגיע לוול סטריט באמצעות הבטחות לשכר גבוה וחיים זוהרים אבל חשים בעיקר התפכחות, בדידות ותחושה עמוקה, יוצאת דופן, שהם נטולי ערך לחלוטין. השעות אינסופיות - לעיתים קרובות הם מוקפצים באמצע הלילה באיזו שליחות מטעם הבוס, ולעתים קרובות הם גם עובדים 100 שעות בשבוע - ובמקום קוקאין וזונות יש מצגות פאואר פוינט, תחרויות אקסל ודו״חות שצריך להגיש.

השכר גבוה, כן. אבל מתברר שלצעירים בוול סטריט לא כל כך אכפת מכסף. הם רוצים להרגיש שהם עושים משהו חיובי, שהם יוצרים משהו, שהם מביאים ערך לחברה. עבודה בוול סטריט מספקת להם את ההפך המוחלט. התוצאה היא התחבטויות מוסריות בלתי פוסקות והרגשה חונקת של פער בין הערכים של אותם צעירים וחבריהם - שלהם, לפעמים, הם לא מספרים במה הם עובדים - לבין מקום העבודה שלהם.

״הייתי בשוק ממה שגיליתי״

בינואר 2012, בעודו עובד על הספר, הצליח רוס להסתנן ללב המאפליה - מסיבה של החברה הגבוהה באמת בוול סטריט: טקס הצטרפות לאחווה סודית בשם קאפה בטא פיי. האחווה הסודית, שנוסדה בתחילת השפל הגדול, היא המועדון החשאי והאקסקלוסיבי ביותר בוול סטריט: מייקל בלומברג הוא בין החברים בה. גם המיליארדר וילבור רוס (מנהיג האחווה הנוכחי, או 
ה–“Grand Swipe” כפי שהוא מכונה באופן רשמי). גם ריצ׳רד פולד, לשעבר מנכ״ל ליהמן ברדרס. גם מנכ״ל AIG, רוברט בן משה, וגם אלן ״אייס״ גרינברג, היו״ר האגדי לשעבר של בנק ההשקעות המנוח בר סטרנס.

המסיבה השנתית של קאפה בטא פיי היא בדיוק כל מה שאי פעם דמיינתם על החיים הסודיים של עשירי וול סטריט, האנשים החזקים שמנווטים את הכלכלה והפוליטיקה העולמית. אדוני היקום - חלקם כל כך ידועים שאפילו אנשים שלא עוקבים אחרי חדשות הכלכלה יידעו את שמם - שתו קוקטיילים, אכלו בנדיבות וצעקו שוב ושוב את המוטו של האחווה, בלטינית: Dum vivamus edimus et biberimus (״כל עוד אנחנו חיים, אנחנו אוכלים ושותים״).

הארוחה נערכה, באופן רשמי, כדי לצרף לשורות האחווה מצטרפים חדשים, ״טירונים״ כפי שהם מכונים - כולם סופר־מצליחים, בכירים ועשירים מאוד, שעתה יהיו חלק ממועדון החברים של המצליחים באמת. במהלך הערב בידרו הטירונים את המיליארדים והמולטי־מיליונרים הנוכחיים כשהם לבושים בדראג ומבצעים מערכונים ושירים גסים ולעגניים - רובם לועגים לממשל שחילץ אותם, למפגיני 
Occupy Wall Street ששונאים אותם ולכל מי שיש לו בעיה עם הבונוס בן 7 הספרות שלהם. רוס, מן הסתם העיתונאי היחיד בסביבה, וגם היחיד מתחת לגיל 40, הצליח לצלם חלק מהמערכונים והשירים, כמו גם חלק מהמשתתפים, לפני שנתפס והועף מהמקום. החגיגה של אדוני וול סטריט היא כנראה האירוע הרחוק ביותר שאפשר לדמיין מהמציאות של הבנקאים הצעירים שמתאר רוס בספרו; למעשה, ייתכן בהחלט שרובם היו חשים בחילה לו היו נוכחים במסיבה הזאת.

במשך שלוש שנים עקב רוס אחרי שמונת האנליסטים הצעירים בשעה שעשו את צעדיהם הראשונים בוול סטריט. טכנית, אסור היה להם לדבר אתו: הם כולם חתמו על חוזים מגבילים שאסרו עליהם לדבר עם עיתונאים ללא רשות. לו היו נתפסים מדברים אתו, הם היו מפוטרים באופן מיידי. כדי להגן על זהותם שינה רוס לא מעט מהפרטים המזהים - שמותיהם של חלק מהמרואיינים, שמות החברות שבהן עבדו, והחליף את התפקידים שמילאו בתפקידים דומים. למרות החשש הכבד שייתפסו, הם נפתחו בפניו. באופן חלקי, זה היה משום שהוא בן גילם והבין בערך מה הם עוברים.

״אני לא יודע אם הם היו חשים בנוח לדבר עם מישהו מבוגר יותר. אני גם חושב שהשמונה שהסכימו להשתתף בספר - היו הרבה שלא הסכימו - הרגישו שחשוב לספר את הסיפור שלהם, וחשבו שאולי הסיפורים ישפיעו על צעירים כמוהם שחושבים מה הם היו רוצים לעשות בחייהם המקצועיים. היה בזה גם אלמנט של תרפיה: אתה חייב להבין, הם עובדים כל הזמן. אין להם זמן להרהורים עצמיים. אז כשאמרתי ׳אני אקנה לכם משקאות ונדבר על מה שמטריד אתכם׳, סוף־סוף היה להם מישהו להתלונן בפניו״.

הדברים שמצא הפתיעו אותו. "כל מה שידעתי לפני כן על החיים בוול סטריט היה לקוח מהסרטים", מספר רוס. "חשבתי שכולם יהיו גורדון גקואים קטנים. אני חושב שזה נכון אצל רוב האנשים: אנחנו חושבים שאנחנו מכירים את וול סטריט כי ראינו סרטים וקראנו על האנשים שמנהלים את וול סטריט, המיליארדרים. אבל אנחנו לא בודקים את רוב האנשים שעובדים בוול סטריט, שלא מנהלים את ההצגה, לא טסים במטוסים פרטיים ולא קונים בתים מול סנטרל פארק, שהקיום שלהם הרבה יותר שגרתי, וההתלבטויות שלהם הרבה יותר מעניינות. הרבה אנשים שדיברתי אתם, בכירים יותר, אמרו לי שאני חושב על וול סטריט הישנה - והיא לא תחזור״.

ספרו של רוס הוא אכן ההפך המוחלט מסרטים כמו "וול סטריט". זה דיוקן נוגע ללב ועצוב למדי של צעירים בני דור המילניום במרכז הפיננסי של העולם, אדוני היקום לעתיד, שמרוויחים שכר גבוה של 
90–140 אלף דולר בשנה ונמצאים בעמדה שמיליונים היו הורגים כדי ליהנות ממנה. ועדיין, הם לא מרוצים. ״בארבע־חמש הפעמים האחרונות שישבתי מולך, תמיד היה משהו לא בסדר, תמיד יש משבר קיומי", נוזף רוס בספר בפיננסייר צעיר בשם דרק (שעזב ארוסה בשיקגו כדי לעבור לוול סטריט ולעבוד בבנק השקעות). ״אם חייזר ממאדים היה מגיע לכאן עכשיו ומסתכל עליך, הוא היה רואה בחור בריא ונאה, עם עבודה שעושה אותו עשיר יותר מכל מי שהוא גדל אתו, שיש לו דירה במנהטן - כל זה בגיל 25. אם אני הייתי אותו חייזר, הייתי שואל את עצמי: ׳מתי הבחור הזה כבר יהיה מאושר?׳״.

אבל הרוב המוחלט של הבנקאים הצעירים שאתם מדבר רוס אינם מאושרים. למעשה, אם אותו חייזר היפותטי היה צריך להסיק מהספר מסקנה לגבי העבודה בוול סטריט, הוא היה מסיק שהתוצאה הבולטת של עבודה בפיננסים היא לא חשבוק בנק מנופח - אלא תיעוב עצמי. בניגוד לסרטים כמו "וול סטריט" או "הזאב מוול סטריט", שאולי יועדו במקור להיות כתבי אשמה נוקבים נגד חוסר הבושה של תעשיית הפיננסים אבל בפועל עשו לה גלוריפיקציה, איש אינו יכול לטעון שספרו של רוס עושה גלוריפיקציה לעבודה בפיננסים. בדיוק ההפך: לעתים הוא נקרא כמו סיפור מוסר שמבקש להראות לצעירים מה יקרה להם אם יבחרו בדרך הקלה וילכו אחרי הכסף - אומללות, ריקנות ועצב תהומי ישתלטו על נפשותיהם.

למעשה, הצעירים שאחריהם עקב רוס במשך שלוש שנים מתחבטים לעתים קרובות בשאלות מוסריות, ותוהים לגבי התועלת שבעבודה שלהם. אחרי הכל, בניגוד לאנשים מבוגרים מהם, הם נכנסו לוול סטריט אחרי שזו נחשפה (פעם נוספת) בקלקלתה. הם הגיעו לבגרות בתקופה שבה חולצות טי שעליהן כיתובים כמו ״מוות לבנקאים״ או ״אני שונא בנקאי השקעות״ נמכרות ברחוב מתחת למקומות העבודה שלהם. בדיוק כשהם התחילו את הקריירה בפיננסים, הם שמעו את הקומיקאי ביל מאהר אומר: ״אני ממש מקווה שאנשים יתקוממו בקרוב ויתחילו להרוג בנקאים״ וזוכה לתשואות סוערות. הוול סטריט שאליה הם נכנסו כבר נחשבה לאימפריית הרשע של הבונוסים המנופחים, זו שהפילה את הכלכלה העולמית לקרשים וגרמה למיליונים - בהם חברים, הורים של חברים וההורים שלהם - לאבד את המשרות שלהם ואת בתיהם. ״יש להם משהו שאין למבוגרים בוול סטריט: חברים שהיו פעילים ב–Occupy Wall Street. אז גם אם הם לא מסכימים עם כל מה שהתנועה אמרה, הם בהחלט חושבים שיש בעיה במדינה. הם עדיין לא חלק מהמכונה״.

באותה המידה שהגילוי של רוס מלמד על ״דור העתיד של הקפיטליזם האמריקאי״ (כפי שרוס מכנה את מרואייניו), הוא מלמד עד כמה השתנה היחס של החברה האמריקאית לוול סטריט, ועד כמה השתנה היחס של וול סטריט לעצמה. בפרולוג שלו לספר מתאר רוס את התקרית שהציתה את העניין הראשוני שלו בפרויקט: במהלך ארוחת ערב עם חברים, הוא גילה שאחת מהאורחות האחרות עובדת בפיננסים. כששאל אותה איפה היא עובדת, היא עשתה שמיניות באוויר כדי לא לגלות שמדובר בגולדמן סאקס. לאחר שעשתה זאת, היא נראתה מבוישת עד סוף הארוחה.

Janine Cheng

״זאת הסיבה שהם משקרים כשהם יוצאים״, אומר רוס. ״הם אומרים דברים כמו ׳אני עורך דין׳ או ׳אני עובד במסעדה׳ במקום לומר ׳אני עובד בוול סטריט׳, כי בעיני הרבה אנשים זה כמו לומר ׳אני עובד במאפיה׳. אין קונוטציות חיוביות, אז זה יוצר חרדה. אף אחד לא רוצה לעבוד בתעשייה שנואה. לא משנה כמה אתה מרוויח, אתה רוצה להיות מסוגל לומר מה אתה עושה ולחוש גאווה״.

עם זאת, הוא מזהיר: אל תרחמו יותר מדי על הכבשים העצובות של וול סטריט. ״רבים מהם נולדו לרקע מיוחס או אמיד. לזכותם ייאמר שהם מבינים את הייחוס שלהם, והם חשים אשמה על היתרונות שלהם הם זכו, ושלרוב האנשים אין. הם בחרו לעבוד בוול סטריט והם מקבלים תשלום נאה עבור הבחירה הזאת, כך שלא צריך לרחם עליהם יותר מדי. עם זאת, אני חושב ששווה להקשיב להם - קודם כל כי אם רוצים להבין את התעשייה הפיננסית ואת תפקידה בכלכלה צריך להבין גם את האנשים, לא רק את המערכות.

"לא חייבים לחוש סימפטיה כלפיהם, אבל כן כדאי להקשיב למה שהם אומרים לנו. הכאב שלהם מעיד על משהו גדול יותר: הרבה מהם גדלו על אותם סרטים שאני גדלתי עליהם ולא ידעו הרבה יותר ממני על וול סטריט. אבל המשבר שינה לא רק את איך שתעשיית הפיננסים עובדת, אלא גם את האופן שבו פינסיירים צעירים רואים את העבודה שלהם. יש לך צעירים שיושבים בגולדמן סאקס וחולמים לעבוד בגוגל או לפתוח סטארט־אפ, שלא באמת רוצים להיות איפה שהם נמצאים״.

טקטיקות הפיתוי של הבנקים

אז איך בכל זאת אותם צעירים הגיעו לשם? דרק הייבנס, למשל, נולד בעיירה קטנה של 6,000 איש בוויסקונסין לאב שהחזיק ברשת קטנה של מכולות ושיכנע אותו ללמוד כלכלה כדי שאולי, יום אחד, יוכל לסייע בעסק המשפחתי. לקראת סיום לימודיו באוניברסיטת ויסקונסין - לא אחד מהמקומות הבולטים שמהם מגויסים בוגרים לעבודות יוקרתיות בוול סטריט - הוא התקבל לעבודה כאנליסט מתחיל בוולס פארגו בשיקגו.

במקור, הוא לא רצה להיות בנקאי. בהשראת ברק אובמה, שנבחר לנשיאות לראשונה באותם ימים, הוא רצה ללכת לבית ספר למשפטים. אבל הוא הוזמן לראיון עבודה בוולס פארגו, והעבודה היתה בשכר טוב במוסד יוקרתי - הכנה טובה לקראת לימודי משפטים או עסקים בעתיד. מה גם שדרק תמיד אהב כסף ותמיד חלם להיות עשיר - בניגוד למה שהוריו לימדו אותו, הוא כן חשב שכסף הוא חזות הכל. הוא החליט להיענות להצעה בחיוב. העבודה היתה אכזרית - שעות ארוכות, הקפצות חוזרות ונשנות חזרה למשרד גם בשעות הקטנות של הלילה - אבל הוא רצה להצליח. הוא רצה להגיע לוול סטריט, היכן שנמצא הכסף האמיתי. הקורבן היה מערכת היחסים עם ארוסתו דאז, שלא היתה יכולה להתמודד עם העובדה שהם כמעט לא התראו.

״הרבה מהצעירים בוול סטריט מגיעים עם ציפיות גבוהות מאוד״, אומר רוס. ״ואז, תוך כמה חודשים, הם מבינים למה הם הכניסו את עצמם: חיים שבהם אי אפשר לתכנן שום דבר. אנשים מתרחקים מהם, בני הזוג שלהם מתעצבנים עליהם. הם מוצאים את עצמם מבודדים מאנשים בחייהם שלא עובדים בוול סטריט. אלה חיים בודדים״.

רוס מקדיש חלק מהספר לאופן האגרסיבי שבו מחזרות חברות הפיננסים הגדולות אחר סטודנטים מצטיינים באוניברסיטאות נחשבות. רוס מגדיר זאת כ״צורה מנומסת מאוד של הטרדה״. הם מפציצים סטודנטים בהזמנות לראיונות, בארוחות במסעדות יקרות, בכנסים במלונות מפוארים בניו יורק, בשיחות מעקב חוזרות ונשנות עד לקבלת התשובה החיובית. לפי רוס, במקום להיות המקום הקולי שאליו נוהרים הצעירים השאפתנים שרוצים לעשות קופה וגם ליהנות תוך כדי, הבנקים הגדולים בוול סטריט מתנהגים כמו ״תלמיד חסר ביטחון בחטיבת הביניים - כל הזמן מחפשים בנואשות רמזים אם הסטודנטים החביבים עליהם יאהבו אותם בחזרה״. בהתאם, העובדים שהבנקים מצליחים לגייס הם דווקא לא זכרי האלפא הכריזמטיים והדורסניים, אלא צעירים חסרי ביטחון וקלים להשפעה. בחלק הזה מצייר רוס את וול סטריט כיישות כמעט טורפנית, שניזונה מחוסר הביטחון של צעירים מוכשרים מסוימים ומפתה אותם עם הבטחות ליציבות תעסוקתית ושכר גבוה במיוחד. חשבתם שעבודה בוול סטריט היא לנוטלי סיכונים חסרי עכבות כמו פבריס טורה, הסוחר הצעיר בגולדמן סאקס שהואשם בהונאת משקיעים? לפי רוס, תהליך הגיוסים מושך בעיקר את המפוחדים וחסרי הביטחון העצמי.

לא תמיד היתה מדיניות הגיוס של וול סטריט אגרסיבית כל כך. פעם בנקים גייסו כמו כל חברה אחרת, אבל בשנות ה–80 הם החלו בנוהל הגיוסים הרגיל שלהם כיום: גיוס בוגרי קולג׳ טריים לעבודה בת שנתיים כאנליסטים, שאחר כך יישארו בחברה או ימשיכו למקום אחר. המטרה היתה להשיג צעירים שאפתנים וחכמים שלא היו בטוחים אם הם רוצים להיות בנקאים, אבל לא היו מתנגדים לעשות כסף במשך שנתיים ואז ללכת לחיות את חייהם.

״אני חושב שבמשך הרבה שנים, וול סטריט הצליחה להבין מה צעירים אמריקאים בקולג׳ רוצים: יציבות, מבנה, הרגשה שאם אתה בוגר של הרווארד או פרינסטון אז הדבר הכי טוב לקריירה שלך הוא לעבוד כמה שנים בוול סטריט. רבים מהמגויסים הם בני 20 או 21. הם פגיעים וחסרי ביטחון, ובצדק, כי הם לא מרגישים שיש להם כישורים מקצועיים. אז מגיעה חברה שאומרת ׳תנו לנו שנתיים מהחיים, נלמד אתכם לעשות דברים ואז תוכלו ללכת לעשות מה שבא לכם׳, וזאת הצעה מפתה עבור הרבה אנשים. חלקם אולי התעניינו בפיננסים גם ככה. אחרים רואים בעבודה בוול סטריט המשך של חיי הקולג׳, מין תחנה בדרך לחיים האמיתיים או מחנה אימונים לבגרות״.

אחד הגילויים המפתיעים של רוס בספר היא שזה לאו דווקא הכסף הגדול שמפתה את רוב המגויסים הצעירים לוול סטריט. ״הכסף הוא חלק מזה, אבל לרוב הם עושים זאת כי זה קל״, אומר לו אנליסט בגולדמן סאקס. ״זו תחושת הביטחון", מסביר רוס, "זה הכישורים שהם יכולים לבנות עליהם אחר כך. רבים מהמגויסים החדשים מאוד אמביוולנטים לגבי העבודה״.

ואכן, בשנים האחרונות, מאז המשבר, מתמודדת וול סטריט עם בעיה לא פשוטה: הצעירים כבר לא נוהרים אליה. ב–2007, 47% מבוגרי הרווארד הלכו לעבוד במגזר הפיננסים מיד עם סיום לימודיהם. ב–2008 נפל המספר הזה ל–28%, בין היתר עקב הפיטורים ועצירת הגיוסים בענף. ב–2012, אחרי שהענף כבר התאושש, המספר הזה ירד ל–9% בלבד (ב–2013, לפי ״ההרווארד קרימזון״, הוא עלה ל–15%). בפרינסטון הנתון ירד פחות, אבל עדיין רשם ירידה משמעותית: מ–46% ב–2006 ל–35% ב–2012. מה גם שבסוף 2012 דיווח ה״וול סטריט ג׳ורנל״ על תופעה חריגה, שהדהימה את בכירי וול סטריט: גל התפטרויות של צעירים שהחליטו לעזוב את התעשייה, רבים מהם בלי תוכנית חלופית, כשהדבר היחיד שידוע להם זה שהם עם בנקאות גמרו.

לא שוול סטריט מתקשה למצוא צעירים מוכשרים שירצו לעבוד בה. ב–2013 קיבל גולדמן סאקס 17 אלף בקשות להתקבל לאחת מ–350 משרות ההתמחות בבנק. אבל לראשונה בתולדותיה, היא מתמודדת עם תחרות רצינית על לבם של הצעירים המוכשרים ביותר: שיעור בוגרי הפקולטה לעסקים של הרווארד שפנו למגזר הטכנולוגיה, למשל, עלה מ–8% ב–2010 ל–18% ב–2013, בעוד שמספר הבוגרים שפנו לפיננסים הצטמק.

וגם בתוך וול סטריט, רבים מהאנליסטים הצעירים שאתם דיבר רוס, גופם אולי בשדרה החמישית אבל לבם בעמק הסיליקון. רבים מהם מתאוננים על כך שהם לא מייצרים שום דבר, לא מביאים תועלת לחברה, עושים כסף מאוויר לשם רווח בלבד. ״הרבה מהצעירים שדיברתי אתם אמרו שהם היו רוצים שוול סטריט תהיה מכובדת שוב, שלעבוד בג׳יי.פי מורגן ייחשב למשהו טוב. שוב ושוב שמעתי את המשפט ׳הלוואי שהייתי עושה משהו חשוב, הלוואי שהייתי תורם משהו לעולם׳״, הוא אומר.

״מגזר הטכנולוגיה עדיין לא גדול כמו פיננסים, יש פחות משרות וקצב הגיוסים אטי יותר, אבל אנחנו מתקרבים ליום שבו עמק הסיליקון אולי יחליף את וול סטריט כמקום לצעירים שאפתנים שרוצים לעשות הרבה כסף ולהיות מוקפים באנשים חכמים. אם מסתכלים בנתוני הגיוס של האוניברסיטאות הגדולות, יותר בוגרים הולכים לטכנולוגיה מאשר אי פעם, בעוד שפחות פונים לוול סטריט. אותו דבר קרה ב–1999, אז צעירים עזבו את הבנקים כדי לעבוד בעמק הסיליקון, אבל אז הם רצו רק לעשות כסף, ואילו היום הם מוכנים גם לספוג ירידה חדה בשכר כדי לעשות משהו שהם חושבים שהוא משמעותי. המלכוד הוא שחברות הטכנולוגיה דווקא אוהבות להעסיק אנשים עם ניסיון בוול סטריט, כי הם יודעים לעבוד שעות מטורפות. אז גם עמק הסיליקון לא בהכרח מציע סביבת עבודה נוחה יותר כפי שרבים מדמיינים״.

ובכל זאת, רבים מהצעירים בוול סטריט חולמים על קריירה בעמק הסיליקון, ורואים בעבודה הנוכחית שלהם משהו בזוי. ״זה לא הכסף. הסיבה שעמק הסיליקון כל כך מושך בעיניהם היא תחושת הערך, התחושה שאתה עושה משהו שאינו רק למטרת רווח", אומר רוס. "אם אתה עובד בגוגל, אולי תעזור לפתח מכוניות שנוהגות בעצמן, או תסייע להביא לעידן חדש של מחשוב״.

בזמן העבודה על הספר ואחריה שוחח רוס עם לא מעט בכירים בוול סטריט, שלא הבינו מה יש לצעירים האלה להיות אומללים כל כך. ״שוחחתי עם הרבה בנקאים בכירים והם חשבו שזה משוגע. הם לא רגילים לקבל פידבק כן מהעובדים שלהם, והם לא הבינו איזה סיבה יש לבני 23 שמרוויחים 150 אלף דולר בשנה להיות אומללים כל כך. אבל הם שוכחים שכשהם היו צעירים זאת היתה וול סטריט אחרת - שעות אחרות, סביבת עבודה אחרת. התגמול היה גדול יותר. אז לעבוד בוול סטריט היה הדבר הכי סקסי שיכולת לעשות. היום אנשים 
מתביישים בזה״.

אומללותם של הצעירים בעולם הפיננסים עלתה לכותרות בקיץ האחרון, לאחר שמתמחה במשרדי בנק אוף אמריקה־מריל לינץ׳ בלונדון, מוריץ ארהארדט בן ה–21, מת בעקבות התקף אפילפטי, שכנראה היה קשור לעובדה שהוא עבד עד 6:00 בבוקר במשך שלושה ימים ברציפות מתוך רצון להשיג עבודה קבועה אחרי שיסיים את ההתמחות. וול סטריט החלה במקביל להראות סימנים שהיא מוכנה להשתנות כדי להיות שוב מושכת בעיני הצעירים: גולדמן סאקס שם קץ לתוכנית ה"שנתיים והחוצה"
(Two and Out) שלו ב–2013, והודיע כי מעתה יגייס בוגרי קולג׳ באותו אופן שבו הוא מגייס עובדים אחרים.

בסוף השנה שעברה זיעזע גולדמן את וול סטריט כשקרא לאנליסטים זוטרים לא לעבוד בסוף השבוע. ״המטרה היא שהאנליסטים שלנו ירצו להישאר פה ולפתח קריירה״, אמר דיוויד סולומון, סמנכ״ל זרוע ההשקעות של גולדמן, לבלומברג. בנקים אחרים נקטו גם הם ביוזמות שנועדו להפוך את סביבת העבודה להרסנית פחות לחייהם האישיים של העובדים. ״וול סטריט לא עושה את הדברים האלה כדי להיות נחמדה, היא עושה את זה כי אנשים עוזבים״, אומר רוס. ״סגנון החיים חייב להשתנות, אחרת הם יאבדו את האנשים הכי טובים שלהם״.

ילדי הירח מקומת האנליזה

בשירו של אהוד מנור ״ילדי הירח״, מסופר על חבורה של צעירים היפים שאחרי החוויות המעצבות של שנות ה–60 התפזרו כל אחד לדרכו, כל אחד לחייו הבוגרים. ספרו של רוס מסתיים באופן דומה: ארבעה מהבנקאים הצעירים שאחריהם הוא עקב עזבו את עולם הפיננסים, ואחת מתה בתאונת דרכים. צ׳לסי, למשל, עזבה את בנק אוף אמריקה ועברה לחברת שירותים פיננסיים קטנה שבה היא משתכרת 50 אלף דולר בשנה, כ–60% מהשכר שהרוויחה בוול סטריט. דרק, לעומת זאת, עדיין עובד בחברת השקעות, ועדיין אמביוולנטי בנוגע לבחירותיו המקצועיות. כדי לפצות על כך, הוא התמסר לחלום חדש: לשכב עם דוגמניות. עד כה הוא הצליח לשכב רק עם אחת.

מתוך אלה שעזבו, שניים עזבו את וול סטריט לטובת עמק הסיליקון. שניהם פתחו חברות סטארט־אפ שביצעו גיוסי הון מוצלחים. הם עדיין עובדים שעות ארוכות במיוחד, אבל הם מרוצים מהעבודה שלהם והרבה פחות אומללים מחייהם. גם מבין אלה שנשארו בוול סטריט, אחדים הצליחו בהצלחה לקצץ את שעות העבודה שלהם לסך יותר נורמלי של 70–80 שעות, ולהותיר לעצמם זמן לחיים אישיים. אחד מהם ניצל את הזמן הזה כדי להתנדב בהדרכת בני נוער.

״אני קצת יותר אופטימי משהייתי לפני הספר״, אומר רוס. ״אני אופטימי, כי אפילו אצל צעירים שבחרו במסלול הקריירה המשתלם הזה משום שחשבו על הכסף, מתברר שהם עדיין רוצים יותר מכסף - הם רוצים להיות מסופקים, לדעת שהם גם הביאו משהו טוב לעולם. זה דחף שלא היה שכיח בוול סטריט לפני 20 שנה, ואפילו לפני עשר שנים. להרגשה הזאת, שכסף זה לא הדבר היחיד שהופך אותם לשלמים, יהיו השלכות גדולות מאוד על וול סטריט ועל החברה כולה בעשורים הבאים. אני רק מקווה שהם יצליחו לשמור על עצמאות, כי לוול סטריט יש תרבות חזקה והרבה אנשים שחשבו שהם חזקים יותר נבלעו על ידה. אני מקווה שהם ימשיכו לחשוב״.

צעירי אחד העם דווקא מרוצים

בניגוד לחבריהם בוול סטריט, הסוחרים והעובדים הצעירים בשוק ההון הישראלי נראים הרבה פחות אומללים. יש לכך כמה סיבות: קודם כל, הם פחות צעירים - בניגוד לצעירי וול סטריט, שלעתים קרובות מגיעים לעבודה בבנקי השקעות בגיל 21–22, בישראל צעירי שוק ההון מגיעים לרוב רק אחרי השירות הצבאי והלימודים (פלוס מינוס טיול ארוך); כלומר, הם מבוגרים (ובוגרים) בהרבה. הסיבה השנייה היא שצעירי אחד העם לא יושבים במרכז העולם הפיננסי: הכסף פחות גדול, וכך גם הלחץ. הסיבה השלישית היא שבניגוד לצעירי וול סטריט, שנכנסו לתעשייה בעיצומו של המשבר או מיד אחריו, על ישראל המשבר פסח, באופן יחסי.

"פחות חווינו את זה, פחות נרטבנו מהגשם של 2008, אז אנחנו פחות אומללים מהסוחרים שם", אומר יאיר אפלשטיין, סוחר צעיר בחדר המסחר של קסם מבית אקסלנס. אפלשטיין עובד באקסלנס כבר ארבע שנים. ״בכל מקום, לא רק בארה״ב, עבודה כסוחר היא עבודה מלחיצה״, הוא אומר. ״כשיש עסקות גדולות שיכולות להגיע למיליונים או אפילו עשרות מיליונים יש לחץ. אבל יש המון רגולציה פנימית, המון פיקוח, כך שאין הרבה הבדל בינינו לבין המבוגרים. אני באופן אישי מרוצה מסביבת העבודה שלי. היא צעירה, היא דינמית, כל הזמן התרחשויות, כל הזמן קורה משהו. יש אצלנו אווירה חיובית. אנחנו לומדים אחד מהשני, מפרים אחד את השני. אולי זה מפני שפחות נכווינו מהמשבר״.

לדברי זיו פניני, מנהל חדר המסחר של מגדל שוקי הון, הוא דווקא רואה הבדל בין הסוחרים הצעירים לסוחרים הוותיקים בשוק ההון הישראלי. אלא שבניגוד לחבריהם בוול סטריט, שמתאפיינים, לפי רוס, בשמרנות ובפחד מנטילת סיכונים, בישראל המצב הפוך: ״הסוחרים הוותיקים שמרנים יותר, מאופקים יותר ועם פוזיציות בסיכון נמוך יותר מהצעירים. במקומות שבהם הרגולציה הפנימית לא מעקרת אותם, אני רואה מצב שבו מנהלי ההשקעות הוותיקים נוטים לקחת פחות סיכון מהצעירים. הרבה פעמים כשהשווקים רצים ואנחנו בשיא, התשואות הטובות יותר מגיעות מצעירים שפחות חוששים״.

זה לא שבישראל אין לחץ, כמובן. ״העבודה מאוד שוחקת, אבל היא משפיעה אחרת על כל קבוצת סוחרים״, אומר פניני. "סוחרים שמבצעים הוראות בלבד צריכים להיות ממוקדים ומדויקים מאוד, אבל הם פועלים בשעות מסוימות, ואחרי יום העבודה הם הולכים הביתה והלחץ נגמר. אצל סוחרים של קרנות נאמנות ותיקים מוסדיים, שמנהלים כסף ופנסיות לטווח ארוך, התחושה מלווה אותם גם לאחר שעות המסחר. בקצה העליון של הקשת יש סוחרים של קרנות גידור או נוסטרו, שם הלחץ הפיסי והנפשי גבוה מאוד גם בעת המסחר וגם בגמר המסחר״.

בלומברג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#